כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

באותו לילה חלם הרי״ף, כי עצירת הגשמים התבטלה בזכות אותם שני אנשים , במהלך דרשתו, ובזכות ההסכם שעשו ביניהם בשעת הדרשה.

רבי יאשיהו ניעור משנתו בחרדה, והחליט לברר את הדבר תיכף ומיד, לפייסם מחילתם. קרא לשמשו, וציוה עליו לקרוא לביתו את ראש הקהל.

באישון לילה הגיע אליו ראש הקהל, ואמר לו הרי״ף כי הוא מבקש שיאסוף מחר את כל היהודים בבית הכנסת הגדול, והוסיף לו בהדגשה יתירה: ״השגח שיבואו גם אותם שני היהודים אשר הפריעו במהלך הדרשה״. ראש הקהל עשה כאשר צווה, ולמחרת כינס בשנית את כל בני העיר.

בני העיר המופתעים התמלאו סקרנות לדעת מה ארע, ומדוע מכנס אותם הרי״ף בשנית. גם אותם שני יהודים לא ידעו מכלום, וחששו כי הרב מבקש שיבואו כדי להוכיחם על רעתם ולהענישם.

בהגיע השעה היעודה התאספו כל הקהל בבית הכנסת, ולאחר שנוכח הרי״ף כי מלא מפה לפה כביום האתמול, עלה אל הבימה וקרא את אותם שני אנשים שיבואו ויעמדו לצידו.

רחש עבר בקהל, הכל היו בטוחים כי הנה עתה יבואו שניהם על עונשם, בעקבות התנהגותם הנלוזה מאמש.

כאשר עמדו ליד ר׳ יאשיהו, היסה את הקהל, ולהפתעת הקהל פתח ואמר:

דעו לכם כי הגשם שירד אתמול לא בזכותי בא אליכם, אלא בזכות שני אנשים אלו, כך נגלה לי בחלום מהשמים, זכות שני אנשים אלו אשר גורשו מכאן בבושת פנים היא שעמדה לכם לפתוח את ארובות השמים"!

הקהל נדהם כיצד יתכן דבר זה?

לא פחות מהם נדהמו גם אותם שני אנשים, הם לא ידעו איזה מעשה טוב עשו, אדרבה הם חשו כי עליהם לקבל עונש על מעשיהם הרע מאתמול.

הרי"ף פנה אליהם בקול רך, ואמר להם, אנא ספרו לי על ההסכם שסיכמתם ביניכם מתמול בשעת הדרשה. אחד מהם קם, וסיפר לציבור, כי הוא גר בחאלב וחברו בכפר הסמוך לה. לאחר ששמעו את דרשת הרב ותוכחתו בדבר החשיבות הרבה שיש להחזקת תלמידי חכמים, החליטו לעשות ביניהם הסכם שותפות, לפיו בן העיר ילמד תורה כל היום, ובן הכפר יעבוד ויפרנסנו בכבוד, כדי שבן העיר יוכל להיות פנוי לעבודת ה׳ ללא דאגות פרנסה. כמו כן סיכמו שלאחר כמה שנים יבא בן העיר אל הכפר ללמד את חברו מתורתו. על כך שוחחו ביניהם, ומרוב שהתלהבו מתוכניתם לא שמו לב כי הרימו את קולם, וכי הם מפריעים לדרשת

בסיום דבריהם, קם הרי׳׳ף, נשקם על ראשם, ואמר: ״בזכותכם ריחם הקב״ה עלינו״!

לאחר אותו מאורע בראות העם את חשיבות החזקת בני תורה, נוספה התעוררות כפולה ומכופלת בענין זה.

תל תלפיות

מצודתו היתה פרושה גם מחוץ לגבולות דמשק וקהילות סוריה, וכפי שכתב עליו החיד״א: ״בכל הארץ יצא קו תהלתו, ואורו בכל כנפות האר״ש״.

מכל קצוי הארץ פנו אליו בשאלות הלכתיות סבוכות שהתעוררו, והוא – ״הרב המוסמך״ היטה שכמו, לן בעומקה של הלכה, והשיב כיד ה׳ הטובה עליו הלכה ברורה.

מקהילות צפת ירושלים וחברון, צידון ועזה, מצרים ובגדד, פנו אליו בתחינה כי יואיל להורותם את חוקי האלקים.

בתשובותיו אנו מוצאים קשת רחבה של נושאים כבדי משקל בהם נדרש להכריע ולפסוק. שאלות רבות בעניני אישות וממונות, אורח חיים ומנהגי קהילות, עלו על שולחנו, ולכולם השיב בשפה ברורה ובנעימה.

בקהל העיר צידון פרצה מחלוקת אודות נוסח התפילה, והוא נקרא לפשר בין הצדדים. בקהל חברון הסתפקו בענין חימום מי המקוה לטבילה בשבת, והוא נדרש להם. בקהל עזה וירושלים הסתפקו בדיני יום טוב שני של גלויות לעולים דרך עזה, והוא בירר דינם. ספק קידושין שארע בשכם התברר על שולחנו, ומעשה דומה לו מקהל ירושלים נשלח להכרעתו. דברי ריבות בין חכמי הכולל בצפת לראשיו, נחתך לפי פסק דינו, ועוד ועוד שאלות רבות ומגוונות. בפרט הראה כוחו בהיתר עגונות, ומוצאים אנו בספרו תשובות רבות בענינים חמורים אלו, ומעניין הדבר שחלק נכבד מתשובותיו אלו נכתבו קודם שהתמנה לרבה של דמשק.

רבים מגדולי הדור נשאו ונתנו עמו, וכדרכה של תורה, פעמים הסכימו, ופעמים נחלקו והתעצמו עמו. אולם תמיד התייחסו לדעתו בכבוד ובהערכה, בתארים נעלים שתיארוהו, והשתעשעו בסברותיו.

בשאלה שהתעוררה סביב ספק קידושין, שבחו את דעתו והסכימו עמו מהרי׳׳ט צהלון ור' חייא הרופא, למרות שר׳ סולימאן ן׳ אוחנא נחלק. בהיתר עגונה מירושלים, אשת שלום המנגן, הסכים עמו רבו ר׳ יעקב אבולעפיא, ומהרי״ט צהלון הסתפק בהתרתה.

כמו כן נשא ונתן עם מהר״א ן׳ ארחא מחברון, מהר״ם גאביזון ממצרים, ר׳ מאיר קאשטילץ, מהר׳׳ם גלאנטי, ר׳ אברהם גבריאל, ועוד.

בשו"ת מהרי״ט צהלון הביא דעתו כמה וכמה פעמים, וכן בשו״ת יד אהרון למהר״א אלפאנדרי (אה״ע בנאספות סימן ב׳ וגי). גם בשו״ת מהר״ם גאביזון (סימן מ״ג) מרבני מצרים, מובאת תשובת ר׳ יאשיהו לבני ירושלים, אשר במצוקתם החמרית בקשו להלוות לכמרים ברבית, וחששו מפני איסור הנאה מעבודה זרה. ר׳ יאשיהו האריך בתשובתו להתיר, והצטרף בכך לדעת מהר״ם גאביזון.

כמו כן מובאות כמה מתשובותיו בשו״ת באר מים חיים – ספרו של חתנו ר׳ שמואל ויטאל, אשר מתיחס לדבריו בכבוד גדול, ומתבטל לפניו בביטול גמור. בסימן כ״ו לאחר שמביא את דעת חותנו כותב כך:

מי יבא אחרי המלך, את אשר כבר עשאו בנוי על יסודות הדין והאמת, מלתא בטעמא, קושטא דמילתא, את כל אשר יפנה השואל משיב בענין, ודורש בהלכה פסוקה מכל הפוסקים, אמת כמה שהוא אמת״.

־בסימן כ״ח כותב על דברי חמיו: ״דברי הרב המשביר הם כנתינתם מסיני, ומי הוא זה יערב אל לבו לגשת מול אש להבת שלהבת, להרע או להיטיב, ומימיו אנו שותים וידיעתו היא המכרעת וכוי, אשר כל משפטיו הם אליבא דהלכתא, ואחריו ידדכו כל ישרי לב״.