מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

יסודות האמונה הבסיסית בקוראן תואמות את אלה שביהדות

עיקרי האמונה האסלאמית, כפי שעולים מן הקוראן, זהים באופן כללי לאלה שבכתבי הקודש של היהדות. היסודות החוזרים ונשנים בקוראן הם: אחדות הבורא, שליטתו הבלתי מוגבלת, השגחתו על בני האדם ומעשיהם, תשלום שכר ועונש – שכר טוב לצדיקים בגן עדן, בעולם הבא ובזמן תחיית המתים, וייסורי גיהנום לחוטאים. הוא מזכיר גם את מלחמת גוג ומגוג.

יש בו אזהרות גדולות מפני יום הדין הגדול והנורא; תיאור התקיעה בשופר גדול בעת תחיית המתים, תיאור המשפט שבו כל באי העולם יעמדו לדין לפני הבורא ובית דינו, ובמהלכו ייפתחו ספרי זכויות וחובות – דבר שהוזכר הרבה פעמים בתנ״ך ובתלמוד. הקוראן רומז כי בספרים, שהשם משתמש כדי לחרוץ את דין בני האדם, נמצאת חתימת כל אדם: הדבר מרומז גם בתלמוד. הרבה מדברים אלו חוזרים ונשנים בקוראן פעמים אחדות, ומובאים פעמים רבות בדברי נביאי ישראל ובתלמוד. הקוראן אכן מציין שעניינים אלה מוזכרים בכתבי אברהם ומשה ובמזמורי תהלים של המלך דוד.

מצוות הקוראן

הקוראן מזהיר ומצווה לירוא מבורא העולם; לא לשתף לו אל אחר; להתפלל אליו ולהללו ולשבחו; לכבד אב ואם; לרחם על גר, יתום ואלמנה; לתת צדקה לעניים: לשפוט צדק: לרדוף אחר השלום ולהתרחק ממחלוקת. הוא מזהיר לא לרצוח – לכל הפחות את המאמינים – ולא להרוג תינוקות; לא לנאוף; לא לשכב עם זכר; לא לגנוב; לא להישבע לשקר: לא להלוות בריבית; לא להונות את הזולת במסחר; לא לקסום; לא להמר משחקים למטרת רווח כסף. כל הציוויים הללו מוזכרים גם בחומש ובתלמוד. כן יש בקוראן כמה הלכות בענייני חיתון, הפרדת אישות וירושה.

הקוראן מציין שבני ישראל נצטוו במצוות נוספות, והוא מזכיר את חיובם לשמור את יום השבת, איסור אכילת בשר בהמות שאינן מפריסות פרסה וכן כמה סוגי חֵלֶב בהמה.

לפי הקוראן, התיר ישו הנוצרי – הוא נחשב בקוראן לנביא – חלק מץ המאכלים שנאסרו ליהודים, וכיום הצטמצמה רשימת המאכלים שנאסרו ליהודים, והיא כוללת רק אכילת חזיר, דם, בשר נבלה, וכן הנשחט לכבוד אלילים – מאכלים שלדברי הקוראן נאסרו גם על אלה שאינם יהודים.

הקוראן קורא למלחמת־קודש, הג'יהאד, נגד הכופרים באללה ובנביאים. נתינים יהודים ונוצרים, המקבלים עליהם את עליונות האסלאם, ישארו בחיים אבל מחויבים לשלם מס הנקרא גיזיה: הכסף יינתן למוחמד או לעניים. בעת מלחמת מצווה הותר לכובשים המאמינים במוחמד לקחת מהשלל, ממנו עליהם להפריש חומש למוחמד ולעניים. מותר למוסלמי לקחת אישה מ׳עמי הספר׳ ־ ביטוי קוראני ליהודים ולנוצרים.

מיהו מוחמד

מוחמד נולד בחצי האי ערב לקראת סוף המאה השישית לספירה. בשנת 610 לערך התחיל לדרוש בפני ערבים בני שבטו במכה. המסר העיקרי בדבריו נגע לחובה לעזוב את ריבוי האלים ולהאמין בבורא העולם לבדו ובתורת משה. הוא הפחידם בעונשי יום הדין העתיד לבוא. אם לא ישמעו בקול אללה ־ הזהירם מוחמד – עלול הבורא להפוך את מכה כפי שהפך את סדום ועמורה ולהעניש את תושביה, כפי שהעניש את דורו של נח שמת במבול. דרשותיו בעירו מכה נמשכו עד שנת 622. לאחר שבני שבטו הערביים הציקו לו, היגר מוחמד ועמו קבוצת תומכים לאל-מדינה, עיר המרוחקת כ־300 קילומטר מצפון למכה. שם המשיך בדרשותיו לבני עדתו, ואליהם הצטרף קהל גדול של ערבים מתושבי העיר. במדינה התגוררה קהילה יהודית גדולה, ומוחמד ניהל אתם ויכוח קשה, אך לא הצליח לשכנעם להאמין בו כנביא אלוקים. לבסוף אילץ את רובם בכוח הזרוע לעזוב את העיר, ואת חלקם הרג לפי חרב; בניהם ובנותיהם נלקחו כעבדים, שפחות או נשים לחסידיו. הוא גם פנה להפיץ את בשורתו ברחבי חצי-האי ערב, ובנה לעצמו בסיס-כוח פוליטי וצבאי. לאחר שהתכתש כמה פעמים עם תושבי מכה ובני-בריתם, כבש בשנת 630 את העיר. מוחמד נפטר בשנת 632 בעיר מדינה. לפי הקוראן, מוחמד הוא ח׳אתם אל-אנביא, חותם הנביאים, הנביא האחרון.

העתר המחבר :    הפסוק הקוראני העיקרי, אשר דן במס זה, קובע: ״הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוקים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוקים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת ־ אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג׳זיה במו ידיהם בעודם מושפלים״ (כט, ט). פסוק סתום זה זכה בפרשנות הקוראן והספרות המשפטית לפירושים שונים, בייחוד לגבי הביטוים ׳במו ידיהם׳(ען ידן) ו׳מושפלים׳(צאגרון).

[1]          קוראן ה, קה, ובמקומות אחרים. ׳עמי הספר׳ הם בני הדתות המונותיאיסטיות, המחזיקים בכתבי-קודש אלוקיים. הכוונה בעיקר ליהודים ולנוצרים עכ"ל

תהליכים ראשוניים בהיווצרות הקוראן

ספר הקוראן מחולק ליסודות׳, פרקים או פרשיות, המתחלקות לשתי קטגוריות: נאומים שנאם מוחמד במכה משנת 610 עד 622; ואלה מאז שהיגר לעיר מדינה ועד מותו, משנת 622 עד 632. הקוראן עצמו לא סיווג אותם לפי מקום אמירתם, אך המוסלמים והמזרחנים הגיעו ברוב המקרים לעמק השווה באשר למקום בו הדרשות התבצעו, וכי יש ובכמה פרקים השתרבבו קטעים שככל הנראה אינם שייכים לתקופה המיוחסת לשאר הפסוקים שבאותו הפרק. מכל מקום, הקוראן לא נתחבר כספר בימיו של מוחמד, אלא כעשרים שנה לאחר מותו, ביוזמת חתנו עות׳מאן, הח׳ליף השלישי. על שמו של הח׳ליף נקרא נוסח הקוראן הקיים בידינו כ׳מצחף עות׳מאן.

קיימים הבדלים בין הסורות משתי התקופות. המסר העיקרי של הסורות המכאיות הוא הקריאה לאמונה באלוקים אחד, בנביאים ובחיי עולם הבא. מוחמד מזהיר את קהל שומעיו לחיות חיי מוסר ויראת שמים, לעשות צדקה וחסד ולהימנע מגזל וחמס. תוכנן זהה לעיקרי היהדות, והוא חופף למצוות שלפי דעת התלמוד נצטוו כל אומות העולם.

אין בנאומי מכה דבר הסותר את היהדות. לעומת זאת שזורות הסורות מתקופת מדינה במושגים מן הברית החדשה, וכן מובאות בהן האשמות חמורות נגד היהודים. אין ספק כי סורות אלו הושפעו מן הנצרות, כמו שנבאר עוד.

יש הבדל נוסף בין הסורות, הנוגע לתולדות חייו של מוחמד במכה. אף שהערבים לעגו לו, הפגין מוחמד שליטה עצמית וענה למבקריו בשלוות נפש; אבל בהיותו במדינה היה סר וזעף, דיבר ברוגז, והרבה להשמיץ את הכופרים ואת הספקנים. בסורות ממדינה גם מסופר כיצד החל לנקוט פוליטיקה של כיבוש ויצא בחרב נגד יהודים ונגד ערבים כופרים. המכאיות גדושות נאומים נלהבים ומלאי פאתוס על צדק ויראת אלוקים. במדיניות הטון רשמי ופחות תיאטרלי, ומופיעות בהן הלכות המוסברות בלשון יבשה ועניינית.