ש"ס דליטא – יעקב לופו
בין הפליטים הרבים שהגיעו לצרפת ממזרח אירופה היו גם רבנים ותלמידי ישיבות גדולות מפולין וליטא. באמצעות ״ועד ההצלה״ של אגודת הרבנים בארצות־הברית בראשותם של הרב אהרון קוטלר והרב קלמנוביץ ובסיוע הג׳ויינט, התארגנו רבנים ידועי שם והפכו את צרפת, ובעיקר את ה״פלאצל״ (הגיטו היהודי הישן) בפאריז, למרכז ארגוני לקליטה ולטיפול באלפי הפליטים ובילדים יתומים. במספר עיירות ברחבי צרפת נקנו או נשכרו אחוזות ששימשו כאכסניות לקליטת הפליטים וסייעו להם לחזור לחיים נורמליים. במקומות כמו אקס לה בן, פפינרי (Pepiniere) ליד ורסאי, סן ז׳רמן און לייSaint Germin En Lay, פובליענס ובמקומות נוספים התקבצו תלמידי ישיבות ומוריהם. בפפינרי התקבצו למשל תלמידים מהישיבות המפורסמות בליטא – סלובודקה, קמניץ, וטלזה – בהנהגתו של הרב יצחק בצלאל אורלנסקי; ובעיירה פובליענס נאספו תלמידים בהנהגתו של הרב גרשון ליבמאן, ממשיך זרם ומסורת נוברדהוק. ארגונים אלו השקיעו כספים, גייסו מורים, ואף נתנו מענה כולל ליתומים – מחיה, מגורים ולימודים.
מרבית הארגונים שצצו על אדמת צרפת לאחר המלחמה לא האריכו ימים, כיוון שרוב הניצולים ממזרח אירופה לא השתקעו בצרפת אלא היגרו לארצות־הברית ולארץ־ישראל. אולם המאמצים הרבים שהושקעו בצרפת בהקמת המוסדות והאכסניות הניחו תשתית מוצקה למספר מרכזים תורניים אשר התבססו בה, כגון ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן, וישיבת ״אור יוסף״ בפובליענס.
תהליך העברת התלמידים ממרוקו לישיבות הליטאיות התרחש במקביל לתהליך שיקומו של החינוך המסורתי במרוקו ותוך אינטראקציה עמו. ״עולם התורה״ המשתקם, והקמתן ופריחתן של הישיבות הליטאיות בצרפת, אנגליה וטנג׳יר, התאפשר רק על ידי גיוס תלמידים ממרוקו וקליטתם בתוך עולם זה. אולם העברתם עמדה בסתירה לצרכי החינוך היהודי המקומי, שהיה זקוק לצוות חינוכי שיוכל לענות על הצרכים הדחופים בשל התפתחותו המואצת.
לנגד עיניהם של הרבנים הליטאים עמדה הצלת שארית הפליטה מכליה רוחנית במובן הרחב. לדידם מדובר היה לא רק בתלמידים אלא בהצלת העם היהודי כולו ובכללו יהדות מרוקו, ששולבה בתפיסת ״ההצלה״ הכוללת. הרב קלמנוביץ ביטא זאת בלשונו המיוחדת: …ומאז עד היום כותבים לי המצב הרוחני יורד מיום אל יום והתלמידים מתמעטים משעה לשעה. ובא שם מנהל חולני ללמוד הצרפתית והוא חופשי ומשחית ומקלקל הכל. ואין איש שם על לב. לבי לבי על שארית פליטת בית חיינו ההולך לטמיון. ובעוה״ר כל ארצות אירופה נחרבו, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו…
מששמע הרב ליבמאן(ניצול שואה) כי בצפון אפריקה חיים עוד כחצי מיליון יהודים מיהר לנסוע לשם, ללא ידיעת השפה הצרפתית או הערבית, כדי לאסוף כמה עשרות תלמידים לישיבת ״בית יוסף״ בפובליענס. כבר בשנת 1945 קשר הרב חייקין, מישיבת אקס לה בן, קשרים עם יהודי מרוקו ועם הרב ידידיה מונסינגו רבה של פאז, וקלט בישיבתו תלמידים ממרוקו מייד בשנים הראשונות לאחר המלחמה. באנגליה, למשל, לא יכול היה הרב וולטנר למצוא מועמדים מבני המקום או מהפליטים שהגיעו ממזרח אירופה לישיבתו. על כן נסע למרוקו בשנת 1950 ואסף תלמידים לחיזוק ישיבתו באנגליה. מאוחר יותר החליט לעקור מאנגליה, השתקע במרוקו והקים בה ישיבה.
הרב סמיאטיצקי מישיבת ״תורת אמת״(שניידר) בלונדון מספר שהרב וולטנר ״הביא עמו פנינים יקרים מתוככי מרוקו המעטירה, תלמידים אלו מפורסמים כיום בין מרביצי התורה בעולם הישיבות״.
אך לא רק הצלת ״שבט בנימין״ עמדה לנגד עיניהם של הרבנים, אלא גם, ואולי בעיקר, הצלת הישיבות ומסורות הלימוד והמוסר שלהן שאותם רצו לשמר. כיוון שהמוסדות באירופה התרוקנו ממרבית הפליטים שכן אלה המשיכו דרכם לישראל ולארצות־הברית ויצאו מתחום סמכותם של הרבנים, גילו האחרונים את הפוטנציאל האדיר הטמון ביהדות מרוקו הדתית ביסודה. האפשרות שיימצאו בקרבה, ללא קושי, בני תורה שימלאו את הישיבות הריקות ויפיחו חיים חדשים בעולם התורה הליטאי, היוותה ללא ספק את המוטיב המרכזי של פעולתם במרוקו.
לאחר שובו של הרב קלמנוביץ לארצות־הברית בשנת 1947, בתום סיורו המשותף עם הרב עבו בקהילות היהודיות במרוקו, החלה ביניהם התכתבות בעניין הוצאת התלמידים ממרוקו. ההתכתבות מאופיינת בלחץ, בבהילות ובתחושה שהשעה דוחקת, לא בעניין הנחת התשתית לרשת ״אוצר התורה״ במרוקו(שלשמה נשלח הרב עבו למרוקו), אלא לגבי העברת בני תורה ממרוקו ללימודים בישיבות אירופה: כי נחוץ לזרז את התלמידים הראשונים למהר לבוא תיכף ומיד על ידי אוירון אייר פראנס… ואין לחכות אף רגע אחד… כי מי יודע מה ילד יום וכל יום הולך וקשה בעניינים אלו… והנני מצווה ומבקש בכל לשון של בקשה שימהרו לשלוח את הבחורים ואל יאחרו ואל יעכבו אף רגע, וימהרו לשלחם במוקדם האפשרי… ולבד זאת עליו לודע כי רק המצוינים ביותר בעלי כשרון ודעת המה יכולים לבוא, ולא פשוטים. וגם רק צעירים מגיל שמונה עשרה או תשע עשרה או עשרים.