מורשת יהדות מרוקו

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

כל הזכויות שמורות למר יעקב וימן

העבודה מוגשת על ידי :

יעקב וימן

יש לציין שהדפים המצולמים של העבודה

נמסרו לי על ידי מר יעקב וַיְמַן אשר נתן לי את הסכמתו המלאה

לפרסם את החומר במלואו ככתבו וכלשונו באתר " מורשת מרוקו "

למען הדורות הבאים וסקרנותם של קהל המתעניינים בנושא זה.

כל הזכויות שמורות למר יעקב וימן

1 – מבוא

באחד מימי חמישי בשנת תר"פ – 1920 -, בעיר צפרו אשר במרוקו, הגיע יצחק צבע למשרדו של אביו מרדכי אשר החיה אחד מ עשירי העיר וכינויו היה " הנגיד מרדכי ". הוא בא כדי לבקש הלוואה בס"ך 60 דורו לשם קניית שטיח לביתו. מרדכי סירב להלוות את הכסף לבנו ואמר לו כי בשעה שהוא מחסל את רכשו, רוכש בנו ריהוט חדש לביתו.

יצחק, שלא ידע על חיסול רכושו של אביו, נעלב מדברים אלו. ביום השישי לא הגיע לבית הכנסת לתפילת ערבית וביום השבת עזב את בית הכנסת עוד לפני סיום התפילה. באותה השבת הלך יצחק עם רעייתו, סוליקה, לסעוד צהרים אצל אמה – שרה אבוטבול – וזאת בניגוד למנהגו לסעוד מדי שבת אצל הוריו מרדכי ומזלטוב צבע.

שרה הבינה כי מדובר בסכסוך בין האב לבנו, לקחה עמה את יצחק וסוליקה ויחד יצאו לביתו של האב. שאל מרדכי את בנו : האם לא באת לתפילת ערבית ועזבת לפני סיום תפילת המוסף כדי שלא תצטרך לנשק את ידי "

יצחק אישר כי נעלב מדברי אביו ואז הסביר לו מרדכי כי הוא כבר בן 60 שנה והחליט לעלות לארץ ישראל לסיים בה את חייו ולשם כך החל בחיסול רכושו.

להערכתו יסתכמו הפסדיו מחיסול הרכוש בסכום של 100-200 אלף פרנק והוא מוכן לשאת בהפסד זה. יצחק שאל את אביו אם יש בכוונתו לעלות לבד לארץ ישראל או לקחת אתו בני משפחה. ואז החלו לבדוק מי יהיו מוכנים לעלות לארץ ישראל עם מרדכי תבע.

התברר כי רק בני המשפחה הקרובה, ועוד משפחות רבות אחרות מן העיר צפרו, יעלו לארץ בעקבותיו של " הנגיד מרדכי " ….עד כאן דבר המחבר מר יעקב וימן……

חיפשתי ומצאתי מידע מספריו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל, רבה האחרון של צפרו וכותב את היסטוריית העיר וכך הוא מספר בספרו " קהלת צרפו " כרך ג' בעמוד 189 :

בשנת תרפ"א – 1921 נתארגנו 52 משפחות לעלות לארץ ישראל. הם נסעו לפאס על מנת לקבל מהקונסול האנגלי דרכון ורישיון.אך הקונסול הערים עליהם קשיים והסכים לתת ויזה רק מפעל קדוש.זו הייתה ההופעה הראשונה של נציג התנועה הציונית בצפרו. הכמיהה לעלות לארץ ישראל חזקה ההייתה תמיד בק"ק צפרו. רק ששעת הכושר לא ניתנה להם.

בשנת תרפ"א – 1921 נתארגנו 52 משפחות לעלות לארץ ישראל. הם נסעו לפאס על מנת לקבל מהקונסול האנגלי דרכון ורישיון.אך הקונסול הערים עליהם קשיים והסכים לתת ויזה רק למי שבידו סך אלף צ'ורו במזומן. האמיד מבין הקבוצה היה הנגיד לשעבר מרדכי צבח. הלה הלווה מכספו לרבים מהם את הסכום הדרוש כדי לקבל את הרישיון. אותם שלא הצליחו לגייס את הסכום חזרו לצפרו בפחי נפש.

זו תעודה מתוך ספר " קהלת צפרו " חלק א' בזכות תרומות ועזרה לשד"ר של הקרן הקיימת לישראל 

תעודה מספר 153.

בית דין תכב"ץ של עיר פאס ואגפיה

אל שלומי בני ישראל, הוועד הנבחר הרוחני של קהילת קודש צפרו יע"א, ועל צבא כתר תורה המה הרבנים המופלגים, אתה ה' תשמרם אמן כן יהי רצון.

רבנים וידידים.

ארץ הקדושה המתנערת משממותיה וקמה לתחיה, קרני הישועה המאירות על שמיה, שנו פני הארץ, אדמות ציה, שממון עולם, מקומות חול וכליון, נהפכו לשדות פוריים ולישובים, דבר בניין הארץ הולך ונעשה לנחלת עם ישראל כולו.

נא אחים חזקו והתחזקו בקיום המצווה הגדולה הזאת של יישוב הארץ, ועזרו שכם אחד לבניינה, ולהגדיל את קרן העם הקרן הקיימת לעולם, והא לכם זרע קודש שליח מצווה איש יקר קב תבונות חכם לבב מר יהושע הכהן שליחא דקרן קיימת לישראל, אשר האיר וזרח אל עבר פנינו פה במחוז הקודש ובידו כתבי רשיונות מהאדון ראש הממשלה הנציב העליון ישצ"ו ומהאדון הנכבד נשיא ישראל מר יחייא אזאגורי הי"ו.

ואנשי קודש קהילתנו הרוממה קבלוהו בשמחה והתנדבו כיד ה' הטובה עליהם לטובת הקרן קיימת, ישלם להם ה' כפועלם, ואתם מקהלה נכבדה חזקו ואמצו והרימו את תרומת ידכם כיד ה', ישלם להם ה' כפועלם, ואתם מקהילה נכבדה חזקו ואמצו והרימו תרומת ידכם כיד ה' ישלם להם ה' כפועלם.

 ואתם מקהלה נכבדה חזקו ואמצו והרימו את תרומת ידכם כיד ה' הטובה עליכם למען ציון וירושלים ובשכר זאת נזכה לראות בשוב ה' את שיבת ציון ברחמים ונדחי ישראל יקבץ ובא לציון גואל אמן כן יהי רצון, הכ"ד החו"פ רועה צאן קדשים קהלת קודש פאס יע"א בעיר ואם בישראל לחודש אייר הוא זה דהאי שתא ופועל ידו תרצה ליצירה וקיים

מתתיהו סירירו י"ץ – אהרן בוטבול הי"ו – משה אבן דנאן ס"ט

סוף תעודה מספר 153

עד כאן התוספות שלי – אלי פילו

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

באותה תקופה התארח בעיר שד"ר מארץ ישראל. כמנהג המקום, התנהל מכרז בין אנשי הקהילה על אירוח השליח. הערת המעתיק – מנהג זה היה נפוץ בין יהודי מרוקו אשר ששו לארח שליח מארץ הקודש. שליח זה נחשב בעיני תושבי המקום כבקיא בתורה ובהלכה, ולא פעם השליח נדרש לפסוק דין או לפשר בין שני בעלי מחלוקת. עד כאן הערת המעתיק.

 תמורת 15 פרנק שהתחייב לשלם לחברת הזוהר בצפרו זכה מימון סודרי בכבוד האירוח. בחג הסוכות תר"פ הגיע השליח לבית המשפחה ולכבודו, ולכבוד שאר האורחים, נשחט כבש. אירוח השד"ר לא היה דבר פשוט.האב שהיה רוכל לא יצא לעבודתו כל תקופת שהותו של השליח בבית. שלושה חודשים המשפחה התקיימה מהמאכלים הרים שאוחסנו במרתף הבית – שקי קמח, חביות שמן , דבש ויין.

כאשר עמד השליח לעזוב, שאל את האב במה לברכו, ענה לו מימון : ברך אותי שאזכה לעלות בקרוב לירושלים. השליח ברכו ואכן זמן קצר אחר כך החל מימון סודרי בחיסול רכושו ושותפותו בעסק הרוכלות והמסחר. בראשית שנת תרפ"א עזבה משפחת סודרי את צפרו בדרכה לארץ הקודש.

כך ספרו יצחק צבע ויעקב סודרי על התנהגות משפחותיהם, ומשפחות נוספות מהקהילה, לקראת העליה לארץ ישראל. כל משפחה וסיפורה היא. אולם מטרתם הייתה אחת, ובשנת תרפ"א עלו מהעיר צפרו 24 משפחות לארץ ישראל. עליה זו משמשת נושא לעבודתי.

דוד כהן, המסכם את שנות שלטונו של גנרל ליוטה במרוקו, כותב ע " יציאת פאס " ומוסיף כי כוונתו לעליית יהודים מפאס וצפרו בשנים 1921-3. ניסיונה של עלייה זו להשתקע בארץ ישראל הוא, לדעת כהן, " כישלון חרוץ " גם צבי יהודה, הבודק את הארגון הציוני במרוקו עד קום המדינה, קובע כי העלייה מפאס ומצפרו בשנים 1921-23 ….נכשלה. 

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

כבר בראשית ניסיונותי לאסוף חומר כתוב על העלייה הנזכרת נתקלתי בתופעה אשר הפתיעה אותי. בספרים המסכמים את העלייה השלישית, בזיכרונות אנשי אותה עליה ואף בספרים ומחקרים על העליות מצפון אפריקה, אין כמעט זכר לעבודה כי בין אנשי העלייה השלישית, היו רבים שהגיעו מארצות המזרח.

לכן הבסיס לעבודה זו הינם זיכרונות של שלושה מאנשי אותה עליה :

1 – יצחק בן מרדכי צבע שאביו היה מנהיג אותה קבוצה ואף הוא הגיע בעלייה זו עם אשתו ובתו.

2 – יונתן בן גדליה אסולין, אשר היה ילד בן 8, כאשר הגיע עם משפחתו לארץ.

3 – הרב יעקב בן מימון סודרי, אשר היה בן 5 שנים כאשר עלתה משפחתו.

תודתי הרבה ועמוקה נתונה לאנשים נכבדים אלו ולבני משפחותיהם אשר עזרו לי בהשגת חומר משפחתי, בהבנת החומר כאשר זה, היה כתוב בשפה המרוקאית היהודית.

סימוכין ותוספות לזכרונות אותם אנשים ניסיתי למצוא בעיתונות התקופה ובמסמכי הארכיון הציוני בירושלים. כדאי לציין כי במקורות אלו אין תמיד הפרדה לפי ארצות המוצא ובוודאי שלא לפי ערי המוצא.

הכתובים מדברים על יהודי צפון אפריקה, יהודים ספרדים, יהודים מזרחיים או יהודים מרוקנים. לכן, במספר מקרים, כאשר המקור התאים לזיכרונות האישיים הרשיתי לעצמי להניח כי המסמך המדובר מתאים גם לקבוצת העולים " שלי ", אולם תיק ידיעה כי עלולות ליפול בכך טעויות.

בעבודה זו אנסה לבדוק את פרשת עלייתם של יהודי צפרו בשנת תרפ"א. מסיפור עלייתם אנסה לתאר ולבחון מספר הביטים בקליטתם של יהודי המזרח בארץ ישראל בתקופת " העלייה השלישית ואנסה להגיע למסקנות בדברי קליטתם של עלי צפרו ושל עולה המזרח בארץ ישראל.  

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

העבודה מוגשת על ידי :

יעקב וימן

יש לציין שהדפים המצולמים של העבודה

נמסרו לי על ידי מר יעקב וַיְמַן אשר נתן לי את הסכמתו המלאה

לפרסם את החומר במלואו ככתבו וכלשונו באתר " מורשת מרוקו "

למען הדורות הבאים וסקרנותם של קהל המתעניינים בנושא זה.

================================================

תקופת העלייה השלישית לארץ ישראל

בשם " העלייה השלישית " אנו מכנים את התקופה שהחלה בשנות 1919 – ויש הטוענים 1920 – והסתיימה בשנת 1924עם תחילת גלי העלייה מפולין. מבחינה רעיונית קרובים היו העולים בעלייה זו לאנשי העלייה השנייה בעלי האידיאולוגיה השיתופית. אולם דור העולים בעלייה השלישית פעל בתוקף המאורעות ההיסטוריים בנסיבות משתנות ובכך קנו את ייחודם 

מלחמת העולם הראשונה הביאה תקווה לתמורות בסדרי עולם ובאזורנו הביא כיבושה של הארץ על ידי בריטניה להצהרת בלפור  – 2.11-1917 – בה הוכרה הציונות כגורם מדיני וניתנה הבטחה לפעול להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ שיראל.

גל התלהבות עבר על העם היהודי ורבים ראו בהצהרה זו סימני משיח. יהודים החלו להעפיל לארץ כשמטרתם היא הקמת הבית הלאומי. לא רק המלחמה והצהרת בלפור השפיעו על היהודים. המהפכה הרוסית – אוקטובר 1917 – ובעקבותיה מלחמת האזרחים בה נטבחו יהודים רבים, שימשה גם היא גורם מדרבן ליהודים מארצות מזרח אירופה לעלות לארץ ישראל.

 עד שנת 1921 הייתה העלייה לארץ חופשית על פי פקודת העלייה שפורסמה ב –  20.8.1920 ולפיה הותר לקונסולים בארצות השונות להתיר כניסה לארץ לפי סדר העדיפויות הזה :

1 – תיירים לביקור של שלושה חודשים בלבד.

2 – בעלי אמצעים – אשר הונם אינו פחות מ – 500 לי"ש

3 – בעלי מקצוע חופשיים

4 – אנשים שמשפחתם בארץ והם תלויים בה בפרנסתם.

5  – אנשי דת ויהודים בני מעמד טוב, היכולים להוכיח כי פרנסתם מובטחת בארץ.

רישיונות העלייה – סרטיפיקטים – חולקו על ידי ממשלת המנדט הבריטי בהסכמת ההנהלה הציונית. כל עולה נדרש להפקיד סכום כסף אצל הקונסול בארץ מוצאו כדי שאם ירצה לחזור ניתן יהיה לעזור לו, בכסף זה, לעזוב את הארץ ולהגיע חזרה לארצו. שיטה זו, של חלוקת הסרטיפיקטים, בוטלה לאחר הפרעות שהתרחשו בארץ בחודש מאי 1921 ואשר בעקבותיהן הופסקה בפקודה העלייה לארץ ישראל. 

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

תנועת החלוץ במזרח אירופה הייתה מהגורמים המרכזיים שהצליחו להכשיר צעירים לעבודה ולהגנה ולדאוג לעלייתם לארץ. התנועה אורגנה ב " קבוצות " לקראת העלייה והחיים המשותפים..היו קבוצות בניין, קבוצות גיבוש זמניות למקומות בלתי מיושבים, קבוצות מתיישבי קבע, פלוגות צבא ועוד…….

חברי התנועה היו יסוד חשוב ועיקרי בעלייה זו והם אשר הזרימו דם חדש בחיי תנועת העבודה, ההתיישבות וההגנה בארץ ישראל. מטרתם לא הייתה רק עלייה והתיישבות, הם ראו עצמם כמגישי אידיאלים סוציאליים נצחיים, שמטרתם בניית חברה עברית בארץ ישראל על יסודות חדשים. אולם המצב בארץ ישראל הקשה על קליטה סדירה ונוחה של העולים אף אם היו מאורגנים ומטרתם לפניהם.

בסיום מלחמת העולם הראשונה, מנה היישוב היהודי בארץ כ- 58 אלף נפש, עשרה אחוז בלבד מהאוכלוסייה הכללית בארץ. רק חלק קטן מן האדמות שהיו בבעלות יהודי עובדו בצורה אינטנסיבית וחלק גדול מתשתית החקלאות נחרב בתקופת המלחמה.

התעשייה והמלאכה פגרו מאוד בהתפתחותם והעסיקו רק כ – 4000 עובדים. האמצעים שזרמו לקופת התנועה הציונית במגביות השונות ( קק"ל, קרן היסוד, קרן הגאולה ועוד ….) היו מצומצמים ולא הספיקו לפעולה בעלת תנופה רבה, כפי שחלמו וקיוו ראשי התנועה עם סיומה של המלחמה העולמית.

העלייה השלישית מצאה איפוא, אפשרויות מעטות מאוד להקלט במשק הקיים ונאלצה לחפש מקורות עבודה וקיום חדשים. העולים יצאו לעבוד בכבישים, בבניין ובעבודות ציבוריות שונות. ריכוזם הגדול הדביר את הסולידריות ביניהם וחייב ארגון קבוצתי של העבודה. פרויקטים מסוימים נמסרו רק לקבוצות מאורגנות ובכך נמנע מפועלים בודדים, אשר אינם קשורים לקבוצה כלשהי, להקלט בעבודה ( בנקודה זו כדאי שוב להזכיר כי בין רוב העולים היה מכנה תרבותי ואידיאולוגי משותף, אותו הביאו עמם עוד מארצות אירופה ודבר זה שימש כחומה בפני עולי המזרח. )

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

, הקבוצה " שראשיתה בימי העלייה השנייה עת הייתה מורכבת מאנשים בעלי קרבה ויחסי ידיות, הפכה בתקופת העלייה השלישית לגוף המאורגן, רבים על יסוד השקפת עולם קולקטיבי סטית ולצורך ביצוע תפקידים אקטואליים. " הקבוצה " ראתה עצמה אחראית גם להקניית השפה לסיפוק הצרכים התרבותיים של החברה.

הוקמו ספריות, נערכו נשפים, התקיימו הרצאות לפועלים ויצאו מלאור עיתונים שונים. גם ההתיישבות קיבלה תנופה בתקופה זו בעיקר בשני איזורים – עמק יזרעאל וגוש הקישון המזרחי. 

מבחינה פוליטית לא הייתה ארץ ישראל, ערב העלייה השלישית, מלוכדת. שתי הסתדרויות הפועלים המקבילות – " הפועל הצעיר " ו " אחדות העבודה " התחרו ביניהן על כל עולה וחלוץ. אחד מהישגיה של העלייה השלישית, הוא הצלחתה ליצור ארגונים רחבים – גדודי העבודה על שם טרומפלדור הסתדרות פועלי הרכבת ועוד…… פעילותה לאיחוד שורות הפועלים והייתה מהגורמים היותר חשובים שהביאו להקמת ההסתדרות הכללית ומוסדותיה השונים – קופת חולים, מטבחים לפועלים, ביטוח הדדי ועוד…….

מצבה של התנועה הציונית בתקופה זו השפיע גם הוא רבות על המצב החברתי והכלכלי בארץ ישראל. הצהרת בלפור הביאה להתעוררות התנועה, אולם עד שנת 1920 הייתה הארץ נתונה במשטר צבאי, ולא ניתן היה לפעול בה, רק לאחר ועידת סן-רמו – אפריל 1920 – בה אושר נוסח המנדט אשר ניתן לבריטניה על ארץ ישראל, מונה לארץ נציב עליון – סר הרברט סמואל -, וכעבור מספר חודשים התכנסה בלונדון הועידה הציונית העולמית.

ועידה זו והקונגרס ה-12  – קרלסבד, קיץ 1921 – הבליטו את המחלוקת בקרב אנשי התנועה הציונית, מחלוקות אשר גברו עקב הקשיים אשר נתקלו בהם הניסיונות ליישום התוכניות השונות בארץ ישראל. כספים לא זרמו לקרנות הציוניות, עולים לא הגיעו במספרים שקיוו להם, השלטון הבריטי נכנע ללחצים של ערביי ארץ ישראל, ובפני העלייה לארץ הועמדו מכשולים רבים.

המצב הגיע  לידי כך שגם ההסתדרות הציונית העולמית, שמקום מובה היה באותה עת בלונדון, ונציגיה בארץ – ועד הצירים – החלו לנקוט במדיניות עלייה רשמית שמשמעותה – הגבלת העלייה. שלטונות המנדט קבעו מכסה לשנת 1921 של 16.500 סרטיפיקטים וההנהלה הציונית השתמשה ב – 1000 בלבד !!!!.

כאמור פסקה שיטת הסרטיפיקטים לאחר המאורעות במאי 1921, אולם רשומה והתמרמרות שגרמה ביישוב בארץ ובקרב המצפים לעלייה נותר גם לאחר מכן.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

הדים למאבק על הגבלת העלייה אנו מוצאים בעיתוני התקופה. עיתון " הארץ " מפרסם מאמר מערכת ובו הוא קובע….נגד הגבלות הגירה חופשית והכשרה של תנאי עבודה והחיים רק דרך בניינה של כל ארץ וארץ…..ובמאמר אחר, המופנה ישירות ליהודי המזרח, קורא העיתון…..היש איזה תפקיד מיוחד ליהודי המזרח …בפועל התגשמות החלום הציוני ? את השאלה הזאת מציינים עכשיו בחוגי ארצנו יושבי ארצות המזרח, בייחוד בקרב חלוציהם….

חובה עלינו להגיב לאחינו שאין הלם שום תפקיד מיוחד זולת התפקיד המשותף להם ולנו, לכל בני ישראל…..ארץ ישראל זקוקה :

א : לעבודה עברית

ב : לרכוש עברי

ג: לכוח השכל העברי……

יהודי כל העולם, וגם אתם יהודי המזרח בתוכם , מדרום ומצפון, מקדם ומים, בואו הנה, הביאו את רכושכם, הביאו את עבודתכם, הביאו את יכולתכם ובינתכם, הביאו את כל אלה בהמון, הכמות מרובה, והחלום על בית לאומי יהודי, על ארץ עברית לא יאחר להיות מציאות.

וקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ…זוהי הקריאה היחידה שמשמיעה לכם ארץ אבותיכם, זהו תפקיד מפואר. נהדר ולחינם תחפשו תפקידים אחרים……

לעומת מאמרים אלו יש אחרים הקוראים להגבלת העלייה…." סלקציה …במידה שהעלייה מתרחבת מתרבים הטיפוסים השליליים בין שורות העולים. אנשים שיש להם בוודאי הזכות הגמורה שמו שיש זכות כזו לכל יהודי לבוא לארץ ישראל, אך אין להם כל יכולת מצד סגולותיהם הנפשיות ( ולפעמים גם הגופניות ) ויחסם לעבודתנו להמצא כיום בתוך שורות הפועלים הבונים……

עלינו איפוא להגיד לעצמנו : לפנינו שני אנשים, שניהם צריכים להציל את חייהם משני האריות, אך האחד דרוש לבנייננו בארץ, והשני אינו דרוש לה, כי אינו מסוגל אליה.לואי הייתה היכולת בידינו להציל את שניהם היינו בוודאי מחוייבים לעשות את זאת בלי כל חשבונות, ואולם מכיוון שבמצבנו הנוכחי, בשעה שיכולת הקליטה של הארץ עדיין מוגבלת מאוד, יש לאל ידינו להציל רק את האחד….

נציל על כן את זה שדרוש לבנייננו, ואת השני נעזוב לנפשו…יש לו דרכים אחרות להצלתו……

המצוקה האובייקטיבית והויכוחים הפוליטיים הגבירות גם את ניכורם של תושבי הארץ " הותיקים " כלפי העולים החדשים…..

במדורו " מכתבים מיפו " מוסק עיתון " הארץ "  כי אנשים ביפו לא שמים לב לעולים, אין טיפול אפילו קל ביותר, אין עצה טובה או עזרה מוסרית….

יחס זה הימרה את רוחם של הבאים והם עוזבים את הארץ ובליבם רושם רע וכאב נעכר…חובה עברית ואנושית היא לקרב אותם בזרועות פתוחות….."…..ומספר ימים אחר כך, באותו מדור – כנראה על ידי אותו הכותב, מסופר על התלאות המצפות לעולים…..

הבנקים מסרבים להחליף להם כספים והם נאלצים לפנות לחלפנים פרטיים ולהפסיד כסף רב…..

לתוך מציאות קשה זו הגיעו בשנת תרפ"א, ללא שום ידע והכשרה או ארגון תומך הניצב מאחוריהם, עולים רבים מארצות המזרח ובתוכם קבוצה של 24 משפחות מהעיר צפרו אשר במרוקו…..

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

העלייה מצפרו – תרפ"א

הסיבות לעלייה.

ראשית התארגנותה של הקבוצה מצפרו לעלייה הייתה לפי סיפורו של יצחק צבע, מנימוקים דתיים ומשיחיים. האב מרדכי ביקש לסיים את ימיו בארץ ישראל על פי האמונה, כי קבורה בארץ ישראל מכפרת על העוונות ומתי ארץ ישראל יקומו תחילה לימות המשיח. תוספתא, עבודה זרה, ד ג-ו.

עוד מספר תבע כי בין חברי הקבוצה הייתה מזלטוב אלבז, אלמנתו של רבי רפאל משה אלבז. בתחילה סירבו לצרפה לקבוצת העלייה בנימוק שלא תוכל להתקיים בארץ ישארל, אולם אז הופיע בעלה המנוח בחלומו של מרדכי צבע וציווה עליו להתיר לה לעלום עמם.

היא צורפה לקבוצה והביאה עמה טבעת מזל של הרב. בידי מי אשר הייתה הטבעת – היה מצליח בעסקיו וכך הצליחחה להתקיים בארץ בלא ליפול למעמסה על העולים האחרים. 

יונתן אסולין הדגיש בסיפורו את האלמנו המשיחי. עם הצהרת בלפור שמעו היהודים בצפרו כאילו בא המשיח ואז החלה התארגנות ספונטאנית לעלייה. הרב יעקב סודרי מציין את האמונה מרצון לחיות בירושלים כסיבת העלייה, הוא מוסיף ומספר ( לאחר סיפורו על ראשית ההתארגנות ) כי לאחר החלטת העלייה הופעל לחץ כבד על מימון סןדרי, אביו, מצד רבים מבני המשפחה כדי שלא יעלה משום התלאות הדרך והמצב הקשה בארץ ישראל, אולם בלהט האמונה הוא התגבר על התלאות והמצוקות.   

חיזוק לדבריהם מצאתי באחד ממכתביו של זאב ליבוביץ, מנהלך לשכת העלייה בירושלים אשר במסגרת תפקידו בא במגע עם רבים מהעולים ומסמכיו משמשים מקור חשוב להבנת התקופה. וכך כותב ליבוביץ : " בתקופה שהננו מציינים אותה בשם העלייה השלישית מזמן לזמן היו באים עולים מארצות המזרח לארץ ישראל  כי גם לירושלים.

בלי תעמולה נכונה נתגלגל שם ההד , כי ריחם ונחם ה' את ציון, נמסרו ידיעות מתובלות בפנטזיות, ובאו בלי ידיעת הארץ, בלי הכנה רוחנית לסבול הייסורים הכרוכים בבניין הארץ, לא מצויידים בהכשרה ורצון חלוציות " 

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

ובמאמר ראשי, תרות הכותרת " דומות " כותב בעל המאמר. " אכן יש משבר, יש קושי, יש סבל, אבל כל השמועות המרגיזות אשר נפוצו הן בדויות. ואתם שם בחו"ל….אל נא תגזימו, אל תגזימו לטוב ואל תגזימו לרע. אל תשירו המנונים לשמי התכלת ולאביב אשר יהיה לעולמים אבל אל תתפרו גם שקרים.

במכתב המופנה לרבה הראשי של ירושלים, רבי יעקב מאיר, פותח שמעון חיים עובדיה מצפרו במילים : " רם מהולל…מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבים מבני עמנו ברגש רב ותשוקה ללכת לשכון כבוד בעיר הקודש ירושלים תוב"ב….

….הערת המחבר : תעודה מספר 465 של רבי דו עובדיה ז"ל מתוך הכרך השני של " קהלת צפרו "

לטובת הגולשים להלן התעודה במלואה…….

תעודה מספר 465

התרפ״ג

צפרו יע״א ר״ח אלול המרו׳ ש׳ 683. – 1923

שפעת שלומים, וברכות (שדי) ממרומים, יחולו על ראש עטרת החכמים, מבחר עצמים, נזר תפארתינו, נשיא אלקים בתוכנו, ראש הרבנים, אב לבנים, גאון ירושלים כמוהר״ר יעקב מאיר הי״ו אלקים יענה שלומו, ולפני שמש ינון שמו ויתענג על רוב שלם אמן.

רב מהולל! מודעת זאת כי בימים החולפים התעוררו רבת מבני עמינו ברגש רב ותשוקה עזה ללכת לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תוב״ב, התשוקה הנמרצה הזאת להטה אותם מסביב עד כי כספם וזהבם לא נחשב בעיניהם למאומה, כל הון ביתם ומקנה קניינם מכרו במחיר לא טוב, ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו חית ידם במסתור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בערי מארוקו, אך לדאבון לבב תקותם זאת היתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על יד השער המסחור וחרושת המעשה פנו אליהם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים רדפו אותם בלי חשך ויכלו את שארית כחם, רבים הטו שכמם לסבול כובד אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרך מוציאם מן המבוכה הזאת כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקומו ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסלות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכר ואלה הצאן הנשארים בירושלים תוב״ב נבוכים הם בארץ וגם אניתם הנהלאה חשבה להשבר ואנו מצטערים על שתי פרידות טובות שבה הלא המה כמוהר״ר אלישע אפריאט וכמוה״ר שלם מרדכי אזולאי הי״ו אשר גם המה באו בצער״י ירושלים בתוך הבאים והם מתפרנסים בצער עם עדת המערביים הדלה והעניה.

 אי לזאת באו לחלות את פני רו״מ הדר״ג למען יטה אליהם חסר כטבע הטוב להטיב, וכאשר גם אנחנו משתדלים תמיד לטובת ק״ק הספרדים יכב״ץ בכל היכולת האפשרי, כאשר צדק יבחן מפי השד״רים הבאים למחז״ק, והנה שמענו באומרים כי בימים האלה נוסדה בירושלים תוב״ב ישיבה גדולה תחת יד פקודת הדר״ג הנקובה בשם פור ת יוסף תכב״ץ אשד בה התנוססו כאבני נזר רבנים חכמים אבריכים ללמוד תורה והמחזיקים מספיקים להם די מחסורם אשרי עין ראתה כל אלה, בכן תוחלתנו היא מאת פני הדר״ג לעמוד לימין האברך כמוהר״ש אזולאי הי״ו להטעימו מפרי נדבת הישיבה המהוללה הזאת עם האבריכים כמוהו הבאים אליה לעתות ידועות, (כי עם החכמים ידענו כי אין תקוה שכבר הפיסו וזכה מי שזכה) כי החכם היקר הזה ראוי והגון הוא לכל דבר שבקדושה והאל החונן חננו בשכל יקר ודעת נכונה וישקוד על דלתי התורה בישיבות היותר גדולות אצלנו ואח״ך הרביץ תורה בעי״ת פאס יע״א בתתו לקח טוב לתלמידים חשובים והיה מתפרנס בריוח ועד הנה לא מצאו אנשי פאס מלמד ומנהל יקר כמוהו, תקותינו חזקה כי דברינו אלה יעלו לרצון ולריח ניחוח לפגי הדר״ג – הדרת גדולתו –  ולא ישיב את פנינו ריקם, וגם אנחנו לא נחדל מהתפלל בעד האדון ובעד כל ב״ב והסרים למשמעתו, למען יאריכו ימים ושנים, דשנים ורעננים, וזכות התורה הק׳ תהיה בעדם מגן וסתרה צנה וסוחרה אכי״ר אני הוא המדבר בריר, קלה, במלוא מובן המלה, החותם ברוב עוז ושלם והוא איש צעיר. סוף התעודה

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

וביטאון ההסתדרות הציונית העולמית מתאר את העלייה ממזרח : " יהודי ארצות המזרח התחילו בשנים האחרונות להתעורר ולעלות לארץ ישראל. מארם נהרים ומפרס, מבוכרה ומקווקאז, ממרוקו ומתימן, מאפריקה ומהבלקנים, באים בעלי משפחות וגם רווקים להתיישב בארץ.

בלי תוכניות מסוימות, בלי אמצעים והבטחות, בלי לשכות עלייה ומודיעין, נודדים הללו ברגל מארץ לארץ עד הגיעם אל מחוז חפצם ".

יהודי צפרו הושפעו גם מהתעמולה הציונית. אומנן בתקופת כהונתו של ליוטיי המושל במרוקו  – 1912 – 1925, הוגבלה ביותר הפעילו הציונית , אולם בצפרו היה סניף של " חיבת ציון " בחודש מרץ 1921 מוסר יוסף לוי שהחל לארגן תעמולה ציונית בפאס והצליח לצרף לאגודה 250 חברים מפאס ו-50 מצפרו.

בנקודה זו ברצוני לציין את מסקנתו של צבי יהודה כי מסיבות שונות  – לחץ והגבלות הנדט, דרישות עליה מאירופה וקשיי הקליטה של יהודי המזרח בארץ – נמנעה ההסתדרות הציונית העולמית מלעודד עלייה בצפון אפריקה. כדאי גם לשים לב כי תחילת ההתארגנות של משפחת סודרי ומשפחות נוספות לקראת העלייה לארץ, קשורה עם בואו של שליח – אמנם שד"ר – שליח דרבנן – יש להניח כי דבריו וסיפוריו השפיעו גם הם על ההחלטה לעלות.

עדות על ניסיון להקלה בפעילות הציונית במרוקו בתקופה הנדונה מצאתי בידיעה בעיתון " הארץ "  – " ההסתדרות הציונית במרוקו אינה יכולה לפעול מפני החוקים הצבאיים השוררים שם. החבר סוקולוב מתאמץ להסיר מדרכם את המכשול הזה ולשם כך באו בדברים עם השלטונות הצרפתיים באפריקה.

עתה קיבל מכתב מאת הנציב העליון הצרפתי בטוניס אשר הודיעו כי בא בדברים עם השלטונות במרוקו להתיר ליהודים לעבוד את עבודת הציונות.

ועל השפעת הציונות מספר " העולם " – מתאריך 28/12/1923 במאמרו " מארץ ישראל " – " התעוררות הלאומיות הולכת וחודרת יותר ויותר לארצות המזרח, ויהודים בני הארצות האלו שואפים לשוב לארץ המולדת הישנה-חדשה. יהודי הארצות המזרחיות ברובם עולים מתוך הכרב ברורה להשתקע בארץ ולחיות בה חיי עבודה " 

יהודים רבים הגיעו לארץ שיראל בכל התקופות עקב לחץ כלכלי. דוד כהן מביא במאמרו מכתב של הגנרל מוריאל המציין את סיבת העלייה מפאס ומצפר ובגלל סיבות דתיות והאטב בעליות המסחריות בין יהודים למוסלמים.

האנשים אתם שוחחתי בעת הכנת העבודה, הדגישו א מצבם הכלכלי הטוב והיציב של משפחותיהם ועל העדר כל לחץ כלכלי שיכול היה לגרום לעזוב את מרוקו.

יצחק סבע ונתן אסולין סיפרו לי כי למשפחותיהם היה רכוש רב ועסקים נרחבים במרוקו. רכוש רב הושאר שם ואפוטרופוסים שמונו מטעמם המשיכו לנהל את העסקים ודאגו למשלוח כספים סדיר ורצוף לארץ ישראל.

משפחת סודרי לא השאירה אחריה רכוש, האב עסק ברוכלות זעירה, נע ונד בין הכפרים ומחליף דברי סדקית במצרכי מזון. הם לא נמנו עם עשירי הקהילה אולם מצבם לא היה גרוע. יחסיו של האב עם המוסלמים היו טובים. הוא היה ידוע ביושרו ולכן רצו רבים לסחור עמו. קיומה של המשפחה היה בכבוד ולא היו שום לחצים חיצוניים היכולים לגרום לאדם לעזוב את משפחתו וביתו ולעלות לארץ ישראל.

גם צבע וגם אסולין ציינו את היחסים הטובים והתקינים עם שכניהם המוסלמים ואת המצב הביטחוני היציב של כל הקהילה. 

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

הדרך לארץ ישראל.

על ההבדלים בין העלייה לארץ בתקופת העלייה השלישית לבין העליות שקדמו לה, עומד אברהם אלמליח : לפנים, באו אל הארץ לחונן את עפרה ולנשק את אבניה, ולכל היותר – למות בה. והיום באים זקנים וצעירים כולם מלאים כוחות עלומים על מנת להשתקע בארץ, לעבוד בה, ולראות את כל האפשרויות של עבודה כלכלית ומעשית לשם בניין, לשם חיים "

הנגיד מרדכי ריכז סביבו משפחות רבות מצפרו אשר החלו לחסל את רכושן ועסקיהן והחלו להתארגן לקראת עלייה לארץ ישראל כשמטרתם היא הקמת יישוב חקלאי. הרב דוד עובדיה כותב : " כי הקבוצה מנתה 52 משפחות " . בנקודה זו כדאי לחזור ולהדגיש כי לא מצאתי בסיפורו של הרב יעקב סודרי ובסיפורים של בני משפחתו, כל קשר לקבוצה מאורגנת או לעלייה לשם התיישבות חקלאית.

אני מביא לכאן את הפרק שהמחבר ציין מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל מתוך ספרו " קהלת צפרו " כרך ג' :

בשנת תרפ״א (1921) נתארגנו 52 משפחות לעלות לארץ ישראל. הם נסעו לפאס על מנת לקבל מהקונסול האנגלי דרכון ורשיון. אך הקונסול הערים עליהם קשיים והסכים לתת ויזה רק מפעל קדוש. זו היתה ההופעה הראשונה של נציג התנועה הציונית בצפרו״. הכמיהה לעלות לארץ ישראל חזקה היתד. תמיד בק״ק צפרו. רק ששעת כושר לא ניתנה להם.

בשנת תרפ״א נתארגנו 52 משפחות לעלות לארץ ישראל. הם נסעו לפאס על מנת לקבל מהקונסול האנגלי דרכון ורשיון. אך הקונסול הערים עליהם קשיים והסכים לתת ויזה רק למי שבידו סך אלף צ׳ורו במזומן. האמיד מבין הקבוצה היה הנגיד לשעבר מרדכי צבח. הלה הלווה מכספו לרבים מהם את הסכום הדרוש כדי לקבל את הרשיון. אותם שלא הצליחו לגייס את הסכום חזרו לצפרו בפחי נפש. עד כאן מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה……פרק זה אינו כלול בעבודתו של מר יעקב וימן.

לאחר חג הסוכות בשנת תרפ"א יצאו 9 משפחות יהודיות מצפרו לארץ ישראל. בין חברי הקבוצה היו 10 נפשות ממשפחת סודרי ו-6 נפשות ממשפחת צבע שנשלחו כחלוץ לארץ. תחנתם הראשונה הייתה תוניס. בסיפורי עלייתה של משפחת סודרי שמור לתוניס מקום מיוחד. המשפחה המתינה לאוניה תקופה ממושכת ובמהלכה חלתה הסבתא – אימו של מימון סודרי.

הכסף והזהב אותם שמרה על גופה, במחשבה ששבה לא יגעו לרעה, נעלם כאשר הוזמן רופא לבדוק אותה. המשפחה נשארה בחוסר כל ונאלצה לקחת הלוואה משלמה פרץ, אף הוא מקהילת צפרו, אשר עלה אתם לארץ. האוניה שהגיעה הייתה מיועדת להובלת פחם. אנשי הקבוצה הפליגו בה ומזונם העיקרי של הנוסעים היו ערמונים אותם קנו לפני הנסיעה, היות ומחיר הכרטיס לא כלל מזון לנוסעים. באונייה זו הפליגו עד אלכסנדריה.

הקבוצה השנייה של העולים יצאה מצפרו לפאס, כדי לקבל את אישורי העליה מהקונסול האנגלי, מיד לאחר חג הפסח תרפ"א. מאורעות 1921אשר פרצו באותה עת בארץ ישראל הביאו להפסקת העלייה והמשפחות נשארו לשהות בפאס. לאחר התכתבות עם משרד החוץ הבריטי הגיעה הוראה לקונסול להתיר את העלייה רק למשפחות אשר בידם 10.000 פרנק ( יש גרסאות שונות באשר לסכום המבוקש על ידי הקונסול ) מרדכי צבע הלוווה לרבות מן המשפחות את הסכום הדרוש ובחג השבועות תרפ"א היגיעו היתרי העלייה לאנשים עבורם שולם הסכום….סך הכל 44 נפשות…….

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

כבר למחרת יצאה הקבוצה מפאס בדרכה לתוניס ומשם הפליגו באוניה עד לאלכסנדריה.כאן המקום לציין בקצרה את מקומה של מצרים בעלייה לארץ ישראל. אלפי עולים גם מארצות אירופה הגיעו בספינות לאלכסנדריה או פורט סעיד ומשם המשיכו לארץ ישראל. לעתים הוכרחו העולים לשהות שם זמן ממושך והדבר הטיל עומס כלכלי רב על הקהילות היהודיות.

במכתב למערכת עיתון " הארץ " כותב רפאל דואק, יהודי תושב מצרים, על קיום לשכת הגירה באלכסנדריה העושה רבות למען העולים העוברים שם. בעקבות טענות שונות אשר הועלו כנגד מצרים כותב דואק כי הלשכה עושה כל ביכולתה לעזור לעולים והוצאות בשנת 1920 היו 1800 לירות מצריות והיא טיפלה ביותר מאשר 3000 עולים.

משפחות רבות " נתקעו " במצרים והשתקעו שם. הדבר גרם לעתים לבעיות כפי שמוכיח מכתבו של זאב ליבוביץ למחלקת העלייה של הסוכנות. במכתבו הוא מספר על שבע משפחות מהגרים ממרוקו אשר הגיעו לנמל פורט סעיד ביום שישי והוכרחו לנסוע מיד לירושלים. נאמר להם לדבריו, שאסור להם לשהות במצרים והוא מסיים :

" המהגרים נרגזים מאוד מזה ולפי דעתנו צריך להשתדל שלהבא לא ישנו מקרים כאלו. אפשר למצא זה בערבות שהעולים לא ישתקעו במצרים " נתון רשמי על מספר העולים אשר עברו דרך מצרים בתקופה שבה הגיעו העולים מצפרו מוסר עיתון הארץ " בין 15/06/1921 ל – 30/09/1921 הגיעו לארץ דרך קנטרה 427 איש ".

ימים ראשונים בארץ ישראל

העולים שיצאו מצפרו כשמגמת פניהם לארץ ישראל לא השתקעו במצרים. לאחר מסע תלאות ברכבת משא שקרונותיה פתוחים, כשהם חשופים לקור העז, הגיעה קבוצת העולים הראשונה לירושלים באמצע חג החנוכה תרפ"א. ביום 27/07/1921 הגיעה לירושלים הקבוצה המאורגנת הגדולה בראשותו של מרדכי צבע.

בנו יצחק מספר כי ביום שהגיעו לירושלים באו רבנים, אישי ציבור ועיתונאים לקבל את פניהם ". כששמע ועד הצירים שאיש עשיר בא לארץ והביא עמו 50 משפחות ביקשו להפגש אתם " לעומת תאור קבלת הפנים החגיגית שנערכה לקבוצתו של מרדכי צבע, מספר הרב יעקב סודרי על תלאותיהם בימים הראשונים בארץ ישראל .

הם ישנו על גבי מחצלות בבית הכנסת של עדת המערבים ונאלצו לקום לפני תחילת התפילה, לאחר מספר ימים כאשר האב מצא דירה בשכירות, עוקל רכושם על ידי יצחק פרץ – אשר הלווה להם בתוניס את הכסף להוצאות בדרך – והם נאלצו לישון על קש ולהתכסות בבגדיהם, וזאת להזכיר בחורף ירושלמי קר ומושלג.

המשפחה סבלה מרעב אולם כבר לאחר מספר ימים מצא האב, מימון, והדוד משה, עבודה בבניין. על הקשיים בארץ ומצוקת 

העבודה מוגשת על ידי :

יעקב וימן

יש לציין שהדפים המצולמים של העבודה

נמסרו לי על ידי מר יעקב וַיְמַן אשר נתן לי את הסכמתו המלאה

לפרסם את החומר במלואו ככתבו וכלשונו באתר " מורשת מרוקו "

למען הדורות הבאים וסקרנותם של קהל המתעניינים בנושא זה.

כל הזכויות שמורות למר יעקב וימן

המשפחה סבלה מרעב אולם כבר לאחר מספר ימים מצא האב, מימון, והדוד משה, עבודה בבניין. על הקשיים בארץ ומצוקת המשפחות מעיד גם סיפורו של אהרן אלבז על העולים אשר בקשו במכתביהם למשפחותיהם לשלוח להם נעלים לארץ ישראל.

מכתב מיוחד אשר נשלח מועד הצירים אל זאב ליבוביץ מעיד על קיום הקשר הראשוני עם הקבוצה . על המכתב חתום מ"מ יו"ר ועד הצירים לארץ ישראל – הערת המחבר – לא זיהיתי את חתימתו, אולם יושב ראש הועד באותה עת היה מנחם אוסישקין – והדבר מעיד, לדעתי על התשובות אשר יוחסו לקבוצה זו של מרדכי צבע.

וכך נכתב : " כפי שידוע גם לכבודכם, הגיעו לפני זמן מה לארץ 14 משפחות ממרוקו, כולן פחות או יותר בעלות אמצעים. במשך הזמן לא שמענו אודותם כלום ומאוד היינו רוצים לדעת באיזה אופן הסתדרו האנשים האלה…

על שאלותינו אודות האנשים האלה קיבלנו תשובה מועד עדת המערבים שרק משפחות אחדות עדיין נמצאות פה, אחדות מהן הלכו לטבריה, ואלה נמצאות פה מסתובבות בלי כל עבודה וגם מאלה שנסעו לטבריה לא ידוע להם אם הסתדרו או לא.

יואיל נא כבודכם אפוא לברר את מצבם ולהודיע אם חסר להם דבר מה לסידורם ואם נחוץ יואיל להמחותם בעצות טובות ולהראות להם את הדרך להתחיל במסחר שיאפשר את קיומם או במשלוח יד אחר. בטובו להודיענו מה נעשה עם האנשים האלה….

אולם מחלקת העלייה לא ידעו דבר על קבוצה זו ולא נשלח מענה למכתב. ברשימת העולים של מחלקת העלייה בירושלים משנת תרפ"א לא מופיעות רוב המשפחות אשר הגיעו בקבוצה של מרדכי צבע ( בניגוד לשמות כל העולים מן הקבוצה הראשונה אשר פנו למחלקת העלייה ושם מופיעים ברשומים  )

בנספח המצורף לרשימות העולים ולסיכומים שונים על העלייה מציין ליבוביץ, כי ידוע לו על עוד כ-200 משפחות אשר הגיעו לירושלים ולא היו זקוקות לשום עזרה ( סידור עבודה, הלוואות, דיור, רכוש וכו " ) בשנת תרפ"א הגיעו יותר מארבעים אחוז מהעולים לירושלים בני העדות השונות של הספרדים…….

הכשלון להגיע לידי סיכום עם ועד הצירים בנוגע להתיישבות, הביא למעשה, לפירוקה של הקבוצה השנייה. רוב המשפחות עברו להתגורר בעיר העתיקה, בתחילה ליד ישיבת " עץ חיים " – קרוב לשער שכם – ואחר כך לרובע היהודי, שם מצאו את העולים שהגיעו לארץ מצפרו מספר חודשים לפני כן……..

יצחק צבע התאכזב מכישלום המשא ומתן ןמן התנאים הקשים בהם נתקלו בירושלים וביקש לחזור למרוקו. אביו שכנע אותו לבדוק ארבעה ערים בארץ ישראל לפני שהוא מחליט על ירידה חזרה. ארבע משפחות מהקבוצה  – צבע מרדכי, צבע יצחק, הרוש אליהו ובן יעיש חיים, נסעו מיד לאחר תשה באב תרפ"א לצמח ומשם בספיה לטבריה.

המקום מצא חן בעיניהם והם החלו בהכנות להשתקע בעיר. מהומות בין ערבים ויהודים אשר פרצו בטבריה בסוכות תרע"ב הביאו אותם להחלטה לחזור לירושלים. רק מרדכי צבע אשר הספיק כבר להתחיל בעסקים נשאר בטבריה עד לאחר הפסח תרפ"ב ואז חזר גם הוא לירושלים…….

גם משפחות אלו השתקעו בעיר העתיקה בסמוך ליתר המשפחות שעלו מצפרו………