LA NUIT DU SEDER-SEDER NIGHT-MOCHE GABBAY
LE SEDER DE PESSAH
Le tableau représente le déroulement de la nuit du Séder de Pessah. Au centre la table du séder et autour toute la famille. Le fils aîné a invité sa fiancée et ses parents, le grand-père raconte la sortie d’Egypte, le chef de famille fait tourner le plateau de séder au-dessus des têtes en récitant “Bibhilou”. “C’est dans la précipitation que nous sommes sortis d’Egypte” alors que les femmes poussent des cris de joie. Sur la table le verre de vin réservé au prophète Elie. A droite la cachérisation des ustensiles. En bas la préparation des galettes. A gauche — la nuit de la Mimouna.
SEDER NIGHT
The painting depicts the "Seder". In the center — the seder table with the whole family reclining around it — "mesubim". The eldest son has invited his fiance and her parents; the grandfather is reciting the Exodus saga; the father is passing the seder plate over the heads of the company, who are chanting, "With haste did we depart from Egypt״; on the table is the Prophet Elijah's cup. On the right — the kashering of utensils. On the bottom — preparing the matzot. On the left — the Maimouna evening celebration.
LA NUIT DU SEDER. Pessah commence la nuit du 14 Nissan. Tous les membres de la famille et les hôtes participent à la cérémonie du séder, appelée ainsi en raison des règles d'ordre (séder) que la tradition a fixé pour le repas de la nuit de Pessah. Dans les temps reculés on commençait le séder en mageant des galettes et des herbes amères et ensuite un des enfants posait les quatre questions et ensuite on racontait la sortie d'Egypte.
Avec le temps chaque communauté a développé ses propres coutumes. Dans a tradition sépharade l'accent est mis sur la sortie précipitée d'Egypte d'où la lecture ce Bibhilou, on mangeait debout avec un bâton à la main pour symboliser qu'on était prêt au départ.
Au Maroc la tradition est de s'asseoir le plus confortablement sur le canapé ou en rembourant les sièges d'oreillers. On accompagne le seder de la boisson de quâtre verres de vin en souvenir des quatre formes de délivrance d'Egypte. Certains . ajoutaient un cinquième verre, celui du Prophète Elie annonciateur de la délivrance espérée proche.
LA CACHERISATION DES USTENSILES. Les préparatifs de Pessah sont avant tout du ressort des femmes et commencent dès après la fête de Pourim. Toute la maison était nettoyée de fond en comble, la vaisselle spéciale de Pessah sortie de la cave ou du grenier, les autres ustensiles étant cachérisés à l'eau chaude selon les crescriptions de la Halakha. Les plateaux, bougeoirs de cuivre ou de bronze sont frotés pour être reluisants pour la nuit du Séder. Les murs extérieurs sont chaulés, les murs intérieurs repeints, la laine des matelas changée. C'était une période propice pour tous les artisans.
LA FABRICATION DES MATSOT. Dans l'ancien temps chaque famille fabriquait son propre pain azyme et le faisait cuire soit dans le four public soit dans la cour de la maison au cours d'une cérémonie à laquelle étaient conviés tous les membres de la famille, le père de famille veillant sur l'opération afin qu'il n'y ait aucun risque de voit la pâte lever. Lorsque le "ferran", le four, était bien chaud on versait l'eau sur la farine spéciale de Pessah et on remuait pour pétrir très rapidement et déposer la galette dans le four incandescent.
On se gardait d'ajouter tout épice, sel ou tout autre ingrédient afin d'éviter un debut de fermentation. Avant d'introduire la galette dans le four on y faisait des trous avec un petit rouleau. Les galettes étaient rondes conformément à la tradition. Les plus pieux utilisaient la farine d'orge, moins raffinée car il est écrit que les Hébreux ont consomme en Egypte “le pain de pauvreté".
LE VERRE DU PROPHETE ELIE — un grand verre somptueux rempli de vin à ras-bord etait dispose au milieu de la table avant la récitation de la seconde partie de la Hagada commence par le mot "Shéfokh". Un des membres de la famille ouvre la porte et le chef de famille dit “soyez les bienvenus" au prophète Elle qui selon la tradition vient dans chaque foyer juif la nuit du Séder annoncer l'arrivée du Messie.
Selon certaines sources le verre d'Elie vient d'une controverse entre les rabbins s'il faut se contenter de quatre verres ou en ajouter un cinquième pour terminer la recitation du Halel. Ce cinquième verre n'était pas obligatoire et on l'appelait verre d'Elie parce qu'on attendait sa venue pour nous éclairer sur cette controverse.
SEDER NIGHT— Passover (Pesach) falls on the evening of the 14th of Nissan. The family and their guests recline at the table which has been specially set, and they conduct the “Seder״, the set order established by tradition for the ceremonial meal and liturgical readings. Originally, the matzot and bitter herbs were eaten first, followed by the Paschal roast. The son would then ask the "Four Questions״, prompting the Exodus saga in reply. In some Sephardic communities, the meal is taken In haste, standing up, and the call is heard, "Bebehila, in haste did we leave Egypt." In others, it is customary to behave like free men and the reclining position Is adopted, leaning on cushions. Four cups of wine are drunk to symbolize the four expressions of Redemption used in the Exodus narrative, and a fifth cup is for Elija, who will proclaim the final, true redemption.
KASHERING THE UTENSILS — Cleaning the house and kashering the utensils for Passover is a special job for the Jewish women of Morocco. Already, as early as the day following Purim, one room would be kashered (in the well-off families): It was customary to remove all the furniture and utensils outside the house, to polish and ready them for Passover. In every home there were special utensils for Passover, which were kept in an attic all during the year. The housewife saw to the polishing of the trays, the candlesticks and the pestles made of copper and everything had to shine on the night of the seder. The walls of the house were whitewashed and the matresses renewed. This was a good time of year for the various craftsmen.
BAKING OF THE MATZOT — At one time, each family would bake their own matzot in the neighborhood bakery or in an oven in their own yard, in a special ceremony and in cooperation with all the members of the family. The head of the family was the overseer, the Mashgiach of the kashrut, and the baking was performed with great haste. When the "Prina", the oven, was very hot, the water would be mixed with the flour and it would be kneaded, and they would not permit the dough to delay in their hands even for a moment.
No condiment or spice or salt was added so that the matzoh would not leaven. Prior to putting the matzoh into the oven, the matzoh was serrated with a special knife. These matzot were round, as It is written, "matzoh cakes״. Those who are mehadrin, in other words very strict and demand a very high degree of kashrut, would bake the matzot from se'orim, barley flour, "poor man's bread".
LA NUIT DU SEDER-SEDER NIGHT-MOCHE GABBAY
שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-המימונה
המימונה
התמונה מתארת את ליל המימונה: הרב מברך את אנשי הקהילה; יהודים טועמים מהמרקחת; הנשים מכינות את הלביבות והתה; קבוצת אורחים עם מצלתיים נכנסת בשירה לקבל את ברכת הרב ולהתכבד בדברי מתיקה. התמונה מורכבת מ-18 דמויות כמניין ח"י.
סיפור המימונה — החג ומקורותיו. מתי התחילו את המימונה במרוקו? תאריך מדוייק אין לנו, אולם יש בידינו
כמה עדויות, המוכיחות את קיום המימונה כבר במאה ה־18 ולא מן הנמנע שקיימות עדויות קדומות יותר.
מהו מקור המימונה?
יהודי מרוקו סבורים, כי ״מימונה״ גזורה מהמילה הערבית ״מימון״ שפירושה אושר, מזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר. ריבוי הסמלים הקשורים במימונה יכולים לאשר את הנאמר במישנה: ״בארבעה פרקים העולם נדון… ובפסח על התבואה״. מייחלים לשנה שתבורך בשפע של פרי הארץ.
הסבר אחר, נפוץ לא פחות, רואה במימונה ביטוי לאמונה בגאולה. לפי המסורת, כשם שבני ישראל נגאלו בניסן, כך עתידים הם להיגאל בניסן. מסורת זו מגבילה את הגאולה לחג הפסח עצמו, והנה תם החג ובני ישראל לא נגאלו. אף על פי כן מוסיפים אנו להאמין כי הגאולה בוא תבוא. כדי להפגין ולהראות את גודל אמונתם עורכים תושבי צפון אפריקה חג מיוחד — חג האמונה.
הסבר מקובל נוסף, מרחיק לכת, מייחס את חג המימונה לר׳ מימון, אביו של הרמב״ם.
לפי המסורת, נפטר ר׳ מימון באיסרו חג של פסח ומכיוון שאין מקיימים הילולא בחודש זה, עורכים את המימונה לזכרו.
בעוד הגברים נמצאים בבית הכנסת, עורכת בעלת הבית את השולחן, אך לא כמנהגה בשאר ימות השנה. הגוון הירוק בולט לעין, שכן נוסף על כל מיני הירק המקשטים את הבית, מניחים על השולחן שיבולי חיטה ושעורה, פול ירוק, חסה ופרחים — סימן לשנה ירוקה ומבורכת; דג חי, שהוא סמל השפע והפוריות, ולידו חלב, דבש, קמח, ביצים, אגוזים, שקדים, תמרים, עוגיות ודברי מתיקה.
בערב זה אין זכר למלח, פלפל, זיתים שחורים, חרדל או בשר. מאכל מיוחד שמתקינים אך ורק בלילה זה של המימונה הוא ה״מופליטה״ — מאפה מבצק דק מטוגן בשמן, כעין חביתה, בשינוי אחד: במקום ביצים משתמשים בקמח. את המופליטה טובלים בחמאה טריה ובדבש. מאכל אחר העולה על שולחן הסועדים באותו ערב, הוא ה״קוסקוס״.
מנהגים רבים ושונים קשורים להצגת הפריטים המקשטים את השולחן, להכנתם או להגשתם. תשומת לב מיוחדת ניתנת ל״כמירא״ (שמרים), המשמש להכנת הלחם. הרעיון העממי המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת ״עליית״ גורל היהודים. היו יהודים שנהגו לקבל שמרים אלה מהמוסלמים, אולם משפחות רבות הקפידו להכינם בעצמן.
יהודי מרקש נהגו לשמור את היין מכוסו של אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת על השמרים. באותו מעמד שרו את הפזמון הבא: סימן טוב והצלחה / תהיה לעדתנו וקול ששון וקול שמחה / יישמע בארצנו ואז תהיה הרווחה / בביאת משיחנו.
אל השמרים מוסיפים עלי תאנה, פולים, תמרים, וגם חמש מטבעות כסף. אלה היו מטבעות כסף ששימשו אך ורק למטרה זו ונועדו לסמל את ה״בארכה״ (הברכה). בכמה קהילות נהגו לכסות את השמרים בטלית כדי שיתפחו. על הטלית הניחו צמיד זהב או כסף. שמרים אלה כינו בשם ״אלערוסה״ (הכלה).
בגמר תפילת הערב, נוהגים המתפללים ללוות את הרב או את החזן לביתם. בכמה מקומות נושאים המתפללים את הרב על כתפיהם ומלווים אותו בשירה. בבית, מכבדת אשת החכם את האורחים והרב מברך את כל הקהל, לרוב בברכת כוהנים. בלכתם נוטל כל אחד ואחד תמר ונחפז לשוב לביתו. בכמה קהילות בדרום מרוקו מביא הגבר מבית הכנסת שיבולי חיטה או שעורה או ירק כלשהו והוא מניחם על סף ביתו. וזאת משני טעמים א. להראות לאורחים, ב. לסמל בהם שנה ירוקה ורעננה.
Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay-La Mimouna
LA MIMOUNA
Le tableau dépeint la nuit de la Mimouna: le rabbin bénit les membres de sa communauté, les hôtes goûtent les mets; les femmes préparent la moufléta et le thé; un groupe d’hôtes entrent avec des tambourins recevoir la bénédiction du rabbin et goûter aux friandises.
LA FETE ET SES SOURCES — Depuis quand fête-t-on la Mlmouna au Maroc? Nous n'avons pas de date précise mais il y a des témoignages sur son existence déjà au 18èmes et peut-être même plus tôt.
Quelle est l'origine de la Mimouna, donc?
Pour les Juifs du Maroc le nom tire son origine du mot "Mimoun"qui en arabe dialectal signifie bonheur, bonne chance et tout cette nuit converge vers le souhait d'une année de bonheur et de prospérité. La multiplicité des symboles liés à la Mimouna confirme ce qui est écrit dans la Michna. "le monde a été béni de quatre bénédictions …et Pessah pour la récolte״ On souhaite une récolte abondante.
Autre explication, non moins populaire, celle qui lie la Mimouna à la foi dans la Guéoula, la Délivrance. Selon la tradition de même que les enfants d'Israël ont été délivrés de l'esclavage d'Egypte au mois de Nissan, ils connaîtront la délivrance finale ce même mois. Cette tradition limite le mois de Nissan à Pessah et voilà que la fête est terminée et que le Messie n'est pas arrivé, mais nous continuons malgré tout à croire en sa venue: pour montrer leur foi, les Juifs d'Afrique du Nord ont institué cette fête particulière — la fête de la Emouna, de la foi.
Autre hypothèse également bien connue, celle qui lie la Mimouna à la mémoire de Rabénou Maïmon, le père de Maimonide. Selon la tradition il serait mort le lendemain de Pessah et comme on ne fait pas de Hiloula ce mois, on a instauré la Mimouna en sa mémoire.
Alors que les hommes participent à l'office solennel du soir, la maîtresse de maison dresse la table spéciale de la Mimouna. Le vert domine car en plus des fleurs qui décorent la maison, on ajoute des épis de blé, orge, des fèves vertes, de la laitue et des fleurs sur la table — pour souhaiter une année de verdure et d'abondance; un poisson vivant, symbole de fertilité, du lait, du miel, de la farine, des oeufs, des amandes, des dattes, des gâteaux et autres friandises.
Pas de sel, poivre, olives noires, moutarde ou viande cette nuit-là. Le gâteau spécial, consommé uniquement cette nuit, c'est la moufiéta, sorte d'omelette faite à la place des oeufs avec de la farine. La moufleta est trempée dans du beurre et du miel. Autre plat dans certaines villes, le couscous sucré.
Il existe des coutumes particulières quant à la présentation et la fabrication des mets et des symboles disposés sur la table. Une attention particulière était consacrée à la "khmira", le levain pour la confection du pain. La croyance populaire comparait le levain qui lève à la montée d'Israël au sein des nations. Dans certaines familles c'étaient les voisins musulmans qui apportaient le levain, mais dans d'autres on le fabriquait à la maison.
Les Juifs de Marrakech avaient coutume de conserver le contenu du verre du prophète Elie de la nuit du Séder ainsi que les restes du vin des quatre verres pour
les verser sur le levain en chantant le poème Bessiman tob vahahslaha / tihyé le'daténou Ce sera un bon présage pour notre communauté Kol sasson vékol simha / isama' bearsénou
Et la voix de la joie et de l'allégresse se fera entendre dans notre pays
Véaz tihyé Harvaha / bébiat mésihénou
Et ce sera alors la délivrance avec la venue de notre Messie.
On ajoute au levain des feuilles de figuier, des fèves, dattes et cing pièces d'argent, des pièces uniquement destinées à cet effet et symbolisant la bérakha, la bénédiction. Dans certaines communautés on couvrait le levain avec un talit et au-dessus un bracelet d'or ou d'argent et on appelait ce levain " l,rossa", la mariée.
Après l'office du soir il était de coutume d'accompagner le rabbin ou le vieillard le plus respectable de la synagogue, jusqu'à son domicile, en le portant sur les épaules dans certaines villes et en chantant. Arrivés à la maison du rabbin, son épouse recevait les hôtes et le rabbin les bénissait de la bénédiction des Cohanim. En sortant chacun emportait une datte et se dépêchait chez lui. Dans certaines villes du sud du Maroc les hommes revenaient de la synagogue avec des épis de blé ou d'orge qu'ils déposaient au seuil de leurs maisons dans deux buts: les montrer aux hôtes, symboliser et souhaiter une année de verdure et d'abondance.
Roots-Judaism-Tradition-The Mimouna
THE MIMOUNA
This painting describes the Maimouna evening: The rabbi blesses the community; people are tasting the confections; women prepare the pancakes and the tea, a group of guests enter with cymbals and song to receive the blessing of the rabbi and to taste of the sweet confections.
THE MAIMOUNA STORY — the holiday and its origins:
We have evidence from several sources that the Maimouna originated in the 18th century. The word "Maimouna" is probably taken from the Arabic "Maimoun", meaning happiness. Everything done on this evening is intended to provide for a year of blessing and joy. The Maimouna is also an expression of faith in the final Redemption. Just as the Exodus took place in Nissan, so will Israel be redeemed in Nissan. Another tradition places the death of R. Maimon, Maimonides' father, on the day following the Seventh Day of Passover (the anniversary of the death of an eminent religious figure is often marked by festivities).
While the men are still at synagogue, the woman of the house prepares the table, but not in her customary manner as on the other days of the year. The color green is outstanding that night, since in addition to the many kinds of greens which decorate the house, on the table are placed sheaves of wheat and barley, green ful (a kind of bean), lettuce and flowers — a sign for a green and blessed year; a live fish, which is the symbol for plenty and fruitfulness, and nearby there are milk, honey, flour, eggs, walnuts and almonds, dates, cookies and other sweetmeats.
On this evening, there is no sign of salt, pepper, black olives, mustard or meat. A special dish which is prepared only on the evening of the Maimouna is "moufleta' — a pastry from thin dough which is fried in oil, as would be an omlette, with one difference: in place of eggs, flour is used. The fried moufleta is dipped in fresh butter and honey. Another dish on the festive table that evening is the "kouskous".
Following the Arvit prayer, the congregants would accompany the Rabbi or the Chazan to their home. In several locations the congregants would carry the rabbi on their backs and accompany him with song. At home, the wife of the Chacham offers the guests refreshment and the rabbi blesses the congregation, including the birchat Cohanim, the priestly blessing. Before leaving, each one takes a date and hurries on to his home.
משה גבאי-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-שבועות
שבועות
התמונה מורכבת מ־26 דמויות. מתוארת מלחמת המים, כנהוג בימי שבועות במרוקו.
יהודי יוצא מבית הכנסת, ״נפלו בו אזהרות״ ושופכים עליו מים; רחוב ״במלאה״ בגיטו ובו שתי קבוצות נלחמות במים, היינו שופכות מים אחת על השניה.
״בתיתו״ — כלי להתזת מים. הכלי היה עשוי בדומה למשאבה מודרנית: בין שתי הטבעות היו כורכים אריג, כעין בוכנה.
אזהרות של הגאון רבינו יצחק ב״ר ראובן אלברגלוני (בתקופת חכמי ספרד) — סוג של פיוט המאורגן על פי כל מצוות התורה(אזהרות — בגימטריה תרי״ג, 613). בתחילה על פי מניין מצוות לא־תעשה (לאווין — 365) שבתורה ואחר כך לפי מניין מצוות ״עשה״ (עשין — 248) שבתורה.
ה״אזהרות״ נאמרות בחג השבועות, יום מתן תורה, וכתובות לפי סדר א-ב. במרוקו היו נוהגים לקרוא את ה״אזהרות״ בימי שבועות במנחה. כל אחד היה קורא פסוק לפי תורו, ומי שמגיע לפסוק ״הערב רינתי״ (או במקומות אחדים — לפסוק ״שבת אחים״) קוראים לו ״שנפלו בו האזהרות״. בצאתו מבית הכנסת שופכים עליו דליים של מים, כנאמר ״הוי כל צמא לכו למים״ ואין מים אלא תורה. נהגו שאחרי ארוחת הצהרים יוצאים הגברים לרחובות ה״מלאח״ בקבוצות, ו״נלחמו מלחמת המים״.
תיקון ליל שבועות. בליל שבועות נוהגים להישאר ערים כל הלילה ולקרוא ״תיקון״ מיוחד, שחובר בצפת במאה ה־16, בימיהם של ר׳ יוסף קארו בעל ה״בית יוסף״ וה״שולחן ערוך״ ורבי שלמה הלוי אלקבץ, מחבר השיר ״לכה דודי״. ה״תיקון״ הזה נערך לזכר ליל מתן־תורה, שבו היו ישראל ערים והתכוננו לקבלת התורה. ה״תיקון״ כולל פסוקים ראשונים ואחרונים מספרי תורה נביאים וכתובים, פרשיות מענייני דיומא, מזמורי תהלים ומגילת רות. אחר־כך קוראים משנה ראשונה ואחרונה מכל אחד משישה סדרי משנה, וזוהר. דיני החג ומנהגיו:
בשבועות קוראים בתורה בפרשת עשרת הדברות (את עשרת הדברות קוראים בציבור שלוש פעמים בשנה: בפרשת יתרו, בשבועות ובפרשת ואתחנן).
רק חכם וגדול בשנים עולה לעשרת הדברות.
את עשרת הדברות קוראים בטעם העליון, שבו כל דיבר נקרא כפסוק אחד, מבלי להפסיק בין הפסוקים השונים מהם מורכב הדיבר.
מפטירים במעשה מרכבה של יחזקאל.
קוראים ״הלל״ כמו בכל חג.
אומרים תפילת ״יזכור״ לנפטרים, לחללי השואה ולחללי צה״ל.
המזמור של החג הוא מזמור ס״ח בתהילים: ״למנצח לדוד מזמור שיר״ המתאר את קבלת התורה על הר סיני.
לפני הקריאה בתורה, בשעת פתיחת ההיכל, יש קהילות הקוראות ״כתובה של חג שבועות״ שחיבר ר׳ ישראל נג׳ארה, ובה מסופר על התנאים בין החתן והכלה: בין ישראל והתורה. הכתובה מתחילה במילים: ״ירד דודי לגנו״.
אשכנזים קוראים ״אקדמות״.
קוראים במגילת רות.
ספרדים קוראים ״אזהרות״.
לפני מנחה קוראים מזמורי תהלים של דוד המלך, שזהו יום פטירתו.
Moche Gabbay-Chavouot-Racines-Roots
CHAVOUOT
Le tableau est composé de 26 personnages, on y voit les joutes d’eau selon la tradition marocaine.
Un fidèle sort de la synagogue et on déverse sur lui un seau d’eau parce que le sort a fait que les “azharot sont tombées sur lui”. Une rue du Mellah avec deux groupes se jetant de l’eau.
Batito — pompe à eau pour asperger les passants
Les Azharot de Rabénou Itshak Bar Réouben Al-Barceloni (de l'époque de l'Age d'Or espagnol), poème construit sur le canevas de toutes les mitsvot de la Torah (la valeur numérique du mot Azharot est 613-les 613 mitsvot), d'abord les mitsvot qu'il ne faut pas enfreindre (les mitsvot de non-action au nombre de 365) et ensuite les mitsvot qu'on est tenu de faire (248), négatives et positives.
La lecture des Azharot se fait le jour de Shavout, selon l'ordre alphabétique, car c'est le jour où Dieu a donné la Torah à Israël. Au Maroc cette lecture avait lieu à l'office de Minha. Chaque fidèle lit un passage selon son tour et celui sur qui tombe le passage "ha'areb rinati״(dans certaines synagogues sébet ahim), était aspergé de seaux d'eau à la sortie de la synagogue conformément au verset “tout assoiffé va à l'eau" et il n'y a pas d'eau plus fraîche que la Torah. Il était de coutume jadis pour les hommes de mener des combats d'eau dans les rues du Mellah après le déjeûner, en se jetant le contenu de seaux.
TIKOUN La nuit de Shavouot était consacrée à l'étude et à la lecture du Tikoun composé à Safed au 16ème s. au temps de Rabbi Yossef Caro, l'auteur du Shoulhan Aroukh et Beit Yossef et de Rabbi Shlomo Halévy Elkabetz, l'auteur du poème Lékha Dodi. Ce Tikoun était récité en souvenir de la nuit d'octroi de la Torah. Le Tikoun est composé de passages du Pentateuque, des Prophètes et des Chroniques, de parachot, de versets des Psaumes, du Livre de Ruth, puis lecture de la première et de la dernière Michna des Six Livres de la Michna et des passages du Zohar.
PRESCRIPTIONS ET COUTUMES;
Lecture des Dix Commandements (cette lecture se fait à la synagogue trois fois l'an: parachat Ytro, gendre de Moïse, parachat vaéthanan, Deutéronome 3-4 et à Shavouot)
Cette lecture est réservée au grand rabbin de la synagogue.
Ce passage est lu selon la cantilation dite "supérieure" sans Interruption entre les phrases.
La Haftara est tirée du livre de Ezechiel, pasage sur le charriot — merkava
Lecture du Halel (Louanges) comme les jours de fête.
Prière à la mémoire des disparus, des victimes de la Shoa et des soldats tombés
Lecture du verset 68 des Psaumes qui décrit l'octroi de la Torah au Sinaï.
Avant la lecture de la Torah, après l'ouverture du Heikhal, il est de coutume dans certaines synagogues de lire la "Kétouba de la fête de Chavouot" composée par Rabbi Israël Najara qui détaille les engagements entre époux, entre Israël et la Torah et qui commence par les mots 'dodi yarad legano׳׳ “mon chéri est descendu dans son jardin"
Les Achkénazim lisent les “Akdamot"
Lecture du Livre de Ruth
Lecture des Azharot par les Sépharades
Lecture de Psaumes de David qui est mort le jour de Shavout.
SHEVUOT
The picture is made up of 26 images. The "water battle", customary in Morocco during the days of Shavuot is depicted.
A Jew is leaving the synagogue "naflu bo hazharof and water is poured over him. A street in the ghetto (malach) where two groups are having a water fight.
BATITO — A utensil used to spray water, in the form of a modern pump: Between the two rings a cloth would be wrapped to form a kind of piston.
WARNING OF THE GAON RABBENU YITZCHAK B"R REUVEN ALBARGLONI (from the period of the Sephardi hachamim) — A kind of piyut arranged according to all the mitzvot of the Torah (Warning — the Hebrew letters of this word in Gematria (numerology) equal the numerical value of 613). At first according to the count of the prohibitory precepts (365) in the Torah and following that according to the count of the positive mitzvot of the Torah (248).
The “Azharot" are read on the Shevuot holiday, the day the Torah was handed down from Sinai, and are written according to the aleph-bet. In Morroco it was the custom to read the "Azharot" at the time of the minchah service of Shevuot. Every one would read a verse in turn, and the man who arrived at the verse “Ha'erev Rinat¡" (or in certain locations — at the verse “Shabbat Achim") would be given the name “Shenaflu bo ha"azharot" — “his lot has fallen". Upon his departure from the synagogue, buckets of water would be poured over him, as it is written, “All who thirst, go to the waters", and water is Torah. It was the custom in the afternoon for the men to go out in groups to the streets of the “Malach" and to “fight the water battle."
TIKUN LEL SHEVUOT — On Shevuot night it was the custom to remain awake all night and to study a special “Tikun", which was written in the city of Zefat in the 16th century, in the days of Rabbi Yosef Karo, the author of “Bet Yosef' and the “Shulchan Aruch", and Rabi Shlomo Halevi Alkabetz, the author of the poem “Lecha Dodi". This Tikun was conducted in honor of the evening of the Torah giving, on which the children of Israel remained awake and readied themselves to receive the Torah. The “Tikun" includes the first and final verses of the books of the Holy Scriptures, Torah, the Prophets and Holy Writings, chapters which referred to current topics, chapters from the Book of Psalms and the Book of Ruth. Following this the first and last Mishna of each of the six sedarot (orders) were read, as well as the Zohar.
שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-ליל תשעה באב
ליל תשעה באב
התמונה מורכבת מ־26 יהודים, היושבים על הריצפה כשהם יחפים, ומקוננים לאור הנרות על חורבן בית המקדש. בית הכנסת שרוי באפלה.
תשעה באב — תענית ציבור מערב עד ערב, זכר לחורבן הבית הראשון(ג׳ אלפים קע״ד לבריאת העולם, 586 — כמנין ״שרפו" לפני הספירה), וזכר לחורבן הבית השני(ג׳ אלפים תת״ל לבריאת העולם — 70 לספירה). יום מר ומועד לפורענות בדברי ימי עם ישראל, כי כמה וכמה מאורעות עגומים אירעו לעמנו ביום זה במרוצת הדורות.
לפי המסורת, ט׳ באב נקבע כיום בכייה לדורות עוד במדבר, בעטיים של המרגלים מוציאי הדיבה על הארץ. ״ותשא כל העדה את קולם ויבכו״(במדבר י״ד, ה׳) אמר להם הקב״ה — אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות (מסכת תענית כ״ט, א׳). שארית הפליטה, שגלתה עם חורבן הבית הראשון לבבל ולמצרים, נהגו לבכות ולצום באותו יום.
ביטוי לחורבן הבית היא מגילת איכה, אשר המסורת מייחסת אותה לירמיהו הנביא. לפי תיאורו של עד הראייה לחורבן, יוסף פלאביוס (״מלחמות היהודים״), החל החורבן בשמונה לחודש אב, ורק בעשרה באב ״לא חיכה אחד מאנשי הצבא הרומי לפקודת המפקד ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאילו צווה למלא שליחות, תפס בידו לפיד בוער ואחד מחבריו הרים אותו למעלה והוא שלח את האש אל חלון הזהב, וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה כי ראו בעיניהם באובדן מקדש ובית חייהם.״
בתלמוד מסופר, שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם (יומא ט׳, ע״ב) בין קמצא ובר־קמצא: בר־קמצא הוזמן בטעות לסעודה של שונאו. גרשו בעל הסעודה לעיני החכמים שהסבו לסעודה ולא מיחו בידו. נעלב בר־קמצא ובא לפני נירון, הקיסר הרומי, ואמר לו: ״מרדו בך היהודים״. עלה עליהם הקיסר למלחמה, שם מצור על ירושלים במשך שלוש שנים, ולבסוף גבר בה הרעב והעיר הובקעה.
Racines-Roots-Folklore des juifs du Maroc-Moche Gabbay-La nuit de Ticha beab
LA NUIT DE TICHA BEAB
Le tableau est composé de 26 fidèles assis pieds-nus par terre et pleurant la destruction du Temple à la lumière des lampes, alors que la synagogue est dans l’obscurité.
LE 9 AB Jeûne en souvenir de la destruction du Premier Temple (—586), du Second Temple (70), la journée la plus funeste et la plus porteuse de mauvais présages de l'histoire juive.
Selon la tradition la journée du 9 Ab a été fixée comme une journée de pleurs pour toutes les générations déjà au moment de l'errance dans le désert du Sinaï, en raison des médisances des explorateurs sur la Terre Promise. "Alors toute la communauté se souleva en jetant des cris et le peuple passa cette nuit à gémir" (Les Nombres 14:1 ) Et Dieu leur dit alors "vous avez pleuré sans raison et moi je vous donnerai une raison de pleurer à toutes les générations ( Ta'anit, 29:1 ). Les rescapés du Premier Temple en Egypte et à Babylone jeûnaient et se mortifiaient ce jour-là.
La plus poignante description de la destruction du Temple se trouve dans le Livre des Lamentations attribué par la tradition au prophète Jérémie. Selon Flavius Joseph dans la "Guerre des Juifs", la destruction du Temple fut entamée le 8 Ab et c'est seulement le 10 "que sans attendre d'ordre supérieur, un des soldats comme possédé et chargé d'une mission, prit un flambeau et le jeta sur la fenêtre d'or et quand les flammes embrasèrent le Temple, les Juifs poussèrent un cri terrible car Ils avalent vu de leurs yeux la destruction de leur maison de vie״.
Dans le Talmud il est dit que le Second Temple a été détruit en raison de la "haine gratuite״ ( Yoma) "Bar Kamtsa fut invité par erreur à un festin chez son ennemi et ce dernier l'en expulsa devant les rabbins qui ne protestèrent point. Bar Kamtsa vexé alla à Néron, l’empereur romain et lui annonça que les Juifs s'étalent révoltés contre lui, Néron monta sur Jérusalem et l'assiégea pendant trois ans jusqu'à ce que la faim eut raison de la ville״..
EVE OF TISHA BAV
This painting is composed of 26 Jews seated barefoot on the ground in candlelight, lamenting the destruction of the Temple
Tisha B'Av (the 9th of Av) is a public fast, commemorating the destruction of both Temples — the first in 586 B.C.E. (in numerology, "they burned״), and the second in 70 C.E. Many other disasters befell the Jews on this date throughout their history, and it is a day of universal Jewish mourning.
According to tradition, the ninth of Av was set as a day of endless misfortune for many generations already during the sojourn of Israel in the desert, when the spies who had been sent to learn the lay of the land returned with a bad and libelous description of the land of Israel. "And all the congregation lifted up their voice and cried.״ (Numbers 14, 1). Then the Lord said to them — you have cried for nothing, and now I will establish a permanent day of lament for all generations (Masechet Taanit, 29, 1). The Jewish survivors, exiled to Babylon and Egypt following the destruction of the first Temple, would lament and fast on this day.
שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי
סוכות
סבא לוקח את נכדו לבית הכנסת. ביד הסבא לולב מקושט בחוטי משי צבעוניים, ומתחת לזרועו הטלית. ברקע — סוכות על גגות בתי היהודים ב״מלאח״.
SOUKKOT
Le père amène son fils à la synagogue? Le père porte un loulab décoré de fils de soie multicolores, et sous le bras le talit. A l’arrière-fond les cabanes élevées par les habitants du Mellah sur les toits.
SUKKOT
Father or grandfather takes his son/grandon to synagogue. In his hand the father holds a lulav decorated with colored silken threads, and under his arm he holds a tall it. In the background are sukkah booths on the roofs of the homes of the Jews in the "Malach".
שרשים – יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו- המקובל- משה גבאי
המקובל
יהודי ׳׳מקובל׳ עטוף בטלית ובשני זוגות תפילין(רש״י ורבנו תם) מחזיק בידו ספר ״חוק לישראל״. הוא חולם על ארץ ישראל(ברקע); הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה. בית הכנסת בטולדו מסמל את מוצאו מספרד. מימין — הגטו, משמאל — בשורת העלייה והתנחלות במושב.
הקבלה — תורת המסתורין בישראל, חכמת הנסתר. עניינה של תורה זו הוא להסביר את סודות מעשה בראשית, כיצד נאלצו מן הקב״ה, שהוא אין סוף, קרני אור, והן השפיעו דרך צינורות נעלמים כוחות של בריאת העולם. יסודות ״מעשה מרכבה״. במאה ה־13 ניתן לה השם ״קבלה״ ומאז צמחה והתפתחה על אדמת ספרד כחכמה מיוחדת, שהיא למעלה משאר החכמות, כחכמה המיוסדת על הרגש והדמיון ומתקוממת נגד שלטון השכל. קוראים לה קבלה עיונית, כי היא מצאה פתרונות למעשי בראשית ע״י עיון בכתבים המסתוריים ובמסורת(קבלה) הדורות.
במחצית המאה ה־16 התפתחה במרכז הרוחני שקם בצפת קבלה מעשית. חכמי צפת, ברובם גולי ספרד ומיעוטם יהודי אשכנז, כמהה נפשם לגאולה מן הרדיפות והשמדות, ובשעה שהקבלה העיונית חתרה עד הנה להבין את שבילי השפעת העולם האצילי והעליון על עולם הגשמיות והתחתון, השתדלו ה״מעשיים״ להשפיע על העולם העליון על ידי התעוררות מלמטה בתשובה, בתפילה ובסיגופים. ציפו לקרב את הקץ ולהביא את המשיח על ידי תיקון גלגולי הנפש ובמלחמת לחשים והשבעות בכוחות הרע. ההוגה בחכמה נסתרת זו נקרא ״מקובל״. מקובל העוסק בקבלה מעשית נקרא ״בעל שם״, ״בעל מופת״ ולפעמים ״צדיק״ של חסידים.
רוב רובם של יהודי מרוקו הם מיוצאי גלות ספרד, אשר הביאו איתם למרוקו תרבות עשירה בהלכה ובקבלה. במרוקו התפתחה הקבלה המעשית וגם תנועת השבתאות היתה פעילה בקרב יהודי מרוקו. אחדים מהמקובלים הידועים היו מיוצאי מרוקו, כגון רבי חיים בן־עטר בעל ״אור החיים׳,, שנולד בסאלי, ורבי יצחק סגי נאור בעל ״ספר הבהיר״ ו״הקבלה המעשית״ אשר היה חי באיזור דרעא שבדרום מרוקו. עד לתקופה האחרונה היו מספר רבנים ממרוקו שהתעסקו בכתיבת קמיעות.
תפילין. מצוות עשה בתורה להניח תפילין של יד ושל ראש, כנאמר ״והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך״.
בתפילין של יד כתובות כל הפרשיות על גבי קלף אחד המגולל כמגילה, קשור בשיער מלמטה למעלה, ומכורך בקלף קטן דקיק. הפרשיות הן:
קדש לי כל בכור (שמות י״ג, א׳-יי)
והיה כי יבאך (שמות י״ג, י״א-ט״ז)
שמע ישראל (דברים ר, ד׳-ט׳)
והיה אם שמוע (דברים י״א, י״ג-כ״א)
בתפילין של ראש מכניסים את ארבע הפרשיות לפי הסדר הבא: ״והיה אם שמוע״, ״שמע״, ״והיה כי יביאך״, ״קדש״.
״והיה אם שמוע, שהיא האחרונה בתורה מבין ארבע פרשיות אלה, היא ראשונה בתפילין. ״קדש״, שהיא הראשונה מכולן בתורה, היא האחרונה בתפילין. זוהי דעת רש״י והרמב״ם, ושיטה זו נתקבלה בכל תפוצות ישראל. אולם נכדו של רש״י בן בתו, רבנו יעקב תם, חולק עליו וטוען שהסדר צריך להיות: ״שמע״, ״והיה אם שמוע״, ״והיה כי יביאך״, ״קדש״. ההוכחה — השי״ן הבולטת על התפילין של ראש מימינה והשי״ן הבולטת משמאלה מראות שמתחילים בשי״ן(שמע) ומסיימים בשי״ן(קדש). דיעה זו לא נתקבלה ברבים. אולם יראים חוששים לדעת רבנו תם, ולכן מחמירים על עצמם ומניחים עוד זוג תפילין אחד. נוהגים לחלוץ את התפילין של רש״י לאחר תפילת שמונה־עשרה וחוזרים ומניחים בלי ברכה תפילין של רבנו תם. קוראים בשנייה ״קריאת שמע״ ומסיימים בה את התפילה. המקובלים הספרדים מניחים על הראש את שני הזוגות בבת־אחת כי סומכים על דעת חז״ל — ״מקום יש בראש להניח שתי תפילין״ (עירובין צ״ה, ב). רבני מרוקו המקובלים התפללו בשני זוגות תפילין בבת אחת.
(פרופסור יגאל ידין מצא במערות קומרן תפילין של לוחמי בר־כוכבא. הוא חקר ואימת את הגירסה של רש״י וכתב מאמר מפורט בנושא).
חק לישראל — ספר לימוד המחולק לכל יום מימות השבוע, ובו קטעי משנה וגמרא, זוהר ואגדה, מלוקטים על ידי המקובל הרב חיים ויטאל, תלמיד האר״י.
הספר נדפס בפעם הראשונה במצרים בשנה 1740 במהדורות המאוחרות נוספו לו גם קטעים מספרות הקבלה, הפוסקים ודברי מוסר.
״חק לישראל״ זכה למהדורות רבות והיה לספר שימושי בבתים רבים בישראל. יצא אדם ירא שמים לדרך, היה צורר במזוודתו טלית, תפילין, סידור ו״חק לישראל״.
שרשים – יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו- המקובל- משה גבאי
Racines-Judaism-Tradition et folklore des juifs du Maroc-Moche Gabbay
LE KABALISTE
Un kabaliste revêtu du talit et portant deux phylactères (Rabénou Tam et Rachi) tenant en mains le livre “Hok Leisraer, il rêve à Eretz-lsrael: en arrière-fond le Mur Occidental, le tombeau de Rahel, la Grotte des Patriarches à Hébron. La synagogue de Tolède symbolise son origine espagnole. A droite — le ghetto à gauche: le retour à Sion, l’installation d’un mochav.
LA KABALA. La science du mystère, du sens caché qui cherche à découvrir le secret de la Création, du retrait de Dieu de la Création, des rayons de lumière divine cachée dans les “enveloppes". Ces spéculations sur la Création ont reçu à partir du 13ème_siècle le nom de Kabala qui s'est développée sur le sol espagnol en une science supérieure à toutes les autres, une connaissance basée sur les sentiments et l'imagination et qui rejette la dictature exclusive de l'intelligence cérébrale. C'est la Kabale idéologique qui a trouvé les secrets de la Création en se basant sur l'interprétation mystique des textes et de la tradition acceptée (kabala) pendant les générations.
Au 16ème siècle s'est développée à Safed la Kabala pratique. Les rabbins de Safed de l'époque, en grande majorité descendants des Expulsés d'Espagne, anxieux de rapprocher la Guéoula et de mettre fin aux persécutions et aux conversions forcées, ont développé le caractère dit "pratique" de la Kabala, à savoir influencer le monde d'En Haut par la prière, le repentir et les mortifications pour rapprocher l'heure de la Délivrance, alors que la Kabala théorique ne cherchait qu'à percer les secrets du monde d'En Haut et son Influence sur le monde d'En Bas. Les rabbins qui s'occupent de Kabala dite pratique sont appelés "Ba'al Chem״ ou ״Ba'al Mofet" (l'homme au nom ou l'homme aux miracles) ou Sadik(saint) chez les Hassldim.
La majorité des Juifs du Maroc sont originaires d'Espagne et ont apporté avec eux une très riche tradition en Halakhaet en Kabala. La Kabale, pratique a eu une grande influence au Maroc et on sait la grande extension qu'y a connu au 17ème siècle le mouvement messianique de Shabtaï Zvi. Le Maroc a donné de grands kabalistes comme Rabbi Haylm Ben-Attar, l'auteur de l'immortel commentaire de la Torah "Or Haylm", Rabbi Ishak Sagul Naor, l'auteur de "Sefer Habahir"et de "Kabala pratique" qui vécut dans le Drâ au sud du Maroc. Jusqu'à nos jours nombreux sont les rabbins marocains qui s'adonnent à la Kabala pratique: rédaction d'actes, amulettes, talismans etc…
TEFILIN. C'est une des mitsvot obligatoires de la Torah "Il sera un signe sur ton bras et entre tes yeux". On pose donc les tefllin sur le bras gauche et sur le front.
Le téfilin du bras contient un petit parchemin enroulé comme un méguila de bas en haut contenant les passages suivants du Pentateuque:
- Consacre-moi tout premier-né (Exode 13:1-10)
- Lorsque !'Eternel t'aura introduit dans le pays (Exode 13:11-2-16).
- Ecoute Israël (Le Deutéronome 6:4-9)
- Or si vous êtes dociles aux lois (Le Deutéronome 11:13-21)
Dans le téfilin du front l'ordre est le suivant: 2-1-4-3
La paracha "si vous êtes dociles" qui est dans la Bible la dernière des 4 parachot sus-mentionnées, est la première dans les téfilin, la paracha "Kadech"(Consacre-moi tout premier-né) qui est la première dans le Bible est la dernière dans les Téfilin. Ainsi en ont statué Rachi et Maimonide et leur avis a prévalu dans toutes les communautés juives.
Mais le petit-fils de Rachi (le fils de sa fille), Rabénou Ya'acob Tarn est d'un avis contraire et estime que l'ordre doit être le suivant: Chéma (Ecoute Israël), Véhaya (or si vous êtes dociles), véhaya kl yabiékha (Lorsque !'Eternel t'aura) et Kadech (consacre-moi tout premier-né). La preuve: la lettre shin qui se trouve à gauche et à droite du téfilin du front montre bien que l'on doit commencer par le passage qui commence par shin (Chéma') et terminer par le pasage qui se termine par cette même lettre (kadech). Cet avis a eu peu d'adeptes, mais les plus pieux, par respect pour Rabénou Tarn, mettent un second téfilin au bras et au front de cette manière: après la prière des 18 (chmoné-ésré) on ôte le téfilin de Rachi et on met sans bénédiction le téfilin de Rabénou Tarn, on récite une seconde fois le Chéma et on termine l'office avec ce second téfilin. Les kabalistes sépharades mettent les deux téfilin en même temps sur le front en se basant sur le passage du Talmud "qu'il y a de la place sur le front pour deux téfilin" ('Irouvin 85:2). Ainsi faisaient les kabalistes du Maroc.
(Le professeur Igal Yadin a retrouvé dans ses fouilles des téfilin datant du temps de Bar-Khova qui confirment l'ordre proposé par Rachi).
HOK LEiSRAEL — Livre d'études divisé selon les jours de la semaine et contenant des passages de la Michna, de la Guémara, du Zohar, de la Agada recueillis par un des disciples du Ari de Safed, Rabbi Hayim Vital.
Le livre a été imprimé pour la première fois en Egypte en 1740. Dans les éditions suivantes on y a jouté des passages de la Kabala et des contes moralisateurs.
Ce livre est devenu très populaire dans toutes les communautés. Dans sa valise 'homme pieux emporte le talit, les phylactères, le livre de prières et le Hok Leisrael.
Racines-Judaism-Tradition et folklore des juifs du Maroc-Moche Gabbay
THE KABBALIST-Roots-Judaism-Tradition and the folklore of the Moroccan Jews
THE KABBALIST
A Kabbalist Jew, wrapped in a tallit and two pairs of tfillin (one according to Rashi and Maimonedes, and the other according to Rabbeinu Tamm), holds the book “A Law unto Israel", Chok LeYisrael. he dreams of Eretz Israel (in the background): The wailing wall, the tomb of Rachel, the tomb of the Machpelah. The Toledo Synagogue signifies his Sephardi origins. On'the right — the ghetto; on the left — the good tidings of the aliya to the land of Israel and settlement in a Moshav.
THE KABBALA — The study of mysticism in Israel is meant to explain the secrets of Genesis, how G-d emitted hidden rays of light which effected the creation of the universe, and speculations on "The Divine Chariot" in Ezekiel's vision. Since the 13th century, this field of study blossomed and developed in Spain as a superior, unique, esoteric study based on the emotions and imagination and rebelling against the rule of reason. It found solutions for the Act of Creation by speculating on the mysterious written sources and In the tradition (kabbala) of the ensuing generations.
In the mid-16th century practical Kabbalism developed in the spiritual center of Safed. The wise men, mainly exiles from Spain and a minority of Ashkenazi Jews, yearned for deliverance from persecution and forced conversion (the Inquisition). At the time when the theoretical Kabbala was attempting to understand the influence of the upper, noble world on the material, lower world, the "practicalists" were trying to influence the Upper World by arousing the lower to expiation and repentance, by prayer and self-affliction. They expected to bring about doomsday and hasten the Messiah by repairing the wheels of the soul in a war waged by incantations, caths and amulets in the name of the powers of evil..
Most of Morocco's Jews are descendants of Jews expelled from Spain, whose rich cultural heritage included practical Kabbala, developed by such famous Mekubalim as R. Haim ben Atar (Or Hachayyim), and R. Isaac Sagi Nahor (Sefer Habahir).
TFILLIN. It is a positive command from the Torah to lay tfillin on the hand and the head, as it is written: "And it will be a sign on your arm and a rememberance between your eyes."
On the arm tfillin all the verses (from the Torah) are written on one parchment which is rolled up as a scroll, tied from bottom to top, and bound in one very thin parchment. The verses included are:
- "Kadesh Li Kol Bechor" (Exodus, 13,1-10)
- "VeHaya Ki Yaviacha״ (Exodus, 13,11-16)
- "Shema Yisrael" (Deuteronomy 6, 4-9)
- "VeHaya Im Shamoah" (Deuteronomy, 11,13-21)
The head tfillin contain four verses in the following order: "VeHaya Im Shemoah", "Shema", VeHaya KI Yaviacha" and "Kadesh", each separate parchment in a compartment.
This order was established by Rash¡ and Rambam and used in all the diasporas of Israel. However, Rashi's grandson, R. Jacob Tamm, disagreed with them and maintained that the order should be different. This opinion was not widely accepted. Nevertheless, there are some strictly devout worshippers who fear for the sacred version of Rabbenu Tamam, and lay a second pair of Tefillin. The custom is to remove the first pair after the “18 Benedictions" and put on R. Tamm's without a blessing, and conclude the morning service this way. The Sephardic Mekubal lays both pairs on his forehead simultaneously.
(Professor Yigal yadin discovered the tfillin of Bar-Kochba's fighters in the Kumran caves. His research revealed the veracity of Rashi's version and he wrote an extensive article on this subject.
CHOK LEYISRAEL — A study book which is divided into the seven days of the week, in which appear sections of Mishnah and Gemarrah, the Zohar and Agaddah, which was compiled by the MeKubal Rabbi Haim Vitale, a student of the “Arie". (R. Isaac Luria).
The book was printed for the first time in Egypt in the year 1740. In the later editions, portions of Kaballah, Poskim and Mussar literature have been added.
“A Law unto Israel" has been printed in many editions and became a much used book in the homes of many Jews. When a G-d fearing man would embark on a journey, he would pack in his suitcasse a talit, tfillin, a prayer book and Chok LeYisrael.
THE KABBALIST-Roots-Judaism-Tradition and the folklore of the Moroccan Jews
שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי-ברכת כהנים
ברכת כהנים: מצוות עשה מן התורה שהכהנים יעלו על הבמה שליד ארון הקודש לברך את העם(פרשת במדבר ו׳ פסוקים כד-כז) יברכך הש״ם וישמרך, יאיר הש״ם פניו אליך ויחנך, ישא הש״ם פניו אליך וישם לך שלום״.
הכהנים נושאים את ידיהם כלפי מעלה, בשעת הברכה הכהנים פורסים את כפיהם. בבית המקדש היו מברכים הכהנים את העם יום יום בשחרית על מעלות האולם שבין המזבח וההיכל.
ברכת הכהנים נוהגים בבתי כנסת עד היום וזה סדר הברכה ומנהגיה: בחזרת השליח ציבור בברכת ״רצה״ שבתפילת העמידה חייבים הכהנים שבבית הכנסת לחלוץ נעליהם ולעלות לדוכן, אחרי שהלווים יצקו מים על ידיהם, כשפניהם לארון הקודש. הם מכסים את פניהם וידיהם הנישאות למעלה בטלית, לאחר מכן הם מפסקים אל אצבעותיהם ומכוונים לעשות 5 אווירים בין אצבעותיהם, כלומר רווח בין אגודל לאצבע ובין אמה לקמיצה בשתי הידיים, ורווח בין אגודל לאגודל. הכהנים על דוכנם מברכים בצוותא: ״ברוך אתה ה׳ אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה״. בשעת הברכה מפנים הם את פניהם המכוסים בטלית לקהל.
בפרוס המתפלל לש״ם כפיים עם אצבעותיו פרודות, הוא מראה שהוא נקי כפיים ולא דבק כלום בין אצבעותיו.
החזן מקריא מילה במילה מברכת הכהנים והכהנים חוזרים אחריו. נהגו שלא להסתכל בכהנים העומדים על דוכנים; לאחר הברכה מפנים הכהנים את פניהם שוב כלפי ארון הקודש, מורידים את הטלית מעל ראשם ואומרים תפילה קצרה: ״רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה עמנו כמה שהבטחתנו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש״. אמרו חכמים (במסכת ברכות(ה-א) כל הרואה חלום בשנתו ואינו יודע מה ראה, יאמר בשעת ברכת כהנים תפילה מיוחדת: ״רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך, חלמתי ואיני יודע מה. יהי רצון מלפניך שיהיו כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה״.
נוהגים שכל בני המשפחה מתכסים בשעת ברכת כהנים תחת טליתו של ראש המשפחה,
כדי שתהא הברכה שורה על כל המשפחה.
בית הכנסת: הבית הקבוע לתפילה, לתלמוד תורה ולצרכי ציבור. בתי הכנסת הראשונים הוקמו בגלות בבל לאחר חורבן בית המקדש. עוד בימי הבית השני נקבעו בתי כנסת רבים בירושלים ואפילו על הר הבית ובערי השדה. ישוב שיש בו 10 יהודים(מניין) חייב להקים בית כנסת. בית כנסת חייב להיות גבוה משאר הבתים סביבו. בבית כנסת צריכים להיות חלונות, שכן אמרו חכמים: ״אל יתפלל אדם אלא בבית כנסת שיש בו חלונות״ (מסכת ברכות פרק לד-ב). מתפללים לצד מזרח(לכוון ירושלים) ושער בית הכנסת במערב. חייב אדם להפתלל בבית כנסת שבמקומו, וכל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו נקרא שכן רע (ברכות ח-א). אין נכנסים לבית הכנסת בבגדים ובנעלים מטונפות, ולא בגילוי ראש, בנשק ובסכין — מפני הכבוד. במרכז בית הכנסת עומדת הבמה (התיבה) לקריאת התורה, לתפילת החזן ולהכרזות שונות; וכך סדר הישיבה בבית הכנסת: הזקנים הרבנים והנכבדים יושבים בכותל המזרחי, פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכל העם פניהם כלפי ארון הקודש. לנשים בונים ״עזרת נשים״ מאחרי בית הכנסת או מעליו, ונוהגים לעשות לה מחיצת וילונות. המתפללים נוהגים לנדב כסף לצורכי הציבור והחזקת הבית, וכן מנורות ורמונים לספרי תורה. מנהג עתיק הוא לנדב לבית הכנסת שמן למאור, יין לקידוש ולהבדלה.
כהנים; זרעו של אהרן, הכהן הגדול הראשון בישראל(במדבר ג־ו). הכהנים היו בימי המשכן ובית המקדש עובדי ה׳ ושומרי משמרתו. הם התקיימו ממחנות כהונה. כ״ד מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו שהן חלקי הקרבנות החזה והשוק של זבח שלמים (ויקרא פרק ז פסוקים ל־לב) הזרוע הלחיים והקיבה(דברים פרק י״ח פסוק ג) תרומת הדגן התירוש והיצהר וראשית גז הצאן חמישה שקלים של פדיון הבן, ועוד…
אסור לכהן להיטמא למת(חוץ מלשארו הקרוב אליו: לאמו, לאביו, לבנו, לבתו, לאחיו ולאחותו הבתולה (ויקרא פרק כא פסוק ב) ולשאת אשה גרושה, זונה וחללה.
הכהנים לבשו בגדי קודש מיוחדים והכהן הגדול לבש שמונה בגדים בשעת עבודתו והם 4 של הכהנים הרגילים ועוד: מעיל, חושן, אפוד וציץ זהב על ראשו.
שושלת יחוסם של הכהנים נמשכת עד היום ורבים הם היהודים שמוצאם מזרע אהרן, על פי מסורת מאב לבן במשך כל הדורות, כי הכהנים שומרים את שם משפחתם. כיום הכהנים עולים ראשונים לתורה, עולים לדוכן לברך את ישראל ופודים הבכורות.
הארון: ארון הקודש בשביל ספרי התורה: עומד בבתי כנסיות בכותל המזרחי. נקרא גם ״ההיכל״. נוהגים לכסות ארון הקודש בפרוכת מעוטרת ציורים מסורתיים כגון: אריות השומרים על שני לוחות הברית, סמלים הלקוחים מדברי חז״ל: ״הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״(אבות ה־כ). לפני תפילות מיוחדות פותחים את הארון והקהל אומר: אבינו מלכנו פתח שערי שמים לתפילתנו. לפני קריאת התורה פותחים את הארון להוצאת ספר תורה והקהל קם על רגליו בתפילה. בשבת חזון ובתשעה באב מורידים את הפרוכת והארון עומד מגולה כסמל לצערה של השכינה.
בבתי כנסת רבים משמש ארון הקודש דוגמא לאמנות יהודית מסורתית.
הפרוכת המכסה את הארון היא לרוב נדבת אנשים לזכר קרוביהם שמתו ונהרגו.
החזן: הוא שליח הציבור הקבוע, העובר לפני התיבה בבית הכנסת. החזן צריך שיהיה פרקו נאה, שפל ברך, מרוצה לעם ויש לו קול ערב ובקי לקרות(תענית טז-א). אין ממנים חזן מי שאינו הוגה כראוי את האותיות. אין ממנים חזן על פי השלטון; אפילו יחיד יכול לעכב חזן ולומר: איני רוצה שפלוני יהיה חזן. כשכועסים על החזן — אין עונים אחריו אמן. בגדי חזן צריכים להיות נקיים וארוכים שלא יראו רגליו, יכנס לבית־כנסת ראשון ויצא אחרון.
שליח ציבור צריך להיות מקובל ואהוב על הקהל.
שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי-ברכת כהנים