שב. סיפור וסיפור מפי יהודי מר.


שלמה המלך והמלכה כשירא – מספרת פריחה סוסן

44 – שלמה המלך והמלכה כשיראבתפוצות הגולה

מספרת פריחה סוסן

פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר בן ־עמי.

  1. שלמה המלך והמלכה כשירא

שלמה המלך רצה לשאת לאשת מלכה יפהפייה׳ ששמה כשירא, אך המלכה התנתה תנאי:— בנה לי תחילה ארמון העשוי כולו עצמות נשרים. נתן שלמה המלך הוראה לנשרים שיאבדו עצמם לדעת, כדי שיוכל לבנות את הארמון. באו הנשרים המסכנים אל הינשוף וביקשוהו:— בוא אתנו אל המלך.

ענה להם הינשוף!— אלך בעצמי אל שלמה המלך, אסביר לו את הנזק הנגרם על־ידי נשים בעולם הזה, ואשאל אותו: מדוע חולקים לנשים כבוד רב כל כך ?

אמר ועשה ובא אל שלמה המלך. בהגיעו סיפר סיפור זה: אשה אחת אהבה מאוד את בעלה, והשניים היו זוג נאהבים למופת. עשו בני הזוג הסכם ביניהם, שאם אחד מהם ימות, לא יבוא בן־הזוג שיישאר בחיים בברית הנישואין.

עברו חלפו ימים, והבעל מת ונקבר. יצאה האשה אל בית־הקברות, כדי להתאבל על בעלה שלושה ימים, כמנהג המקום.

יום אחד גנב עיוור אחד משהו מאוצרו של המלך. המלך מסר את העיוור לידי הווזיר (משנה למלך) שלו ופקד להוציאו להורג. בדרך לתלייה הצליח הגנב העיוור לברוח. חיפשוהו השוטרים בכל מקום, אך לא מצאוהו. רק במקום אחד טרם חיפשו, והוא בית־הקברות. הלך הווזיר עצמו אל בית הקברות כדי לחפש שם את הגנב העיוור. והנה הוא רואה שם אשה אחת המתאבלת על בעלה. סיפר הווזיר לאשה על העיוור שברח, והוסיף:— המלך מאיים עלי, שאם לא אתפוס אותו, דמי בראשי.

הצביעה האשה— הנה מת בעלי זה יומיים, ובימי־חייו האחרונים היה עיוור. נוציא אותו מקברו ונמסור אותו למלך במקום העיוור שברח.

  • והרי לך נאמנות של אשה — סיים הינשוף את סיפורו. ענה שלמה המלך לינשוף ואמר:— גם אני אספר לך סיפור:

בני זוג אחד אהבו מאוד זה את זה, ודבר לא היה חסר להם. יום אחד הגיעה לידי הבעל סחורה משובחת, אך הוא לא רצה לנסוע כדי למכור אותה, כי לא רצה לעזוב את אשתו יחידה ובודדה. הוא ידע כי בעיר הקרובה יוכל למכור את סחורתו ברווח גדול, ולכן היה עצוב מאוד. האשה הרגישה, כי בעלה עצוב ביותר ושאלה:— מה קרה לך, בעלי ?

  • לא כלום — ענה תחילה הבעל, אך בסופו של דבר גילה לה את הכול. האשה ביקשה את בעלה, שילך וימכור את סחורתו:— אין לך כל סיבה וכל צורך להיות קנאי.

לקח הבעל את הסחורה והלך אל העיר הקרובה. כשהגיע לשם, נתפס על־ידי המלך והושם בבית־הסוהר.

חיכתה חאשה לבעלה עד שנודע לה, כי הוא נאסר על ידי המלך. מה עשתה, התלבשה יפה, התייצבה לפני המלך וביקשה את בעלה בחזרה.

החליטו ביניהם המלך והווזיר שלא להחזיר את הבעל, אלא בתנאים מסוימים…

האשה הסכימה והזמינה את המלך ואת הווזיר אליה הביתה. ומה עשתה ? פרשה את שטיחיה בחצר ואת המפתן מרחה בדבק.

כשנכנסו השניים לחדר, התחלקו והשתטחו על הרצפה האשה סגרה על שניהם את הדלת והודיעה להם:—אשחרר אתכם בתנאי שתשחררו את כל האסירים.

ענה המלך ואמר:— אשחרר את בעלך בלבד.

  • לא!— התעקשה האשה. — את כל האסירים תשחררו.

הסכים המלך לשחרר את כל האסירים ואישר את השיחרור בחתימת ידו.

עמדה האשה והתבוננה באסירים היוצאים לחופשי. מספרם הגיע ל־3000 איש. בין האחרונים מצאה גם את בעלה.

אבל הבעל לא הבחין כלל, כי אשתו עוקבת אחריו. הוא תמה בלבו: מסכנה אשה זו. מה היא עושה, בודדה בדרכים , והוא עבר על פניה מבלי להקדיש לה מבט.

והרי לך נאמנותה ומסירותה של אשה מול שכחתו וחוסר שימת־לבו של בעל — סיים שלמה המלך את סיפורו, ונשא את המלכה כשירא לאשה.

– עיני אדם לא תשבענה – מספרת פריחה סוסן – ד"ר דב נוי

45 – עיני אדם לא תשבענהבתפוצות הגולה

מספרת פריחה סוסן

פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר בן ־עמי.

עיני-אדם לא תשבענה

אדם אחד היה מחוסר עבודה והחליט להתאבד. אך הוא לא רצה לתת פתחון פה לבריות שיחשבו, כי הרג את עצמו, ולכן התגייס לצבא והיה תמיד נחלץ לשורה הראשונה, כי רצה להיהרג. ואולם רצה הבורא והחייל נשאר בחיים עד שהוא נעשה מפקדו העליון של כל הצבא.

יום אחד ישב יהודי חכם ליד המפקד, ושניהם היו נתונים בשיחה עמוקה. בתום השיחה רצה המפקד לנעול את נעליו, אך נעלו לא עלתה על רגלו׳ אם כי בבוקר הוא נעל אותה והיא היתה מתאימה וטובה. שאל המפקד את החכם היהודי לפשר הדבר.

  • האם נודע לך היום דבר מה מיוחד ? — שאל היהודי.
  • כן. נבחרתי למלך.

אני שמח מאוד ומברך אותך על הבשורה הטובה — אמר היהודי. — כתוב אצלנו: ״שמועה טובה תדשן עצם׳, לכן לא יכלה הנעל לעלות על רגלך.

יצא המפקד, שעלה על כיסא המלוכה, לכבוש את העולם. ואמנם׳ ההצלחה האירה לו פנים והוא הצליח בכיבושיו. אפילו את ירושלים כבש. הוא שלט על כל עמי העולם, והיהודים בכלל זה.

יום אחד הלך המלך לראות את החכם היהודי. בבואו אליו, שאלו:— אתם, היהודים, טוענים שקיים עולם אחר נוסף על העולם הזה. עז רצוני לראות את העולם האחר.

  • כל הרוצה לראות את העולם האחר יכול ללכת לראותו — ענה החכם היהודי.
  • והרי אינני מכיר את הדרך.
  • צא לדרך ותשתמש בסימנים שאני נותנם לך — יעץ החכם למלך.

גייס המלך את חייליו, אסף את כל ממונו ויצא לחפש את העולם האחר. הוא עבר במדבריות, בימים, ביערות־עד, ותמיד ציווה על חייליו!—אם תראו משהו מוזר הודיעוני על כך.

הרימו החיילים את עיניהם לירח וראו אורות מהלכים בשמים. גם המלך ראה שביבים באוויר ומצא את עצמו ניצב מול שומר הפתח. אמד המלך לשומר:— הרשני נא להיכנס. השומר ענה בשלילה.

התעצבן המלך וביקש להיכנס בכוח. אך כאשר הרים את ידו כדי לדחוף את השומר המפריע לו, נשארה ידו תקועה במסמר, ולמלך לא היתה אפשרות להזיזה.

אמר לו השומר:— אילמלא היית מלך מפורסם, היית רואה מה היה קורה לך.

אז נזכר המלך בסיסמה של החכם היהודי. הוא אמר את הסיסמה לשומר, וזה נתן לו צלחת זהב, אשר יהלומים משובצים בה.

אמר המלך:— אם אראה צלחת זו לבריות, הם יצחקו לי. הרי עושרי עולה בהרבה על ערכה של צלחת זו. שם המלך את הצלחת על כף אחת של המאזניים כדי לשקול אותה, והנה הוא רואה שהכף אינה עולה. כל מה שהוא שם על הכף השנייה — כסף, זהב ויהלומים — אינו מוריד אותה. הצלחת שעל הכף הראשונה כבדה יותר מכל הכסף. תמה המלך והלך אל החכם היהודי לבקש את פשר הדבר. הביט החכם בצלחת וראה בה זוג עיניים. הוא הראה אותן למלך ואמר לו:— תשים בצלחת מעט עפר על העיניים.

עשה המלך כן, והנה עלתה כף־המאזניים, שעליה היתד. הצלחת, כי חזר אליה משקלה האמיתי.

  • מה פשר הדבר ? — שאל המלך.

ענה החכם היהודי!— כתוב אצלנו: ״עיני אדם לא תשבענה״. וזאת כל עוד העין חיה ופקוחה בעולם הזה. לא כן בעולם הבא. אין האדם יכול להראות את עצמו חשוב אחרי המוות, כאשר העפר מכסה את העיניים.

  • אכן, רק אדם זכאי יש לו חלק בעולם הבא — הודה המלך לחכם היהודי.

בתפוצו הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי

  1. סופו של וזיר מומרבתפוצות הגולה

היה היה מלך אחד, שהיה לו וזיר מומר. וזיר זה היה שונא את היהודים מאוד. בחג המיימונה, יום אחרי פסח, היה המלך רגיל לחלק אבקת שמרים ליהודים. שנה אחת ביקש הווזיר ממלכו להרשות לו לחלק את אבקת השמרים בעצמו. נתן המלך את הסכמתו לכך. מה עשה הווזיר ? לקח אתו רעל ושם אותו לתוך אבקת השמרים, כדי להרוג ולאבד את כל היהודים.

החכם של העיר ידע בנבואה על הרעה העומדת להתרחש, והוא נתן ליהודים הוראה לקרוא את ההגדה של פסח ולנהוג כמנהגי החג, כאילו נמשך חג המצות גם ביום המיימונה.

הלך הווזיר והודיע למלך:— היהודים לא הסכימו לקבל מידך את אבקת השמרים.

המלך הזמין אליו את החכם ושאלו לפשר הדבר:— מדוע שונאים אתם את הווזיר שלי ? מדוע סירבתם לקבל מידו את אבקת־השמרים שלי ?

ענה החכם ואמר:— מכיוון שהעלית, אדוני מלכי, את הבעיה על הפרק, אזמין את כבודו להיות נוכח במה שיקרה עתה. שמע הווזיר את דברי החכם והסב את ראשו כאילו אין הדבר נוגע לו. מה עשה החכם היהודי ? לקח קמצוץ מאבקת השמרים ונתנו לכלב לטעימה. הכלב טעם ומיד נפח את נשמתו.

ראה המלך את צדקת החכם וציווה מיד לאסור את הווזיר, לקשור אותו בחבלים ולהושיבו בכניסה ל״מלאח״. כל עובר ושב היה ניגש לווזיר ומורט לו שערה מזקנו, עד שיצאה נשמתו. כן יאבדו כל שונאי ישראל.

פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר ב ן ־ ע מ י.

 

47 – מה יחלום המלך

היה היה מלך, ולו שלושה שרים — אחד יהודי, אחד נוצרי, ואחד מוסלמי. פעם שאל המלך שאלה והבטיח:— מי שיענה על שאלתי יקבל מתנות וכסף רב. השאלה היתד,: ״מי יודע מה אחלום הלילה

תשובת הנוצרי היתה:— בחלומו ישב המלך על מרכבת זהב וכל העבדים ירוצו לפניו ואחריו. המוסלמי אמר:— המלך יחלום על משפט שיצליח בו. לעומת שני אלה אמר היהודי!— המלך יחלום, שאנשים מרביצים לו בשוטים ובאבנים עד שישתגע ויקחוהו לבית המשוגעים.

— טוב — אמר המלך. — כל אחד מכם ילך לביתו ומחר תבואו אלי ואגיד לכם מי משלושתכם הצליח.

כשהלכו כולם, לא חשב המלך על מה שהנוצרי והמוסלמי ניבאו לו, אלא על דבריו המוזרים של היהודי. הוא חשב עליהם כל היום, ובלילה חלם על כך, בדיוק כפי שניבא לו השר היהודי.

למחרת היום באו השלושה אל ארמון המלך. המלך נתן ליהודי כסף וזהב וכל טוב, ושלחו בשלום הביתה. הנוצרי והמוסלמי נשארו אבלים וחפויי ראש.

תמר א ל מ כ י ם (מספרת: סיפור 47) ילידת קאזאבלאנקה (1897)׳ עלתה בשנת 1954. אלמנה׳ תושבת חיפה. ששת ילדיה נשואים בארץ. אחת הנכדות שלה היא הזמרת הצרפתית הנודעת׳ מאיה קאזאביאנקה. בהיות המספרת שכנה של חנה וקנין׳ היא סיפרה לה את הסיפור על חלום המלך.

חנה וקנין (רושמת! סיפור 47), ילידת קאזאבלאנקה, בת 20. עלתה לארץ עם הוריה (עמרם וזהבה), בהיותה בת ארבע. בשנת 1953 חזרה המשפחה למארוקו ועלתה שגית ב־1955. בדרך נשארה חנה בצרפת, כדי ללמוד במוסד לבנות. עלתה ב־1959, לפני שסיימה את חוק לימודיה בצרפת• למדה בישראל בסמינר למורות ״בית רבקה״ שבכפר־חב״ד, ואח״כ בבית־הספר לפקידות ״דעת״ בחיפה. עבדה למעלה משגה בעיריית חיפה, ועתה היא פקידה במשרד המשפטים. אביה הוא פקח בעירייה! שני אחיה ושתי אחיותיה נולדו בארץ, והם תלמידי בית־הספר היסודי ״אחיעזר״.

מעשה במלך וארבעים עורבים-שבעים סיפור וסיפור מפי יהודי מרוקו -ד"ר דב נוי

  1. מעשה במלך וארבעים עורבים%d7%91%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%94

יצחק וקסלר (רושם) סיפורים 48—56), יליד וילנה (1916). למד באוניברסיטת וילנה בלשנות קלאסית׳ אבל ראה נגד עיניו תפקידים חשובים יותר מן הלימודים, ועלה בשנת 1935. עם עלייתו התמחה בעבודה במחצבות (״כיבוש האבן״), והצטרף לקבוצת ״החוצבים״ שהיוו את הגרעין של ״מעלה החמישה״ בהרי ירושלים. כחבר מעלה החמישה הדריך את עולי חניתה בעבו­דות אבן וחיצוב. כן הדריך בעבודות ההר את חברי הפלמ״ח ״החושלים״ בהרי כנען ואת חברי כפר עציון בהרי ירושלים.

.באסע״י שמורים 67 סיפוריס שנרשמו על ידיו. לדבריו ינק בעיר מולדתו, וילנה, את ״החיבה לעממיות ולכל הקשור בפולקלור יהודי עסיסי״. נוהג לפתוח בסיפור וליזום מעין תחרות־סיפורים בינו ובין מספריו, שרובם תושבי מעוז ציון(״קסטל״).

מרדכי א ו ל ו (מספר! סיפורים 48—49),

 יליד פאס (1938), נשוי, 12 שנים בארץ׳ תושב ירושלים. מסגר לפי מקצועו. היתה לו ילדות קשה: הוריו חרשימ־אלמים׳ והוא עצמו התחיל לדבר רק בגיל 10.

— הוא בחור גבוה ויפה־תואר—מספר עליו יצחק ו ק סל ר — וכשהוא מספר את סיפוריו׳ לובשים פניו ארשת של מתיחות ורצינות, עיניו מצטמצמות במין דבקות חסידית, וכולו נתון בסיפורו. אין להפסיקו אז. ואם נכנסים לדבריו בהערה שלא לעניין, ניתק פתיל סיפורו, מפניו העדינים ורבי־ההבעה סר קסם הסיפור, ומעין רוגז ואכזבה תופסים את מקומו. הוא אוהב לספר, והוא מוקסם מן העובדה שבני־אדם מקשיבים לו. הוא מספר באריכות ומבלי לסטות מן המסלול.

האג׳ אחד עלה לרגל אל מכה. בדרכו בחזרה מצא ראש אדם, ועליו כתוב! ״לא אנוח עד שאהרוג 40״. צחק האיש ובעט בראש מתוך זלזול. התהפך הראש, והחאג׳ ראה בתחתיתו מעין סוכרייה עטופה יפה. לא ידע האיש מה זה, אך לקח את הסוכרייה ושם אותה בכיס בגדו.

כשהגיע הביתה ופשט את בגדיו המלוכלכים מן הדרך, לקחה אותם בתו לכביסה. והנה היא מצאה באחד הכיסים את הסוכרייה. היא לא חשבה הרבה ובלעה אותה. מיד נכנסה להריון, אם כי היתה צעירה מאוד ולא שוחחה מעולם עם גבר. לא עברו תשעה חודשים ונולד לה בן, שעמד מיד על רגליו והתחיל לדבר. הבינו הכול, כי אין התינוק אלא שד ולא רצו להחזיקו בבית. הרי בעיר הגדולה הם גרים, וזוהי בושה להחזיק שד בבית. מה עשו ? מסרו את התינוק־ השד לאחד הדודים באחד הכפרים, ובלבם אמרו: אצל הדוד הפלאח יעבוד השד עבודה קשה. בני־אדם לא יראוהו שם ולא תהיה להם אפשרות לרכל עלינו.

עבד הילד עם דודו וידע כל דבר מראש, ואין פלא, הרי היה שד. פעם עבר ליד השדה של הפלאח וזירו של המלך׳ כשהוא רכוב על חמור. והחמור עמוס שני שקים, שק של יהלומים ושק של זהב. אמר הילד אל הווזיר: — יש לך באחד השקים כך וכך יהלומים, ובשני — כך וכך זהב.

התפלא הווזיר על חכמתו של הילד: קטן כל כך ויודע הרבה כל כך. אמר לו הילד:— אין זה אלא כלום. אני יודע יותר מזה. אתה מוביל את השקים כדי לסיים את קישוטו של השער בחצר המלך. אך כל מה שאתה מקשט את השער יותר ויותר, מצליחה עבודתך פחות ופחות, והמלך כועס תמיד עליך.

שמע הווזיר דברים אלה מפי הילד והיה כמשוגע מרוב התפעלות. ולילד אמר:— טוב. בא ותגיד לי אתה, איך לבנות את השער, כדי שישמח את לב המלך.

ענה הילד:— הדבר פשוט מאוד. חפור מתחת לשער שבע אמות. תגיע שם לשבעה ארגזי זהב. פתח אותם ותמצא בהם אבנים יקרות. תשבץ אותם בשער המלך, ואז יהיה המלך מרוצה ושמח. כך היה.

ראה הווזיר, שהילד הוא חכם ונביא, וקנהו מדודו. הדוד שמח על המכירה, כי ידע שהילד אינו אלא שד והיה מפחד ממנו מאוד.

הווזיר היה איש רע לב. הוא אמר בלבו: אם ישמע המלך שיש חכם ממני במדינתו, ימנה את הילד לווזיר ואותי יתלה. מוטב, שאף פעם לא יוודע לו למלך, כי רק חכמתו של הילד הכתירה בהצלחה את מאמצי לקשט את השער. כך אמר בלבו, ומיד קרא לבתו וציווה עליה :— שחטי מיד את הילד שהבאתיו הביתה׳ והגישי לי את הבשר לארוחת הצהריים. ואת דמו הגישי לי בספל מיוחד.

הסכימה הבת:— טוב!

והילד ידע את הכול. הוא ניגש לבת הווזיר ואמר לה :— הגישי לו דם של כבש, הוא בין כה וכה אינו יודע להבדיל בין דם לדם, ולמה לך סתם להרוג תינוק מסכן?! הסכימה הבת:— טוב!

בלילה חלם המלך חלום, והנה ארבעים עורבים מתעופפים מסביב לראשו, מנקרים בו ומבלבלים את מוחו. החלום חזר ונמשך כל הלילה.

למחרת היום קרא המלך לכל חכמיו, סיפר להם את חלומו ודרש מהם לפותרו. אך לא נמצא איש שידע את הפיתרון. קרא המלך לווזיר ונתן לו שהות של 15 יום לפתרון החלום:— ואם לא תפתור את החלום — סיים המלך את דבריו — אוציאך להורג.

כאשר חזר הווזיר לארוחת הצהריים הביתה היה מרוגז ועצבני ביותר. כאשר הגישה לו הבת את ספל הדם, כעס עליה מאוד וצעק:— למה הרגת את הילד ?

הילד, שידע את הכול, בא מעצמו אל הווזיר והודיע לו:— יודע אני לפתור את חלומו של המלך. אמר לו:— ספר לי!

— עדיין אי אפשר ; יום לפני המועד האחרון תביאני אל חדרי המלך. רק אז אפתור לו את חלומו.

הובא הילד אל הארמון ושאל את המלך:— רוצה אתה שאפתור חלום, אבל איזה מן החלומות ; שלך, של אביך, או של סבך ? תמה המלך מאוד לשאלה זו וענה:— של סבי.

סיפר הילד:— סבא שלך הלך פעם במדבר והיה צמא מאוד. והיתה לו יונה שאהבה מכול, והחזיקה תמיד על כתפו. גם בהיותו במדבר ובחפשו מים היתה היונה יושבת על כתפו. פתאום ראה מים מטפטפים מצוק גבוה: טיף, טיף, טיף. הוציא סבך ספל ואגר לתוכו את הטיפות. הוא הספיק למלא רביעית הספל, אך כאשר הגישו לפיו׳ קפצה לפתע היונה ושפכה את הכול. הצטער סבך מאוד, אבל לא עשה ליונה שום דבר, ושוב התחיל לאגוד טיפה לטיפה. אך מדי פעם בפעם, כשעמד סבך להגיש את כמות־המים הזעומה לפיו, ניתרה היונה מכתפו, ושפכה את הספל. כך קרה הדבר שלוש פעמים. בפעם הרביעית התעצבן סבך מאוד. הוא תפס את היונה וקרעה לשתיים. אחר כך אמר סבך לווזיר שלו:— טפס ועלה על הצוק! אולי תמצא שם את ראשית המעיין, ותוכל לשאוב בשבילי ספל־מים ביתר מהירות. עלה הווזיר וראה על הצוק נחש עצום, ומפיו מטפטף הרעל טיפין, טיפין. הצטער המלך על מה שעשה ליונה. לקח את שני חלקיה ושם אותם בתוך ארגז ואת הארגז שם בתוך שבעה ארגזי זהב, זה בתוך זה. ואת כל הארגזים טמן באדמה. וכאן הם טמונים.

ציווה המלך לחפור במקום, ואכן מצא בו את שבעת ארגזי הזהב ואת קרעי היונה.

שוב חלם המלך חלום, כי ארבעים עורבים מתעופפים כל הלילה מסביב לראשו, מנקרים בו ומבלבלים את מוחו. הפעם קרא מיד, לילד׳ וזה שאל:— פתרונו של איזה מן החלומות רצוי לך הפעם ; שלך או של אביך ? התפלא המלך על שאלתו של הילד וענה:— של אבי. סיפר הילד:— אביך היה מלך גדול והיה לו עוף שחור גדול ונפלא, שאהבו מאוד וכל הימים החזיקו אצלו. פעם עשה אביך משתה לכל המלכים השכנים, וגם במסיבת־מלכים זו היה העוף עומד ליד כיסא המלך ואוכל מן הצלחת שלו. ישבו המלכים האורחים וכנהוג בין המלכים, היה כל אחד מהם מתפאר במה שיש לו. זד, אומר כך וזה אומר שבעתיים כך. הראה אביך למסובים את העוף שלו והכריז:— אין עוף פלאי כמוהו.— אמרו לו האורחים:— יללא! הראה מה הוא יודע!— החליט אביך לנסות את העוף בנוכחות אורחיו ופנה אליו:— עוף למרחקים ותביא לי משהו טוב. — עף העוף והביא חתיכת מקל במקורו. צחקו כל המלכים, ואביך נעשה עצבני מאוד על שהעוף גרם לו בושות כאלו, והרג אותו בו במקום, ואת המקל זרק למרחק מה. אך בו ברגע שהמקל נגע באדמה, צמח ממנו עץ־תפוחים גדול ונפלא למראה. יצאו כל המלכים מכליהם, כי מעולם לא ראו אילן יפה כל כך.

הצטער המלך מאוד על מה שעשה לעוף השחור. לקח את העוף המת ושם אותר בתוך ארגז ואת הארגז שם בתוך שבעה ארגזי זהב, זה בתוך זה. ואת כל הארגזים טמן באדמה וכאן הם טמונים.

שוב ציווה המלך לחפור במקום, ואכן נמצאו שבעת ארגזי הזהב, ובארגז הפנימי — העוף השחור. היה המלך כמשוגע מחכמתו של הילד.

בלילה שוב חלם המלך כי ארבעים עורבים עולים לו על ראשו. שוב קרא המלך לילד וזה שאל:— חלומו של מי אתה רוצה להעמיד עתה לפיתרון ? של סבך, של אביך או שלך ?

  • שלי — ביקש המלך. הסכים הילד:— טוב!
  • ארבעים העורבים אינם אלא 39 הכושים, השוכבים עם אשתך המלכה. והנותר הוא זה היודע על כך ושומר על הדבר בסוד.

אמר המלך:— תביא אותם לכאן אחד אחד ואהרוג אותם. הושיט הילד את ידו הקמוצה, כאילו הוא מחזיק בשער ראשם, וכך העלה אותם, כאילו מתוך האדמה! והמלך עומד עם חרב בידו ומתיז את ראשיהם, זה אחר זה. כך העלה הילד 39 ראשים, ואז אמר למלך:— די! חוס ורחם על ה־40. הוא איננו נואף׳ הוא רק שומר סוד. רחם עליו ואל תהרגנו. כי מה הוא אשם, אם הוא חכם ויודע י! ואם לא תרחם עליו, תבוא שעה ותצטער, כפי שהצטערו אביך וסבך… הן זכור לך מה שקרה להם!

  • לא ארחם!— קרא המלך הנרגז— גם היודע על פשע ושותק — בן־מוות הוא!… די לו שהוא יודע את הסוד. העלהו׳ ומיד!

לא עזרו כל תחנוני הילד. בסוף הושיט את ידו וכאילו תפס בשערות ראשו של מישהו וכאילו העלה אותו מתוך האדמה. המלך הניף את חרבו. בו ברגע נפל הילד ערוף ראש ובלי רוח חיים על האדמה.

משה רבנו והמומר

משה רבנו והמומרבתפוצות הגולה

למלך אחד היה יועץ מומר, שהיד. שונא את עם ישראל שנאת מוות. פעם התייצב היועץ לפני המלך ואמר לו:— היהודים מלומדים בנימים עד היום הזה, כי עדיין חי ביניהם משה רבנו, אלא שהם מסתירים אותו ואינם רוצים לגלות את מקומו למלך.

ציווה המלך על היהודים להביא אליו את משה רבנו תוך שלושה ימים, ויהי מה. ולא — יוציא את כל היהודים להורג.

מה עשו היהודים ? הכריזו תענית, ישבו יומם ולילה בבית־הכנסת והתפללו. וכי מה יכלו לעשות, המסכנים ?

ביום השני של התענית, רק יצאו היהודים מבית־הכנסת, והנה הם רואים אדם פשוט, כנראה רשע שאינו מאמין באלוהים ,יושב ואוכל. שאלו אותו:— מדוע אתה אוכל ? ענה להם:— ומדוע אתם צמים ?

סיפרו לו על גזירת המלך. אמר האיש:— טוב. אלך למלך ואתם תגידו לו כי אני ״משה״. אם בין כה וכה נגזר על כולנו למות, הרי מה יכול המלך לעשות לי יותר מזה ? יהרוג אותי.

לבש האיש בגדים יפים, מאלה שבהם היו משתמשים בעבר הרחוק, נטל מקל גדול בידו, התייצב לפני המלך והכריז:— אני משה!

קרא המלך ליועצו, כדי שיזהה את המלומד בניסים, שמא מרמים אותו היהודים.

צחק היועץ בלבו ואמר: — אדרבא, ינסה אותו המלך בניסים. הכריז משה באוזני המלך: טוב! אעשה לכם נם שטרם ראיתם כמוהו. הביאו לי אמבטיה מלאה מים רותחים. לתוכה תשליכו את היועץ. תראו, כי אני מוציא אותו מתוך האמבטיה בריא ושלם. ולא זו בלבד, אלא שהוא יהיה בעשרים שנה צעיר יותר.

כאשר שמע זאת היועץ, הוא רץ אל המלך בקריאה:— אכן, נכון הדבר! זהו באמת משה רבנו, והוא מסוגל לעשות נם זה. שלח המלך את ״משה״ בכבוד גדול הביתה וציווה לבטל את הגזירה.

יצחק וקסלר (רושם) סיפורים 48—56), יליד וילנה (1916). למד באוניברסיטת וילנה בלשנות קלאסית׳ אבל ראה נגד עיניו תפקידים חשובים יותר מן הלימודים, ועלה בשנת 1935. עם עלייתו התמחה בעבודה במחצבות (״כיבוש האבן״), והצטרף לקבוצת ״החוצבים״ שהיוו את הגרעין של ״מעלה החמישה״ בהרי ירושלים. כחבר מעלה החמישה הדריך את עולי חניתה בעבו­דות אבן וחיצוב. כן הדריך בעבודות ההר את חברי הפלמ״ח ״החושלים״ בהרי כנען ואת חברי כפר עציון בהרי ירושלים.

.באסע״י שמורים 67 סיפוריס שנרשמו על ידיו. לדבריו ינק בעיר מולדתו, וילנה, את ״החיבה לעממיות ולכל הקשור בפולקלור יהודי עסיסי״. נוהג לפתוח בסיפור וליזום מעין תחרות־סיפורים בינו ובין מספריו, שרובם תושבי מעוז ציון(״קסטל״).

מרדכי א ו ל ו (מספר! סיפורים 48—49),

 יליד פאס (1938), נשוי, 12 שנים בארץ׳ תושב ירושלים. מסגר לפי מקצועו. היתה לו ילדות קשה: הוריו חרשימ־אלמים׳ והוא עצמו התחיל לדבר רק בגיל 10.

— הוא בחור גבוה ויפה־תואר—מספר עליו יצחק ו ק סל ר — וכשהוא מספר את סיפוריו׳ לובשים פניו ארשת של מתיחות ורצינות, עיניו מצטמצמות במין דבקות חסידית, וכולו נתון בסיפורו. אין להפסיקו אז. ואם נכנסים לדבריו בהערה שלא לעניין, ניתק פתיל סיפורו, מפניו העדינים ורבי־ההבעה סר קסם הסיפור, ומעין רוגז ואכזבה תופסים את מקומו. הוא אוהב לספר, והוא מוקסם מן העובדה שבני־אדם מקשיבים לו. הוא מספר באריכות ומבלי לסטות מן המסלול.

אלישע בן יעיש בעל המופת-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי

  1. אלישע בן יעיש בעל המופתבתפוצות הגולה

בעיר מקנס חי מלך רשע, ששנא מאוד את היהודים והיה עושה להם צרות הרבה. וכיצד ? הוא היה מטיל עליהם מיסים רבים, אוסר עליהם את המסחר, דוחף אותם ל״מלאח״. בקיצור — היה עושה להם מוות ממש.

וב״מלאח״ של היהודים היה אז רעב גדול, גדול מאוד. אין פרנסה ואין לחם. ראה זאת המלך הרשע, מה עשה?— הכניס לתוך ה״מלאח״ שני אריות גדולים, וגזר על היהודים:— מוכרחים אתם להאכיל יום יום את האריות האלה. — והוסיף בהנאה:— הם זקוקים לבשר הרבה!

איך יאכילו היהודים שני אריות גדולים, ומניין יקחו בשר הרבה, ולהם עצמם אין אפילו לחם לאכול ?

עשו היהודים את עצמם, כאילו אין הם רואים לא את הכלובים ולא את האריות. בוקר בוקר הם הולכים לבית־הכנסת, ואת האריות אינם רואים, כאילו לא היו קיימים כלל.

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אהד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

היו האריות רעבים ביותר, כירסמו את סורגי הכלובים עד שהתפרצו החוצה והשתחררו.

ראו היהודים שכך הוא הדבר — האריות חופשיים הם וסכנת־מוות מרחפת ב״מלאח״ — והתחילו צועקים, בורחים ומסתתרים בכל מקום. הם לא היו הולכים לא לתפילה ולא לפרנסה, רק יושבים סגורים ומסוגרים בבתיהם, ביום ובלילה.

וב״מלאח״ של מקנם העיר היה גר צדיק גדול בשם אלישע בן יעיש, שכל העניין הזה לא איכפת לו— לא אריות, לא קונצים ולא אבטיח. כל היום וכל הלילה הוא יושב והוגה בתורה בבית־הכנסת, כמנהגו מני אז. כי תמיד היה הוגה בתורה, לומד יומם ולילה. נכנסו האריות לתוך בית־הכנסת, והחכם אלישע בן יעיש הסתכל בהם בלי כל פחד… ככה, כמו שמסתכלים באדם. הוא אמר תפילה קצרה  ואמר לאריות לשכב. נשכבו האריות על ידו, כאילו היו שני כלבים. אחר כך אמר להם החכם:— בואו אחרי.

  • המספר טוען, כי יש תפילה מיוחדת להשקטת ׳חיות רעות ולאילופן, אך היא נשתכחה ממנו (הערת הרושם).

הלכו האריות בעקבות החכם אלישע בן יעיש כמו שני כלבים. והחכם יצא מן ה״מלאח״ והובילם אחריו ישר אל ארמון המלך. ראו אותו השוטרים המבוהלים׳ פחדו מאוד ונתנו לו להיכנס לתוך ארמון המלך. ברירה היתה להם? בארמון אמר החכם למלך:— אדוני המלך רם המעלה! הנה הבאתי לך בחזרה את שני האריות שלך, קח אותם ותן להם אתה אוכל.

עמד שם וזירו של המלך. הוא כעם מאוד על חוצפת החכם היהודי׳ הלועג בדבריו על המלך, ואינו מתייחס אליו בכבוד. פנה לחכם!— כך מקיימים אתם, היהודים, את פקודת המלך ? ! וכיצד אתה, בוגד זקן, בן כלבים, מעז להתחצף כך בפני מלכנו הגדול  ! בחיי שלי, בן מוות אתה! ופה תהיה הקבורה שלך! אמר לו החכם:— אתה, שתוק! אין זה כלל עסקך. אם תוציא מלה נוספת מפיך, בחיי התורה, שאני הופך אותך מיד לקוף! אמר הווזיר:— נראה. ירק החכם והווזיר נהפך לאריה שלישי.

ביקש המלך את החכם אלישע בן יעיש, שיחזיר לו את הווזיר שלו, אך החכם אמר:— רק אם תיקח ממני את שני האריות שלך ותבטיח לא לעשות צרות ליהודים כל עוד אתה חי, אמלא את בקשתך. כשתמות — לא איכפת לי, אבל כל זמן שאתה חי, עליך להבטיח לי זאת.

הבטיח המלך לחכם, שכל ימי חייו לא יעשה צרות ליהודים. שוב ירק החכם יריקה קלה על האריה השלישי, והוא נהפך לווזיר.

המלך הרשע קיים את הבטחתו עד יום מותו. ויהודי מקנס חיו בשלום ובשלווה.

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו- ד"ר דב נוי

בתפוצות הגולה

51 – כיצד בא הכסף לעולם

מספר שלמה חזן

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אחד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

כיצד בא הכסף לעולם

פעם, לפני הרבה מאוד שנים, היו בני־אדם חושבים כל החיים שלהם רק על המוות. הם לא היו נהנים, לא מן האכילה ולא מן השתייה, כי חשבו רק על מלאך המוות ועל יום המוות. למה ? — כי טרם היה להם אז על מה לחשוב: מחשבות אחרות טרם נבראו בעולם. ומה היה קורה ? — ככל שזקנו, הלכו בני אדם ונעשו רזים יותר ויותר! כי זה טיבה של מחשבה על המוות: היא אוכלת את בשרו של אדם בעודו בחיים. וכשמתו בני־אדם הם היו עור ועצמות ממש, בלי שום בשר. ולתולעים שבאדמה לא היתה כל תועלת מהם.

יום אחד באו התולעים להתאונן בפני הקדוש־ברוך־הוא, וכך טענו לפניו: — ריבונו של עולם, כאשר בראת אותנו, אמרת, כי נאכל בשר. והנה מה נאכל, כשכל בני־אדם מתים רזים וצנומים עד כדי כך, שבקושי מחזיק העור את העצמות, ובשר אין עליהן כלל. אולי נאכל עצמות ? אמר אלוהים:— הצדק אתכם. אתייעץ עם המלאכים. שמעו המלאכים את טענות התולעים וגם הם הודו, כי הצדק אתן. הרי הן נבראו כדי לאכול בשר.

מה עשה הקדוש־ברוך־הוא ? הוא הוריד את הכסף לעולם. היה האדם קונה במאה ומוכר במאתיים, והיה משתעשע הרבה בענייני מקח וממכר ורווח, עד ששכח על המוות, כי היה חושב כל הזמן על הכסף. ומה היה עושה? מן המאתיים שהרוויח היה קונה סחורה בעד מאה ובעד מאה היה קונה צורכי אוכל. והיה לו על מה לחשוב:— איך להרוויח כסף ואיך להוציאו. ומן האוכל; הלך והשמין.

ועכשיו, כאשר מתים בני־אדם, שמחות התולעים ומודות לקדוש־בריך־הוא על חסדיו הגדולים.

52 – על מה העולם עומד

מספר שלמה חזן

  1. על מה העולם עומד

פעם אחת כאשר אהרן הכהן, אחיו של משה רבנו, הקריב ביום הכיפורים פר בבית־המקדש, קפץ הפר מתחת לידיו של אהרון והרביע פרה. המליטה פרה זו עגל חזק ובריא מאין כמוהו. לא עברה שנה והעגל גדל והיה עצום יותר מכל העולם כולו.

לקח אלוהים ישתבח את העולם ושם אותו על קרנו של פר זה. עומד לו הפר ומחזיק את העולם על קרנו כל הימים, כי זהו רצונו של הקדוש ברוך־הוא. אבל יש ואנשים חוטאים, החטאים קשים והעולם נעשה כבד מהם. אז מתעייף הפר הרבה מן המשא הכבד, ומה הוא עושה ? הוא זורק את העולם ומעבירו מקרן לקרן בתנועת ראש. אז באות לעולם רעידות אדמה, המלוות רעש גדול. הרבה אנשים רשעים מתים ואתם חטאיהם הכבדים. ושוב קל לפר, והעולם עומד יציב על הקרן האחת.

כך מגלגל הפר מדי פעם בפעם את העולם מקרן לקרן, וגורם לרעידות אדמה ולאמונות אחרים, לא עלינו. והחטאים מתנערים.

ואם תשאלו, למה דווקא על קרן פר? אשיב: כדי שבני אדם ידעו את הסכנה ויראו עד כמה הם תלויים בחסדי אלוהים. אם יקיימו את המצוות ויקדשו את שמו יתברך יום יום, יעמוד הפר במקומו ועל קרנו יישאר עולמנו קבוע, יציב ושקט.

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי

 

מספר שלמה חזן

  1. הגוזלים שלימדו את העורב

העורב השחור« חכם יותר מכל העופות.

פעם אסף אבא־עורב את הגוזלים שלו כדי ללמדם חכמה, ואמר להם:— הנה זקנתי, אך במשך חיי הארוכים למדתי וראיתי חכמה הרבה. עוד מעט ואמות, לכן רוצה אני ללמדכם חכמה, שתעזור לכם בחיים. אם תראו בן אדם מתכופף, דעו לכם, כי הוא רוצה להרים אבן ולזרוק אותה עליכם. לכן תברחו והתעופפו בעוד מועד, לפני שהוא מתרומם ומיישר את גבו. אז תהיו בטוחים בחייכם.

והיה שם אפרוח שזה עתה נולד. אמר האפרוח לאביו:— אין זה טוב, אבא, מה שאתה מלמד אותנו. מניין לנו שהאדם לא הביא אתו אבן בכיסו ? צריך לברוח עוד לפגי שהאדם מתכופף. צריך לברוח מיד, כאשר רואים אדם. אמר אבא־עורב:— זה עתה נולדת, וכבר אתה פיקח יותר מאביך, ורוצה ללמד את אביך חכמה ? אם כן הדבר, אין לי מה ללמד אתכם — פנה העורב לגוזליו. — לכו ולימדו חכמה מפי הגוזל שזה עתה נולד. משום כך רגילים לומר ? ״הגוזלים מלמדים את הציפור״.

  • לפי המסורת, שבידי המספר, למד יעקב אבינו מעורב שחור זה את סדרי הקבורה (הערת הרושם).

 

  1. הכל בגלל דגש

כאשר יצאו היהודים ממצרים, הם הלכו בחיפזון ובדרך־לא־דרך. כך הגיעו לים־סוף. היה הים רועש מאוד. ראה זאת משה רבנו, התחיל מתפלל ואומר: ״מי כמוך (בכ' בלתי דגושה) באלים ה׳ ״. געשו מי הים עוד יותר. המשיך משה רבנו בתפילה ואמר: ״ומי כמוך (בכ' דגושה) נאדרי בקודש״. רק הוסיף משה רבנו את הדגש באות כ', ומיד נקרע הים והמים ניצבו מימין ומשמאל כשני קירות.

עברו בני־ישראל בתוך הים ומשה הולך בראשם וקורא כל הזמן בקול רם: ״ומי כמוך! ומי כמוך! ומי כמוך!״ ומקפיד על הדגש בכ', כדי שהנס לא ייפסק, כל עוד לא גמר כל העם לעבור.

ובתחתית הים שכב לו דג עצום, שישן את שנתו. הרי זה אותו דג עצמו, שבלע אחר כך את יונה הנביא, ונגזר עליו לישון מששת ימי בראשית, עד שיגיע זמנו לבלוע את הנביא. רק אז עליו להתעורר ולמלא את שליחותו.

עלו בני־ישראל על גב הדג וצעדו על גבו, כפי שצועדים על כביש. והיתה להם ההליכה קלה ונוחה, ולא נעקצו מן העקרבים הרבים שבים, ולא ניזוקו מן האבנים החדות שבקרקעיתו, ולא היה בלבם כל פחד.

ופרעה מלך מצרים, שרדף עם חילו אחרי בני ישראל׳ הגיע גם הוא לים סוף. הוא שמע מרחוק, כיצד קורא משה רבנו בקול גדול: ״ומי כמוך, ומי כמוך, ומי כמוך״… ומטעים את הדגש באות כ' והוא הבין כי זאת היא מלה קדושה לעשיית נס על הים ולקריעת המים. התחיל גם הוא לצעוק בקול גדול ״ומי כמוך, ומי כמוך, ומי כמוך…״. והנה נשארו המים ניצבים כשתי חומות מימין ומשמאל, ופרעה עם חילו ועם מרכבותיו נכנסו לתוך הים ורדפו אחרי בני ישראל.

הגיע פרעה אל הדג׳ שנועד לבלוע את יונה׳ ועלה עם הרכב הכבד שלו על זנבו של הדג. הרעיד קצת הדג את זנבו, כי הרכב הכבד של פרעה דגדגו קצת. נשרו טיפות אחדות של מים ישר לתוך אפו של פרעה. נשם פרעה את המים לקרבו, והטיפות נכנסו לתוך גרונו. וכל הזמן אין פרעה חדל מלקרוא: ״ומי כמוך ומי כמוך ומי כמוך״, ומלהטעים את הדגש ב־כ׳. אבל בגלל טיפות המים שנכנסו לו לאף ולגרון, נשתבשה לו הקריאה. כי איך יבטא אדם כ׳ דגושה, כשאפו סתום במים ?

יצאה מפי פרעה הקריאה ״מי כמוך׳׳ כשה־כ׳ רפה, בלי דגש בה, וחומות  המים התמוטטו, ופרעה וחילו טובעו בים־סוף.

העכברים שאכלו את הברזל מספר שלמה חזן – ד"ר דב נוי

העכברים שאכלו את הברזל

מספר שלמה חזן

אומרים אצלנו: ״העכברים אכלו את הברזל״. ועל שום מה? — על שום מעשה שהיה. והמעשה שהיה כך היה:

פעם־פעם, לפני שנים רבות מאוד, חי איש עשיר, עשיר מופלג, אשר לו כסף וזהב בלי סוף ובלי גבול. וככל שעושרו גדל נעשה העשיר טוב־לב יותר ורחום יותר. שלא כעשירים אחרים, שככל שעושרם גדל, גדל גם רוע־ליבם. עשיר מופלג זה רצה לעשות רק טובות לבני־אדם, אלא שלא ידע איך: הוא חשש, שאם יחלק לעניים כסף בלי אבחנה, יחשבוהו למשוגע. מה עשה ל ?— הלך וקנה מצרכים, שבני־אדם זקוקים להט הרבה, ושבגלל עוניים אין הם יכולים לקנותם, קנה במאתיים ומכר במאה. היו באים אליו כל הנצרכים, קונים מה שקונים ושמחים הרבה. ראו שאר העשירים בעיר, כי הכול קונים רק אצלו, ונתקנאו בו הרבה. התחילו לרגל אחריו כדי לברר, איפה הוא משיג סחורה זולה כל כך, עד שהוא יכול למכור אותה במחירים נמוכים כל כך. חיפשו וחיפשו, חקרו וחקרו, אך פיתרון לא מצאו. ובינתיים עומדים כל העשירים בחנויות שלהם ואין להם פרנסה בכלל. ולמה?— מפני שהכול קונים רק בחנותו של העשיר המופלג. לחנויותיהם של שאר העשירים אפילו כלב אינו נכנם.

התאספו עשירי העיר לאסיפה והחליטו לעשות יד אחת, לאסוף את כל הכסף ביניהם, לבוא עם כל הכסף לעשיר המופלג ולהציע לו שותפות. כך יגלו את סודו וידעו איפה הוא קונה סחורה זולה כל כך.

הביאו עשירי העיר את כל כספם אל העשיר המופלג והציעו לו שותפות. גילה להם העשיר, כי אין הוא מעוניין ברווחים בעסקיו: ואם רוצים הם לנהוג כמוהו, בבקשה; הוא ישמח לשתף את כולם בעסקיו. שמחו העשירים על השותפות והכניסו לעסק את כל כספם, חתמו על חוזה ונסעו לקנות סחורה. רק באו אל הסוחרים הגדולים, שאצלם היה העשיר קונה את סחורתו, ומיד שמעו מה ששמעו, ונוכחו לדעת, כי אכן, העשיר באמת ״משוגע״ הוא, עושה את מסחרו סתם ככה, רק כדי לקלקל לאחרים. את כספו הוא מפזר לעניים, וזה יהיה גם גורל כספם, שאותו ביזבזו בלי כל שכל וללא כל תועלת.

התרגזו הסוחרים מאוד, ושוב באו כולם אל העשיר המופלג ודיברו על ליבו דברים רכים, כי לשון רכה תשבור גרם. אבל הוא בשלו:— חתמתם על שותפות, ועליכם להמשיך! ולא, תלכו כולכם לבית הסוהר!— כך אמר להם.

ראו הסוחרים שאין הדברים חלקים כל כך, והם עשו את עצמם נדיבים, כאילו יוצא גם ליבם אל העניים וכאילו כל דאגתם נתונה להטבת גורלם של העניים. הם באו אל העשיר בערמה וכך אמרו לו:— כל הדברים שאתה קונה ומוכר לעניים, אינם חשובים בשבילם. יש לנו הצעה. הבה נקנה להם ברזל! ברזל הוא דבר טוב. מברזל עושים כלי עבודה. בברזל ירתמו בהמות. בברזל יחרשו את האדמה ויוציאו לחם ממנה. אין כמו ברזל.

דיברו הסוחרים הרבה כל כך על ליבו של העשיר׳ חזרו על טענותיהם מדי יום ביומו, עד שנשתכנע, כי אין דבר חשוב לעניים מברזל.

התחילו הסוחרים להביא לעיר הרבה ברזל. ברכבת, בגמלים, בכל האמצעים שהיו לרשותם. רצה העשיר המופלג למכור את הברזל מיד, אך שותפיו אמרו לו:— חס ושלום! לא עכשיו! חכה שנה! במשך השנה נזמין בעלי־מקצוע רבים, שידעו לעשות מן הברזל כל מיני כלים הנחוצים לעניים, כי ברזל סתם אינו שווה הרבה. מה יעשו העניים בברזל סתם ? — כך אמרו לו. אבל בינתיים צריך היה לאחסן את הברזל במחסנים. ולא היה שם מחסן די גדול בשביל כל הברזל.

הלכו הסוחרים אל המלך וביקשו להשתמש במחסניו. המלך נעתר להם והעמיד את המחסנים לרשותם. בנוכחות העשיר המופלג הכניסו הסוחרים את הברזל לתוך המחסנים. המלך התחייב לפתוח אותם בעוד שנה בדיוק וחתם על כך בחותמתו.

יום אחד באו עשירי העיר אל המלך ואמרו לו:— ראה, מלכנו. זה השותף שלנו איש משוגע הוא. הוא אינו סוחר ומשום כך הוא מקלקל את הכסף, מבלי שיביא כל תועלת. ברשותך נמכור אנו את הברזל. את מחצית הרווח תקבל אתה, ואנו נסתפק במחציתו בלבד.

הבין המלך את הרמז והסכים לעסקה. כך מכרו הסוחרים את כל הברזל במחירים גבוהים. אחר כך תלו את המנעולים במקומם, על פתחי המחסנים. בכסף התחלקו, כמובן, שווה בשווה.

כעבור שנה בדיוק בא העשיר המופלג אל המלך וביקש לפתוח לו את המחסנים. נתן לו המלך את המפתחות, והנה — שוד ושבר! המחסנים ריקים, והברזל איננו. רץ האיש אל המלך בצעקה: — איפה הברזל שלי ? !

עשה המלך את עצמו כמוכה תדהמה ואמר:— אולי אכלוהו העכברים?

הפליאו דברי המלך את העשיר המופלג:— מאימתי אוכלים עכברים ברזל ? !

— ככה זה— ענה המלך. ואין מה לעשות. זו צרה ישנה נושנה. מתחת ליסודות הארמון חי גזע עכברים, והוא אוכל ברזל.

שמע העשיר את דברי המלך והעמיד פנים, כאילו הוא מאמין לדבריו. הוא רק ביקש רשות לצוד את העכברים אוכלי־הברזל שבארמון.— יש לי — כך טען — תרופה בדוקה נגד גזע־עכברים זה.

נתן לו המלך רישיון חתום בכתב־ידו לצוד את כל העכברים, שמתחת ליסודות הארמון. ובליבו צחק המלך. הרי אמרו לו כבר הסוחרים, כי העשיר בשיגעון ינהג.

הזעיק העשיר את כל עניי העיר ושכרם כפועלים. כולם באו, כי אהבו את העשיר על נדיבות ליבו, והיו שמחים לעבוד אצלו. ומה עוד שהבטיח שכר־ עבודה הגון. העשיר נתן בידי כל אחד מהם מכוש, והביא את כולם אל הארמון׳ חיל גדול מאוד.

ראה המלך צבא גדול זה, נכנס לארמונו, נתכעס ושאל:— מה זה ?

ענה לו העשיר: — אלה הפועלים שלי. אנחנו נחפש מתחת ליסודות הארמון, נהרוג את כל העכברים אוכלי־הברזל ונשמידם פעם ולתמיד.

נתבהל המלך מאוד. הנה יתחילו לחפור כאן ויהרסו את כל הארמון. אבל העשיר עמד על שלו והראה למלך ולשרים את כתב המלך, הנותן בידיו את הרשות להשמיד את כל העכברים אוכלי הברזל, שמתחת ליסודות הארמון.

הבין המלך את הצרה שבה הוא נתח, וראה את כוחו המועט מול המוני העניים החמושים במכושים, ועומדים לרשותו של העשיר. התחיל המלך לשאת ולתת עם העשיר, וביקשו שיוותר לו תמורת תשלום ולא ייגע לרעה בעכבריו.

דרש העשיר תשלום, הגדול פעמיים מערך הברזל שהיה במחסנים. המלך שילם כפי שנדרש לשלם, כי לא היתה לו ברירה.

חילק העשיר את הכסף. את מחציתו נתן לעניים ובמחציתו קנה סחורה, שהיה מוכר בחצי חינם, כמנהגו כל הימים.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

56 – מצא אישה – מצא טוב

שלמה חזן, מספר.

היה היה חכם גדול, ולו כסף הרבה ושלושה בנים. לימד החכם את בניו תורה, כדי שידעו, כי התורה טובה מכול. לשניים מן הבנים נתן החכם כסף ושלחם לעסוק במסחר, אך לבן הצעיר לא נתן כלום. תשאלו: למה ? והתשובה היא: מפני שהבן השלישי נולד במזל לא טוב. החכם יודע הרבה תורה וזוהר והיה כמו נביא! הבין במזלות. לכן ידע, כי לבן הצעיר אין מזל בכלל. ומה יכול לעשות אדם שנולד בלי מזל ? איך אומרים ? ״הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל״. הנה יש ספר תורה בהיכל, שקוראים בו מדי שבת, כל יום שני וחמישי. ויש ספר תורה העומד שנה, שנתיים ולא פותחים אותו אפילו פעם אחת. עומדים זה ליד זה באותו היכל עצמו, ובאותו ארון עצמו, שני ספרי תורה: לאחד יש הרבה מזל, ולשני אין מזל כלל. ואם לספרי־תורה קדושים כך, לבני־אדם על אחת כמה וכמה. ככה זה, מה לעשות ?

בא הבן הצעיר אל אביו, כשהוא בוכה, המסכן. גם הוא רוצה לעסוק במסחר. מנסה אביו החכם לפייסו בדברים כדי שישכח לשם מה בא. אבל כסף אינו נותן לו, וגם את האמת על מזלו הרע אינו מגלה לו. אם ידע הבן את מזלו, תגרום לו הידיעה מצב־רוח רע. וזה לא טוב, כי הבן יתעצבן בליבו, יחלה וימות, חס וחלילה.

מה עשה הבן ? הלך אל אמו וסיפר לה:— שני אחי קיבלו מאבא כסף, אך לי אין אבא נותן שום דבר.

הלכה האם אל החכם ואמרה לו:— תן מכספך גם לבן הצעיר. ענה האב:— חבל על הכסף. שאלה האם:— מדוע חבל על הכסף דווקא בשבילו?

 שתק החכם ולא ענה. אבל כשבכתה האם הרבה, ריחם עליה החכם ונתן לבן קצת כסף. כמו שאומרים: בגלל הכבוד של האם.

הלך הבן הצעיר וסחר בכסף מועט זה. והנה כל מה שהוא קונה, הוא מוכר ברווח כפול, אך כאשר גמר למכור את הכול ועשה חשבון, נתברר לו כי לא נשאר לו שום כסף! חסר הרווח וגם הקרן איננה.

התפלא הבן הרבה: הייתכן הדבר ? את הכול הוא מכר ברווח כפול, והנה אין כסף ? ! התפלאה גם אמו, בשמעה על כך. רק אביו החכם שתק.

הפצירה האם בבעלה, שיגיד לה את סיבת הדבר המשונה הזה. את הכול מוכר הבן ברווח כפול, ובסופו של דבר הוא נשאר אפילו בלי דמי הקרן. הייתכן כדבר הזה? הציקה האשה לבעלה, עד שהחכם גילה לה:— כך וכך ראיתי במזלות. אין לבננו הצעיר מזל.

לגבר יש פיקת־גרגרת בצוואר. כל מלה היוצאת לו מן הלב נעצרת בפיקת־גרגרת זו. רוצה, הוא מוציאה החוצה; לא רוצה — הוא משאירה בליבו. לא כן האשה. צווארה חלק, אין בו גרגרת בכלל. כל דיבור שבלב מיד הוא יוצא החוצה. מה עשתה האשה ? היא סיפרה לבנה את כל עניין מזלו.

התעצבן הבן הרבה, לקח את הטלית ואת התפילין שלו, קם והלך מן הבית.

כי הבן למד תורה הרבה, והוא ידע את הכתוב בה: ״משנה מקום— משנה מזל״.

מצא הבן שיירה של גמלים והצטרף אליה. הם במדבר, מהלך יום וחצי מן העיר, וערב שבת ירד עליהם. נפרד בן־החכם מן השיירה ונשאר במדבר, כדי לא לחלל את קדושת השבת.

פתאום קמה סערה גדולה במדבר, ובן־חחכם שומע פתאום קול תפילה, הבוקע מקרבת מקום. הוא הסתכל אנה ואנה, והנה הוא רואה בית־כנסת, ובו הרבה אור. הוא נכנס פנימה ובירך את הנוכחים:— ברוכים אתם לשם ישתבח!

ענו לו:— ברוך אתה לאשמדאי!

הבין הבן, כי נפל אל בין המזיקים. מיד הוציא את ציציות טליתו: קפץ אחד השדים וקרע לו פתיל בציצית. הוציא בן־החכם את התפילין שלו: מיד פרחו לו האותיות מן התפילין׳ כמו ציפורים; לפתע ניגש אליו אחד המזיקים, הגיש לו כוס יין נסך ואמר:— קדש!

בן־החכם היה צמא מאוד, והוא נמשך לשתיית היין ולשמיעת התפילה והרינה. אך הנה, במקום ״השם ישתבח״ אומרים כאן ״אשמדאי״… וליבו של הבן יוצא אל התפילה ואל הכוס. עוד רגע והוא יושיט את ידו ליין. אבל עמדה לו זכות אביו החכם: בזכות זו הוא אזר את כל כוחו, התגבר על יצרו שפיתהו לשתייה, בעט ביין־הנסך ובקול נורא ואיום קרא:— שמע ישראל;

מיד נשתרר חושך מסביב. רק בקיר המזרח ראה אלפי אורות נוצצים, מי בצבע זהב, מי בצבע ירוק ומי בצבע חום. וטיפות יין־הנסך ששפכן נהפכו לטבעות ולשרשרות ברזל, שבהן נקשר השד, שהגיש לו את היין.

בכה השד וביקש רחמים על עצמו:— אם לא תפסיק לומר את פרשת שמע ישראל, לא אוכל להשתחרר.

אמר לו בן־החכם:— טוב. אמור לי רק מה הם האורות, שאני רואה אותם כאן, במזרח: אחד לבן, אחד חום, אחד שחור ?

  • אלה מזלות והם של בני־אדם.
  • ואיפה מזלי שלי ?
  • הנה שם, השחור.
  • ושל מי המזל המתנוצץ שם באור בהיר כל כך ?
  • של נערה אחת, בת פלוני, והיא גרה שם ושם.

ציווה בן־החכם:— קח אותי לשם ושם, ורק אחר־כך אשחרר אותך. פקח בן־החכם את עיניו והנה הוא בעיר גדולה, ליד שער. הוא דפק על השער, והנה נערה יפהפייה פותחת אותו מבפנים. ראה אותה בן־החכם והנה היא יפה וטובה. מיד נכנסה אהבה בליבו. הוא שאלה — איפה אביך ?

  • בבית!— ענתה הנערה.

הזמין אבי הנערה את בן־החכם פנימה, וזה אמר לו:— אני, פלוני בן־החכם פלוני, מבקש את בתך לאשה.

הסכים האב לשידוך, ומאז התערבב המזל הרע של בן־החכם עם המזל הטוב של אשתו. כמו שכתוב: ״מצא אשה — מצא טוב״. ואין טוב אלא מזל טוב.

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אחד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

57 – אליהו הנביא בכל ברית מילה

רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן

כומר נוצרי אחד שמע מפי יהודים, כי אליהו הנביא מופיע בכל ברית־מילה, ולכבודו מכינים בכל ברית ״כיסא אליהו״ מיוחד. בא הכומר אל הרב היהודי ושאל אותו:— יודע אני, אדוני הרב, כי כל ילד זכר, הנולד אצלכם, נימול ביום השמיני. כן ידוע לי, כי מאות ילדים נולדים מדי יום ביומו, ואותם צריך למול כעבור שמונה ימים. מספרן של בריתות־המילה מגיע איפוא לכמה עשרות בכל שעה. כיצד יכול אליהו הנביא להיות נוכח במקומות רבים כל־כך באותה שעה עצמה ?

נאנח הרב היהודי וענה:— חזור נא, כומר נכבד, לביתך, ומקץ שלושה ימים אשיב לך תשובה ברורה על שאלתך.

כעבור שלושה ימים בא הרב אל ביתו של הכומר, ובפתח הבית נתקל בשומר, ששמר על בית אדוניו. ללא אומר ודברים התנפל הרב על השומר, וסטר על לחיו והכהו מכות נמרצות. ואגב הכאה צעק:— שומר, שומר עצלן! למה תרשה לקרני השמש לחדור לגן הפורח של אדוניך? כיצד תעז להזיק לשושנים ולפרחים על ידי שמירה רשלנית ?

בפי השומר לא היתה כל תשובה. הוא רץ אל הכומר וסיפר לו את כל מה שקרה.

יצא הכומר בכעס אל הרב, אך זה פתח ואמר:— כשם שהשמש מאירה את כל העולם כולו ומחממת אותו, ואין דבר הנעלם מעינה, כך גם אליהו הנביא. הוא מאיר בכל העולם, ונמצא בכל מקום. באותו זמן עצמו תמצאנו בכל בריתות־המילה. זוהי תשובתי לשאלתך. הודה הכומר לרב על תשובתו ונפרד ממנו בשלום.

58 – רבי אברהם אבן עזרא מטיף מוסר לרמב"ם

רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן

בימי הרמב״ם עליו השלום היה לחץ הגויים על בני ישראל במארוקו קשה ביותר. הרדיפות והגזירות לא נגעו לרמב״ם עצמו, כי הוא היה איש מכובד ביותר, פירסומו גדול ושמו נפוץ בכל רחבי הארץ. יהודים ולא יהודים, מקטן ועד גדול כיבדוהו והוקירוהו.

באחד הימים ביקר ר׳ אברהם אבן עזרא אצל הרמב״ם. הוא בא אליו בתלונות ובטענות, על שאין הרמב״ם עוזר לבני ישראל במצוקתם, ואיננו דואג להצלתם או להקלת העול הכבד המוטל עליהם ע״י הגויים. אילו היה הרמב״ם מוותר קצת על תלמוד־תורה ומקדיש את זמנו גם לצורכי ציבור — טען אבן עזרא— היה הדבר עוזר להקלת המצוקה היהודית, כי הגויים היו מתחשבים בוודאי בהשתדלות הרמב״ם.

אך הרמב״ם לא שעה לדברי אבן עזרא. נפשו חשקה בתורה, ובה הגה יומם ולילה. ומה עוד שהוא לא האמין ביכולתו לעשות דבר למען אחיו היהודים.

ולגויי מארוקו היה קבר קדוש ומפורסם, שנקרא בפיהם ״קבר השריף״. אליו היו עולים לרגל, לידו נודרים נדרים ומדליקים נרות, מתפללים לקדוש הקבור בו והיו שופכים לפניו את שיח ליבם. באחד הימים עבר יהודי ליד קבר השריף, והוא לא סגד, לא השתחווה ולא השתטח על הקבר, כמנהג אנשי המקום. ולא זו בלבד, אלא שהוא לא הראה כל סימן של כבוד או הערצה ל״שריף״ המנוח. דבר זה הרגיז את הגויים. כאיש אחד הם קמו עליו, בגרזנים ובמקלות, וביתרוהו לגזרים.

הדבר נודע לר׳ אברהם אבן עזרא. הוא פנה שנית לרמב״ם בבקשה, שיעשה למען הצלת חיי אחיו היהודים, אך גם הפעם הוא נתקל באוזניים אטומות.

החליט אבן עזרא לפעול על דעת עצמו.

באמצע היום, כשהשמש עמדה יוקדת בלב השמים, הגיע אבן עזרא בצעדים מתונים אל קברו של השריף הקדוש. בהיעצרו שם, הוא עשה את צרכיו על גולל הקבר…

ראו זאת הגויים, ודמם נתרתח בקרבם. הם לא העיזו לעשות דבר לאבן עזרא, כי כיבדוהו ופחדו מפניו מאוד, אך הם רצו אל המלך וסיפרו לו ברמיזה ובפיק ברכיים על חילול הקודש, שאותו ראו במו עיניהם.

כעס המלך ושלח פלוגת חיילים חמושים, כדי לאסור באזיקים את אבן עזרא, וכדי להביאו אליו למשפט. אך משראו החיילים את אבן עזרא, קפאו כולם במקומם ולא יכלו לזוז ימינה או שמאלה. ידיהם ורגליהם שותקו, והם כאילו נדבקו למקומם.

עובר־אורח, שנזדמן במקרה למקום, הודיע למלך על מה שראה…

כעסו של המלך גבר שבעתיים. הוא נשבע כי במו ידיו ימחץ את ראשו של אבן עזרא, ״מחלל הקודשים״, והוא יצא מיד עם וזירו ועם פמלייתו אל ״קבר השריף״. כאשר הגיעו לשם, מצאו את ר׳ אברהם אבן עזרא עומד בתפילה. בתום התפילה שבו החיילים המשותקים לאיתנם.

אז פנה המלך לאבן עזרא ושאלו:— מה דחף אותך, יהודי מאמין ונכבד, לעשות מעשה זה של חילול־קודש נורא ?

ענה אבן עזרא, ותשובתו הדהדה ברום השמים:— הן חמור בן אתון קבור פה, לא שריף ולא קדוש. חיפרו־נא בקבר ותיווכחו בעצמכם. ואם לא תמצאו חמור בקבר, תוכלו לטמון אותי חי בתוכו.

ציווה המלך לחפור בקבר, ומה מצאו בו ? — שלד של חמור…

פקד המלך להרוס מיד את הקבר, ואסר את העלייה למקום. הוא האמין כי אבן עזרא נשלח אליו מן השמים כדי לגלות לו דבר־מרמה זה, ומאז נשתפר בהרבה יחסו ליהודים. הלחץ והעושק סרו ויהודי מארוקו נשמו לרווחה.

למחרת היום ביקר אבן עזרא אצל הרמב״ם פעם נוספת והטיף לו מוסר:—

קל להיות יהודי נכבד, ולא לדאוג אלא לתלמוד תורה ולחיי העולם הבא. אך יהודי נכבד באמת הוא זה הדואג לכלל ישראל ומציל את חיי אחיו, מקריב משלו לטובת הכלל, גם כשהוא מסכן את חייו ושם את נפשו בכפו למען ישראל. בעזרת השם יתברך הצלתי את אחינו בני ישראל ושיחררתי אותם מן הלחץ והעושק… ואתה דואג רק לעצמך ולתורתך…

נכנסו דברי אברהם בן עזרא לליבו של הרמב״ם׳ והוא התחיל לטפל במסירות ובאמונה בענייני היהודים ולעזור להם ככל אשר מגעת ידו.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר