משפחת שלוש


יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי-1870-1930

פתח דבר

בספר חיי זה רשמתי לי מזמן לזמן את כל המאורעות היותר חשובים בשביל הכלל, והיותר יקרים לי בפרט. פרשת חיי וזכרונותי בתור יליד הארץ, לפני ששים שנה עד היום, אשר מלבד שהם קשורים בתולדותי , מעלים גם את שלשלת החיה של הישוב העברי ביפו מראשיתו. את יסוד ובנין השכונות העבריות הראשונות ביפו, לפני יובל שנים, שאבי ז"ל היה בין ראשוני המיסדים והבונים את "נוה שלום", "נוה צדק" ועוד שכונות, וגם את יסוד החברה "אחוזת בית" לפני חצי יובל שנים, לשם יסוד ובנין תל אביב, שגם אני זכיתי להיות בין ראשוני המיסדים והבונים.

התאמצי כפי יכולתי לרשום את זכרונותי, למען ישארו לבני משפחתי אחרי, וגם להמעונינים בתולדות והתפתחות הישוב העברי ביפו ועל היחסים הטובים ששררו בינינו ובין שכנינו הערביים במשך תקופה של עשרות שנים עד בואם של "גואלי" ארצנו האנגלים. לא כסופר שמלאכתו בכך, נגשתי אל העבודה הזו, אלא כאיש הישוב, כאחד מהעם, כיליד הארץ, שזכה בילדותו להיות עד ראיה לתולדות הישוב העברי ביפו ביסודו, ומשתתף אקטיבי בבנינו והתפתחותו במשך תקופה ארוכה של כמה עשרות שנים.

נגשתי אל עבודתי זו – כאמור – לא כבקי ורגיל בענינים של ספרות, ובטח ובודאי, שפה ושם במקום שהיה עלי להאריך קצרתי, ובמקום שהיה עלי לקצר הארכתי, בפרק זה או אחר לא הזכרתי עובדה זו או אחרת, והקורא, אם יהיה מקפיד ומדקדק עם הכותב כחוט השערה, בודאי שימצא בהם הרבה שיש בו כדי לתת מקום לבקורת. הדבר היחידי שיכול ללמד עלי זכות הוא – כונתי, וזו, ודאי שהיתה טובה, לספר עד כמה שאפשר רק באופן אוביקטיבי ובלתי מפלגתי את האמת על פרשת חיי וזכרונותי הנאמנים, על החברות ועל האנשים שנפגשתי אתם בדרך חיי, ושהיו לי עסקים וענינים אתם, ועל כל זה ספרתי בנאמנות ובהרגשת את כל האחריות.

בכחי הדל בבטוי ספרותי, השתדלתי לתת ניב כל שהוא, אם גם לא באמנות, אלא רק כפי יכולתי ומהלך מחשבותי והרגשותי על דבר עמי בארצי ועתידו, כי דאגה בלב איש ישיחנה.

בזכרונותי פרק אחרי פרק שמתי את מאמצי חיי שבהם יצקתי בדם לבי את שכלול החיים – חיי ותקונם בעבודה, בעמל, ביצירה ובבנין, שלמענם התאמצתי לעבוד ולעמול תחת השמש במשך כל ימי חיי על האדמות לטובת עמנו וארצנו, כפי השקפתי והבנתי.

בזכרונותי השתדלתי לא להופיע כמוכיח בשער, כי אינני מרגיש את עצמי מוכשר ומתאים לכך, רק אהבת ותחית עמי וארצי שיקד בלבי, הביאני לספר לדור הבא מאשר קרה לדור העבר, מהעבר הקרוב שלנו שיש ממנו הרבה ללמוד, להסתכל ולהתבונן הן בשאלת השאלות בישוב ארצנו בהיחסים בין היהודים והערביים המסובכים היום, והן בענינים ישוביים אחרים בחיי העם והארץ, וחיי הפרט.

פרשת חיי בני אדם, היא שלשלת אחת של מאורעות וחליפות. יש הבדל אמנם בין תקופה לתקופה. כשבא שנוי במעבר הימים, הן לטוב או לרע והעיקר שהחיים הם אותם החיים על אדמות כאז כן עתה.

כל אחד ואחד, אשר עבר לו בחיים, אשר פעל דבר מה, אם הוא בן ערך ותקומה לו, רצוי הוא, ראוי הוא, וכדאי מאד הדבר, שעברו לא ילך לתהום הנשיה ושירשם בספר, אם רק פרשת חייו קשורים קשר חזק בחיי עמו וארצו, ושיש להם שייכות להצבור ולהכלל.

בפרשת חיי השתדלתי במלים פשוטות ומובנות לכל, למסור את תולדות חיי, המאורעות והחלופים הכי חשובים שחלפו ועברו עלי. יתר מהכל אדיר חפצי בזה היה להתוות מסלה לבני אחרי שלא ישכחו מפעולות אביהם וגם ידעו למלא חובתם הלאומית לעמם ולארצם. וגם עצם הקריאה בספר זכרונותיו של כל אדם מימי שחרותו עד זקנותו מביא לנו תועלת חנוכית.

בספר ממין זה משתקפת לפנינו תקופה שחלפה, תקופה של חלומות וגעגועים, תקוות גדולות ויפות, חלק מהן שנתגשמו ונהיו למציאות בחיים, וחלק לא נתגשמו וכמה מהן שיקח עוד כמה זמן עד שיכו שרשים בקרקע המציאות.

לב הקורא הנאמן שילוה את כותב הזכרונות בכל מהלך חייו פרק אחרי פרק ירטט גם הוא עם כל מאורע של יגון ועצב שעבר על כותב הזכרונות, ויצהל יתעלה ויתרומם אתו עם כל מאורע של שמחה וגיל. ותמורות אלו של הרגשות בחיי הפרט והכלל, אומרות הרבה ללב כלנו על פי ההתרשמות. וכשמעבירים לפני הקורא תקופת חלוף של אדם, אחד מהעם, חייו ופעולותיו במשפחה ובצבור, מביא זה את הקורא הטוב גם לידי הרהורים וחשבון הנפש. הנה עברו ימים חלפו שנים, בא קיץ, הלך חורף, יום ולילה לא ישבתו ולבסוף, סוף כל אדם למות, גם אם עשה טוב בכל ימיו השתדל להעפיל אל הנעלה והמועיל והיפה, לא נוקה גם מהרעות שסובבוהו ומררהו תמרורות. אבל אם לאדם שאר רוח, יבוא לידי החלטה, שכך הוא גורל האדם בחיים, גורל החיים ואין לעמוד ולשנות בו כי " אדם לעמל יולד" זה הוא צו הדורות ועלינו להכנע. אבל כל עוד זיק חיים בנפשינו, כל עוד לא תם כחנו, עלינו לחתור בכל לבבינו ונפשינו ומאמצינו אל השלימות התכליתית בחיים, והוא, לעבוד ולבנות לפעול וליצור ערכין בשביל הלאום בשביל האנושיות. כל אחד כפי יכלתו, כפי מדת היכולת וכשרונותיו של כל איש ואיש לשכלול חייו הוא, וחיי הצבור והכלל. כי בעל כרחך אתה נולד ובעל כרחך אתה חי, ובעל כרחך אתה צריך למות, ואי אפשר לך בן אדם להמלט לשום עיר מקלט בעולם הגדול, מצו דורי נצחי זה.

ועל כ ן במעברו של בן אדם על האדמות, במספר שנות חייו מיום הולדתו עד ערוב יומו ומותו, לעבוד בלי ליאות, לעשות, לפעול, ליצור, לבנות, לשכלל ולהרבות במעשים טובים בחיי העם והארץ ולטובת החברה האנושית כלה.

וזאת היא צואת חיי, צואתי האישית לבני משפחתי ולכל קרובי וידידי: על האדם לנהל את חייו במתינות וביושר בהתנהגות טובה ובהסברת פנים יפות לכל אדם באשר הוא אדם, לבוא לעזרת מוכי גורל, קשי-ימים ומרי נפש, לתמוך בהם כפי יכלתו וכוחותיו, ולעשות ולהרבות במעשים טובים לכל בני אדם. ותזכרו דברי נעים זמירות ישראל: מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו!

ואת זה שמתי לי לקו ולמסלה בחיי הדלים והקשים בעבודת הצבור באמונה ושלא על מנת לקבל פרס. וזכות אבותי ומעשי עזרוני לזכות ולראות בעיני את תחית עמי וארצי ובנין העיר העברית הראשונה בארצנו ובעולם כלו, תל-אביב. ומי יתן לי ושאראה עוד את בנין הבית הלאומי העברי כלו על תלו במהרה ובימינו, ואראה בנחמת ציון וירושלים.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרק א'

בימי שחרותי, ילדותי ונעורי הולדתי בלי תאריך * בית אבי ביפו העתיקה * חנוכי הראשון * בתלמוד תורה ביפו * נסיעתי הראשונה לירושלים על גבי חמור * בית אבי * מרכז ראשית הישוב היהודי ביפו * אמי המכבדת ומשמשת תלמידי-חכמים * מהומת המטבעות * נחלתנו הראשונה ביפו * נוה שלום * הרבי החדש ר' שלמה בחבוט *

בשנת 1870 נולדתי ביפו העתיקה להורי המנוח רבי אהרן שלוש יליד אורן במדינת אלג'יר והמנוחה שרה לבית ברוך מצליח, ילידת בגדד. לדאבוני, לא מצאתי בספרי אבא ז"ל, את תאריך היום והחודש שבהם נולדתי. המקום שבו ילדתני אמי, עדין שמור בזכרוני, כפי שנמסר לי על ידי הורי ומשפחתי, והוא – ביפו העתיקה. הבית הזה משמש כיום בית-חרושת לסבון השייך לנוצרי הידוע בשם "חנה דמיאן". בימי מגורי אבי בבית הזה, שהוא בן שלש קומות וחדרים רבים בו, חלק את הדירות לחלקים שונים, בכדי לתת האפשרות למשפחות יהודיות אחרות לגור יחד עמו וחדר מרווח אחד הקדיש לבית תפלה ובשאר שני החדרים גרה משפחתנז [צ"ל משפחתנו] שבהם ביליתי את ימי ילדותי. עם התפתחות הישוב, בחרה הממשלה התורקית בבית זה, הכניסה בו שנויים והכשירתהו להיות "בית הממשלה", שבו התרכזו כל צרכיה ועניניה. הקומה התחתונה שמשה לבית-האסורים ועד היום ידוע הבית בשם "הסריה אלעתיקה" [הבניין קיים עד היום, ושוכן בו המוזיאון לתולדות יפו].

בשנת 1875 התחלתי להבין, לפי הכרתו של ילד בגיל רך כזה, את הסביבה שבה חייתי. הורי גדלוני על ברכי התורה והמוסר ושאפו להשריש בקרב בניהם את רוח האהבה והחבה אל המסורת הישראלית וכל הקנינים הרוחניים של האומה. מדי יום ביומו הלכתי לחדר שנקרא "תלמוד תורה", אשר התנהל תחת השגחת המנוח מר אבי ז"ל. עד היום נשתמרה היטב בזכרוני דמותו של המלמד המנוח רבי יעקב בושקילא. התלמוד-תורה נתחלק לחדרים אחדים, שבכל חדר למדו למוד אחר. באחד היו הילדים קוראים מקרא ובני תפלה וחדר מיוחד לילדים בגיל 4 – 5 שנים, שבו למדתי גם אני.

זוכר הנני, כי בשנת 1876 ,באחד הימים לפני הצהרים בא לתלמוד-תורה אבי המנוח מבלי ידיעה מוקדמת, כשבחדרנו למד המורה אתנו את האלפא-ביתא. הרבי השתומם וכל הילדים המבוגרים המו ולחשו אחד לשני: "הגבאי בא לעשות בחינות". מר אבי נתכבד בישיבה והמורה ועוזרו התחילו להשקיט את הילדים שרעשו באמרם: הסו ילדים, שבו במנוחה, זהו הגבאי הראשי. ובמחנה הקטנים שרר שקט ודומיה. אחרי השקט שאל אבא מהרבי על דבר שקידתי בלמודי והתמסרותי להם ולא הסתפק בתשובת המורה בלבד, אלא בחנני בעצמו. אבי מורי והרבי שמחו שמחה גדולה על הצטינותי ועד היום שמורות אתי המלים הקדושות שבטא אבי המנוח: "מפני שאתה שוקד בלמודיך והרבי מעיד על זה, אקחך אתי היום לירושלים". באותו הרגע הלכתי עם אבי הביתה.

בבואי הביתה המה כל המשפחה הנוסעת לירושלים והכל היה כבר מוכן לדרך ואפילו הסלים שהכילו בתוכם את הצידה לדרך וכלם היו מחכים רק לי, כדי להלבישני מלבוש לנסיעה ומכיון שלא ידעתי מה פתרון נסיעה זאת בארו והסבירו לי, שאנו נוסעים לחתונת בן דודתי המנוח יהודה כרסנתי אביהם של נסים וברוך כרסנתי שנשא אז לאשה את בת סיניור מימון עמיאל.

בימים ההם וטרם היו בארץ-ישראל אוטומובילים ולא רכבת ואפילו עגלות לא היה בנמצא, וכל הנסיעות נערכו על גבי חמורים וגמלים. בהיותי ילד בן שש, לא היה קץ לאשרי לנסוע לעיר אחרת ששמעתי אדותיה וגם געגועי היו עזים לרכוב על חמור, כרגיל בימות הילדות הנסיעה ארכה בקרוב עשרים וארבע שעות. יצאנו מיפו בערך בצהרים והגענו לירושלים אחרי הצהרים של יום שני. ביום ובלילה נסיעות, תחנות. זכורני, שהעבירוני בזמן הנסיעה מחמור לחמור, פעם את אבי, עם אמי, או אחי ועל פי רוב לא הרגשתי מאומה מה שמתרחש במהלך הנסיעה, משום שנרדם הייתי, אבל את הרגע שבו הגענו לירושלים והעמידו אותנו לפני המבוא הראשון הנקרא כיום "באב אלכאליל" [מילולית: שער חברון, הכוונה לשער יפו] זוכר הנני היטב. זה היה הבנין היחידי והראשון שראינו, מפני שבזמן ההוא לא נמצא אף בנין אחד מחוץ לעיר ולחומה. מראה החומה מחוץ לעיר החריד וזעזע את נפשי הקטנה והכניסה היתה כאל עיר סגורה ומסוגרת. על יד מבוא העיר ירדנו מעל החמורים והורי התחילו לחפש בסל-הצידה ובסוף מצאו את מבוקשם. ובעוד אני מתבונן בהשתוממות, על שום מה הורידונו והנה קבל כל נפש מאתנו חתיכת בצל עם כוס מים והכריחונו לעכל את הבצל המר ולשתות אחריו המים באמרם שזוהי סגולה להכנס לירושלים, אחרת, עלול הנכנס לעיר לחלות בקדחת. כי מי ירושלים הם מי גשמים ולא מי מעין. בעל כרחי עכלתי את חתיכת הבצל ושתית [ושתיתי] המים לרויה ואחרי כן נכנסנו העירה. העיר המתה מאדם, כל הדרכים והסמטאות היו מלאים אנשים, נשים, חמורים ועדר שהיו יחדיו. קולות בני האדם התערבו בנעירת החמורים ושאון העדר. בתוך הרעש הזה, טפסנו מסמטא אחת לשניה וכתתנו רגלינו על גבי סלעי ואבני ירושלים, עד שהגענו להבית המיוחד של המחותנים. מרוב עיפות וגם אכילת הבצל שכנראה השפיעו עלי לרעה התעלפתי ונרדמתי ואיני זוכר מה שעבר עלי בירושלים רק בשובנו ליפו, נודע לי שחליתי והוטלתי על ערש דוי בירושלים.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

בית אבי היה בית ועד לחכמים ודורשי-תורה והיה פתוח לרוחה לכל עובר אורח יהודי שבו מצא מנוחה וספוק לנפשו. אחרי שהממשלה בחרה בבית שבו גרו הורי והמשפחות היהודיות, היו נאלצים לחפש להם דירה אחרת. כשנתים ימים סבלו מטלטולים ונדודים מדירה לדירה, עד שאבי המנוח לא יכל להשלים עם המציאות העלובה הזאת ושכר בית גדול ומתאים ברמת יפו העתיקה שהיה שייך לנוצרי אחד ג'אורג סליבה, בשבילו ובשביל חלק מהיהודים שהורגל לגור עמם יחדיו. כי כל שאיפת אבא היתה לרכז את היהודים המעטים בסביבה אחת לתורה ולתפלה. הבית הזה נמצא אז בתוך תוכה של העיר העתיקה, בשטח היותר גבוה מעל פני העיר ושבמקומו ישנה כעת בית הכנסיה הצרפתית הידוע בשם " אלקלעה" (המבצר הצרפתי). שלש קומות הכיל הבית והיה בנוי על אדמת בור, בשטח גדול שהיו נטועים עליו עצים בודדים.

את החדרים שבקומה התחתונה הקדיש אבי לבית הכנסת אורחים ורק שני חדרים השאיר לעבודתו הפרטית שיש להם מוצא אל הככר הרחב. הקומה האמצעית המרווחה ביותר, בת שש חדרים גדולים והמרפסת המרווחת והסגורה בזכוכית, שבחלק מהם גרה משפחתנו והחלק השני השאיר פנוי בשביל דייר הגון שיזדמן. בקומה השלישית קבע שני חדרים גדולים, אחד לבית כנסת והשני לבית מדרש לחכמים, שבאו מדי יום ביומו משעה שלש אחרי הצהרים לקרוא יחד עם תפלת מנחה וערבית. בלילות היו קמים לתקון חצות שעתים לפני הבוקר והיו לומדים עד אחרי תפלת שחרית. אמי המנוחה היתה מקדימה להשכים טרם יבואו החכמים להגות בתורה, הכינה המאור וקפה לשתיה. מצוה זאת היתה גדולה בעיניה ויקרה עליה מאד, כי נהנתה לשבת בפנה ולהתמוגג לקול המנגינה המתוקה של לומדי התורה ובאותו הזמן גם לשרתם בתה, קפה, מים וכו . ' בשאר הדירה גר השמש עם משפחתו, המנוח חביב סבאח, שהיה אדם הגון וירא-שמים, שהתנדב מעצמו בתור שמש לשרת את הקהל לפני ה' . מסביב לבית אבי גרו כמעט רוב היהודים שנמצאו באותה תקופה ביפו – חדש אלול שנת 1878 .החדש הזה נשאר בזכרוני משום שהיו אז ימי הסליחות, קרה מקרה שהקים מהומה בעיר שנקראה "טושת אלבשליק". כידוע לבני הארץ, המטבעות שהתהלכו אז היו בשליק ששויו עלה שני גרוש וחצי תורכי, והוזרי ששויו עלה לחמשה גרוש תורכי. ההפרש בין שני המטבעות הללו היה גדול מאוד, בהבשליק נמצאה כמות קטנה של כסף ובוזרי ששויו כפול מהבשליק נמצאה כמות של כסף העולה פי חמש מהכמות שבבשליק. מר אבי שהיה צורף כסף ידע להבדיל בין שני הממבעות [המטבעות] הנ .ל"

בבקר אחד מימי אלול, נכנסו לעיר שירה גדולה של בדואים שבאה ממרחקים והביאה אתה שני מיני כסף: הבשליק והוזרי בכמות גדולה מאד. חברי השירה התפזרו בעיר כדי לקנות כל מיני סחורות ולהטעינם על הגמלים שבאו אתם. באותו יום נתגברה התנועה המסחרית בשוק. כל העיר צהלה ושמחה. לא היה אף סוחר קטן או גדול שלא הרויח וכמעט ביום אחד נתרוקנו החנויות מהמכלת, מלבושים וכו' .תמורת התשלומים בשני מיני הכסף הנ”ל , כל הסחורות שנקנו הוטענו והובלו עוד באותו ערב אל המדבר הרחוק. בבקר יום השני, כשהקיצו הסוחרים מתרדמתם ושכרונם, דמו בנפשם להחליף את כספם בזהב אצל החלפנים, כי אז טרם היו בארץ בנקים ואפילו בירושלים עיר הבירה. אמנם, בשעות הראשונות התנהל הכל לכאורה בסדר. הסוחרים היו מחליפים כספם תמורת הזהב שקבלו מהחלפנים בהפרש של איזה פרוטות. כשהתרבו המחליפים מרגע לרגע עלה שער הזהב ולעומת זה ירד מחיר הוזרי ובפרט הבשליק.

אבי המנוח שהיה על פי מקצעו צורף-כסף והיה מפורסם בעיר בתור אחד מצורפי הכסף היותר גדולים וגם חלפן במשטב [קנה מידה] גדול, התחילו לנהור אליו מכל צד, אבל המנוח אבי בהיותו איש מתון וראה מראש את הנולד, הבין עוד אתמול כי כל החפזון הזה שבהובלת שקי-הכסף כשקי-חטה מעורפל במקצת והענין דורש פתרונו. מיד עשה בחינות בשני מיני כסף זה על ידי יציקה ומצא שבוזרי יש כמות-כסף יותר גדולה מאשר בבשליק ועל כן הכין עצמו לקנות רק את הוזרי אך לא לעשות שום חלופין. תשובתו לסוחרים היתה שאין לו זהב. וכבר באותו היום הציעו החנונים להחלפנים את כספם בחצי המחיר. אבל באין עונה, כי אצל כל החלפנים אזל כמעט כל הזהב שהיה בידם תמורת התשלומים עוד מן הבקר. התחילו החלפנים לפנות אל החלפנים היותר גדולים, ביניהם גם להמנוח מר אבי ולשני נוצרים וכלם השיבו בשלילה. ביום השלישי כשערך שני המטבעות הנ"ל ירד עד כדי מינימום והגיע לפרוטות ממש, התחיל אז אבי המנוח לקנות אך ורק את הוזרי, מפני שיש בו כסף ליציקה יותר משבבשליק, לא באופן ישר על ידי הסוחרים או החלפנים כי אם על ידי סרסורים בסתר, שהיו ידועים לו בתור נאמנים ומסר בידם כסף וזהב וצוה עליהם לקנות רק את הוזרי במחיר ידוע שקבע להם. את המטבעות פקד עליהם להביא בסתר הביתה, בלי שירגיש שום איש ובאותו היום ובמחרתו קנו השליחים כמויות גדולות של וזרים והובילום לביתנו בחשאי, מבלי שידעו מזאת גם השכנים. מר אבי היה מוכרח ברבות הקניות לשלוח הביתה שני פקידים, כדי לקבל מידי כל סרסור את מקנהו תמורת קבלה והתנועה התגברה עד שאבי שלח עוד כמה פקידים לעזור למנות הכספים. כשראה אבי שהפקידים לא יספיקו למנות הכספים, מצא תרופה שבמקום ספירה לשקול את הכספים, כי הבחינות הוכיחו שההפרש בין המספר והמשקל הוא קטן מאוד, ובפרט אחרי שהמחיר ירד. מדי פעם כפעם קבע אבי מחיר חדש להשליחים והדבר נמשך כשבוע ימים. בביתנו לא נשאר ארון וכל מקום פנוי שלא נתמלא תחת הספות והמטות, עד אפס מקום. כשבא אבא הביתה עם שקים חדשים וחזקים, התחיל להתבונן בבית ולמצוא מקום לשאר הכספים, ולא מצא.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

כידוע להקוראים, בהבית שבו גרו הורי באותו זמן, ושהיום נמצא באותו מקום בית הכנסיה הצרפתית, היו לאבי בקומה התחתונה על יד החדרים ששמשו להכנסת אורחים שני חדרים עם גזוזטרא שלהם מוצא לככר הגדול, המוקדשים לעבודתו ליציקת כסף וזהב, ולהכינם לתכשיטים בעת הצורך. על אדמת הבור בפנים החצר נמצא מעין תנור עם כל הכלים הנצרכים ליציקת הזהב או כסף, כי רגיל היה מר אבי ליצוק פעם בחדש כמות ידועה של זהב או כסף ולשלחם ללונדון להבית המפורסם על שם סמואל מונטגיו וקבל תמורתם מטבעות זהב על ידי הבנקים בקושטא או על ידי בירות כפי סדר המסחר אז. ומכיון שאבי לא מצא מקום להחביא את שאר הוזרים צוה ליצקם ולהפכם כסף טהור. העבודה נעשתה בקדחתנות רבה, הובאו פועלים מהחנות הבקיאים במלאכה והתחילו לבנות בקרן זוית באותו הככר הרחב והנסתר, תנור יותר גדול עם שלשה מנפחים שאוירם חודר דרך צנורות אל התנור. יום אחרי התיבש התנור שנבנה מטיט, התחילו ליצוק במשך כל היום עד חצות הלילה לאור הפנסים ובמשך ימים אחדים הוצקו כל הוזרים שהיו מחובאים בבית. את הקנוים מחדש הביאו תיכף ישר ליציקה. הוזרים אפסו מן השוק והשליחים קנו עוד אי אלו כמויות מועטות במחיר כפול והקניה נפסקה. הסוחרים הגדולים בהודע להם הסוד התחילו ללכת בדרך אבי אולם כבר אחרו את המועד.

כעבור שבועיים, עוד טרם הספיקה העיר לשקוט מהמהומה הראשונה, קמה מהומה חדשה יותר גדולה על ידי אותם הבדואים שבאו שוב עם בדואים אחרים בגמליהם וחמוריהם הטעונים בשליקים לרוב ובוזרים מעטים, לקנות סחורות. הסוחרים והחנונים שחנויותיהם נתרוקנו מסחורות ונשארו במעט זהב תמורת הוזרים שמכרו בהפסד רב והבשליקים היו מונחים כאבן שאין לה הופכין, סרבו למכור סחורותיהם לבדואים. אולם, אלה האחרונים שהרעב הציק להם ולמקניהם, התנפלו על החנויות ושדדו מכל הבא בידם לעין השמש. מיד המתה כל העיר והתושבים מפחד נסגרו בבתיהם, ורחובות העיר אבלו ושממו. הממשלה אזרה שארית כחותיה, בראותה שהבדואים האלה עשו מעשיהם מפני רעבונם הם ומקניהם שהעבירם על דעתם, והספיקה להם ולמקניהם מזון וצידה לדרך והשירה הרפתה מן העיר וחזרה לדרכה.

אחרי שלשה ימי שקט ודכאון שעברו על העיר, כשיצא מכריז הממשלה והודיע כי שוררת שלוה בעיר והממשלה מוכנה להגן על שלום התושבים, נפתחו החנויות ותנועת-החיים שבה למהלכה, אבל בקושי, מסבת המשבר שתקף את העיר, ממחסור בסחורות ובכסף, שנמשך כשנה תמימה.

בימים ההם שרת בחנות אבי, פקיד נאמן שעזר לו בכל עסקיו מתוך אהבה ומסירות, שמו – יעקב ברוכיאל ע"ה גם אבי השיב לו חבה, במצאו כי תמים האיש עם אלקים ואדם ומעשי ידיו ישרים למאד. באחד הימים פנה אליו ערבי, חסן סטוגום והציע לו שיבוא בדברים עם אבא, לקנות מאתו כרם ענבים מחוץ לעיר במחיר זול וקבע לו זמן שלמחרתו השכם טרם עלות השחר, יבא הערבי לביתו וילכו יחדיו לראות את הכרם, בתנאי, שאם הכרם ימצא חן בעיניו יציעו לאבא. למחרת אחר הפקיד לבוא לעבודתו ואבי חכה לו בכליון עינים, כי כל הפועלים לא יכלו לגשת לעבודתם משום שחומר הזהב והכסף היה שמור תחת ידו והוא מחלק ביניהם לפי הוראותיו. חסרונו היה איפוא מרגש מאד ובעוד הפועלים עומדים ללא מעשה, נכנס הוא לחנות ופתח הארגזים, חלק החומר בין הפועלים והעבודה החלה. אבי שלא נחה דעתו מהעמדת העבודה לא התלונן עליו כי חשב שבטח הגורם לזה היתה סבה משפחתית.

עד אחרי הצהרים לא דברו אבי והפקיד ביניהם מאומה, כי כל אחד היה טרוד בעבודתו, זה בכתיבת המכתבים ובקבלת פני האורחים וזה בהוראותיו לפועלים. כערוב היום בשבת אבי במשרדו יחידי, נכנס הפקיד וספר לו את סבת אחורו, כי הלך לראות הכרם של הערבי והוא החליט כי כדאי הוא להציעו לאבא שיקנהו, לפי המחיר שגמר בעצמו עם הערבי ארבע מאות מג'ידי. הכרם מכניס דמי ענבים כששים מג'ידי, ויש בו באר של מי מעין מתוקים ובית חמר קטן ודל והפקיד הנאמן הפציר באבי לקנותו. מבלי לראות את הכרם והאדמה, הסכים אבי לקנותו מיד, בסמכו על ישרת לב פקידו. במשך ימים אחדים נגמרה הקניה ואבי קבל קושאן, הלא זוהי האדמה הראשונה שקנה אבי בחולות יפו, שעליה נמצאים כיום בתי ר' זרח ברנט ובתי הכנסיות שלו בנוה-שלום. הודות לפקיד הנאמן ברוכיאל, הכה הרעיון של גאולת האדמה שרשים עמוקים בלב אבי ובכל לבו ונפשו התחיל להתמסר לרכישת נחלאות מידי זרים. הוא התחיל לקנות כרם אחרי כרם, שטחים גדולים, אחדים מהם לבדו, אחדים בשותפות עם המנוח סיניור חיים אמזליג ואחדים יחד עם אמזליג ויוסף מויאל. על שטחי-אדמה אלה בנויות כיום שכונות עבריות והן – נוה-צדק, נוה-שלום, חלק ממחנה-יהודה, חלק ממחנה-יוסף, שכונת-אהרן (הנקראת על שם אבי המנוח) ומושב התימנים הנקרא (קרטון) מחנה ישראל מלבד כל החבל לאורך שפת הים, הגובל את שכונת מחנה-יוסף, מושב התימנים עד בתי פיינגולד. כל החבל הזה נקרא בפני הערבים "ארד אלמונאזא בעהא" פרושו: האדמה שיש עליה סכסוך. חבל זה היה באמת שייך לנו בשותפות עם אמזליג ומויאל, אבל באותו זמן היה נוצרי ידוע, בעל שם ובעל אגרוף, אדם מסוכן לחברה שהטיל סביבותיו פחד ואימה, לרבות גם על אנשי הממשלה והוא כבש בכח את כל החבל הנזכר, על ידי הקמת חדר ארעי והעמדת שוטרים. המשפטים התחילו ונמשכו בלי סוף, מפני שהנתבע היה כחו גדול והשופטים יראו אותו. אמנם, ניתן פסק-דין פחות ערך המכיר מצד אחד בצדקתנו ומצד שני בפחדם ממנו הכירו גם בצדקתו והמשפט נמשך שנים, ההוצאות עלו מיום ליום מרוב הנסיעות לבירות ששם היה בית המשפט הראשי, עד שאבי ואמזליג ותרו על האדמה, מבלי להשקיע יותר שום דמים, לטובתו של המנוח יוסף מויאל שלא אבה לותר על בעלותו על האדמה הנ ל" . שלשים שנה נמשך המשפט בין הנוצרי ששמו היה טנוץ נאצאר ובין המנוח מויאל ובינתים מתו שניהם.

בכל החבל הזה נאחזו בעלים שונים שהקימו להם בנינים פשוטים מפחים ועצים, על ידי חוזה שנעשה ביניהם בראשונה עם הנוצרי ולבסוף עם המנוח מויאל. כל מגרש בן חמש מאות אמה נמכר בחמשה נפוליון וכל הקודם זוכה.

כיום אפשר לפגוש בחבל זה גם בנינים הגונים, אך לבעליהם אין קושאנים על שמותיהם ומי יודע מתי תוכל הממשלה להכיר בבעלותם על "האדמה הזאת כי בספרי הטאבו ידועה היא לממשלה בשם: האדמה שיש עליה ריב בין טאנוץ נאצאר ויוסף מויאל" עד היום הזה.

בשנת 1879 נוכח ועד העדה ביפו, שיש צורך חיוני להגדיר [להגדיל] את בית התלמוד-תורה ולפתוח מחלקה גבוהה ללמוד התלמוד, שלחן ערוך ודיני הלכה, מפני שבתלמוד תורה הנוחכי [הנוכחי] למדו את הילדים רק תפלה, תנ ך" , חוק לישראל ומעט דינים. אחרי שנתקבלה החלטה זאת, הזמינה העדה רבי חדש את הרב שלמה בחבוט אביו של הרב שבתי בחבוט המכהן פאר בתור רב בעיר בירות . נשכרה דירה מיוחדת להרב ובחרו בתלמידים מבעלי הכשרונות ביותר, כשלשים במספר, מגיל של עשר שנים ומעלה, שילמדו תורה מפי הרב. רק אני הייתי היחידי בין התלמידים שעדין [לא] מלאו לי עשר שנים, אך בהתחשב עם זה שמצאו בי חרוץ שהנני שקדן בלמודים נתקבלתי למחלקה החדשה.

ימים עברו, תלמוד-תורה החדש נסתדר כהלכתו והתלמידים היו מתגרים בתלמידים שנשארו ללמוד בתלמוד תורה הישן, כי הרבי החדש היה מתיחס באהבה אל תלמידיו ומראה להם גם חבה יתירה בכדי לקרבם אליו. אבל כעבור זמן, השתנה המצב לרעה, הרבי התחיל להראות כחו וגבורתו, בעת הצורך היה מכה בלי רחמים הילדים התאוננו אך ללא הועיל והיו מקבלים חלקם באהבה. כשאני לעצמי, אף פעם הרבי לא הכני, כי למדתי באמונה ושקדתי בתמידות על משנתי וכך ביליתי במחלקה הזאת כשנה וחצי.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

 

חיפה של אמצע המאה ה־19 הייתה עדיין עיירה, ויהודיה המעטים קלטו את הבאים. משפחת מויאל הייתה מורכבת בעת ההיא משש נפשות – האב אהרון, האם סעדה וארבעה ילדים: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. אהרון היה איש עסקים ממולח ומחושב. הוא הביא עימו באופן נסתר הון רב בצורת מטילי כסף, זהב ומטבעות. לאחר בירורים ראשונים בחיפה וסביבתה הוברר לו ולעמיתיו כי רעיון היישוב העצמאי שרצו להקים הוא בלתי אפשרי בתנאי ארץ ישראל של הימים ההם. גם החיים בחיפה לא הבטיחו רבות. היישוב במקום היה זעיר, אוניות עגנו בנמל הפרימיטיבי רק לעיתים רחוקות, ומצב עניינים זה לא התאים לטמפרמנט העסקי של אהרון. הוא שאף לפסגות גבוהות יותר.

בעקבות בירורים שערך הגיע למסקנה שמקום מתאים יותר למשפחתו ולו הוא העיר יפו, שבה התגוררו כבר כמה עשרות משפחות של יהודים ״מערביים״. מויאל וחלק מחברי קבוצתו הדרימו ב-1855 ליפו ותקעו בה יתד. קיבלו את פניהם בשמחה עולי מרוקו ואלג׳יר שקדמו להם, ובהם בני המשפחות שלוש, בן־שימול, מטלון, אבוטבול ושירוזין. סיוע מיוחד קיבלו הבאים מהרב ר' יהודה הלוי מראגוזה, מי שכיהן כרב קהילת יפו במשך עשרות שנים. המויאלים אומצו ממש על ידי אברהם שלוש, ראש הקהילה ביפו, ותוך שנים אחדות הוא ביקש מאהרון מויאל שיחליפו.

על ימיו הראשונים של מויאל ביפו כתב מרדכי אלקיים: ״כמנהגו בכל מקום חדש שכר מויאל צעיר מיהודי יפו, להראות לו ולחבריו את העיר, על שכונותיה, שווקיה ורחובותיה. הם ביקרו בבתי היהודים וברבעים המוסלמיים והנוצרים, התעכבו בבית הכנסת, במסגדים ובכנסיות. אחר כך סיירו בבתי הספר הנוצריים וב׳כותאבים׳ הערביים, במוסדות הממשלה וליד בתי הקונסולים… [הם המשיכו ל] רחוב הצורפים והחלפנים והתעניינו בכל סוגי המסחר, בעיקר אלה המוחזקים בידי הנוצרים והמוסלמים״. תנאי המגורים של יהודי יפו היו רעים במיוחד. רובם התגוררו בדירות עלובות שהושכרו מבעלי בתים ערבים, ובעיקר סבלו הנערות והנשים, שצעירים ערבים נהגו להיטפל אליהן. גם תנאי הבריאות היו קשים. בעוד שהרחובות שבהם התגוררו נוצרים היו נקיים יחסית, האזורים המוסלמיים, שבהם התגוררו רוב היהודים, היו מוזנחים, ושלטו בהם הלכלוך והצחנה. דוד תדהר, שחקר את תולדות יהודי ארץ ישראל ופרסם את ממצאיו באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כתב על אהרון מויאל כי מיד בהגיעו ליפו הוא החל לעסוק במסחר, רכש מגרשים והקים בניינים ראשונים מחוץ לחומת העיר, בהם בית גדול של דירות וחנויות ברחוב ראשי הסמוך לעג׳מי, מול רחוב סלאחי, ועוד בית גדול של חנויות ודירות ברחוב עג׳מי. גם לעצמו בנה בית גדול ״מחוץ לעיר״, והיה היהודי הראשון שיצא לדור בעיר החדשה (כלומר מחוץ לחומה).

הוא אף עזר לרבים מעולי מרוקו להסתדר ביפו ולהגדיל בה את היישוב היהודי, וכן הקים את בית תלמוד תורה הראשון לילדי יפו. בביתו החדש מחוץ לחומה סידר גם בית כנסת פרטי לצורכי הציבור, ובו ישיבה. בקומה התחתונה של הבניין סידר מקווה טהרה לשימוש ללא תשלום. באחרית ימיו עלה לדור בירושלים בבית שקנה לו בשכונת נחלת שבעה. נפטר בירושלים בשנת תרנ״ח (1898 ).

אהרון מויאל טיפל במסירות בעולים חדשים מכל העדות והארצות – מן המוכרים לו, ה״מערביים״ מצפון אפריקה, וגם מעולי אשכנז – שהחלו להגיע ליפו בשנות ה-70, ובמיוחד לאחר תחילת העלייה הראשונה.

ארבעת בני אהרון מויאל היו בבגרותם אישים ידועים ביפו ואף מחוצה לה: יוסף הבכור, אברהם, שלום ואליהו. כל האחים היו סוחרים ואנשי עסקים, אך אחד מהם בלט במיוחד בפעילותו הציבורית דווקא. הכוונה היא לבנו השני של אהרון מויאל, אברהם, שהגיע ליפו כילד קטן והיה לימים לאחד הסוחרים הנודעים בה, בנקאי, נציגו של הברון רוטשילד בארץ ישראל ולא פחות מכך לאיש ציבור שחזון יישוב ארץ ישראל מפעם בו כל העת. אברהם מויאל הוא גיבורו של ספר זה.

  1. 37. על תולדותיה של משפחת מויאל המורחבת ראו כתבתו של גבריאל צפרוני, ״שורשי משפחה אחת בצמרת״, מעריב, 30 בספטמבר 1979.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'37

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרק ב'

גנבת יוסף

במשרד אבי * הערבי המוגרבי שרדף אחרי * בדרך מאחורי יפו * הרפתקאותי וסבלי * נגנבתי מידי הורי * בין החיים והמות * ר' ישראל שמחון * פרדס השר משה מונטיפיורי * החמוד האבוד * מה שנעשה בבית הורי * הקימקם מושל העיר יפו והקונסולים בצער אבי * עזרתו בחפושי * העיר יפו רועשת והומיה * תפלות החכמים להצלתי * שובי לבית הורי * עזרת הממשלה בחפוש הגנב * סופו של הגנב *

ביום ד' לחדש תמוז שנת 1880 ,יצאתי מתלמוד תורה והלכתי כרגיל הביתה לארוחת הצהרים, אמי אחותי והעוזרת היו עסוקות בכביסת לבנים ולא הרשו לי להכנס הביתה, כי הבית היה מלוכלך ממי הכביסה. לכן, צותה עלי אמי, שאסור לעת עתה למשרד אבי ויחד עמו אשוב אחרי חצי שעה. בהיותי מתגעגע לראות את הפועלים בעבודתם כיצד הם יוצקים ועושים תכשיטי זהב וכסף, לא פקפקתי הרבה ונשמעתי לאמי. טרם הכנסי לחדרי העבודה עברתי דרך משרד אבא ומצאתיו משוחח עם ערבי מוגרבי שדבר אתו בשפת המערב שמדברים במרוקו שלא היתה מובנת לי די צרכי. כראות אבי אותי, שאלני על מעשי בשעות אלו במשרדו וספרתי לו סבת הדבר. אבי חיך ושאלני אם הבאתי לו את המפתחות, שצוה עלי עוד בבקר להביאם אליו. התנצלתי לפניו כי שכחתי. כשמוע אבא את דברי פקד עלי בתור עונש, שאלך תיכף הביתה ואביא לו מיד את המפתחות. כמובן, נשמעתי בקול אבא והלכתי למלא רצונו, ושום טינא בלבי לא היה לי עליו, כי הבנתי שכונת אבא היתה טובה להרגילני להיות זריז בכל מעשי.

בעברי בסמטאות העיר, הרגשתי כי אדם אחד רודף אחרי וקורא אותי בשמי, הבטתי לאחורי והכרתי בערבי מערבי [בן המגרב] שישב זה עתה ודבר עם אבי. הוא ספר לי, כי אבי בקש מאתי שאלך אתו לא רחוק מכאן, לקבל ממנו כמות הגונה של זהב בשביל אבא. בקושי רב הבנתי את שפתו המערבית, ועל סמך הסימנים שנתן לי בשם אבא והעובדה עצמה שעיני ראו אותו לשבת ולשוחח עם אבא, האמנתי לו והלכתי אחריו.

המערבי התחיל להובילני דרך דרכי יפו העתיקה, שמעולם לא עברתי בהן, למרות היותי בן העיר, ובנפתולי דרכים עקלקלות ומבואות צרים הוציאני מהעיר – אל דרך העג'מי שהיתה אז אדמת בור ללא בנין. – משם הובילני דרך נתיבות ומשעולי כרמים ופרדסים, עד החולות שמאחורי מקוה ישראל. אותו היום היה אחד מימי תמוז הלוהטים, השרב שרר בכל תקפו והליכה מעיפת זאת, ביחוד לילד רך וענוג, השפיעה עלי לרעה. כמעט שהתנחמתי על שנשמעתי למערבי, אבל תקותי שאשוב לאבא ואביא לו הזהב, שעשעה את נפשי והפיחה בי רוח חיים ועצמה. אני הייתי לבוש כאחד מבני הארץ, בגד משי (הנקרא בערבית "קונבז") ועלי מעיל דק ושחור. על רגלי נעלתי נעלים הגונים כיאות לתלמיד בית ספר.

כשבאנו למרחב השומם, מבלי לראות אף בן תמותה, זולתנו, פנה אלי המערבי בזאת הלשון: "עלינו עתה להכנס למקום שיש שם בני אדם ושאין ברצוני כי יכירוני ועלי להתחפש. לכן, עליך להתפשט ולמסור לי בגדיך." מיד פשטתי מעלי את מעילי העליון, נעלי וגרבי כשנשארתי רק בבגד המשי שהפכו לבל יכירו בו והוא שמם בתוך אוכפו שהשיאו על כתפיו, באמרו לי, שאם נפגוש בדרך במי שהוא, עלי לומר שאני בנו עלי והוא אבי הנקרא "מוחמד". הסכמתי לשקר, כי לא יכולתי להבין את כונתו ורצונו. לי היה ברור שאיש לויתי הנהו יהודי בחשבי בתמימותי שכל מערבי הנהו יהודי והנה הופעתי [הופתעתי] לראות כי טעיתי, כשמסבת החום הכבד וההליכה הגסה, הרים שרוולי ידיו לנגב את הזיעה הרבה שירדה מעל פניו נתגלתה לפני במקומות אחדים בבשרו "כתובת קרקע". נזדעזעתי, כי רק באותו שבוע למדתי מפי רבי דיני שריטות, שאסור ליהודי בהחלט לעשות שום שרטת בבשרו. התחלתי לחשוד בבן לויתי וכדי לבחנו, בראותי כי השמש הולכת ושוקעת, שאלתיו באיזה מקום נתפלל תפילת מנחה. המערבי, שלא יכול היה לתפוס את כוונת דברי, התחיל לגמגם בלשונו שלא היתה מובנת לי. שאלתיו אם נבוא הביתה עוד לפני תפלת ערבית או יודיעני באיזה מקום נתפלל ושוב נתבלבל המערבי, והחל לבלבלני במלה "ערבית" מבלי שידע לבטאה בדיוק ולהבין פירושה. מיד באתי לידי הכרה ברורה, שאני נפלתי בפח והנני נמצא בידי איש זר, במדבר שמם שלא דרכתי בו מעודי. רעבוני הציקני מאוד אולם, בהיות וכל חושי היו נתונים במחשבה על דבר גורלי, שכחתיו לגמרי. הרביתי להעמיק ולחשוב על דבר מצבי האיום שבו הנני נמצא. בדמיוני עלו מחשבות והרהורים שונים, שזעזעו את נפשי הרכה, עד שהיה ברור לי, כי נגנבתי מידי הורי לאיזו מטרה ואין מי שיוכל לבוא אל השממון הזה להציל את חיי, ובפרט שקרני השמש האחרונות הולכות ושוקעות, עד שבאתי לידי יאוש שדכאני מאוד.

את המציאות העלובה הזאת בכל נוראותיה התחלתי להרגיש, בחשבי, כיצד אפשר שאבי יסמוך עלי הילד בן עשר, להביא לו כמות זהב, דרך ארוכה זאת, האפשר שנהירים לו שבילי המדבר? מרוב יאוש ומרירות נגשתי לאחד העצים הפראים, דבקתי בו בכל גופי הרועד והחלטתי מבלי ללכת הלאה. לחיות או למות, אחת היתה לי ובלבד לא להרחיק יותר. איש לויתי נגש אלי ושאלתי, בטח עיף הנך תנוח מעט ונמשיך דרכנו, כי קרובים הננו אל המקום המיועד ששם הזהב. ברוגז רוחי עניתי , כי לא אלך מפה. בראשונה התחיל לפיסני והראה לי באצבעו מרחוק על גבעה אחת, שהיא כאילו מחוז חפצנו, אך אני עמדתי במריי, לא אוסיף ללכת. ישבתי והחרשתי ולא הוספתי דבר אתו מטוב ועד רע. המערבי דבר אתי קשות: "אני הוא שלקחתי אותך מידי אבא שלך ואני מוכרח להשיבך עם הזהב". לא יכולתי להבליג על רגשותי, רוחי הצקני ואמרר בבכי: "לא, שקרן הנך , " אבא לא מסר אותי בידיך, אתה רמיתני, כי איך ישלח אותי עמך בדרך קשה כזו, בשעה שאף פעם לא הרשו לי לצאת את העיר, רגלי התנפחו מהקוצים שהוצאתי מהן ולא אוכל ללכת אתך, פה אמות או אחיה . ," בראותו כי החלטתי נמרצה, תפשני בערפי בשתי ידיו וכבש את ראשי בחולות, עד שטעמתי טעם חניקה. עיני שזלגו דמעות וגם פני שהורטבו בהן, נתמלאו עפר וחיי היו בסכנה. ואצעק מנהמת-לבי: "הרפה ממני ואלך, כי מת אני". הוא עזבני, ואקום מלוא קומתי, נדהם ונבוך, כבן אדם זה שהיה בין החיים והמות. הפה, האף והעינים היו מלאים חול והתחלתי לנקותם ביד ובמעילי, נקיתי ובכיתי, עד שלאט לאט, נפתחו ריסי-עיני והאור התבהר לי, כי דמעותי שנגרו כמים הושיעוני. השמש שקעה. לאור דמדומי-הערב ראיתי מרחוק, שלשה בני-אדם רוכבים על סוסים מתקרבים אלינו. הכרתים כי המה נוצרים יונים מנכבדי הארץ, ששנים מהם היו ידועים לי בשמותיהם, האחד "דמיתר" והשני "אונאיודו". חשבתי לצעוק ולקראם לעזרה, לפול לרגליהם ולהתחנן על נפשי, שיפדוני ויביאוני לאבא, אולם התחרטתי, פחדתי שמא תחנתי לא תמצא הד בלבבם ולא יענו לבקשתי ושנאת בן לויתי תתגבר אלי, ומי יודע אם לא יהרגני בדרך. נמנעתי איפוא מלהוציא לפועל את מחשבתי ונהרתי אחרי המערבי כשה לטבח יובל……….

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי

המשך הסיפור מפוסט קודם…..

עברה כחצי שעה, הירח נשקף מעל פני השמים באורו שהכסיף את המדמר [המדבר] הדומם, אויר ההרים, אחרי שרב היום, החל לנשוב ולהשיב את הנפש. נשמתי מלוא ריאותי כדי להקל עלי במעט את מדת ענויי. ובעוד אני הולך אחרי מעני ללא תוחלת אבוד תקוות, הופיע לפני בן אדם רוכב על החמור, שנסע ממזרח למערב, כשדרכנו היתה מכוונת מדרום לצפון. על יד אם הדרכים נפגשנו בהזקן, שהופיע אלי כאליהו הנביא, כמלאך וכגואל ומושיע, הלא הוא הזקן המנוח ישראל שמחון ע ה" . בראות הזקן אותי, צעק אלי: "לאן זה תלך בלילה" ואני תפשתי בידו: "קחני אתך". מבלי להתמהמה אף רגע, ירד מעל החמור ותפשני בזרועותיו החזקות והושיבני על החמור ופתח בדברים עם המערבי. הזקן הזה הבין מתוך השיחה את כל הרמאות שבדבר ונפרד מהמערבי, כשהלה בקש למסרני לידי אבא ולמסור לו שלמחרת יביא לו את המבוקש. רבי שמחון שחזות פניו, הדרת קומתו הזקופה ואומץ לבו העידו על גבורתו ושלא יצא לדרך מבלי היותו מזוין בנשק ובאלות הטיל את פחדו על המערבי שלא התנגד כלל לר' שמחון שלקחני אתו.

בנסעי ליד רבי שמחון, נשקטתי במעט ונרגעתי ממתיחות-עצבי, אולם, לבי עוד לא חדל מדפוק בי ומדי רגע הבטתי מאחורי בפחד, שמא הנבל הזה רודף אחרינו, מרוב עליצותי על שנגאלתי מידי גונבי, שכחתי לדרוש חזרה את מעילי, נעלי וגרבי שנשארו באוכפו. ואסע הביתה עם רבי שמחון, יחף ובלי מעיל, התבישתי מאוד שאצטרך להכנס העירה בלבוש כזה, אבל התנחמתי שבלילה איש לא יכירני.

כיצד הגיע הזקן אל הדרך שהובלתי על-ידי המערבי, יש בזה רוב ענין. באותה תקופה בקר השר הגדול משה מונטיפיורי, יליד אנגליה, את א"י פעמים רבות והרבה לעשות חסדים עם יהודי הארץ. בקורו האחרון היה בשנת 1875 והתאכסן בבית סיניור חיים אמזליג ששמש אז בתור קונסול אנגליה בעירנו. בבקור זה קנה כברת אדמה מחוץ לעיר יפו, על גבול אדמת הגרמנים [שכונת מונטיפיורי של היום, בקרבת מושבת הטמפלרים שרונה] ואחרי גמר הקושאנים בקש מהמנוח סיניור אמזליג לקרוא אליו אחדים מנכבדי העיר יפו, כדי להועץ אתם. סיניור אמזליק נעתר לבקשתו וציין לפניו את שמות אחדים מנכבדי העיר שהוזמנו אל השר והוצגו לפניו על ידי סיניור אמזליק כל אחד בשמו. כ' השר קבלם ברצון ולחץ ידיהם באהבה רבה. בין המוזמנים האלה היה גם מר אבי. האספה היתה בבית סיניור אמזליג, שנשאר עד היום במצבו מבלי שבא בו כל שנוי, בעיר העתיקה. כבוד השר דבר לפני הנאספים והודיעם, כי קנה כברת אדמה ורצונו לנטוע עליה פרדס. אבל זקוק הוא לאדם אמיץ לב שישכון בה והנהו מוכן לבנות לו בית וגם לחפור באר. את התקציב הדרוש לנטיעות הוא משאיר בידי סיניור אמזליק ומוכן לתתו עד שהפרדס ישא פרי. בהגיע הזמן שהפרדס ישא פרי תחולק הכנסותיו לשלשה חלקים: החלק האחד יוקדש לעניי העיר, החלק השני להוצאות הפרדס, לשכלולו וגדולו והחלק השלישי לאיש המטפל בו. ושתי בקשות בקש השר מהנכבדים: א) שני אנשים ישרים והגונים, גבורים ואמיצי לב ו-ב) שמהנכבדים ימנו שני אנשים לגבאים על הרכוש שיעמדו תמיד במשא ומתן עם המטפל בנכסים וכל הסכומים הדרושים ינתנו על ידי בא-הכח השר סיניור אמזליג. אחרי וכוחים, בחרה האספה לשני גבאים את רבי יהודי הלוי ומר אבי המנוח ולשני האנשים שיתעסקו בנטיעות הפרדס את ר' יעקב שמול ור' ישראל שמחון. ר' יעקב שמול היה חלש בגופו סרב לקבל עליו את התפקיד ונשאר יחיד ר' ישראל שמחון בתור מפקח על פרדס מונטיפיורי שנמצא על יד המושבה הגרמנית "שרונה" בדרך פתח-תקוה והידוע כיום בשם "שכונת מונטיפיורי".

ר' ישראל שמחון בתור מפקח על פרדס מונטיפיורי היה גר בו בקביעות. לעתים רחוקות היה נוהג לרדת העירה, בכדי לקנות את הצרכים הדרושים לפרדס וצרכי מזון לכלכלת משפחתו. הוא ספר למשפחתנו ולהרבה מתושבי העיר שבאותו היום שנגנבתי על-ידי המערבי, הכין רבי שמחון עצמו לרדת העירה, האכיל חמורו והכין את רובהו ואלותיו, שמבלעדם לא היה יוצא לדרך, לא רק מפני אימת השודדים כי אם מפחד החיות המטורפות מבין הזאבים והשועלים, אשר לא פעם התנפלו עליו והודות לכלי זיינו נצל מהם. כשהגיע ר' שמחון אל השער שפנה לצד צפונה של העיר, הרגיש בחצר ערמה גדולה מתבות קטנות, שהיו תולים אותן אחת על ידי השניה, בשלשלת ברזל ומרכיבים אותן על אופן גדול המונח על פי הבאר, וכשהיו מסובבים את הסוס הקשור למוט הנאחז בגלגל, היו מסתובבות גם התבות הללו, שנעשו כעין משאבה בצורת טבעות, המעלה בשפע את המים מהבאר. כל התבות הללו סודרו באחת הזויות שבחצר אחת על השניה, כדי להכניס בהן התקונים הדרושים והנה, ר' שמחון מצאן, כשהן פזורות על הארץ בלי כל סדר ותמה על הדבר, מיד עזב את החמור לנפשו, שהיה טעון בכלי-הזין והתחיל בעצמו לסדר את התבות. בינתים נעלם החמור. כי השער לצד צפון היה פתוח לרוחה. סדור התבות ארך כשעתים. כשגמר רבי שמחון עבודתו התחיל להרהר אם כדאי לו עוד היום לרדת העירה או לא, כי היה כבר מאוחר, טרם שקיעת השמש עודנו מהרהר והרגיש שהחמור איננו. התחיל לחפש אחריו, בהכנסו לפרדס מצא סמנים ויתחקה על עקבותיו. כשפגש בשער הצפוני הפתוח לרוחה, נשאר עומד ומתפלא, הן אף פעם לא פתח את הדלת, זולתי בימי העדור, כדי להשליך דרכו כל מיני ירק תפל והימים שבהם היו מכניסים את הזבל הצבור שם. בהעמיקו לחשוב על זאת לא יכל למצוא פתרון לחידה. כידוע, השעה היתה מאוחרת הפועלים גמרו עבודתם ושבו לבתיהם. הגנן, אשתו חלתה והובילה אל קרוביה הגרים באחד הכפרים הקרובים ונשארו רק הילדים והילדות של הפרדסני שהגדולה בהם היתה ילדה בת עשר שנים. ' ר שמחון סר אליה ושאלה, אם ידוע לה מי פתח את הדלת הצפונית והסבה לזאת. הנערה ספרה, שאביה היה מוכרח לפתוח את הדלת כי הוביל על חמור את אמה החולה שקשתה עליה לגשת רגלי גם עד הפתח. הוא אמנם צוני, לסגור את השער אבל היא שכחה. התחיל ר' שמחון שוב לחפש את החמור שהיה ברור לו כי יצא דרך השער וילך בעקבותיו. הביט סביבותיו – אין כל חמור. בדרך פגש ערבי ושאלהו, אם ראה חמור והוא השיבו, שראה בקרבת המקום חמור אוכל עשב, בלי כל פקוח בעלים. מהר לאותו מקום, עד אחרי אדמת סלמה והחמור לא נמצא. מרוב עיפות נכנס לאחד הכפרים, שהיו לו שם מכירים וספר להם על דבר החמור שנעלם. אחד השכנים שהקשיב לשיחה, הודיע כי הוא פגש לפני רגעים איש אחד הולך ומחזיק בחמור והמודיע ברבים שמצא חמור מתהלך בשדה לבד וכלים עליו. הלכו לאותו האיש ומצאו את החמור קשור לאהלו. רבי שמחון לקח את החמור, הודה לאיש וחזר לנוכח הפרדס.

הלילה הלך והתפשט על אדמת סלמה הידוע בהריה וגבעותיה, בנהרותיה ובנחליה המתיבשים בימי הקיץ. ר' שמחון שירד ועלה על ההרים בחשכה, טעה בדרכו. ברוב עמל ותלאות הגיע אל הדרך הראשית שבה נפגשנו וגאלני מידי הערבי. רבי שמחון אמנם חשב להובילני בראשונה אל הפרדס, אולם בתארו לעצמו את גורל משפחתי, שבטח מלאה צער ויאוש, על בנה שנאבד לה, נסע עמי ישר העירה.

תמיד, בהזכרי בהמאורע הזה שעבר עלי הנני מתפלא על השתלשלותו הנפלאה והנסים המרובים, שגרמו לאבוד החמור וחפושו של ר' שמחון כדי שיוכל לגאלני מידי גונבי ולהשיבני אל הורי.

אבי, שחכה במשרדו עלי ולמפתחות וראה שאני מתבושש לבוא, עזב את עסקיו והלך הביתה, כשעה לאחר הצהרים. בבואו הביתה שאל: "יוסף אליהו אכל" ומה נבוך בשמעו כי טרם שבתי הביתה. אבי חשב, כי בטח התרעמתי על שהענישני, להביא לו המפתחות והלכתי שוב ל"תלמוד תורה" מבלי לאכול ומיד שלח את השמש לתלמוד תורה. בינתים ישב אבי אל השלחן ובקש לאכול אולם סערת רוחו הציקתהו מאוד ומרוב דאגה לי, לא יכול להביא מאומה אל פיו. קשה היתה הצפיה על אבי, עד שובו של השמש שהודיע כי "יוסף אליהו" אינו ב"תלמוד תורה" ואחרי לכתו לארוחת הצהרים אין כל יודע אדותיו דבר. אבי הצטער מאוד, לבו התכווץ מכאב ומרוב יגון לא טעם כלום. חזר לחנות ושאל מהפקידים והפועלים אולי מי שהוא ראני, אך לשוא אין אחד יודע אודותי דבר. מיד פקד אבי על כל העובדים להתפזר בעיר ולחפש אחרי. שעה אחרי שעה חולפת ואין ידיעות על דבר "יוסף אליהו".

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי

בימים ההם היה הקימיקם של יפו (מושל העיר , ) רגיל מדי יום ביומו לשבת במשרד אבי שאהבהו מאוד, לשתות קפה, לעשן נרגילה ולשוחח עמו. כשנכנס באותה שעה אל אבי, מצאהו זועף ופניו אינן כתמול שלשום. מרוב יגון על בנו "יוסף אליהו" לא קדמהו אבי באותה קבלת הפנים הרגילה. כשבקש הקימיקם מאבי לדעת פשר דבר ועגמת-נפשו, התפרץ אבי המנוח בבכי וספר לו על מקרה אסונו. הקימיקם נרגש מאד לשמוע את המקרה המעציב ונחם את אבי, כי יבוא לעזרתו למצוא את בנו האבוד. מיד רמז להחיל [צ"ל חייל א.פ]שעמד על יד הדלת ופקד עליו לקרוא למכריז (בן אדם שקולו חזק ומסתובב בחוצות העיר להודיע לתושבים פקודות הממשלה). כעבור איזה רגעים בא המכריז והקימיקם צוה עליו להכריז בחוצות העיר, שמי שראה אותי יחזירני לאבי ומסר לו את כל הסימנים על דבר לבושי, מראה פני וכו . ' המכריז שקבל את פקודתו ישר ממושל העיר, התחיל מיד להסתובב בכל הסמטאות ודרכי העיר ולהכריז. אך הכל לשוא, אין קול ואין עונה.

בעוד הקימיקם יושב ומדבר דברי נחומים לאבי, בא ערבי אחד והודיע לקימיקם כי בשעת הצהרים ראה אותי מדבר עם מערבי אחד בסמטא לא רחוקה. כשמוע אבי את דברי הערבי, קפץ כנשוך נחש ממקומו ומקרה האסון שהיה מעורפל בעיניו התחיל לאט להתבהר לו והוא קרא: "כן, המערבי הלך ממשרדי רגעים מספר אחרי שלחי את בני לביתי להביא את המפתחות". החשד התחיל להתאמת בלבבו, כי רק המערבי המכשף הוא שגנב את בנו. השמועה נפוצה בכל העיר, כי גונבתי על-ידי מכשף וכל התושבים התחילו לחפש אחרי ילדיהם ולשמרם בבית. הקימיקם צוה להכריז, מי הרוצה להתנדב לנסוע בלוית חילים, בסביבות ובכפרים לחפש אחרי המערבי. הרבה מהתושבים הערבים הגבורים התנדבו לדבר משתי סבות: אחת – להוכח אם ישנו באמת גנב כזה החוטף ילדים קטנים מחיק הוריהם, ושנית – מאהבתם לאבא. קבוצות קבוצות באו לבית-הממשלה כדי לקחת סוסים ובלוית חילים יצאו לדרך. הרבה הלכו מעצמם לחפש אחרי, ברשיון הממשלה, בסמטאות הנדחות ובמבואות האפלים והילד איננו.

אבי היה רגיל מדי יום ביומו, משעה שלש אחרי הצהרים לעזוב את משרדו וללכת הביתה, רוחץ את ראשו, ידיו ורגליו ופושט מעליו בגדי העיר ועולה לבוש בגדי הבית ישר לבית המדרש שנמצא למעלה מדירתנו והסמוך לבית הכנסת. שם היה נפגש עם זקני העדה הקבועים שבאים כרגיל לקרוא ולהתפלל. על פי רוב נמצאו בבית המדרש רבנים וחכמים קבועים וגם כאלה שהיו עוברים דרך יפו ומתאכסנים בביתנו. בזכרוני נשארו שמות הרבנים האלה: הרב הגאון המקובל רבי אליהו מני אביו של השופט מלכיאל מני, שהתארח אצלנו לרגלי מצב בריאותו, הרה ג " רבי שלמה בחבוט אביו של הרב בחבוט המכהן פאר בבירות, הרה"ג רבי מרקדו מאיר אביו של הרב הראשי בארץ-ישראל ראשון לציון רבי יעקב מאיר, הרה"ג ר' יעקב שמחון אביו של הרב המנוח ר' יוסף בן שמחון, הרה"ג ר' מאיר המבורגר חתנו של מי שהיה מפקד הצבא האנגלי באלכסנדריה דוד בלטנר ביק, ' ר יצחק אשולין, רבי מסעוד הכהן, רבי משה צרויה ועוד רבנים שאינני זוכר את שמם.

יחד עם הרבנים האלה והחכמים הקבועים, היה אבי הוגה אתם בתורה ומתוכח בעניני הלכה, עד תפלת מנחה. כתום התפלה, היו מסובים שוב מסביב לשולחן וממשיכים ללמוד כמקודם עד ערבית. שעתים לפני הבקר היו קמים לתקון חצות וקוראים עד עלות השחר, זמן תפלת שחרית.

באותו היום שנגנבתי, לא הלך אבא כרגיל לקרוא בבית המדרש. כל עזרת הממשלה והתושבים עלה בתוהו. בשעה החמישית אחר הצהרים עזב אבי את משרדו וכל הנכבדים שבאו לבקרו והלך בעצמו לחפש אחרי בנו, כי האמין שבנו איננו מחוץ לעיר כי אם הסתירוהו בפנים העיר ועל כן שלח לבקש רשיון מהממשלה לחפש בבתים בלוית המוכתר. התחיל להכנס לבתי הערביים החשודים. נכנס בחצרות ופתח את הבארות וצועק לתוכם "יוסף אליהו" אך אין עונה. אחרי שעתים של חפושים שב עיף לחנותו ומאין ידיעה על בנו הלך מדוכא הביתה. בבית שררה תאניה, המשפחה קוננת ביגון, גם היהודים השכנים בוכים אתם. הוא הלך לבית הכנסת, לבש את הטלית ותפילין, פתח היכל ארון הקודש התפלל לה' בדמעות שליש.

הרבנים והחכמים ישבו בחדר המדרש הסמוך לבית הכנסת והגו בתורה. אמנם, התפלאו שאבי לא בא כרגיל לשבת להתענג בצל קורתם, אבל כבר שמעו מפי השמש שאבדתי ולכן חשבו, אין הדבר נורא כל כך, בטח ימצאני. אחי המנוח אברהם חיים, שסבל מאוד מצערו עלי ומפחדו על אביב שח"ו לא ישתגע מיסורים, והיה סופר ומונה הליכותיו ומביט בסקרנות על מעשהו, הלך לחנות לבקש את אבא ואיננו. גם בבית שהיה מלא עד אפס מקום – איננו. עלה לבית המדרש ומצא את כל הרבנים לומדים ואבא איננו בתוכם. עמד והרהר, לאן יכול ללכת אבי והחליט בנפשו ונכנס לבית הכנסת אולי ימצאהו שם ומה נדהם בראותו את אבא יושב על הארץ מול היכל ארון הקודש ובוכה תמרורים. התחיל גם הוא לבכות, ירד לקרוא את אמא ובאו אתה גם זקנתי אם-אבי ושאר הנשים הקרובות ובראותן את המחזה המחריד פרצו גם הן ביללה, עד שהקול נשמע לחדר הרבנים. כשבאו הרבנים לבית הכנסת, פנתה אליהם אמי בקריאה מרה: רבנים גדולים התפללו בעד בני "יוסף אליהו" הצילוהו בתפלתכם. הרבנים נכמרו רחמיהם ועמדו יחד אצל ארון הקודש הפתוח מסביב לאבא והתחיל הרב הגאון ר' אליהו מני באחדים מהפיוטים ביום הכפורים תפלה לדוד, תפלה לחבקוק הנביא, תפלה למשה ועוד. וכך המשיכו בתפלות ובתחנונים קורעי-לב שעות אחדות.

ובאותו הזמן כשבבית משפחתי שררו כלם בדאגה וביגון על גורלי נסעתי עם ר' ישראל שמחון העירה. בהגיענו אל הככר הרחב שדרכו נכנסו ליפו מכל קצות הארץ [כיכר השעון של היום] ושעליו עומד כעת ארמון-הממשלה [הסראיה] ובית שעון-העיר כששוק-אל-דיר וכל הבנינים של היום לא היו עדיין בנויים עליו, זולתי אהלים בודדים של מוכרי ירקות ולחם, מצאנו את בני העיר עומדים קבוצות קבוצות, משוחחים על האסון שקרא [שקרה] לאבי, ושואלים מכל הבאים ליפו, מחלקי הארץ , אם לא פגשוני בדרך. ערביים שונים מהכפרים והעיר, פנו אלינו בשאלה אם ראינו בדרך את פלוני בן פלוני. אחת מהקבוצות הכירתני ומיד נשמע הקול בעיר כי נמצאתי, הורידוני מהחמור והובילוני אל הקימיקם שישב על יד בית קפה עם אחדים מאנשי הממשלה וחכה לתוצאות. הקימיקם בראותו לאור הירח את הזקן המובילני התרגז מאוד עליו, אבל הזקן צעק: "אני הוא שהצלתי את הילד, אני ישראל שמחון". כלם התקרבו בהמון לפני הקדי והקימיקם לראותני, כשאני מתביש מאוד בהיותי יחף ובלי מלבוש. הקימיקם לקחני בידיו ובלוית אנשי הממשלה הובילני הביתה, כשאחרינו נהרו כל אנשי העיר. משפחתנו שנתבשרה בבואי על-ידי אחדים שהקדימוני יצאה לקדם את פני ואחריהם השכנים ונפגשנו מחנה מול מחנה. אבי נגש אלי, חבקני ונשקני וגעה בבכי: "הזהו אתה בני"?, אחזני בשתי ידיו הטהורות והלך אתי פסיעות גדולות כדי לבוא בהקדם הביתה. רגעים אחדים הסתכל בי לאור המנורות והדבר היה כחלום בעיניו, מבלי להאמין שזוהי מציאות. ר' שמחון התקרב אל אבי חבקו ונשקו והשתתף בשמחתנו. הכניסוני לבית, הוציאו הקוצים מרגלי, עשו לי קפה וחלב לשתות. בהיותי עיף, חולה ונרגז בקשו מהקהל להתפזר כדי לתת לי להרגע ולהנפש. לאט לאט שבו התושבים לבתיהם באמצם ידי הורי ובהביעם רגשותיהם בשמחת משפחתי. מרוב עיפות נרדמתי במטת אבי, מבלי לטעום מאומה. טרם עלות השחר קמתי ואביט סביבותי והנה אין איש בחדר הורי, נכנסתי לחדר האכל ומצאתיו מואר השלחן כרגיל מלא צלחות עם עוגות וגבינה, פירות וי"ש והובילם לבית המדרש . נתעטפתי במעיל ועליתי גם אני לשבת עם הרבנים, כי שנתי נדדה מעיני ומחזה בלהות וחלומות רעים לא נתנו לעפעפי להסגר. בעמדי בפתח, ראיתי הרבנים יושבים כרגיל וקוראים ובתוכם אבי במלבושיו הרגילים ולא במלבושי הבית ואבין כי ליל שמורים היה לאבי הלילה הזה. אמי המנוחה ישבה כמנהגה על יד התנור, עושה להם קפה ותה וגם ר' שמחון שהביאני יושב וקורא אתם. כשנכנסתי קבלוני הרבנים באהבה, כל אחד מהם חבקני וברכני. שתיתי תה וסעדתי עמם. אחדים מהרבנים בקשוני לספר על דבר מאורעותי, אולם אבי המנוח לא נתנני להשיב דבר, כי חס היה על בריאותי וחשש שמא אתרגז. ישבתי בחברת הרבנים עד הרדמי והעבירוני שוב למטתי. ימים ולילות הייתי אחוז תרדמה עזה שלא הרפתה ממני והייתי מתעורר בבהלה, רועד ונרגז. משפחתי הכירה בי את מחלת-הפחד, כי חרדתי לקול עלה נידף והתחילו לרפאותני.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי

השמחה במעוננו גדלה, יום יום באו אורחים, ידידים ומכרים לראותני ולברך את הורי. בשבת באו להתפלל בבית הכנסת שלנו מבית הכנסת השני והתפלה ארכה עד אחרי חצות. ובביתנו נערכו הכבודים לקהל שהרבה לבקרנו ולסעוד על שלחננו. יותר מחדשיים נמשכה פרשת השאון וההמולה בביתנו. מכל הסביבה באו ידידים יהודים ולא יהודים, להביע להורי את רגשי לבם בשמחתם. וכך היה אבי עסוק מדי יום ביומו בכבוד האורחים ואמא עסוקה וטרודה בבית, מבשלת ומכינה תה וקפה פירות וממתקים, מלבד עבודתה היום יומית הרגילה. וגם עיפו הורי מלחזור ולספר לכל שואל ודורש את כל פרשת המאורע המחריד הזה מהחל ועד כלה, שזעזע את לב השומע ונסך עליו בראשיתו רוח תוגה ועצב ובסופו רוב חדוה וגיל.

למחרת בואי, שלח הקימיקם פקודות נמרצות לכל הכפרים מסביב העיר, להשיכים והמוכתרים, לחפש על המערבי שגנבני. פעמים אחדות סבבו חילים על הסביבה ובמחוז, אולם שבו כלעומת שהלכו. יום יום בא הקימיקם לחנות אבי ומספר לו על הצעדים שאחז בהם לתפישת הגנב.

באחד מן הימים בא הערבי הנוצרי טאודור גאורג שהעיד לפני בואי להקימיקם שראני ביום גנבתי לדבר עם המערבי והודיע לאבי, כי רק הוא יכול למצוא את הגנב, משום שפרצופו נשתמר היטב בזכרונו. אבי ספר זאת להקימיקם והסכים לתנאי הערבי, המציא לו סוס והלבישהו בלבוש חיל ושלחהו לתפקידו. אחרי ימים מספר, שלח הקימיקם לקרוא לאבי ומסר לו בסתר כי המרגל שנשלח הצליח בדרכו והגנב מתגלגל בקיאו באחד מבתי הקפה שמחוץ לעיר. ועתה עליו ללכת עמו לראות אם זהו באמת הגנב כדי לאסרו ולהענישו ולאו נשלחהו לחפשי. אבי מהר מיד הביתה כדי להובילני עמו להכיר בגנב, אולם אנכי נזדעזעתי מפחד נורא שתקפני וסרבתי ללכת. נאלץ אבי ללכת בעצמו והכירו. כשהודיע לממשלה כי זהו הגנב, שלחה חילים אסרוהו בשלשלות ברזל והכניסוהו לבית הכלא. למחרת הודיע הקימיקם לאבי, כי הגנב לא יוכל לעמוד במשפט כל זמן שלא אופיע בעצמי ואכירהו. אבי וגם ידידים התחילו להפציר בי, כי אלך לראות את האסיר אבל אני באחת – לא אלך. לבסוף באו אל ביתינו הקימיקם בלוית סיניור חיים אמזליג קונסול אנגליה, ויוסף ביק מויאל קונסול פרס, יחד עם אבי. אני שהייתי סגור ומסוגר, מתהלך בבגדי הבית, הלבישוני מיד בגדים אחרים, הציגוני לפני האורחים ונשקתי ידם כנהוג. הקימיקם לקחני מיד לשבת על ידו ובקושי רב, מתביש, עניתי מלים קטועות על שאלותיו. הקימיקם הרגיעני כי אין לי מה לירוא מלראות את הנבל, הקשור בשלשלאות ברזל ועלי רק לראותו מלמעלה רחוק ממני, ולהוכח אם האסיר הזה הוא גונבי. מרוב הפצרות ובושה הסכמתי בעל כרחי והלכתי בלוית כל החבורה הנכבדה, באחזי בחזקה ידי אבא של יעזבני. עלינו להסריה והקימיקם צוני להביט למטה, כשפקד על החיילים להעמיד את האסיר בכוון אלינו. רק שמתי עליו מבט אחד וצעקתי בקול: "כן, זהו גנבי!" כהרף עין לקח הקימיקם כד מים שהיה על צדו ואמר לי לזרוק אותו על גונבי, אך מרוב פחד וזעזועים סרבתי. בראות הקימיקם בהתרגשותי העצומה זרק בעצמו את הכד על ראש האסיר, שנפצע מהמכה החזקה.

המערבי הגנב נשפט למאסר עולם. כעבור שנה וחצי חלה הגנב בבית האסורים מחלה אנושה וישאל את נפשו למות. הקדי שלח לקרוא לאבי המנוח והודיעו, כי האסיר הולך למות ואם אבא ירחם עליו וירשה להוציאו מבית הכלא לחפשי, בתנאי לגרשו מהעיר ולאסור עליו עד עולם את הכניסה ליפו, יש תקוה לחייו. יודעים אנו אמר הקדי – כי הנך מראשי הדת ההיודית [היהודית] אדם הגון וישר ובטח תסכים להציל חיי איש מרדת שחת. אבי מבלי לפקפק נתן את הסכמתו. את הגנב שלחו לשכם במשמר חזק וצוו שם את הממשלה לבלי הרשותו לעזוב את העיר לכל ימי חייו.

בזה נסתימה פרשה זאת, שהחרידה את כל תושבי יפו, שהתענינו בגורל משפחתי והתפעלו לשמוע הנסים שעל ידם נצלתי והושבתי אל הורי. ימים רבים בעברי ברחובות יפו הורו עלי באצבע בתור בעל המאורע, הייתי אחרי הענוים שעברוני, כאדם שזה עתה נולד מחדש ורואה בראשונה את אור העולם. גם כיום, אחרי שעברו עשרות בשנים, יודעים התושבים הזקנים ביפו לספר, את כל עצם המאורע מבלי להחסיר ממנו אף פרט אחד. לשם מה נגנבתי, היתה זאת לחידה ופתרונה לא ברור עד היום הזה. הרבה שמועות התהלכו בישוב היפואי, הקשורות באמונות תפלות שאין להן שחר. אולם, כדי להראות את הצד האגדי שבהן, כדאי אולי לציין, שהיו כאלה אשר האמינו, בתום לבם, שהמערבי גנבני לשם עושר. התהלכה אגדה, כי כל ילד הנושא אליו סימן של עורק ירוק לבין העינים, עלול להעשיר את האיש שגונבהו ומובילהו אל המדבר כורה בור במרחב השממון ומצוה עליו לצבור זהב ההולך ומתגלה בשפע, ואחרי שהזהב הולך ונפסק, שם האיש את הילד הזה בקבר וסותמהו בחול. אולם, זוהי רק אגדה, הרקומה בחוטי הדמיון המזרחי, אבל האמת הערומה לא נחשפה מתהומותיה עד היום הזה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר