ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הרב זאב הלפרין הביא איתו ללאראש את שיטותיו החינוכיות ואת רוח הלחימה, והחל לפעול שם כפי שפעל במקנאס. תחילה איתר קבוצה דתית שמרנית, ובאמצעותה ארגן מוסד חינוכי בשם ״הר סיני״ שתאם את הדגם של ״אם הבנים״ שהקים במקנאס ובצפרו. הוא פתח בפעילות ציבורית באמצעות תקיפה וניגוח בית הספר ״אליאנס״ ומנהלו מר חכים. פעולתו בוצעה באמצעות תעמולה, הוצאת דיבה וכתבות בעיתונות היהודית והעיתונות הכללית המקומית. ב־20 בנובמבר 1915 פורסם בטנג׳יר מכתב, שהודפס בעיתון היהודי בשפה הספרדית, El Eco israelita. המכתב מכיל השמצות על מר חכים, מנהל בית הספר ״אליאנס״, המואשם באי סדרים כספיים, בניהול כושל של בית הספר ובחוסר התאמה של המורים ושל תוכנית הלימודים לקהילה היהודית. על המכתב חתומה ועדה של שישה חברים שבראשה מתנוסס שמו של הרב זאב הלפרין. המערכה שהתנהלה נגד ״אליאנס״ בעיתונות היהודית והכללית הובלה בידי בנו של ראש הקהילה אברהם מור־יוסף. הדי הסכסוך בענייני בית הספר ״אליאנס״ ומכתבי התגובה גלשו גם לעיתון המקומי הכללי בטנג׳יר.£a Correspondent De l'Africa הוועדה שבראשה עמד הרב הלפרין תבעה לפטר את מנהל בית הספר וצוות המורים ולסגור את בית הספר של ״אליאנס״. היו הורים שהוציאו את ילדיהם מבית הספר בטענה שהלימודים ״חופשיים״ מדי ובית הספר אינו מתאים לתרבותה של הקהילה, ואף פוגע בחייה הדתיים. מנהל בית הספר, מר חכים, מעיד שבתחילה חשב לתומו כי מדובר במתקפה שמקורה ברצונו האישי של אברהם מור־יוסף לתפוס עמדת מנהיגות במאבק הפנים קהילתי. אולם במשך הזמן התבהרה לו התמונה המלאה. במכתב להנהלת ״אליאנס״ בפאריז הוא כותב שמר מור־יוסף, בנו של נשיא הקהילה, נתון להשפעתו של הרב זאב וולף הלפרין, ששם לו למטרה ליצור בלאראש מרכז יהודי תרבותי בעל אופי פוריטני וקנאי. בית הספר ״אליאנס״ מהווה מכשול לתוכנית זו ועל כן הוא מתקיף אותו בקהילה ובעיתונות המקומית.

לאחר ועידת סן־רמו, באפריל 1920, שבה הוחלט על מסירת המנדט בארץ־ישראל לבריטניה, הוקמה בעיר לאראש אגודה ציונית בשם ״בוני ירושלים״. הרב הלפרין הצטרף אליה עם תחילת פעולתה, אולם עד מהרה נקלע לסכסוך עם מנהיגי האגודה. הוא פנה להסתדרות הציונית בלונדון, ללא ידיעת המנהיגות המקומית, וביקש שיכירו באגודה ציונית נוספת אותה הוא מקים, ושמה ״בוני ירושלים ומחזיקי הדת״. הוא ביקש מההסתדרות הציונית בלונדון שייאפשרו לו לעסוק בתעמולה ציונית בצפון אפריקה על פי דרכו, וכמו כן ביקש שתינתן לו הרשאה לעסוק במגבית ולאסוף שקלים. ההסתדרות הציונית בלונדון הפנתה אותו לאגודה המקומית הקיימת והורתה לו לשתף איתה פעולה. אולם בהיוודע לה מה היו מהלכיו, התנערה ממנו תוך השמעת ביקורת עליו בפני ההנהלה הציונית בלונדון.

הרב הלפרין עזב את מרוקו כנראה בשנת 1922, הוא שב לירושלים כנראה בשנת 1924. לאחר פרישתו המשיכו נאמניו, באמצעות חברת

״מחזיקי הדת״, את הפעילות הציבורית והחינוכית בעיקר ברשת תלמודי התורה וישיבות ״אם הבנים״.

בשנות השלושים עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי הגדול, ולאחר מכן בתקופת מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, נכנסו הקהילות במרוקו לתהליך של דעיכה, שנבע מחולשה כללית של כל המערכות. את העולם כולו ובכלל זה את מרוקו והקהילה היהודית בתוכה פקד מצב כלכלי קשה. רשת ״אם הבנים״ החזיקה מעמד בקושי עד שאוחדה עם ״אוצר התורה״ שהוקמה במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. עם הקמת רשת ״אוצר התורה״ החלה שוב תקופת פריחה לחינוך הדתי והמסורתי, ואיתה התעוררה לתחייה גם ההשפעה הליטאית על עולם התורה במרוקו. לאחר השואה היתה פעילותם של הליטאים עוד יותר אינטנסיבית והם השתלטו לחלוטין על הפלג השמרני של יהודי מרוקו ושעבדו אותו בהתאם לסגנונם ומטרותיהם.

ח. סיכום

כניסת הצרפתים למרוקו והחלת שלטון הפרוטקטורט האיצו את תהליכי המודרניזציה בארץ זו, ויהודי מרוקו היו בין הראשונים שאימצו אותה. המודרניזציה הביאה איתה שינוי מהיר וסוחף באורחות החיים, וההנהגות המסורתיות המקומיות התקשו להאבק בהשפעותיהן – התפוררות הסדר המשפחתי והקהילתי הקיים ותהליך של התרחקות מחיי הדת. על פי עדותו של הרב משאש הברירה היתה הליכה בדרכו של הרב הלפרין או כליה רוחנית של עולם לומדי התורה. המנהיגות המרוקאית המקומית לא התאפיינה ברוח לחימה, ובמידה רבה השלימה עם הגורל תוך ציפייה למעשי נסים. הרב הלפרין הופיע במרוקו בדמות של ״מושיע ומציל״, וככזה נצרב בזיכרונם של רבני הקהילות ופעילי הציבור. פעילותו של הרב לוותה בתחושה שאין זמן והשעה דוחקת, סגנון שהתאים לסגנונו של הזרם החרדי האולטרה אורתודוקסי שהתפתח באירופה המזרחית במהלך המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. המוטיב המרכזי שבלט בשליחותו של הרב הלפרין היה ״ההצלה״.

באופן מעשי ההצלה באה לידי ביטוי ברפורמה בחינוך היהודי שעוצב מחדש על פי מתכונת ליטאית: בפעילות ציבורית ענפה ורדיקלית שיצאה בהסתה נגד ההשכלה: ובאופן ממוקד נגד ״אליאנס״ באמצעות חברת ״מחזיקי הדת״.

בצד ה״הצלה״ התפתחה גם תחושת אפוטרופסות על גורלם של היהודים המרוקאים, שלפי תפיסתו של הרב הלפרין אינם מסוגלים לטפל בעצמם בגורלם. מוטיב זה מלווה את יחסה של הקהילה הליטאית לעולם התורה הספרדי/מזרחי, לאורך כל המאה ה־20. המוטיב שזור בפעולותיהם של הרבנים הליטאים במרוקו לפני ואחרי השואה, ונמשך גם במהלך השנים בהן התפתח עולם התורה הספרדי/ מזרחי בתוך עולם התורה הליטאי(ולאחר מכן לצידו) במדינת ישראל ובצרפת.

הליטאים הציבו את עצמם בעמדת מנהיגות של עולם התורה, ומכאן יומרתם להנהיג את הציבור היהודי ובתוכו את הציבור הספרדי/מזרחי תוך הפגנת פטרונות כלפיו. גישה ליטאית זו עומדת ברקע ההיסטורי שעיצב את עולם התורה הספרדי/מזרחי בימינו ואף דחפה להקמת ש״ס.

למרות שש״ס מסמלת בין היתר את ההתנערות, אם כי חלקית, מפטרונות זו, חלק נכבד מרבני הקהילה המרוקאית עדיין שבוי בדימוי של מי ש״ניצלו״ מכפירה ושמד, והם רואים עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״ הליטאים.

מחוללו הראשון של מהלך היסטורי זה במרוקו היה כאמור הרב זאב הלפרין. האתוס שנצרב בזיכרון הרבנים שחיו באותם הימים, הרב יוסף משאש והרב דוד עובדיה, הוא, שהרב זאב הלפרין ״הציל״ את יהודי מרוקו מהשפעת ״אליאנס״ ומכליה רוחנית. תופעה דומה התרחשה לאחר השואה בפעולתם של רבנים ליטאים אחרים, שמצאו במרוקו מרחב להשפעה כפי שיסופר בפרק הבא. מורשת זו הונחלה לדורות הבאים ומהווה מרכיב מרכזי בהתגבשות ה״חרדיות הספרדית/ מזרחית ליטאית״ כפי שהיא קיימת במתכונתה הנוכחית.