שורשים-משה גבאי


Racines-Roots-Judaism Tradition-Moche Gabbay

LES KAPAROT: Les Juifs du Maroc sont fidèles à la coutume des kaparot la veille de Kippour. Chaque membre de la famille sacrifie un coq (pour les mâles) ou un poulet (pour les femelles) en substitution. Le rabbin avant d'égorger l'oiseau le fait tourner plusieurs fois au-dessus de la tête du fidèle en récitant "ceci est ton échange, ce coq sera sacrifié et toi … tu jouiras d'une longue vie". L'animal est ensuite offert aux pauvres ou racheté au moyen de dons aux indigents.

Cette coutume est très ancienne et date du temps du Talmud où on faisait kapara non en égorgeant un poulet mais en donnant de l'aumône aux pauvres la veille de Klppour car "la charité sauve de la mort". La coutume de l'abattage de poulets est devenue populaire du temps des Guéonlm et a survécu jusqu'à nos jours malgré les condamnations répétées des rabbins.

Au Maroc la coutume est restée très vivace et même les pauvres y sacrifiaient. Les familles aisées Invitaient chez elles l'égorgeur rituel pour la cérémonie de kapara.

The Jews of Morocco performed the "kapparot" ceremony on Yom Kippur Eve. For each one of the family, one fowl was brought — a hen for a woman and a rooster for a man, and the bird would be swung over the head several times during which certain verses were recited, In symbolic expiation of sins. After this, the fowl would be slaughtered and given to the poor, or redeemed for money given to charity.

This ancient custom is first mentioned in the Talmud. People would atone for their souls by means of money distributed to the poor on Yom Kippur Eve, so that this charity would be in their favor on Judgement Day. Only at the time of the Gaonim (8th century) was expiation by means of a fowl initiated, a controversial custom which has continued to this day. Every self-respecting family — even the poor — had the shochet slaughter all the fowls purchased for this purpose.

שרשים -משה גבאי- יום הכיפורים

יום הכיפורים

תיאור התמונה 

 מחולקת לשניים: החלק הרוחני — התפילה, ושלבים לפני יום הכיפורים. למטה מימין: אשה הרה מביאה שלושה עופות לשחיטה — אחד בשבילה, ותרנגול ותרנגולת לתינוק שבבטנה; מלקות במקוה; ברכת הנכדים על־ידי הסבא והסבתא לפני תחילת הצום! הנשים מדליקות נרות חג ונר נשמה. 

מלקות הוא עונש גופני לעבריינים שעברו על מצוות התורה; מלקים אותם ברצועה של עגל ארבעים מכות פחות אחת(היינו 39). מי שהיה ראוי למלקות, היו רופאים אומדים אותו כמה גופו יכול לספוג ותמיד קצבו לו מנין המתחלק לשלשה. מנהג המקובל עד היום בין יהודי מרוקו לספוג ארבעים חסר אחת מלקות בערב יום הכיפורים בבית המרחץ, אחרי הטבילה במקווה, או בבית הכנסת, ככפרה על החטאים הגלויים והנסתרים שחטא במשך השנה.

הרב המלקה קורא ג׳ פעמים את ״והוא רחום״ הכולל י״ג מילים ומלקה על כל מילה, ביחד ארבעים חסר אחת.

ברכת הבנים. לאחר הסעודה המפסקת היו כל הבנים מתכנסים אצל ראש המשפחה(האב — הסב), שהיה מברך בנפרד את כל אחד ואחת מילדי המשפחה.

הסבתא מצדה מצטרפת לברכות, לנשיקות ולכל האיחולים השגורים בפי הזקנות: מזל, פרנסה, שידוך טוב וכר. אחרי כל הברכות מלווים את ההורים לבית הכנסת, ויחד נכנסים לתפילת ליל יום הכיפורים.

 נר נשמה: תפקיד מיוחד היה לנשים: כל אחת מכינה לה מבעוד מועד נרות נשמה של ההורים שנפטרו ושל כל הצדיקים שהיא מאמינה בהם. בדרך כלל ״נרות נשמה״ היו כוסות גדולות אשר מילאו אותם מים ושמן. הדליקו את הכוסות בעזרת פתיליות ולכל כוס היתה הברכה המיוחדת: למזל, לפרנסה, לשידוך הבת וכו'

Roots-racines-Kippour-Moche Gabbay

 

KIPPOUR

Le tableau est divisé en deux parties: la prière et ce qui la précède.

En bas à droite une femme enceinte apporte trois poulets: un pour elle, un coq et une poule pour le bébé qui est dans son ventre; la flagelation au bain rituel; bénédiction des petits-fils par les grands-parents avant le jeûne; alluamge des cierges par les femmes.

YOM KIPPUR

This painting is divided into two sections: The spiritual — the prayers, and the preparatory stages leading up to Yom Kippur day. On the bottom right a pregnant woman is bringing three fowls for slaughter — one for herself, and for the foetus she carries — a male and female fowl; malkot in the Mikvah; blessing of the grandchildren by the grandfather and grandmother before the fast begins; women lighting holiday candles and a memorial candle.

MALKOT: la flagellation était la punition réservée à ceux qui avaient enfreint les règles de la Torah: le condamné reçoit 39 coups de nerf de boeuf. Les médecins fixaient combien de coups le condamné pouvait supporter et le nombre était toujours un multiple de trois. Il était encore de coutume au Maroc pour les plus pieux de recevoir 40 coups (moins un) la veille de Kippour au bain rituel ou à la synagogue en punition de leurs péchés, connus ou inconnus, tout au long de l'année écoulée.

Le rabbin flagellateur applique chaque coup en prononçant chacun des 13 mots qui composent le verset 78:28 des Psaumes "véhou rahoum״, trois fois, soit au total 39 coups.

BENEDICTION DES FILS. Après le repas qui marque le début du jeûne, tous les enfants se faisaient bénir par le chef de famille (père ou grand-père) et la grand- mère y ajoutait tous les voeux chers aux vieux: bonne chance, prospérité, mariage etc.. Après les bénédictions les hommes vont à l'office à la synagogue.

NER NECHEMA Les femmes préparaient des verres avec une mèche et de l'huile qui restaient allumés toute la journée à la mémoire des disparus de la famille et des sadiklm. L'allumage était accompagné de prières pour la prospérité, la santé, le mariage etc.

MALKOT (punishment by lashing) was a physical punishment decreed upon violaters of the mtizvot of the Torah; they were lashed by thongs of calf leather forty times less one (in other words 39) as has been laid down in the Torah. Doctors would examine those who were deserving of malkot as to establish how much they could physically bear and always they would apportion him a portion divided into three. It Is an accepted practice until this day among the Jews of Morocco to undergo whipping, forty minus one, on Yom Klppur Eve in the bathouse, following the emersion in the ritual bath, or in the synagogue, as a expiation for sins both revealed and secret which the man has sinned during the year.

The whipping rabbi recites the verse "And He is merficul" three times which includes 13 words and whips upon the reading of each word, totalling 40 minus 1 (Psalms 78, 36).

BIRCHATHABANIM. Following the meal which precedes the fast all the sons would gather together with the head of the family (the father or grandfather) who would bless each child in turn.

The grandmother would also join the blessing, with kisses and all the popular good wishes usual for these female elders; good luck, livelihood, a good match, and so on. Following all these blessing the children walked with their parents to the synagogue for the Yom Kippur Eve prayers.

MEMORIAL CANDLE. The women had a special task: each one would prepare in advance a memorial candle for deceased parents and for all the tzaddikim In whom she believed. Usually "the memorial candles" were large glasses filled with water and pure oil. These glasses were lit with the aid of wicks and for each glass there was a special blessing: for luck, livelihood, a match for the daughter, and so on.

Racines-Roots-שרשים אצל יהודי מרוקו -משה גבאי-השמלה הגדולה — ׳׳אלכסווא אלכבירה״

 

השמלה הגדולה — ׳׳אלכסווא אלכבירה״

התמונה מתארת אשה בתלבושת מסורתית, השמלה הגדולה (״אלכסווא אלכבירה״),

בחצר ביתה.

EL-KSOUA EL-KBIRA

Le tablesu représente une femme juive portant la “grande robe” traditionnelle dans la cour de sa maison.

THE GRAND DRESS – ALKASWA ALK'BIRE

The painting depicts a woman in the traditional garb of The Grand Dress ALKASWA in the courtyard of her home

 

תרבותם של יהודי הערים במרוקו ראשיתה בספרד; מגורשי ספרד שמרו על זיקה לארץ מוצאם. היסוד הספרדי בתרבותם החומרית של יהודי מרוקו בולט בעיקר בתלבושת. תלבושת הפאר של היהודיה העירונית, ״השמלה הגדולה״, היא דוגמא של המסורת הספרדית. השמלה מורכבת מגיזרת החצאית הגדולה המכונה ״זלטיטה״ (מן המלה הספרדית ז׳יואל דאטה שפירושה ״סובבת״). רקמות הזהב המעטרות את השמלה עשויות בסגנון ספרדי. החלק השני הוא האפודה, והשלישי — החושן: שלושתם עשויים קטיפה בצבע אדום כעין היין(לפעמים סגול או כחול כהה) ורקומים בחוטי זהב.

״השמלה הגדולה מכונה גם ״שמלת הכלה״ אף על פי ששימשה את האישה אחרי נשואיה בכל השמחות והחגים.

עיטור הראש, שהוא חלק בלתי נפרד מן השמלה הגדולה, מורכב מחלקים רבים. תחילה נקשר הראש בצעיף הגדול(פשטול). על ״הפשטול״ קושרים פאה המכונה ״סוואלף״ שמחברים באופן שיווצר מעין כובע. בחודו של הכובע — צעיף של משי, על פי רוב ״סבניה״ של משי בעלת ציציות ארוכות. במקומות אחדים ובעיקר בקרב העשירים, קשרו על המצח מעל ל״סוואלף״ את ה״ספיפה״ — מעין עטרה המכוסה כולה פנינים ואבנים יקרות.

En venant d'Espagne pour s'installer dans les villes septentrionales et les ports, les Expulsés d'Espagne ont amené avec eux la richesse de leur culture matérielle. C'est dans le domaine de l'habillement que cette influence espagnole est restée prédominante chez les femmes. La meilleure Illustration est la grande robe, en arabe El-ksoua el-kbira, remarquable par sa richesse et sa splendeur. La robe se divise en une jupe ample appelée "zltita"brodée de fils d'or avec un motif géométrique, un chemisier, et un corset.

Le matériau utilisé est un lourd velours rouge-sang ou parfois bleu clair ou vert Cette grande robe porte aussi le nom de "robe de mariée" parce qu'elle était portée la nuit de noces mais également les jours de fête et pour les grandes occasions familiales.

La coiffe qui accompagne toujours la robe est composée de plusieurs pièces: tout d'abord le grand foulard et au-dessus le "soualef", sorte de couronne avec sur les deux côtés des tresses de faux cheveux et un riche foulard de soie aux longues tresses — sbnya. Dans certains foyers riches le soualef était recouvert d'un foulard brodé entièrement de pierres précieuses — Sfifa.

The culture of the city Jews of Morocco originates in Spain; the Jews exiled from Spain kept an attachment to the land of their origin. The Spanish element In the secular culture of these Jews was most obvious in their dress. The splendid dress of the city Jews was most obvious in their dress. The splendid dress of the city Jews, the "Grande Dress," Is an example of the Spanish tradition. This dress is made up of the cut of the large skirt called Zaltita. The golden embroidery embellishing the dress is made in the Spanish mode. The second part is the vest and the third — the bodice; these three parts were made wine-red velvet (sometimes purple or deep blue) and embroidered with golden thread.

"The grand dress" is also called the "bride's dress", although It served the woman after her wedding for all holidays and celebrations.

The head decoration, an Inseparable part of the grand dress, Is composed of many parts. First the head was tied in a large scarf FASHTOUL. On this FASHTOUL a wig called SWALFwas tied, attachged in a hat-like manner. At the tip of this hat — a silk scarf, usually a SEBANIYA of silk with long fringes. In certain locations, espec a . among the wealthy, on the forehead above the SWALF the SFIFA was tied, a kind of crown entirely covered with pearls and precious stones.

שרשים-משה גבאי- הדלקת נרות שבת-Lumieres du Chabbat -Lighting the Shabbat candles

הדלקת נרות שבת

אשה מברכת על נרות שבת, מאהילה בידיה ומכסה בהן את פניה.

LUMIERES DU CHABBAT

Une femme allume les chandelles du chabbat en les couvrant de ses mains et en cachant avec son visage.

LIGHTING THE SHABBAT CANDLES

A woman is blessing the shabbat candies to inaugurate the Day of Rest. She encircles them with her hands and hides her face from the Holy Presence.

C'est une très vieille coutume d'allumer les chandelles du chabbat en récitant une prière. Le Talmud consacre une étude particulière dans la massékhet chabbat a la manière de les allumer, "bamé madlikin״avec quoi peut-on allumer?" C'était le devoir de la femme parce que c'est elle qui tient la maison. Cet allumage des lumières du chabbat et une des trois mitsvot imposées aux femmes. Trois péchés provoquent la mort des femmes en couches: non-abstention de relations sexuelles pendant la période des règles (nidda), non-allumage des bougies du chabbat et non-respect de l'obligation de prélever la Hala en faisant le pain. On doit allumer au moins deux chandelles ou bougies; une pour le verset “observe le jour du chabbat pour le sanctifier" (Le Deutéronome 5:12) et l'autre pour le verset “pense au jour du chabbat pour le sanctifier" (Exode 20:8). Après l'allumage tout travail servile est Interdit, c'est par cet allumage que la femme accueille le chabbat. Pendant la prière la femme couvre de ses mains la flamme ou s'en couvre le visage pour ne pas voir la lumière divine qui plane au-dessus des bougies.

The sages devoted a special chapter to this mitzvah, “Bameh Madlikin", in the Mishnah Shabbat. This is one of the three mitzvot that the women, who spend more time at home than the men, are obliged to keep meticulously. “For three transgressions do women die in childbrith, neglect of Niddah (menstrual separation), challah (removal of piece of dough when baking), and shabbat candles. One candle stands for "Observe the Sabbath Day to sanctify it" (Deut. 5, 12) and the other for “Remember the Sabbath Day to keep it holy" (Exod. 20, 8).

מנהג עתיק בישראל להדליק נר של שבת ולברך עליו בשם ומלכות. חכמי ישראל הקדישו לו פרק מיוחד, ״במה מדליקים״, במסכת שבת. הדלקת הנר נמסרה לאשה, שהיא מצויה בבית יותר מהבעל. הדלקת נר של שבת היא אחת מג׳ המצוות שהנשים חייבות בהן. על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר (שבת ב׳, ו׳). נר של שבת לא יהא פחות משניים. אחד כנגד ״שמור את יום השבת לקדשו״(דברים ה׳, י״ב), והשני כנגד ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ׳, ח׳). בהדלקת הנר מקבלת האשה את השבת וכל מלאכה אסורה מכאן ועד צאת השבת. בשעת הברכה מאהילה האשה בידיה על הנרות או מכסה בהן את פניה שלא לראות בזיו השכינה המרחפת מעל הנרות. כתוב במשנה: הרגיל בנר של שבת — יהיו לו בנים תלמידי חכמים (שבת כ״ג).

Tikoun Hatsot-,תיקון חתות-שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

TIKOUN HATSOT

Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie.

TIKKUN CHATZOT

It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile.

תיקון חצות

יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל.

CHAPITRE III: LA TRADITION

C'est une coutume antique de se lever à minuit pour aller s'asseoir par terre à la synagogue pleurer la destruction de Jérusalem, du Temple et la Galout de la Chékhina, la présence divine.

Les kabalistes de Safed ont donné un cadre à cette tradition du Tikoun Hatsot qui inclut à la fois les lamentations pour la destruction de Sion et les prières à Dieu.

Le Tikoun est divisé en deux: Tikoun Rahel et Tikoun Léa. Le premier comprend des versets des Psaumes, des Lamentations sur l'exil de la Chékhina et était récité généralement les lundis et jeudis. Le second, au nom de Léa, se compose de l'étude de la Bible, du Talmud et du Zohar toutes les nuits y compris le chabbat, jours de fêtes et premiers du mois. A l'aube des lundis et jeudis on étudie le Tikoun Léa après le Tikoun Rahel Pendant la période de Ben Hamésarim qui précède le 9 Ab et qui commémore le siège de Jérusalem, il était de coutume à Jérusalem et au Maroc de faire un Tikoun également à midi et pas seulement à minuit.

  1. TRADITION

The tikkun consists of two sections. "Tikkun Rachel" and "Tikkun Leah". It is customary to recite "Tikkun Rachel", which includes chapters of Psalms, prayers of supplication — tachanunim — and penitential humns — slichot — on the subject of the exile of the shchina, only during the early morning hours which precede Mondays and Thursdays. These are the days of tachanum, when the Vehu Rachum" prayer is said. "Tikkun Leah״ is an order of study consisting of the Holy Scriptures, the Talmud and the Zohar, read every night, even on Shabbat and holidays and Rosh Chodesh, the first of the Hebrew month. In the'early morning hours after midnight which precede Mondays and Thursdays "Tikun Leah״ is said following "Tikkun Rachel". During the days "Bein Hametzarim״ which fall between the 17th of Tammuz and the ninth of Av, and during the month of Elul, the custom in Jerusalem and Morocco was to conduct a "tikkun״ also at high noon.

ג. מסורת

מנהג עתיק בישראל לקום בחצות הלילה, לשבת על הארץ ולקונן לאור נר על חורבן ירושלים, על בית המקדש שנחרב ועל גלות השכינה.

מימי האר״י הקדוש והמקובלים ניתנה מסגרת קבועה למנהג תיקון חצות, הכוללת גם את הבכייה על ציון וגם את עבודת ה׳. ה״תיקון״ מחולק לשניים: ״תיקון רחל״ ו״תיקון לאה״. ״תיקון רחל״, הכולל פרקי תהילים, תחנונים וסליחות על גלות השכינה, נהוג לאומרו רק אור לימים ב׳ ו־ה׳, ימי התחנון שאומרים בהם ״והוא רחום״ הגדול. ואילו ״התיקון לאה״ הוא סדר לימוד מקרא, תלמוד וזוהר בכל לילה, אפילו בשבתות ומועדים וראשי חודשים. אור לימי ב׳-ה׳ אומרים ״תיקון לאה״ אחרי ״תיקון רחל״. בימי בין המצרים שבין י״ז בתמוז ותשעה באב, וכן בחודש אלול, נהגו בירושלים ובמרוקו לערוך ״תיקוף׳ גם בחצות היום.

ראה: שרשים יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-1988- עמוד 61

שרשים יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-Tikkun chatzot- Tikoun hatsot

 

תיקון חצות

יהודים נהגו לקום באשמורת הלילה, כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולהביע כמיהה לשיבת ציון ולגאולת עם ישראל.

TIKOUN HATSOT

Il était de coutume de se lever au milieu de la nuit pour se lamenter sur la destruction du Temple et prier pour !,arrivée du Messie.

TIKKUN CHATZOT

It is an ancient custom In Israel to awaken at midnight, to sit on the ground and say lamentations by candlelight, for the destruction of Jerusalem, for the Holy Temple which was destroyed and for the Shchina — the Holy Spirit In exile.

ג. מסורת

מנהג עתיק בישראל לקום בחצות הלילה, לשבת על הארץ ולקונן לאור נר על חורבן ירושלים, על בית המקדש שנחרב ועל גלות השכינה.

מימי האר״י הקדוש והמקובלים ניתנה מסגרת קבועה למנהג תיקון חצות, הכוללת גם את הבכייה על ציון וגם את עבודת ה׳. ה״תיקון״ מחולק לשניים: ״תיקון רחל״ ו״תיקון לאה״. ״תיקון רחל״, הכולל פרקי תהילים, תחנונים וסליחות על גלות השכינה, נהוג לאומרו רק אור לימים ב׳ ו־ה׳, ימי התחנון שאומרים בהם ״והוא רחום״ הגדול. ואילו ״התיקון לאה״ הוא סדר לימוד מקרא, תלמוד וזוהר בכל לילה, אפילו בשבתות ומועדים וראשי חודשים. אור לימי ב׳-ה׳ אומרים ״תיקון לאה״ אחרי ״תיקון רחל״. בימי בין המצרים שבין י״ז בתמוז ותשעה באב, וכן בחודש אלול, נהגו בירושלים ובמרוקו לערוך ״תיקוף׳ גם בחצות היום.

CHAPITRE III: LA TRADITION

C'est une coutume antique de se lever à minuit pour aller s'asseoir par terre à la synagogue pleurer la destruction de Jérusalem, du Temple et la Galout de la Chékhina, la présence divine.

Les kabalistes de Safed ont donné un cadre à cette tradition du Tikoun Hatsot qui inclut à la fois les lamentations pour la destruction de Sion et les prières à Dieu.

Le Tikoun est divisé en deux: Tikoun Rahel et Tikoun Léa. Le premier comprend des versets des Psaumes, des Lamentations sur l'exil de la Chékhina et était récité généralement les lundis et jeudis. Le second, au nom de Léa, se compose de l'étude de la Bible, du Talmud et du Zohar toutes les nuits y compris le chabbat, jours de fêtes et premiers du mois. A l'aube des lundis et jeudis on étudie le Tikoun Léa après le Tikoun Rahel Pendant la période de Ben Hamésarim qui précède le 9 Ab et qui commémore le siège de Jérusalem, il était de coutume à Jérusalem et au Maroc de faire un Tikoun également à midi et pas seulement à minuit.

  1. TRADITION

The tikkun consists of two sections. "Tikkun Rachel" and "Tikkun Leah". It is customary to recite "Tikkun Rachel", which includes chapters of Psalms, prayers of supplication — tachanunim — and penitential humns — slichot — on the subject of the exile of the shchina, only during the early morning hours which precede Mondays and Thursdays. These are the days of tachanum, when the Vehu Rachum" prayer is said. "Tikkun Leah״ is an order of study consisting of the Holy Scriptures, the Talmud and the Zohar, read every night, even on Shabbat and holidays and Rosh Chodesh, the first of the Hebrew month. In the'early morning hours after midnight which precede Mondays and Thursdays "Tikun Leah״ is said following "Tikkun Rachel". During the days "Bein Hametzarim״ which fall between the 17th of Tammuz and the ninth of Av, and during the month of Elul, the custom in Jerusalem and Morocco was to conduct a "tikkun״ also at high noon.

שנים מקרא ואחד תרגום-Two Torah readings and one of Onkelos' translation

 

שנים מקרא ואחד תרגום

יהודי קורא פרשת השבוע, בערב שבת, שנים מקרא ואחד תרגום.

 

ORIGINAL ET TRADUCTION

Le tableau représente un Juif lisant la paracha de la semaine un Vendredi soir en hébreu et en araméen.

TWO TORAH READINGS AND ONE OF ONKELOS' TRANSLATION

החכמים העמידו את לימוד התורה מעל לכל — ״ותלמוד תורה כנגד כולם״(פאה א׳, א׳).

לדעת ר׳ מאיר, אפילו גוי שעוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול(סנהדרין נ״ט-א). אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בלימוד תורה (אבות ף, ב׳).

 

Pour les rabbins l'étude de la Tora est au-dessus de tout, l'étude de la Tora comptant autant que tous les autres commandements. Pour Rabbi Méir même un goy qui s'adonne à l'étude de la Tora a autant de mérite que le Grand Prêtre (.Sanhédrin, 50-59-1). "L'homme libre est uniquement celui qui s'adonne à l'étude de la Torah" (Abot, 6:2).

The wise men of Israel placed the Importance of Torah study over all other matters — "And the study of Torah Is above all things" (Peah, 1.1). Even a non-Jew who studies Torah, is a Cohen Gadol (Sanhedrin 59). There Is no free man except the man who is occupied with the study of Torah (Avot 6)

שרשים יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו -משה גבאי – 1988

שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי במרוקו-התנור הציבורי-The public bakery oven-Le four public

שרשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו

 משה גבאי-הצייר והעורך

ישראל 1988

" והָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם (ירמיה י"ז-ח)"

אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה.

גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה התרבותית של הבית רוויית חום וחדות חיים, וזו של בית הכנסת שבחללה מרחפת חרדת קודש — הכל מוצג כמות שהיה בצביונו העתיק והמשומר.

התנור הציבורי

יהודיה ובנה, מביאים בערב שבת, קדרות החמין ״סכינה״, לתנור הציבורי. ברקע בעל המאפיה שולח את נערו (״הטרח״) לחלוקת הלחם לבתי־היהודים.

 

THE PUBLIC BAKERY OVEN

A Jewess and her son are bringing pots of "chamim" called SECHINA to place In the public baking oven. It is Shabbat eve. In the background, the baker sends his apprentice TERAH to deliver bread to the homes of the Jews.

 

LE FOUR PUBLIC

Une femme juive accompagnée de son fils, apporte la marmite de la Skhina du chabbat à cuire dans le four public. A l’arrière-fond le patron envoie les mitrons porter leurs planches de pain dans les maisons juives avant l’entrée du chabbat.

שרשים-יהדות, מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

האם היהודיה
אשה יהודיה מיניקה תינוק, מנענעת ברגלה את העריסה של התינוק השני, ומסביבה שני ילדים נוספים. כן נראים חתול ואביזרי המטבח: המדוכה, המפוח, קרש הכביסה וכר… אשה נאה נחשבת בעלת סנטר כפול, צחה, בריאת בשר ובעלת גומת חן, ואם למספר רב ככל האפשר של ילדים, זכרים בפרט.


LA MERE JUIVE

Le tableau représente une mère allaitant son bébé, tout en balançant du pied le berceau d’un second bébé, et autour deux autres enfants en bas âge. On voit aussi un chat et des ustensiles de cuisine: le soufflet, le mortier, la planche à laver, le tamis…

Le canon de la beauté traditionnelle: de l’embonpoint, un double menton, le teint clair, la bonne santé, les fossettes et la …fertilité: avoir beaucoup d’enfants — surtout des garçons!


THE JEWISH MOTHER

A Jewish woman is nursing her child, rocking the cradle of a second child with her foot, and around her are more children. We also see a cat and kitchen utensils; the pestles, the mortar, the bellows, the washboard, and so on… a beautiful woman is considered one with a double chin, clear complexion, full bodied, and with a beauty spot, and the mother of as many children as possible, expecially male.

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו – השיכה-משה גבאי

 

ה״שיכה”

זמרת בתזמורת־עם, בתלבושת המסורתית וה״דרבוקה״ בידה, מנעימה בקולה ומגוונת את ההרמוניה של התזמורת.

המוסיקה

במרוקו נשתמרה המוסיקה האנדלוסית, ובתהליך זה של שימור מלאו היהודים תפקיד חשוב ביותר, הן במסגרת המוסיקה של בתי הכנסת והן בחיי המוסיקה הכללית. במוסיקה של בתי־הכנסת אפשר למצוא לחנים כלל־ספרדיים חילוניים ולחנים יהודיים־פורטוגליים. כמעט בכל בית־כנסת, לצד החזן מצוי הפייטן, שמנעים בקולו את הקטעים המושרים של התפילה. לפייטן צריך להיות קול נאה ודמיון יוצר; עליו לבחור לחנים ידועים וערבים ולהתאימם לפיוטים המושרים. בחגים ובשבתות, לפני העלייה לתורה, הוא שר לכבוד אבי הבן או החתן קטע המסתיים בשמו של העולה לתורה. הפייטן הוא המשתתף בכל אירוע משפחתי ובכל שמחה. פייטנים מוכשרים משתתפים בשירת ה״בקשות״, שהיא שיא האמנות האנדלוסית הקלאסית. ה״בקשות״ הן מעין סיכום של ״הנובה״, הצורה המסובכת והמפותחת ביותר של המוסיקה האנדלוסית. זוהי סוויטה של שירים וקטעים מנוגנים, הערוכים לפי תכנית הבעה קפדנית ביותר, עם אלתורים קוליים מטיפוס ה״אינשאד״ וה״מוואל״. את ״שירת הבקשות״ שרים בלילות שבת שבין סוכות לפסח (מפרשת בראשית עד פרשת בשלח ושירת הים). התזמורת המשתתפת ב״נובה״(בימי חול) כוללת בדרך כלל ״עוד״(לאוטה בעלת 5 מיתרים), ״קמאנזה״(מין כינור), ״טארה״(תוף־מסגרת), ו״דרבוקה״(תוף כד). בתזמורת המופיעה בימי חול בחגיגות משפחתיות משתתפות גם נשים, הנוטלות חלק בשירי מחול, וה״שיכה״ — היא הזמרית המנעימה בקולה והמגוונת את ההרמוניה של התזמורת. רקדניות בטן היו מעטות בקרב היהודיות.

מוסד אחר בו הנשים הן הפעילות העיקריות הוא מוסד ״המקוננות״, אשר רכש מעמד מכובד בקרב קהילות יהודי מרוקו. המקוננות הופיעו באירועים ציבוריים טראגיים ובאבל המשפחות ונהגו לחרוז חרוזים עצובים המעוררים את ההמון לבכי ולצער. הציבור נהג גם כאן לתרום למקוננות בהפסקות שבין קינה לקינה.

בערי האטלס ובאיזור הברברים, סיגלו לעצמם היהודים את אותן המנגינות והריקודים של שכניהם המוסלמים; שירת המחול מטיפוס ה״אחידוס״ וה״אחוואש״, אותו טיפוס הניגון, אותם המקצבים ואותם הכלים, כגון: ה״בנדור״

 תוף־מסגרת שגודלו כ־ 50 ס"מ וה״גימברי״ (מין כינור בעל 3 מיתרים)

למוסיקאים היהודים, זמרים כנגנים, יצאו מוניטין והם מילאו תפקיד חשוב בחיי המוסיקה במרוקו.

Roots-Racines-judaisme-tradition-Moche Gabbayמש

LA CHEIKHA

Chanteuse populaire accompagnant l’orchestre un tambourin à la main et le corps prêt à la danse.

THE SHICHA

A woman singer in a folk-orchestra, in traditional garb, and in her hand, the DARBOKA. She is pleasing the listeners with her singing and adding her harmony to the orchestra

LA MUSIQUE

Les Juifs ont joué un rôle de premier plan dans la conservation du patrimoine de la musique héritée de l'Age d'Or espagnol, la musique andalouse. La musique andalouse a été totalement intégrée à la liturgie synagogale. Dans chaque synagogue, le paytan agrémente l'office de sa belle voix, soit en récitant certains cassages, soit en improvisant lors de fêtes familiales (circoncision, mariage) ou pour accueillier ceux qui montent à la Torah chacun par son nom, en adaptant les formules traditionnelles aux mélodies musicales classiques ou en vogue. Le paytan est également le bienvenu dans les fêtes familiales. La synthèse entre les textes sacrés et la nouba andalouse atteint son sommet dans cette coutume particulière aux Juifs du Maghreb que sont les Bakachot. Le chant des Bakachot a lieu tous les vendredis soirs qui séparent Soukkot de Pessah (de la première paracha, La Genèse à la paracha Béchalah et chirathayam.)

En dehors de la synagogue, l'orchestre andalou comprend généralement une mandoline à cinq cordes (le o'ud), un violon (kamanza), un tambourin (Tara) et un tambour (derbouka). Dans les fêtes familiales les orchestres étaient souvent accompagnés d'une chanteuse-danseuse, la "cheikha". La danse du ventre, typiquement musulmane, n'était pas en vogue dans la société juive puritaine jusqu'à ces derniers temps…

Une autre originalité de la communauté juive marocaine où les femmes jouent le premier rôle: les pleureuses qui se lamentent sur la mort d'un cher disparu, vantant en vers, ses qualités et sa beauté.

Dans les villages du Haut Atlas, les petites communautés juives vivant en milieu berbère, ont adopté la tradition musicale de leurs voisins, ainsi que leurs danses comme le Ahidous, se servant des mêmes instruments typiques comme le Bandor (petit tambour) ou le Guimbri(petit violon à 3 cordes).

Les musiciens et les orchestres juifs jouissaient d'une grande réputation au Maroc et étaient souvent invités à jouer à la Cour Royale.

THE MUSIC

THE MUSIC In Morocco the tradition of Andalusian music was maintained, both in the synagogue and in general. During prayers it is possible to find both general- Sephardic secular tunes and Jewish-Portugese melodies. You could find the psalmodist alongside the chazan adding the beauty of his voice to the hymns, imaginatively and in good taste. He would sing a section concluding with the name of the man, groom or bar-mitzvah boy being called up to the Torah. He participated in every family function and communal celerbation. Talented psalmodists entoned the "Bakashot" (requests), a summary of the "Nuvea", the most highly developed kind of Andalusian music, the pinnacle of Andalusian art.

This is a suite of songs and instrumental sections, arranged according to strict order of expression, with vocal improvisations of the INSHAD and MAWAL kind. The "bakashot" are sung on the Shabbat eves between Sukkot and Pesach (From the week of the Torah portion Breshit until Beshalach and Shirat Hayam). The orchestra which takes part in the NOVA (on weekdays) includes usually an ”ud" (a lute with 5 strings), a KAMANZA (a kind of violin), TARA (framed drum) and DARBOKA(a jug drum). The orchestra which appears on weekdays at family celebrations includes women also, who take part in the dance singing, and the SHICHA, the woman singer who adds harmony to the orchestra with beautiful voice.

Another institution in which the women were the main participants were the Mekaneot", the women-mourners. They would chant doleful verses at family mourning and sad occasions.

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-1988

ליל הסדר

התמונה מתארת את עריכת ה״סדר״. במרכז התמונה — שולחן ה״סדר״ ומסביב המסובין; הבן הגדול הזמין את ארוסתו והוריה, הסבא מספר ביציאת מצרים; האבא מעביר את קערת הסדר מעל ראשי המסובין; קריאת ״בבהילו יצאנו ממצרים״ תוך יללת השמחה על־ידי הנשים; על השולחן כוסו של אליהו הנביא. מימין — הכשרת הכלים. למטה — הכנת המצות. משמאל — ליל המימונה.

ב. חגים וימים מיוחדים

ליל הסדר

 חג הפסח מתקדש בערב, ברדת יום הארבעה־עשר בניסן. כל בני המשפחה ואורחיהם מסבים ליד שולחן ערוך ומקיימים את  ה"סדר", הנקרא כך על שם הסדרים שקבעה המסורת בטקסי הסעודה. לפנים אכלו בתחילת הייסדר״ מצות ומרורים ואת הפסח, ולאחי מכן שאל הבן את ארבע הקושיות וסיפרו ביציאת מצרים.

במשך הדורות נוצרו מנהגים שונים אצל כל עדה. בעדות ספרד ניכרת יותר המסורת של פסח מצרים: אוכלים בעמידה ובחיפזון כשהמותניים חגורים והמקל ביד, וקוראים "בבהילו יצאנו ממצרים״.

בליל הסדר נוהגים דרך חירות ויושבים ב״הסיבה״, היינו נשענים על כסאות וכרים מקיימים את הסדר כהלכתו עם ארבע כוסות, לזכר ארבע הלשונות של הגאולה שנאמרו ביציאת מצרים. יש נוהגים למזוג כוס חמישית, כוסו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה השלימה.

הכשרת הכלים. ניקוי הבית והכשרת הכלים לפסח היה מבצע מיוחד בקרב נשי קהילת יהודי מרוקו. כבר למחרת פורים היו מכשירים חדר אחד(המשפחות האמידות): נהגו להוציא את כל הרהיטים והכלים החוצה, לצחצחם ולהכשירם לפסח. בכל בית היו כלים מיוחדים לפסח, אותם שמרו כל השנה בעליית הגג. עקרת הבית דאגה לצחצוח ולהברקה של המגשים. הפמוטים והמדוכות העשויים נחושת והכל היה חייב להבריק בליל הסדר. היו מסיידים את הבית ומחדשים את המזרונים. זאת היתה תקופה טובה לבעלי המלאכה למיניהם.

אפיית המצות. לפנים אפתה כל משפחה את מצותיה לעצמה במאפייה השכונתית או בתנור שבחצרה, בטקס מיוחד ובשיתוף כל בני הבית. ראש המשפחה היה משגיח על הכשרות והאפייה נעשתה בזריזות רבה. כשה״פרינה״, התנור, היה כבר לוהט החלו לצקת מים לתוך הקמח וללוש, ולא הניחו את העיסה מידיהם אף רגע.

לא הוסיפו לעיסה אף תבלין או מלח כדי שהמצה לא תתפח. סמוך להכנסתה לתנור היו מחררים את המצה בגלגל מסומר. המצות היו עגולות ככתוב ״עוגות מצות״. המהדרין היו אופים את המצות מקמח שעורין, ״לחם עוני״.

כוסו של אליהו — כוס מפוארת מלאה יין העומדת על שולחן ה״סדר״ בליל פסח. לפני אמירת ״שפוך חמתך״, כשפותח אחד המסובים את הדלת, קם בעל הבית ואומר בקול רם ״ברוך הבא״, כלומר: מקבלים בכבוד גדול ובכוס יין את פני אליהו הנביא, הבא בליל הסדר לכל בית יהודי לבשר את הגאולה.

קיימת דעה כי כוסו של אליהו מסמלת כוס חמישית של ליל הסדר, כי נחלקו חכמים אם מסתפקים בארבע כוסות או צריכים עוד כוס כדי לגמור את ההלל הגדול.

כוס זו אינה חובה כמו ארבע הכוסות, וקוראים לה ״כוסו של אליהו״, כלומר לכשיבוא אליהו ויתבררו כל הספקות יבורר לנו גם ספק זה.

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-1988

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר