מבצע יכין – שמואל שגב


מבצע יכין – שמואל שגב

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.יהודים_באטלס_010

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

יהודי האטלס עולים לישראל.

פרשת עלייתם של שוכני המערות בהרי האטלס, תופסת מקום מיוחד בתולדות העלייה היהודית ממרוקו. היו אלה יהודים דלים ואביונים, שדורות של בדידות ונגישות טבעו בהם חוטם אכזרי. הם באו ממעמקי הדורות שחלפו, עם תלבושתם המוזרה, השכלתם המועטה, נשותיהם הפוריות וילדיהם המרובים. אך למרות דלותם ועוניים הם שמרו בגאווה על צביונם היהודי וגילו קנאות מרובה לייחודם הדתי.

כאשר הובאו 800 המשפחות הראשונות של יהודי האטלס לישראל ונשלחו לאכלס את " מושב הנקניק " וה " שרשרת " של שנות ה-50 – הם ראו בכך את ימות המשיח ואת בוא הגואל. על גבם של יהודים דלים וגאים אלה חרשו החורשים והם שימשו " חממה " לניסיונות חקלאיים והתיישבותיים שונים.

למרות ריבוי ילדיהם, הם שוכנו בבתי קוביות של 24 מטר רבוע – ו-36 מטר רבוע, עשויים לבנים דקות וחלולות ללא חשמל, אך עם ברז מים ושירותים. המוסדות המיישבים הרבו אז להתפאר ב " ילדי טיפוחיהם ".

במגמה להמריץ את התרומות לישראל – הובאו לכפרים אלה " עסקני המגבית היהודית המאוחדת " מארצות הברית, כדי לראות " מה עושה ישראל למען המרוקנים שלה " וכיצד היא העלתה אותם ממעבי המערות, הישר אל חיק התרבות בת זמננו.

אך איש מביו מנהיגי שיראל לא השכיל להבין, כי על ידי הבלטת העוני והנחשלות של שוכני המערות – נוצר פתאום עיוות בדמותה של עדת יהודי מרוקו כולה. איש, למשל, לא טרח אז להדגיש כי מספרם של שוכני המערות בקרב כלל יהודי מרוקו, היה זעום ביותר וכי העדה הצפון אפריקנית, התגוררה בדרך כלל בערים הגדולות ובניה היו בוגרי בתי ספר עבריים וצרפתיים שונים.

הצורך לעורר את " רחמי " הגבירים באמריקה, גרם לכך שמלכתחילה הודבק דימוי מסוים לכלל יהודי מרוקו והכינויים של " קזבלן " ו " מרוקו סכין " כבשו לעצמם מקום של כבוד בפולקלור הישראלי של אותם הימים.

דוגמה אופיינית לדימוי זה, ניתן למצוא במאמרו של יצחק קורן, שהופיע בשנת 1959 בקובץ " עשור למושבי העולים ", בהוצאת תנועת המושבים. בין היתר כתב יצחק קורן : " זכור לי מקרה אופייני מלפני שלוש שנים, בעת שהחלו להגיע העולים מהרי האטלס שבצפון אפריקה.

אלה היו אנשים פרימיטיביים, שלפחות מרחק של 1000 שנה הפריד בינם לבין החברה היהודית בארץ. בבואם לחיפה, הובאו ישר מהאנייה לחבל לכיש להתיישב שם. המחלקה להתיישבות של הסוכנות הכינה בשבילם מראש בתים יפים ומרווחים עם כל הנוחיות, מרוהטים במיטות, מזרונים, כסאות ושולחנות. כלי מטבח וכיוצא בזה.

הייתי בין מקבלי פניהם במקום החדש. ואכן, כל מי שהיה נוכח באותו מעמד, נתמלא לבו שמחה וגאווה על ההתקדמות העצומה שחלה בדרך יישוב העולים מצד המוסדות המיישבים.

" והנה עברו יומיים ואנשי התנועה והסוכנות נזעקו לראות בחזיון מבהיל : בחצרות, לפני הבתים, היו מתגוללים מזרונים ומיטות שהושלכו מן החדרים, ולפני פתחו של כל בית ישב בחור צעיר, כנראה הבן הבכור, וחסם את הדרך בפני הזרים שביקשו לבוא אל תוך הבית 

כשנכנסו בכל זאת אל פנים הבית, נצטיירה לעיניהם תמונה כזאת : החדרים היו ריקים מכל ריהוט, בני המשפחה ישבו משולבי רגלים על הרצפה, הקירות היו מלוכלכים והתקרה מפויחת מן העשן שעלה מהמדורה שבערה באחת מפינות החדר.

נתברר, שאת הפתיליות והפרימוסים שנתנה להם המחלקה להתיישבות השליכו, ובמקומם הביאו לחדרים ענפים וקוצים להכין בהם תבשילים. אנשים אלה, שבהרי האטלס גרו בכוכים ובמערות, ואשר מימיהם לא ראו כלי בישול מודרניים, אף מזרונים ומיטות לא ידעו, התמרדו נגד ה " ציביליזציה " שכפו עליהם ללא כל הכנה מוקדמת.

" יצאו מספר שבועות ואותם אנשים סיגלו לעצמם מהר את גינוני הציביליזציה, יצאו לעבודה ואף השתדלו להצטיין בה. היום, אם תבואו למושבים החדשים בלכיש ובתענך ובמקומות אחרים, בהם יושבים אנשי האטלס, תמצאו סדרים בבית ובעבודה, ואף ניצנים ראשונים של ארגון עצמי. רואים בין כי אנשים אלו יצאו ממש מאפלה לאור גדול והם מרגישים בחוש כי נפתחו לפניהם חיים חדשים ".

עלייתם של יהודי האטלס לישראל, הייתה כרוכה בקושי מיוחד במינו : העסקנים היהודים בקזבלנקה, ואפילו במראכש, לא ידעו דבר אודותם. זאת ועוד, כמו בארצות מתפתחות רבות, כם גם במרוקו חל תהליך מואץ של עיור – אורבניזציה – ובמרוצת השנים, נדדו יהודים רבים מהכפרים ומהגטאות בעירות הקטנות, לריכוזים העירוניים הגדולים.

וכך, כאשר בראשית שנות ה-50 החלה הסוכנות היהודית בפעולה להעלאתם של יהודי מרוקו, התייצבה במשרדו של זאב חקלאי, מי שמעד אז בראש מחלקת העלייה בקזבלנקה, משלחת של יהודים שבאו מהרי האטלס וביקשו להעלותם לישראל. 

מבצע יכין – שמואל שגב

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  מבצע יכין

" מלכם " הבלתי מוכתר של יהודי האטלס ונציגם כלפי השלטונות הצרפתיים, היה הרב יצחק אלמאליח – איש מודרני בחיצוניותו, נעים הליכות אך קנאי בדתו. על רקע ידיעות שקיבל, כי ילדי מרוקו מתחנכים בארץ במוסדות חילוניים, הסתכסך אלמאליח עם אנשי הסוכנות, הכריז " חרם " על עלייתם וכינה את יושב ראש המחלקה , מושה קול, בשם " המן הרשע ".

החרם על עליית הנוער חוזק ע ידי רבני הקהילות השונות ודרשותיהם בבתי הכנסת, פגעו במאמץ העלייה בכללותו. אך למרות חרם זה, היו נציגי הכפרים באים פעם בפעם למשרדי הסוכנות היהודית בקזבלנקה, ומבקשים להעלותם לשיראל.

בסדרת מאמרים שפרסם בעתון " דבר " מיום 10-17/5/1955, כתב זאב חקלאי על מפגשו עם יהודי האטלס : " על אף מתח העבודה וריבוי הקהל בפרוזדור המחניק, הייתי מתפנה בהרגשה מיוחדת לטיפול ביהודים אלה.

יושבים היו בפרוזדור ביו עשרות רבות. לרוב ישבו על הקרקע שפופים, הם היו משאירים סנדליהם בפתח החדר, כמנהגם במקום מגוריהם וממתינים בנחת לתורם להתקבל. בהושיטם את ידם לשלום, היו מחזירים את ידם לפיהם לנשיקה, או אף מנשקים ידך וכתפך אתה.

חכם יוסף בן נאיים, מהעיר פאס, הסביר כי הנוהג לנשק ידי חכמים ושליחי ישראל – ושליחי ישראל נחשבו בעיניהם כחכמים ויודעי תורה – נובע בעיקרו של דבר, מתוך רצון ליהנות מזכיה במצווה ומהנאה זו של לחיצת יד למי שידיו משמשות הרבה בספרי תורה וקדושה.

" בשיחותי עם יהודי האטלס, הייתי משתדל לעמוד על טיבם, חוקר למצבם ולעסקיהם, לתנאי הלימודים בתלמוד תורה וליחסיהם עם שכיניהם בסביבה. חיש מהר חדרה ללבי ההכרה, כי בכפרים האלה יושב אלמנט המתאים ביותר לעלייה.

תנאי הארץ, ביות העלייה הסלקטיבית וקשיי הקליטה בישראל, כמו גם מצבם הכלכלי של יהודי מרוקו, הבשילו בלבי את ההחלטה כי יש להקדים ולהעלות את יהודי האטלס לישראל ".

במרוצת הזמן הצטבר בידי הסוכנות היהודית חומר רב על יהודי האטלס, וממנו הוברר כי הם מונים כ-20 אלף איש וכי הם מפוזרים על פני שטח של 80 אלף קמ"ר. בתוך שטח זה, היו כשבעים כפרים בהם התגוררו עד 100 איש, שלושים וחמישה כפרים שבכל אחד מהם התגוררו מ-100-500 יהודים ו-7 כפרים שבהם נמצאו 500 עד אלף יהודים.

רק עיירה אחת, דימנאת, מנתה כ-2000 יהודים. המרחקים בין כפר לכפר היו גדולים ואחוז עובדי האדמה בכפרים ההרריים היה גדול, יחסית.

במאי 1952, ערך זאב חקלאי סיור יסודי ושיטתי ראשון בהרי האטלס. לצורך זה הוא בחר ב-10 כפרים בתוך קוטר של מאות ק"מ, במרכז הרי האטלס. לכל כפר הוא הקדיש יום תמים, לעתים יום ולילה. בסיור זה הונחה, בעצם, התשתית לפעולה הענפה והעקשנית שהביאה להעלאתם של יהודי האטלס לישראל.

בתזכיר לראשי מחלקת העלייה בירושלים, ממארס 1953, כתב זאב חקלאי בין השאר : " היהודים התובעים עלייתם במיוחד הם תושבי הכפרים. ביקרתי בקבים מהם.

בהשוואה ליהודים יושבי המללאח – גטו – או מחוץ לכתליו בעירות ובערים, הרי אין ספק כי הם מהווים כיום את האלמנט המתאים ביותר לעלייה.מצב בריאות הכללי, מחוץ לעניין הגרענת והגזזת, מחלות הניתנות לריפוי, הוא טוב יותר מאשר זה של הערים הגיטאות.

" מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים והולכים עשרות רבות של קילומטרים בסביבה.לחלק מהם יש מושג בעבודת האדמה ונכונות לעבור לחיי עבודה ועמל בישראל. 

מצבם בין הגויים – או בלשונם הם –בין " אומות העולם " – הוא עדין ביותר. כיום שורר שקט, אבל איש אינו יודע מה ילד יום, והם חיים באי ודאות בפחד עמום, ותלויי בחסדו של פקיד צרפתי גבוה. מרבית הכפרים נמצאים באזורים של שלטון צבאי צרפתי.

הולך וגובר התהליך של הוצאת הפרנסות מידיהם, על ידי הערבים הלומדים בכמה מקומות את המקצועות היהודיים : סנדלרות, רצענות, חייטות וכדומה, והמתחילים גם הם לעסוק ברוכלות ובמסחר.

" מרביתם מרוכזים בהרי האטלס הגבוהים, בדרום מרוקו, באזור מרקש ובאזור תפילאלת. כמה מהכפרים דרגתם התרבותית נמוכה ביותר, אבל יש כפרים שלבך מתרחב למראיהם. חזותם של יהודים אלה בריאה : גבוהים הם וחסונים.

הם שופעים חיוניות יהודית בלתי רגילה, ששמרה עליהם במשך מאות שנים בסביבה ברברית, במרחק עשרות או מאות קילומטרים ממרכזים עירוניים.

" בחלקם מהכפרים אין בתי ספר או מורה, ובמקום שיש בתי ספר ומורים, הרי על אף רמתם החינוכית הנמוכה, מהווה המוסד המחנך מקום יחיד להשכלה וללימוד תורה. בהרבה מהכפרים אתה מוצא את קופסת הקרן הקיימת, תמונות של ראשי המדינה, וידיעה עמומה על ישראל וכמיהה משיחית לעלות אליה.

" כאחד מתפקידי בסיורים המרובים, ראיתי חובה לעצמי להסביר היטב לדורשים לעלות לארץ את התנאים בה, את ההכרח לעבוד עבודת כפיים, את הצורך להסתפק במועט. במילוי תפקיד זה עוסקים כיום כל עובדי העלייה במרוקו.

ובכל זאת, חוזרים מרבית הכפרים בתביעתם בקשתם " העלונו לישראל ! אך תושבי הכפרים, רובם ככולם, מתנים תנאי אחד : העלו את כולנו, אל תפרידו בין זקנים וצעירים.

" חובה עלי להדגיש, כי נוכחתי לדעת שלגבי כפרים אלה אין אפשרות למלא אחרי החוקים הרגילים של העלייה הסלקטיבית. קשריהם המשפחתיים של יהודים כפריים אלה, הדוקים ביותר ובדרך כלל אינם מוכנים להיפרד, בית אב אחד ממשנהו.

 עלייתם הכוללת היא הכרח גם מבחינה ביטחונית. יהודים אלה יושבים כולם בסביבה ערבית. אסור לנו לבחור את הצעירים ולהעלותם ולהשאיר את הקשישים בגולה. אינני טוען כי יש להעלות חולים במחלות קשות ביותר – משותקים או בלתי שפויים – אבל יש לגשת לעניים עלייתם בגישה ליברלית יותר

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב.

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. מבצע יכין

למשל אני משוכנע כי עיוור או חירש אחד בין עשרות רבות, יוכל לעלות עם משפחתו. ביטול  רישיון עלייתו של נכה כזה מבטל עלייתם של עשרות ולעתים של הכפר כולו. במקרים מסוימים ייעשו כל המאמצים מצידנו כדי שהג'וינט או הקהילות בערים הסמוכות, יקבלו לידיהם את המקרים הסוציאליים הקשים. 

" בטוחני כי כפרים אלה עשויים לתת לנו ברבות הימים, אלמנט טוב ביותר בשביל מושבי העובדים, בייחוד אם העברתם לישראל תהיה מחושבת ומאורגנת מראש. ובמידת האפשר הם צריכים, עם הגיעם לישראל, לעבור מיד מהאונייה למקום התיישבותם בעתיד.

" גם המשך ריפוי הנגועים בגרענת צריך להיעשות בישראל, במקום מגוריהם לעתיד. דבר זה חשוב כדי שבד בבד עם ריפוים, יוכלו לגשת כבר בימים הראשונים לישיבתם, להכשרת הקרקע שעליה יתיישבו בעתיד.

" כבר בשלבים הראשונים של חייהם בישראל, יהיה אפשר לפתוח בית ספר לילדים ולהקנות למבוגרים ידיעות ראשונות על הארץ. כפי שתיארתי בראשית מכתבי, כי על ידי כך אנו חוסמים את עלייתם של אחרים וגורמים לדמורליזציה מסוימת בין יושבי הכפרים.

אין גם כל תקווה שנמצא מורים ומדריכים מתאימים ומרובים. והחשוב ביותר : השהייתם במרוקו לשם ריפוי פירושה – עלייה איטית ביותר, שעה שמגמת ההתנגדות לעלייה אצל הערבים ואצל הצרפתים, עלולה לגבור וללכת.

" אודה על האמת, לבי חרד אם לא נאחר את המועד. אבל זאת לא נוכל לדעת אלא רק כשנתחיל הלכה למעשה בהעלאת יושבי הכפרים. כדרכנו בעבר נקבע עובדות, ואם ניתקל בקשיים גדולים נפעל כולנו לביטולם ".

ברם הכללים הנוקשים של הסלקציה, מנעו פתרון מהיר לבעיה זו. לאחר שורה של פרעות ומהומות דמים, שכוונו כולן כלפי האירופאים והצרפתים, יצא יושב ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, לסיור של 9 ימים בהרי האטלס, יחד עמו היו זאב חקלאי ונציג משרד הבריאות, ד"ר א. מתן.

בסיס היציאה היה מראכש. אם רבאט היא בירת מרוקו, קזבלנקה – המכרז הכלכלי ופאס – הרוחני דתי, אזי מראכש המרכז השלטוני, הכלכלי והדתי של אזור האטלס. וכה מתאר יצחק רפאל את סיורו בהרי האטלס : " אחרי נסיעה של שעתיים במכונית ממראכש, נתקלנו ביהודי כפרי ראשון, רכוב על חמור.

גבר תמיר וחסון, מגודל זקן ופאות, דובר ערבית ברברית, אך ידע כמה מלים בודדות בעברית. תחילה התייחס אלינו בחשדנות, אך אחרי שהזדהינו וקראתי ישראל, הוספנו כמה מלים כמו " ירושלים, " מערת המכפלה ", ועוד כיוצא באלה ביטויים תנ"כיים, עתה פגה ההסתייגות והוא לקח אותנו לכפרו.

רפאל ומלוויו הלכו בשביל צר כמחצית השעה, עד שהגיעו לכפר אגווין. כל תושבי הכפר, על נשותיהם וטפם, המתינו בחוץ. לא היה בכפר אפילו זכר לחקלאות. הוברר שיהודי אגויין עובדים כאריסים ומעבדים את שדותיהם של פאודלים מוסלמים, בכפרים הסמוכים.

האחרים היו בעלי מלאכה : חייטים, סנדלרים, נפחים וכו'. העיסוק המרכזי שלהם היה " תעשיית שמן " : הם דרכו את הזיתים במכשירים פרימיטיביים, בבורות חשוכים. שכרם היה דל והספיק בקושי למחייה. רק פעם אחת בשבוע אכלו בשר או דגים.

תנאי הדיור בכפר היו איומים. בבתים לא היה מאור ולא מים. הזיהום היה גדול בהרבה מאשר בגטאות העירוניים. החינוך מוגבל – מוגבל ביותר. חכם קשיש לימד ב " חדר " צר ואפל את הילדים לקרוא בסידור ושינן להם תפילות בעל פה. כולם ביקשו והתחננו לעלות לישראל. כולם היו מודעים למצבם ורצו לשפרו על ידי עצם העלייה לישראל. 

מבצע יכין – שמואל שגב

1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

מהכפר אגויין, הלכו רפאל וחקלאי ומתן לכפר אנגישני, ששכן על הר נישא. הכל היה ירוק מסביב והמים בשפע. בכפר התגוררו כ-20 בתי אב יהודיים שמנו כ-138 נפש, מהם 50 חקלאים. אלה הטביעו את חותמם על הכפר וקבעו את אופיו. רפאל התרשם שכפר זה יכול לעלות כולו לישראל.

בבדיקות רפואיות שערך ד"ר מתן במקום נמצא, כי היו בכפר ארבעה נערים בגיל פחות מ-16 שנה, שהיו שחפנים. אבל לדעת הרופא, הם יוכלו להבריא כעבור 20 חודש. בשיחה עם רפאל, אמרו ראשי הכפר, כי הם מבקשים לעלות לשיראל, אך התנאי שלהם היה – כולם או אף אחד.

בשובו לישראל, דיווח רפאל להנהלת הסוכנות על מסעו למרוקו והביא את הכפר אנגישני, כדוגמא להכרח להעלות כפרים בשלמותם. הייתה זו תקופת שפל בעלייה ומספר היורדים עלה על מספר העולים החדשים.

על כן גם הדו"ח של רפאל בישיבת הנהלת הסוכנות, ב-28 בספטמבר 1953, היה מלווה בדיון נרגש על הירידה. במהלך ויכוח עלה פעם בפעם נושא הסלקציה, אך למרות השפל בעלייה – לא הסכימה הנהלת הסוכנות לבטל את ההגבלות על העלייה היהודית ממרוקו.

בסוף 1953, התפטר יצחק רפאל מהנהלת הסוכנות ובמקומו כיו"ר מחלקת העלייה נתמנה ש.ז שרגאי ואילו ברוך דובדבני נתמנה לנציג מחלקת העלייה בפאריס, כשאר משימתו העיקרית הייתה לטפל בעלייה מצפון אפריקה.

ביוני 1954, יצאו שרגאי ודובדבני לסיור במרוקו, במטרה להכיר את השטח ולבדוק אפשרויות להגברת העלייה. שרגאי ודובדבני סיירו לאורכה ולרוחבה של המדינה, נסעו באוטובוסים, שוטטו ברגל, ולא פעם נזקקו לחמורים, כדי להגיע לכפרים הנידחים בהרי האטלס.

המגע עם היהודים בהרי האטלס, התקיים בצורה דיסקרטית. כך, למשל, הם הגיעו לכפר סוק אלח'מסה ביום השוק השבועי. הם הכירו מיד את היהודים על פי חזותם החיצונית אך הם נמנעו  מליצור עמם קשר. על פי סימנים מוסכמים, המתינו שרגאי ודובדבני ליהודים בשדה הפתוח, מחוץ לכפר.

כאשר נפגשו, קראו היהודים בהתרגשות " הצילו " ובלשון ציורית מאוד הם תיארו את מצבם : " אתם רואים את ההר מנגד ? שם גרים הברברים, מולם גרים הישמעאלים ואנו בתווך :.

יהודי האטלס נבדלו במאוד בחיצוניותם מיהודי מרוקו שהתגוררו בגטאות או בערים הגדולות. רבים מהם היו גבוהים וחסונים, זקן שחור ונאה עיטר את פניהם, לראשם חבשו מצנפת שחורה ומוגבהת ועל גופם ג'לאבה – גלימה – שחורה וארוכה.

רגליהם יחפות ומאובקות, או נתונות בתוך סנדל שטוח ומרופט העשוי עור קשה ובלתי מהוקצע. בדרכם אל השוק או ממנו – הם הלכו לבדם, נבדלים מערביי המקום. גם במשאם ומתנם המסחרי הם נבדלו במאוד משכניהם. בכפריהם הם התגוררו בבתי חימר או בבתי אבן עלובים וישנו על הרצפה על גבי מחצלות.

הגברים שעסקו במסחר או במלאכה, נהגו לצאת את בתיהם ביום ראשון בשבוע וצעדו קילומטרים רבים, עד שהגיעו לכפר ערבי. שם הם תיקנו נעליים, או עשו מלאכת נגרות פשוטה או עסקו באשפתות. אחרים היו מוכרים קצת חיטה, נרות ודברי סידקית.

וכך היו עוברים מכפר לכפר ושבים לבתיהם רק ביום שישי – אם לא נרצחו בינתיים על אם הדרך, בהשאירם אלמנה ויתומים התלויים בחסדי קהילה קטנה ודלה.

החיים בכפר היהודי לא היו שונים מהכפר המוסלמי אלא בכך, שהקרקע סביב הכפר עובדה בידי המוסלמים. רק בכפרים מעטים הייתה ליהודי האטלס קרקע משלהם, או קרקע שהם חכרו מפיאודלים ערביים.

למשפחות ה " מבוססות " היו ענפי עזר, כמו – לול ובו כמה עופות, כבש, פרד או חמור. הריחוק בין הכפרים אילץ את הצעירים להתחתן עם בנות אותו הכפר וחיתון פנימי זה, נוסף על תזונה גרועה, גרם לניוון מתמיד. 

מבצע יכין.ש.שגב – יהודי האטלס עולים לישראל.

 

יהודי האטלס עולים לישראל. 

בתום סיורו במרוקו, כינס שרגאי את כל שליחי מחלקת העלייה בקזבלנקה, וביקש לסכם עמהם את רשמי ביקורו ולהתוות דרך פעולה לעתיד. מסקנתו של שרגאי הייתה זהה לזו של שליחיו : יהודי האטלס חיים בפחד ממשי מפני המוסלמים ונוכח חוסר הוודאות לגבי עתידם – קיים היה אצלם רצון עז לעלות לישראל.

למרות כללי הסלקציה החמורים, החלו יהודים נוטשים את כפריהם ובאים לקזבלנקה, כדי לזרז את עלייתם, נהירה זו לקזבלנקה יצרה לחץ עצום על שליחי העלייה וקיים היה קושי בהנפקת דרכונים ותעודות מסע. אך לאחר משא ומתן מייגע, שהתנהל בחלקו בפאריס, הסכימה ממשלת צרפת להנפיק דרכונים קולקטיביים לקובצות מאורגנות של עולים.

במגמה לזרז את הנפקת הדרכונים, ביקש שרגאי משליחי מחלקתו לסייע לפקידי מחלקת ההגירה המרוקניים, במילוי הטפסים ובריכוז המסמכים הדרושים.

הנהירה לקזבלנקה, העמידה את מנגנון העלייה לפני תופעה שחזרה ונשנתה פעמים רבות : המשפחות היהודיות הבריאות וה " מבוססות ", נותרו בכפרים מאחור ולא רצו לעלות לישראל.  כך, למשל, בראשית 1954 הגיעו לקזבלנקה כל תושבי הכפר היהודי " איית בלאל ".

נציג משרד הבריאות, ד"ר מתן, כה התרשם מן העובדה שהכפר לא המתין לבואם של השליחים מישראל, אלא בא בעצמו לקזבלנקה, עד כי נהג הפעם לפנים משורת הדין ואישר את עלייתם של כל בני הכפר. ד"ר מתן נהג כך, למרות העובדה שהבדיקה הרפואית לא הייתה חיובית במיוחד : מבין 18 במשפחות שמנו 103 נפשות, נמצאו רק 21 איש מסוגלים לעבודה גופנית.

בין 103 הנפשות הללו – 16 היו זקנים – מהם שניים היו משותקים והיתר – נשים, תינוקות וילדים. אך לאחר שניתן האישור לעלייה, הוברר כי בכפר איית בלאל, נותרו 8 משפחות יהודיות בריאות ומבוססות. במגמה למנוע תופעות דומות, סוכם על שיטת הפעולה הבאה : השליחים מישראל ייצאו לערי המחוז ויקבלו רשימה של כפרים, שבהם מצאו פעילים מקומיים מועמדים לעלייה.

מנגנון העלייה והקליטה, היה מסביר לרב המקומי או לראשי הכפר, כי אין אפשרות להעלות את הכפר בשלימותו לישראל. אך הכפר כולו יפונה למראקש. שם יערכו המיון והבדיקה הרפואית ושם גם יוחלט מי יורשה לעלות ומי יישאר – והכל בהתאם לכללי הסלקציה.

כך,למשל, מי שנמצא לוקה בשחפת פתוחה, או במחלה חשוכת מרפא – נפסל לעלייה, משפחת בת 5 נפשות שלא היה בה מפרנס אחד – נפסלה אף היא. " אבל כל ניסיון כזה היה בבחינת כישלון חרוץ ", סיפר אחר כך עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת, שהיה עתה ראש מחלקת העלייה בקזבלנקה.

עמוס רבל, חניך תנועת " החלוץ " באוסטריה, היה בין המעפילים שעמדו להיות מגורשים לאי מראויציוס, כאשר ספינה הגירוש " פטרייה " חובלה בידי חברי ההגנה מול נמל חיפה, לפני מלחמת העצמאות. יחד עם ניצולי האונייה, הועבר רבל לעתלית אך שם נעצר כמי שנחשד בסיוע חבלני לה " הגנה ".

לדברי רבל השיטה שנקבעה, במרוקו לא הייתה יעילה, יען כי הנשארים במראכש, לא היו מורגלים לחייה העיר, לא ידעו להסתדר בעבודה והם הפכו לנטל על הג'וינט והמוסדות הקהילתיים המקומיים שטיפלו בהם.

במחצית 1954, נוכח הלחץ הגובר לעלייה ומפאת החמרת המצב הפנימי במרוקו, הגמיש ה " מוסד תיאום " את מדיניות הסלקציה ואישר את " עליית חירום " של 5.000 יהודים מהרי האטלס, לפי העקרונות הבאים : אין להעלות משפחות חולות שלמות, אם אין בהן מפרנס אחד לפחות :

אין להעלות חולי רוח וחולי שחפת פתוחה ממשפחה בריאה, אם אין להם מקום אשפוז בטוח בישראל ; אין להעלות משפחות גם אם הן בריאות, אם לדעת צוות המיון, אין הן מסכימות או אינן מתאימות להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי הפתוח. 

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב.

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. 

מאשרים הצעה להעביר לריפוי בארץ, משפחות חולות גרענת וגזזת, אשר יש להן מפרנסים בריאים. מאשרים העלאת הורים שבניהם נפלו במלחמת השחרור, מספר הנלווים למפרנס אחד, לא יעלה על חמש נפשות, במקרה של משפחה מרובת ילדים – יש לדאוג לכך שהילדים ייקלטו במגרת עליית הנוער.

אלמנה המתאימה לעלייה לפי הכללים הקיימים – תוכל לעלות לשיראל, אם יש ללה ילדים בגיל 11 ומעלה ולאחר שקליטתם הובטחה על ידי מחלקת עליית הנוער.

תקנות משפילות אלה, גם אם הן רוככו ביחס לעבר, עוררו תרעומת מובנת בקרב יהודי מרוקו. ואחד המועמדים לעלייה אף ביטא את תסכולו בכתב : " ובכן ביקרו אצלנו השליחים ואמרו בשמם של המדינה, הסוכנות והראשים :

הוצא נוציאכם אל אוניית הישועה, בתנאי שתעזבו את הזקנים ואת החלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה את אביו וזקנו ואח יבגוד באחותו, אם היא גיבנת או צולעת, כי זה יסוד מוסר אשר על פיו ניתקן ונערך תקציב העלייה….". – יהודה ברגינסקי, גולה במצוקתה, הוצאה הקיבוץ המאוחד. 1978

" ההגמשה במדיניות הסלקציה, חייבה שינוי במערך הקליטה בישראל והוחלט לכוון מעתה את העולים היישר מהאונייה לאזורי ההתיישבות בלכיש ובתענך ולעיירות הפיתוח.  לשם כך, נשלחו לקזבלנקה שליחים מטעם תנועת המושבים, כדי למיין את העולים ולכוונם לאזורי ההתיישבות החדשים.

קדם להחלטה זו, דיון נוקב במסגרת " המוסד לתיאום ". גוף זה התכנס לישיבה מיוחדת ב-24 במאי 1954, כשעל סדר יומו – הצעתו של לוי אשכול בדבר הקמתן של חוות חקלאיות. שר האוצר אמר כי מאחר שהעולים מצפון אפריקה אינם נמשכים לקיבוץ, אזי יש לגשת להקמתן של חוות חקלאיות גדולות, כדוגמת אלה הקיימות בארצות הברית.

הסביר אשכול : " ניקח יהודי בעל ממון, נעמיד לרשותו שטחים נרחבים ומכסות גדולות של מים. נסייע לו ביבוא מכונות חקלאיות והוא יתחיל לעבוד עם כספו. לשם כך יהיה צורך בכוח אדם צעיר ".

גיורא יוספטל תמך בהצעה זו והמליץ על העלאת צעירים ממרוקו, ללא בני משפחותיהם. הוא אפילו הציע פיצול משפחות, כולל הפרדה בין בעל לאשתו ובין הורים לילדיהם. לשם ניסיון, הציע יוספטל להעלות 400 צעירים בתנאי שהג'וינט יקבל על עצמו את הטיפול במשפחותיהם.   

אך עד מהרה הוברר לו כי היה זה רעיון נפל. פרט ליוספטל, איש ב " מוסד לתיאום " לא היה מוכן לתמוך ביוזמתו זו של לוי אשכול. הכל טענו כי הצעירים לא יסכימו להיפרד מעל הוריהם. ואלה שיסכימו לכך – לא יהיו מוכנים לעבוד בחוות החקלאיות שעות ארוכות, בתמורה לשכר נמוך ולשיכון זמני.

יוספטל בא לקזבלנקה כדי להודיע באופן אישי על השינוי במדיניות העלייה, וכדי לבדוק את המצב במרוקו. במשך שבוע ימים, בקיץ 1954, גמע יוספטל אלפי קילומטרים, טיפס ברגל בהרים, רכב על גבי פרדות, צעד בשבילים עקלקלים וביקר בגטאות של קזבלנקה, פאס ומראכש.

בפגישותיו עם שליחי הסוכנות היהודית ועם רבנים ומשכילים מרוקניים, ביקש יוספטל להבין מה הוא רקע הפסיכולוגי לקשיי היקלטותה של העלייה המרוקנית בישראל, מה גורם לביטויים של אי שביעות רצון ומורת רוח וכן לגעגועים שהם מתגעגעים כעבור זמן למרוקו.

הוא רצה לדעת מה מיוחד במרוקו, שמושך אליה צעירים שעלו לישראל, גם אם קליטתם בה איטית וקשה. יוספטל לחץ בעיקר על הרבנים שיעלו לשיראל וינהיגו בה את בני עדתם.

הסיור המפרך במרוקו, חולל ביוספטל תמורה עמוקה. האיש שגילה, לכאורה, קשיחות ביחס לתנאי הקליטה של העולים מצפון אפריקה, חש עתה בסכנה המרחפת על ראשם של היודי מרוקו והוא התרגש במיוחד מעוצמת כמיהתם לציון.

הוא עמד על סף דמעות ממש, כאשר באחד בכפרים הנידחים בהרי האטלס, נכנס לבית הכנסת עלוב וראה שם קופסה כחולה של ה " קרן הקיימת לישראל " ובה פרוטות מעטות. " מה זה ", שאל יוספטל בתמהון, " גם פה מעבר להרי החושך, יש ציונות ?

על כך השיב לו אחד המתפללים בחרדת קודש " זאת קופסה של " קרן קיימת לישראל " ואנחנו תורמים…"מפי מלוויו, נודע ליוספטל כי בכל בית כנסת, בכל כפר נידח, מצויה קופסה כחולה של הקק"ל, במצד קופסאות אחרות של ישיבות ותלמודי תורה בישראל.

בשובו לירושלים, דיווח יוספטל " למוסד לתיאום ", ב-20 ביולי 1954, על תוצאות ביקורו במרוקו ועל המאמצים הנעשים לזירוז עלייתם של יהודים מערי השדה. יחד עם זאת, הוא נשאר נאמן לדעתו כי מדיניות הסלקציה חייבת להישאר בתוקפה, אף כי פעם בפעם ניתן לרכך את תקנותיה. 

מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע יכין

בהקשר זה, עלה שוב לדיון רעיונו של לוי אשכול – עניין החוות החקלאיות. בישיבת המליאה של הנהלת הסוכנות, שנערכה בירושלים ב-13 ביולי 1954, חזר יוספטל על ההצעה להביא לישראל 400 צעירים מרוקנים, ללא משפחותיהם.

הוא הסביר כי לצורך קליטתם של 5000 יהודים מהרי האטלס יהיה צורך בסכום של שני מיליון לירות ישראליות לפיתוח התשתית באזור ההתיישבות החדשים, ואין הוא יודע מנין יבוא כסף זה. לעומת זאת, אם יובאו צעירים יהודים ללא משפחותיהם, ניתן יהיה לקלוט כוח אדם זול, שאינו מטופל בבעיות סוציאליות קשות.

רוב חברי הנהלת הסוכנות שללו הצעה זו. תקיף במיוחד היה נציג מפ"ם בהנהלה, יהודה ברגינסקי. הוא טען כי לא מתקבל על הדעת שיהודים ייפרדו מהוריהם ו " כמו האסקימוסים – יפקירו את הזקנים שאין בהם תועלת ".

בפנותו אל חברי ההנהלה האמריקניים, שאל ברגינסקי בהתרגשות : " האם יסכים העם היהודי שנשאיר את זקנינו וחולינו בידי הגויים ? הצעתם של אשכול ויוספטל נפלה שוב ולא עלתה עוד לדיון.

חיזוק לדבריו אלה של ברגינסקי, בא לידי ביטוי במכתבים נרגשים שנתקבלו במשרדי הסוכנות היהודית בקזבלנקה. במכתב אחד מהרי האטלס נאמר בין היתר : " על שעת בית דין של מעלה ובית דין של מטה, אנו מבקשים ממעלתכם להעלות אותנו – 150 יהודים בים 80 אלף ערבים.

כבר ביקרו אצלנו הציונים ורשמו אותנו, אך לבסוף רצו להעלות רק את הבחורים הבריאים ונשארנו דואגים על הזקנים והזקנות. איך יישארו בין הגויים ואין מי שידרוש עליהם רחמים. קחו אותנו לעבדים וכל מה שתוציאו עלינו ועל עלייתנו – תנכו מעבודתנו ומלחמינו, בבואנו לשיראל ".

עתה הוחל היישום מהיר של החלטות בעניין העלאתם של 5000 יהודים מהרי האטלס. לצורך קליטה באזורי ההתיישבות האזורית, שיגרה תנועת המושבים למרוקו את יהודה גרניקר, איש נהלל ובשמו של שליח זה, בעיקר, קשורה פרשת עלייתם של יהודי האטלס לישראל.

יהודה גרניקר נולד ביסוד המעלה בשנת 1897. תחילה למד ב " חדר " אצל אביו, המורה רבי מיכאל דוד, שעלה לארץ ישראל מליטה בשנת 19866, לאחר שנתייתם מאביו בגיל 13, עבר יהודה הצעיר לישיבה בצפת ובשובו ליסוד המעלה, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

נימנה בין מגיני הגליל ויצא לעזרתו של יוסף טרומפלדור בכיבוד מטולה מידי הערבים. בשנת 1919, הצטרף גרניקר לקבוצת חולדה וכמה חודשים לאחר הקמת נהלל, הוא הצטרף למושב זה והיה חבר בו עד יום מותן, בערב מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.

 גרניקר היה איש גבה קומה, רחב שכם, קשוח מאוד כלפי עצמו וכלפי משפחתו. אך למרות עקשנותו, הוא היה בעל נפש של רומנטיקן ובין היתר הוא עזר לברכה חבס ז"ל, באיסוף עובדות והערות הקשורות בהתיישבות היהודית בגליל העליון.

גרניקר יצא למרוקו באוגוסט 1954. המחשבה למצוא במדינה צפון אפריקנית זו עובדי אדמה יהודים, הציתה את דמיונו ודחפה אותו להרי האטלס. במשך שבועות וחודשים, נדד דרניקר בשבילי השלג של הרי האטלס, כשהוא רכוב על חמור או פרה וכשהוא שעון על מקלו, הוא טיפס במשעולים הצרים ונדד מכפר לכפר, בבקשו את החקלאים היהודים.

בשתי שנות עבודתו במרוקו, העלה גרניקר לישראל – גם בעזרת אחיו, יצחק גרניקר, אף הוא איש נהלל ואביו של אלוף משנה ישראל גרנית – 13553 יהודים, בנים ל-2491 משפחות מ-87 כפרים.

שבועיים לאחר בואו לקזבלנקה, כבר יצא גרניקר לסיורו הראשון בהרי האטלס, ב-9 בספטמבר 1954, יצא גרניקר יחד עם ד"ר מתן לסיור של 24 יום בכפרי דרום מרוקו. במהלכו של סיור זה, ביקרו השליחים הישראלים ב-21 כפרים לרגלי האטלס, בשפלה וכן לאורך הנהר דרע, באזוא הגובל עם מדבר סהרה.

המפגש הראשון עם יהודי האטלס היה מקרי לחלוטין. באחד הימים, ישבו גרניקר וד"ר מתן לסעוד ארוחת בוקר בפונדק דרכים בעיירה טאדרט, במחצית הדרך ממרקאש – וורזאזאת. בחוץ עמדו שני גברים גבוהים וחסונים. הם לבשו ג'לבה שחורה וארוכה וחבשו מצנפת שחורה לראשיהם.

גרניקר יצא אליהם ובירכם לשלום בעברית, תחילה הם הביטו עליו בתימהון ובחשדנות. אך כאשר קרא בקול " שמע ישראל " – כך נהגו יהודי מרוקו לזהות את עצמם –  פגה חשדנותם והם סיפרו כי באו מהכפר איית ארבע.

לשאלתו של גרניקר היכן מצוי הכפר, הוציא אחד הגברים את ידו הארוכה והגרומה מתוך הגלימה, הושיטה כלפי האופק והסביר : " אתה יורד לוואדי, הולך לאורכו, מטפס על ההר, שוב יורד לעמק ושוב עולה – מרחק של שלוש שעוות רכיבה על פרד או מהלך ארבע שעות ברגל ".

היהודי סיפר כי בכפר איית ארבע מצויות 16 משפחות יהודיות, רובן עוסקות בחקלאות. היהודים היו אריסים ועיבדו את אדמות הפיאודלים המרוקנים תמורת רבע מהיבול. אך אם הביאו עמהם את כלי מלאכתם – בהמות עבודה וזרעם – הם קיבלו 75% מהיבול.

גרניקר שב למסעדה וסיפר לד"ר מתן כי מצא את אשר הוא מבקש : עובדי אדמה יהודים. אך הסיור בכפרים היה מאכזב, בשום מקום לא נמצאו חקלאים. אומנם קרה וליהודי הייתה חלקת אדמה, אך הגויים עיבדו אותה.

מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע יכין

בדרום הרחוק נמצאו כמה משפחות יהודיות אמידות, שעסקו בשיווק סיטוני של תמרים או אירגנו שיירות מסחר לסודאן. בכל אזור שבו סיירו מתן וגרניקר, לא הייתה אפילו מרפאה אחת ואף לא בית ספר הראוי לשמו.

היהודים ישבו בכפרים מעורבים עם ברברים, עסקו ברוכלות או במלאכות שהיו טיפוסיות ליהודים – סנדלרים, חייטים, ספרים, צורפים וכו… יחסי השכנות עם הברברים היו טוביםוגם יחס השלטונות הצרפתיים היה אוהד.

יחד עם זאת, במקרה של הגירה, הברברים לא היו מוכנים לשלם ליהודים את מלוא התמורה עבור רכושם, מתוך הנחה שאם ימתינו בסבלנות – הם יקבלו רכוש זה ללא תמורה.

ד"ר מתן הופתע ממצבם הגופני הירוד של היהודים. בדו"ח לש.ז. שרגאי, יושב ראש מחלקת העלייה בהנהלת הסוכנות, מיום 10 באוקטובר 1954, ייחס מתן את מצבם הגופני הירוד של היהודים לגורמים הבאים :

1 – הגרענת, שגרמה לאובדן הראייה באופן מוחלט או חלקי. לדעתו של ד"ר מתן, אילו היה ארגון " אוזה " מטפל ביהודים אלה באופן רציני, אפשר היה אולי למנוע אסון העיוורון ממרבית היהודים באותו אזור.

2 – נישואין בין משפחות יהודיות, בלי תוספת אוכלוסייה חדשה. עקב זאת גדול היה בקרב היהודים אחוז הניוון, האלימות, הפזילה והפיגור השכלי.

ד'ר מתן ציין כי היו מקרים בהם ראה שני סוגי יהודים : בכפר בעל יישוב ותיק. היו יהודים במצב גופני ירוד ואילו בכפר אחר , שם הייתה האוכלוסייה היהודית מגוונת ולא עתיקת יומין, היה המצב הגופני טוב לאין ערוך.

תופעה אחרת שנתקל בה – נדידת צעירים מהכפר אל העיר. כמעט ולא היה כפר, שבו הצעירים היהודים לא עזבו את משפחותיהם ויצאו למראקש או לקזבלנקה. על כן, כאשר החל הרישום לצורכי עלייה והמועמדים אושרו לבדיקה רפואית – גרניקר ומתן מצאו ביניהם רק אחוז קטן של צעירים המתאימים לעבודה חקלאית.

במהלך הסיור, נרשמו 337 משפחות – 1904 נפשות – כמועמדות לעלייה. מבין אלה – אישר ד"ר מתן 192 משפחות – 1126 נפשות – לבדיקה רפואית וכן אישר העלאתן של 28 משפחות – 140 נפשות – משני כפרים אחרים, לעלייה ללא סלקציה.

גרניקר הסתייג מהדו"ח של מתן לשרגאי. הוא טען כי מוקדם עדיין להסיק כי " אין עובדי אדמה יהודים ", מן הטעם הפשוט שהוא לא ביקר בכל הכפרים. גרניקר החליט עתה לצאת לבדו לכפר איית ארבע. בעזרתו של י. אלקיים, יהודי ממראקש שהקים שירות קנטינות בדרום מרוקו, יצא גרניקר במשאית זעירה לעיירה טאדרט.

כאשר בידו מכתב המלצה מאלקיים לנכבד ערבי מקומי. לאחר לינת לילה, יצא גרניקר למחרת היום, בלוויית מורה דרך ערבי, בכיוון לכפר איית ארבע. הם הלכו ברגל מרחק של 15 קילומטר והגיעו לכפר בעיצומו של חג שמחת תורה.

מפאת החג, רוב היהודים היו בבית הכנסת ורק מיעוטם היו בשדה. התרגשות למראה שליח מישראל, הייתה רבה. היהודים הזמינו את גרניקר ומלווהו להסב עמם לסעודת חג. לאחר שסיפר להם על מטרת בואו – 16 משפחות נרשמו בו במקום לעלייה לישראל.

יהודי איית ארבע היו גבוהים וחסונים, אדוקים מאוד בדתם, מלאי תום וקשורים מאוד לאדמתם. איש מהם לא ידע מתי וכיצד הגיעו להרי האטלס. הם רק אמרו כי מפאת הניתוק, איש מבין שליחי ישראל לא הגיע עד אז אליהם וכי הקשר עם המרכז העירוני הסמוך – מצריך 7 ימי רכיבה על פרד או חמור.

הם מסרו לגרניקר את שמותיהם של 26 כפרים, שבהם מתגוררים יהודים והכפר הקרוב ביותר – איסיריס  נמצא מרחק של 20 ק"מ. רץ שנשלח לאיסיריס, שב בלילה ובפיו הודעה, כי הכפר כולו מצפה בהתרגשות לבואו של ה " גואל ".

למחרת, יום טוב שני של גלויות, העמידו יהודי איית ארבע לרשותו של גרניקר שתי פרידות ומלווה ושלחו אותם לכפר איסיריס. הם הגיעו לבית הכנסת באמצע תפילת מוסף. היהודים יצאו לקראתו כשהם עטופים בטליותיהם וקיבלו אותו בהתלהבות רבה.

גרניקר נכנס לבית הכנסת – חורבה קטנה ואפלה., שלא היה בה ארון קודש. ספרי התורה עמדו בפינה, על הרצפה. בעוד החזן מנעים בזמירותיו, עמדו המתפללים והתבוננו ב " משיח מירושלים ", שבר לגאול אותם מעוניים.

למרות קדושת החג – החל גרניקר מיד ברישום המועמדים לעלייה. הוא הסביר כי יש להזדרז יען כי בכמה כפרים הקדים השלג לרדת והיה הכרח לסיים את הרישום, עוד לפני עונת הגשמים. אחרת – תידחה העלייה עד לחודשי האביב.

מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע יכין תמונה

ככל שהתמיד במלאכה, כן שוכנע גרניקר שזהו החומר האנושי הטוב ביותר המתאים לעבודת אדמה ולהתיישבות בישראל. יהודים אלה ידעו את מלאכתם, המעבר לחיי חקלאות בארץ לא יהווה עבורם משום זעזוע – הם מסתפקים במועט, ועל כן גם קליטתם לא תעורר בעיות.

הם יוכלו להתיישב בהר או בנגב – אף כי – כמובן, יהיה צורך ללמדם להשתמש בכלי עבודה מודרניים. היהודים שחיו באטלס הגבוה – הצפוני, היו ברובם חקלאים ממש. ואלה שחיו במורדות האטלס – הדרומי – רק חלקם היו עובדי אדמה ויתרם עסקו במלאכות שונות.

המעבר מכפר לכפר לא היה פשוט. כך, למשל, בכפר איית בוגמאז לא ניתן לגרניקר אפילו להיכנס, למרות שהיה בידו אישור ממפקד המחוז – הקאדי -. גרניקר עשה את דרכו ברגל, או על גבי פרידה. לרוב היו עמו 2 -3 מלווים יהודים, בני הכפרים שבהם ביקר.

הדרך הייתה קשה ורבת מכשולים. כך, למשל בדרך לאחד הכפרים היה עליהם לחצות נהר חמש פעמים. בפעם הראשונה הם חצו את הנחל כשכולם רכובים על חמור אחד. בפעם השנייה – הנחל גאה על גדותיו והחמור מיאן להיכנס למים. לכן צלחו את הנהר ברגל.

בפעם השלישית חצה גרניקר את הנחל יחד עם שניים ממלוויו – רפאל ושמעון דרעי. דרעי חזר לגדה השנייה, על מנת לעזור למלווה נוסף – ועקנין – אך שניהם כמעט טבעו במים. שלושת המלווים לא רצו להמשיך עוד ברגל. על כן בבואם לכפר הראשון, הם שכרו שתי פרידות, שבעזרתן הן חצו את הנהר פעמיים נוספות, עד שהגיעו למחוז חפצם.

כפר טיפוסי בהרי האטלס, היה מורכב מחושות חימר שהוקמו סביב חצרות משותפות. בכל חושה התגוררה המשפחה שמנתה, בדרך כלל, 8 – 10 נפשות. פתח החושה – צר, התקרה נמוכה וב " חדר " לא היה אוורור.

מפאת הצפיפות הגדולה, לא היו בחדר רהיטים ובני הבית אכלו וישנו על הרצפה, או על גבי מחצלת או שטיח קטן וזול. בחצר ליד כל פתח, עמד מכל מים – לרוב כד מחרס אך לעתים גם מפח, או אפילו מעור. במרכז החצר עמד " תנור " – ששימש את כל הדיירים לאפיית לחם ולבישול.

הגברים היהודים בכפר לבשו תחתונים קצרים עשויים מפשתן וכותונת שאותה לבשו והחליפו אחת לכמה שבועות. ברחוב הם עטו על שכמם גלימת צמר – ג' אבה – ארוכה בצבע שחור – להבדילם מהמוסלמים שעטו ג'לאבה לבנה או אפורה.

בחורף ישנו כשהם עטופים בגלימתם, כדי להגן עליהם מפני הקור. לבושן של הנשים היה פשוט אף הוא. גם הן עטו גלימה, את ראשן כיסו במטפחות ומעליהן קשרו צעיף שחור, שכיסה את הקודקוד ואת המצח. גם הילדים והילדות עטו גלימה ורק כאשר התבגרו – הם לבשו מתחתיה תחתונים.

ברוב שעות היום הסתובבו הילדים באפס מעשה. בכפר לא היה בית ספר ולשדה לא נהגו לצאת. חדר קטן שימש כ " תלמוד תודה " ובו למדו לשנן את התפילות בעל פה. לעתים נהג הרב לאסוף את הילדים וניסה ללמד אותם לקרוא תורה ותפילות.

אך ברוב הכפרים היו הילדים בורים ועמי ארצות. מזונם של היהודים היה דל. ביום, הם טבלו את פיתם בשמן ובמלח ורק בערב אכלו בשר, בהיותו מצרך עממי וזול, האב היה ראש המשפחה ועל פיו  נשק כל דבר.

העבודה בשדה, פיגרה אחרי החקלאות בישראל, כדי 100 שנה. כוחות המשיכה שהיו נהוגים בעונת הזריעה, היו צמדים של שור וחמור, פרד ושור, חמור וגמל וכו…..למרות שפע המים, מעטים מאוד היו גידולי השלחין. – מילון אבן שושן – (ז') השקיה מלאכותית, תעלות השקיה, תעלות הרוויה, מערכת השקיה מעשה ידי אדם

העבודה בשדה התחילה למחרת היורה. בחורף – זרעו תבואות חורף ובאביב – את תשובות הקיץ. הקציר נעשה בעזרת המגל וגם החריש נשעה בשיטות פרימיטיביות. בניגוד לנשים בערים הגדולות, היו הנשים היהודיות בכפרי האטלס משתפות עצמן בעבודת השדה, בעיקר בתקופת הקציר וזאת, כמובן, נוסף על עבודת הבית.

בקיץ – הן היו קוצרות. מעמרות ובעיקר מלקטות, יען כי הלקט כולו " שלהבן " ואין לבעל חלק בו. לחקלאים ה " מבוססים " היו גם כמה עופות שהטילו ביצים וכן הייתה להם עז או פרה דלה וצנומה, שנתנה מעט חלב.

לקראת סוף 1954, גבר גל הטרור במרוקו ועקב זאת גבר גם הלחץ היהודי לעלייה. מחשש לפגיעות בהם, תבעו היהודים לבטל את חוקי הסלקציה ובמקרים מסוימים אף היכו את שליחי העלייה, על כי מנעו עלייתה של משפחה זו או אחרת.

במטרה להקל את עלייתם של בני הכפרים, קבע ד"ר מתן, ב – 27 באוקטובר 1954, כי הוא סומך על שיקוליו של גרניקר וכי בביקוריו בכפרים, עוד לפני החורף, ידאג גרניקר לבחירת מועמדים להתיישבות, אך גם ימליץ על מועמדים המתאימים לעלייה, במסגרת הכללית.

מבצע יכין – שמואל שגב

יהודי האטלס

אלה שאינם מועמדים להתיישבות, יהיו חייבים לעבור בדיקה רפואית. אם מפאת קשיי תחבורה, לא יוכלו המועמדים להגיע למקום הבדיקה – רשאי גרניקר לאשר אותם לעלייה, גם ללא בדיקה רפואית. גרניקר הוסמך גם לאשר עלייה בלתי סלקטיבית של כפרים שלמים, בתנאי שמספר המקרים הסוציאליים בהם לא יעלה על 10%.

כפרים אלה, יעברו את הבדיקה הרפואית בקזבלנקה – רק לצורך אבחון מחלות ולא לשם פסילת הזכות לעלייה. גרניקר העריך שניתן להעלות מהרי האטלס כ – 1.500 משפחות של עובדי אדמה. היו מקרים בהם לא הצליח השליח הישראלי להגיע לכפר מסוים, ואז היו שולחים אליו רצים – מדוע פסח עליהם, האם הם גויים ?

המסירות הרבה שגילה גרניקר בעבודתו, והצלחתו ברישום עובדי אדמה יהודים מהרי האטלס, עוררה את " קנאתם של שליחים אחרים. תוך זמן קצר, החלו להישמע בירושלים טענות, כאילו גרניקר מרבה בפיזור הבטחות שהסוכנות היהודית אינה מסוגלת לממשן.

ד"ר מתן נחלץ מיד להגנתו של " השליח מנהלל ". במכתב לתנועת המושבים, מיון ה -10 בינואר 1955, כתב ד"ר מתן לאמור : " הייתי בסיור עם מר גרניקר במשך 24 ימים. ביקרנו ב- 26 כפרים ונפגשנו עם כ – 5.000 יהודים.

ידוע לי שגרניקר הסביר למועמדי לעליה ולהתיישבות את כל הקשיים המחכים להם בארץ. לעתים, היה אפילו מגזים בקשיים אלה, כדי להיות בטוח שהעולים יהיו מוכנים לכל. לא שמעתי אף פעם שגרניקר הבטיח לאנשים תנאים נוחים, להיפך – הוא היה מתאר בפני המועמדים תמונה יותר אפורה מאשר במציאות ".

ב – 18 בינואר 1955, הזהיר גרניקר במכתב אל יושב ראש מחלקת העלייה ש.ז.שרגאי, כי שערי מרוקו עומדים לפני נעילה. במקרה כזה – יהודי הכפרים יהיו הראשונים לפורענות. הוא טען כי יהודי האטלס, הם החומר האנושי המתאים ביותר להתיישבות, וכי חומר זה עולה ברמתו עם החומר שהכיר.

" כולם אנשי עבודה וכולם תובעים – העבירו אותנו לארץ, תנו לנו אדמה ואנו נאחז בה בציפורניים " – כתב גרניקר.

בסוף פברואר 1955 , ראה גרניקר ברכה ראשונה בעמלו : קבוצה ראשונה של עובדי אדמה יהודים, מהכפר איית בוגמאז, הגיעה ב – 24 בפברואר לנמל חיפה והועברה הישר למחנה ההכשרה " חרובית " בחבל לכיש. בתום ההכשרה, עברו 57 משפחות להתיישבות ב " עוצם " ועוד 13 משפחות הצטרפו למושב איתן של הפועל המזרחי.

אף על פי כן אין לומר כי הדרך לעלייתם של כל יהודי האטלס הייתה כבר סלולה. ב – 28 בפברואר 1955, כתב לוי אשכול לגרניקר כי מפאת קשיי תקציב, אי אפשר יהיה לקלוט יותר מ – 500 – 600 משפחות מתושבי הכפרים שאורגנו על ידו.

על כן, הוא תבע ממנו להפסיק את תזוזת הכפרים – עד להודעה חדשה. " עליך לעשות כל מאמץ להשתחרר במרוקו מהמטען של מקרים סוציאליים הנספחים לאנשי הכפרים. אין אני צריך להדגיש הקשיים הנגרמים הן לכפרים הקולטים והן למדינה, בהבאת מקרים אלה ארצה…" כתב אשכול.

אך המצב הפנימי במרוקו הלך והחמיר והלחץ לעלייה גבר. בהתאם לכך, הגיע יצחק קורן, מזכיר תנועת המושבים באפריל 1955, לסיכום הבא :

1 – בעלייה מצפון אפריקה תינתן זכות קדימה לעלייתם של היהודים הכפריים.

2 – יש להימנע מלהוציא מהכפרים אנשים שמבחינה בריאותית וסוציאלית, לא יוכלו לעלות להתיישבות חקלאית, פרט למקרים בהם השארתם של אותם אנשים תמנע עלייתם של יתר בני המשפחה, או במקרה שתהיה נשקפת סכנה לחייהם, לאחר צאת הצעירים. במקרה כזה יעביר יהודה גרניקר את אותם היהודים לקזבלנקה ושם תטפל בהם מחלקת העלייה.

סיכום זה נתקבל על דעת הסוכנות היהודית. ב- 5 במאי 1955, שיגר שרגאי לתנועת המושבים העתק מההנחיות ששלח לנציגו בקזבלנקה, עמוס רבל :

1 – זכות קדימה לעלייה ממרוקו תינתן לאנשי הכפרים ולארגונים התיישבותיים מערי השדה.

2 – יש להורות לשליחי תנועת המושבים, כי בכל מקרה שמשפחות לא אושרו לעלייה – יועברו משפחות אלה לערים הגדולות, על חשבון הקהילות המקומיות ועל חשבון הג'וינט. על ידי כך יחוסל הכפר כולו ולא יוותרו בו יהודים.

3 – הארגונים ההתיישבותיים יקבלו כמחצית מהעולים הללו.

4 – שליחי תנועת המושבים במרוקו הם שליחי מחלקת העלייה ופועלים על פי הוראותיו.

ב – 24 במאי 1955, התלונן גרניקר במכתבו לשרגאי כי יש עיכובים בהפעלת הסדר זה. הוא טען כי הבטיח ל – 700 משפחות מ – 40 כפרים, כי יוכלו לעלות בקרוב ארצה. אך בינתיים חלפו 7 חודשים ואין תזוזה בעניינם. גרניקר סיים מכתבו באומרו כי הוא אומנם מנסה להרגיע מבטיח כי " הגאולה קרובה ", במקום זאת חשים הכול כי " הקרקע בוערת ".

באוגסט 1955, במלאת שנתיים להדחת סידי מוחמד בן יוסף, התערער הביטחון הפנימי במרוקו בצורה מסוכנת. גל של מעשי אלימות שטף את המדינה ופורעים ערבים ערכו טבח אכזרי בקרב האזרחים הצרפתיים בקזבלנקה.

דבר זה הגביר את הפחד בקרב היהודים בהרי האטלס. הם באו לקזבלנקה וסיפרו כי שכניהם המוסלמים אומרים להם : " צאו ולכו, הבתים אינם בתיכם והאדמה אינה אדמתכם ". יהודים ברחו מכפרים שונים, השאירו הכול מאחוריהם והגיעו לקזבלנקה כשרק גופיה לעורם.

קיימת הייתה תחושה שהאדמה בוערת ממש וכי מרוקו עמודת לפני מאורעות דרמטיים. שבטים ברברים ירדו מהרי האטלס ותקפו שיירות של צבא צרפתי. במרקש הוטל עוצר בכל האזור וקיים היה חשש להתפרצויות אלימות בכפרי הדרום.

מבצע יכין – שמואל שגב-עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל

מבצע יכין 2

באווירת חירום זו, התכנסה בירושלים, ב – 20 באוגוסט 1955, ישיבת הועד הפועל הציוני. באותה ישיבה, מסר עמוס רבל דו" על מצב העלייה ממרוקו. הנקודה המרכזית בדבריו הייתה – שאין להתייחס עוד לעלייה זו כאל עלייה רגילה, אלא כ " עליית הצלה ".

גרניקר מסר בידו של רבל מכתב לראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי ובו טען כי יהודי קזבלנקה יתכן ויפגעו ראשונים – אך ישנו בעיר צבא שיוכל להצילם. לא כן תושבי הכפרים. איש לא ידע אפילו שנרצחו. גרניקר תבע לכן, מתן עדיפות בעלייה ליהודי האטלס, הצפויים להשמדה ממש.

ב – 23 באוגוסט 1955 יצאו עולי מרוקו בישראל להפגנה מול רחבת הכנסת בירושלים. המפגינים נשאו כרזות שבהן קראו להצלת יהודי צפון אפריקה כולה. למחרת, ב – 24 באוגוסט, פרצו מהומות במזאגאן, ליד קזבלנקה.

פורעים ערבים פרצו לגטו ורצחו 8 יהודים ופצעו 40 אחרים. 40 בתים נשרפו, רהיטים נשברו והושלכו לרחוב. 1.300 היהודים במזאגאן נותרו בעירום ובחוסר כל. אך מתוך 240 המשפחות במקום, אושרו לעלייה רק 75 משפחות.

מפאת כללי הסלקציה הנוקשים נפסלו לעלייה כל יתר המשפחות. הייתה זו טרגדיה נוראה. אך אפילו מצב חירום זה, לא השפיע על דיוני הוועד הפועל הציוני. בנאום הפתיחה, אמר שר החוץ, משה שרת, כי בצפון אפריקה מתחוללת סופת דמים. אך הוועד הפועל הציוני הותיר את חוקי הסלקציה, כפי שהיו.

ב – 4 בספטמבר 1955, חזר עמוס רבל לקזבלנקה ומסר דו"ח על דיוני הוועד הפועל הציוני בירושלים. גרניקר השמיע באוזניו טענות קשות, אך לא היה ביכולתו של רבל לשנות את ההוראות שבידו. המצב הפנימי במרוקו הלך והחריף.

פרעות פרצו במקנאס, בפאס ובמרקש. בכפר ואד-זאב ליד מקנס, שרפו מתפרעים מוסלמים בית חולים על חוליו. בתי היהודים נשרפו ונבזזו. כ – 120 המשפחות בכפר נרשמו לעלייה, אך מהן אושרו 90 משפחות בלבד.

יהודה גרניקר לא אמר נואש. בספטמבר 1955, הקים " השליח מנהלל " במרקש את גרעין " שובה ", שמנה כ 70 -80 משפחות. היה זה חומר אנושי מעולה. המפרנסים היו בגיל 20 – 35 שנה, רובם בעלי השכלה והכרה ציונית, חלקם בוגרי בית הספר החקלאי של " אליאנס ".

גרעין זה יצא ממרקש בפברואר 1956 וב – 14 במרס, הקים בחבל תענך את מושב דבורה, שהוא כיום אחד היישובים הפורחים ביותר בחבל. בסך הכו עלו במגרת גרעין זה 56 משפחות.

אחד משבעת מארגני גרעין " שובה " היה ויקטור פרץ, לשעבר מורה בבעת הספר " אליאנס " במרקש וכיום מנהל בית ספר התיכון " ניר העמק " בעפולה. בביתו הנאה והמרווח במושב דבורה, סיפר ויקטור פרץ על התארגנות הגרעין ועל ההכנות לעלייה לישראל.

הוא אמר : " הייתי חבר מפלגת ה " איסתיקלאל " ותמכתי בעצמאותה של מרוקו. אף על פי כן פחדתי ממה שעתיד לקרות ליהודים לאחר העצמאות. אני עצמי הייתי חבר בתנועת " הבונים ", בעוד שאשתי לעתיד הייתה חברה בתנועת " דרור ".

גם חברים אחרים בגרעין, היו חברי תנועות הנוער הציוניות. לאחר התגבשות הגרעין, למדנו עברית והחלטנו להקים בישראל מושב. על מנת להכשיר עצמנו לחקלאות, התנדבנו לעבודות גינון שונות במוסדות הקהילה היהודית במרקש.

אף כי כולנו היינו חברי תנועות נוער ציוניות, לא נשלח אלינו שליח מהארץ. לכן למדנו ידיעת הארץ ומחנאות בכוחות עצמנו. לאחר שרעיון העלייה הבשיל, פנינו למחלקת העלייה בקזבלנקה וביקשנו לרשום אותנו לעלייה.

יהודה גרניקר בא לבקר אותנו יחד עם יצחק בן שמש, משדה חמד, ששימש כנציג מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. סיפרנו להם כי הגרעין שלנו מונה 56 משפחות וכי בכוונתנו להקים מושב בישראל. גרניקר הבטיח לטפל בנושא זה בדחיפות.

לאחר מספר שבועות, הודיע לנו גרניקר כי אנו עתידים להתיישב במושב גבורה, בחבל תענך. הוא הזהיר אותנו כי ייתכן והבתים לא יהיו מוכנים, השטח עודנו בוצי וסלילת כביש הגישה לחבל, טרם הסתיימה. על כן, ייתכן ונצטרך לגור מספר חודשים באוהלים.

היינו מוכנים לכך. אך מה רבה הייתה הפתעתנו בהגיענו למושב ובראותנו את הבתים מוכנים כמעט. היו אלה בתים של 42 ממ"ר וכללו 2 חדרים ומטבח. בבתים הייתה רצפת בטון ודלת כניסה, כל הדלתות הפנימיות היו חסרות והמושב עצמו טרם חובר לרשתות המים והחשמל.

עד להתחברותנו לרשת של " מקורות ", כעבור מספר שבועות, קיבלנו באמצעות מיכלית צבאית, שסיפקה לכל משפחה כמה דליי מים ליום. החיבור לרשת החשמל נעשה כעבור חמש שנים ….."

מבצע יכין – שמואל שגב

מבצע יכין

מושב דבורה לא היה היישוב הראשון שקם בחבל תענך, קדם לו המושב " מלאה, שקם ב – 1 בינואר 1956 ואשר בו התיישבו עולים מהכפר אסמר ואזור איית בולי שבהרי האטלס. מאחר שההתיישבות במלאה הייתה ניסיון ראשון מסוגו, הייתה התכונה לקראת בואם של העולים רבה.

במקום המתינו לעולים נציגי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. משטרת ישראל, קופת חולים והמעוצה האזורית גלבוע. מתיישבים מכפר יחזקאל, הביאו לעולים חלב ומצרכי מזון – תרומתן של המועצות האזוריות יזרעאל, מגידו וגלבוע.

כאשר העולים ירדו מהמשאיות שהביאו אותם מנמל חיפה, הם נראו כבני אחד השבטים היהודים האבודים וכאילו נלקחו מספרי האגדה : יהודים מגודלי זקן ופיאות, בעלי דמות פטריארכאלית, על פניהם ובגדיהם היו עדיין שיירי אבקת החיטוי שבה ריססו אותם, ברדתם מהאונייה.

הגברים היו לבושים מכנסיים תחתונים רחבים – סרוואל – ומעליהם גלימה ארוכה – ג'לאבייה – מצמר כבשים או משיער עזים. לראשם הם חבשו " שאשייא ", מעין מצנפת מוגבהת ללא מצחייה, עשויה מבד לבד שחור.

הנשים נראו צעירות בהרבה מבעליהן והן נשאו את פעוטיהן על גבן. הילדים לבשו בגדים בלויים וכולם נעלו נעלי בית מעור. מטענה הדל של כל משפחה היה צרור בצרור אחד, שהגבר נשא על כתפו. גם עולים אלה מוינו בכפר אסמר על ידי יהודה גרניקר, שהגיע אליהם כשהוא רכוב על גב פרידה ולאחר צעדה בקור ובשלג, במשך כ – 4 שעות.

ואילו חכם חיים גבאי, אף הוא מהרי האטלס ומי שהתיישב באדירים, סיפר על פועלו של " השליח מנהלל ". הוא אמר : " גרניקר היה לנו לגואל. עד היום אין לנו הסבר לתופעה זו – אדם שמימיו לא גר בהרי האטלס, שם נפשו בכפו וחרף השלגים ותלאות הדרך, הגיע לכפרים שלנו.

בלבו לא היה שום פחד ודבר לא עמד לו למכשול. הוא הביא לכול את בשורת הגאולה. אין ספק כי בו נתקיימו דברי חז"ל : " שליחי מצווה אינם ניזוקים ".

מלאה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך השייך למועצה אזורית הגלבוע.

המושב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים מפולין כחלק מתוכנית יישוב חבל תענך. עד סוף שנת 1957עזבו רוב המתיישבים את היישוב אך במקומם באו עולים ממרוקו. רוב התושבים מתפרנסים מענפיחקלאות שונים, לרבות גידול בעלי חיים.

שמו של היישוב לקוח מעולם החקלאות, שכן משמעותה של המילה "מלאה" היא זרע, זאת ניתן ללמוד מהפסוק בספר דברים: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם"

 דְּבוֹרָה הוא מושב באזור הצפון בחבל תענך ליד העיר עפולה, השייך למועצה אזורית הגלבוע.

היישוב הוקם בשנת 1956 על ידי עולים ממרקש שבמרוקו במבצע אכלוס חבל תענך

שמו של היישוב הוא כשם דבורה הנביאה שכפי הנראה ניצחה את סיסרא במקום הזה

ביישוב גני ילדים ובית ספר יסודי "יד לחמישה"

מרוקו בדרך לעצמאות. מבצע יכין – שמואל שגב

 

מרוקו בדרך לעצמאות.מבצע יכין

מבין שלוש מדינות המגרב מרוקו הייתה הראשונה שפתחה במאבק לעצמאותה. בנאום בטנג'יר ב – 10 באפריל 1947, קרא הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף, למרד נגד צרפת. אך מאבקה של מרוקו לעצמאות לא היה קל.

 לאחר אובדן קיסרותה באסיה, נחרדה צרפת מפני גורל דומה באפריקה והיא חששה פן אובדן מאחזיה במגרב, יבטל את מעמדה כמעצמה גדולה בזירה הבינלאומית. ב -44 שנות נוכחותה במרוקו, השקיעה צרפת במדינה זו מאות מיליארדים של פרנקים וסחר החוץ שלה היה תלוי במאוד בשוק הצפון אפריקני.

מרוקו סיפקה לצרפת כוח אדם לצבאה, חומרי גלם לתעשייתה ורבבות עובדים בלתי מקצועיים. " ללא צפון אפריקה, לא תהיה לנו היסטוריה במאה ה- 21. נהגו לומר מדינאים ומפקדי צבא צרפתיים שונים.

מרוקו היה המדינה המערבית ביותר בעולם הערבי ובגלל מיקומה הגיאוגראפי ובשל מציאותם של רכסי הרים גבוהים בתחומיה, היא נשארה מבודדת במקצת מהעולם הערבי. לעומת הדרום המדברי, האקלים לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון הוא נוח והמדינה משופעת בכרמים, מטעי זיתים, יבולי תירס ויערות.

450 אלף צרפתים ואירופים – ספרדים בעיקר – הקימו במרוקו חווה חקלאית רחבות ידיים, מטופחות יפה ומשופעות במים והפריחו את הגבעות השוממות. מהנדסים צרפתיים הפיקו ממכרותיה כמויות גדולות של מנגן והעלו את מרוקו לדרגת יצואנית הפוספאטים ה -6 בעולם.

בערי החוף הצפופות, שאותן מקשרת רשת מודרנית של כבישים, טלפון ומסילות ברזל – צמחו כמה גורדי שחקים, שהצלו על הרובעים העניים הישנים. כך, למשל, קזבלנקה, שהייתה נמל דייגים עלוב לפני הכיבוש הצרפתי, הפכה לבירתה המסחרית של מרוקו והתחרתה בהצלחה ברבאט, בירתה המנהלית של המדינה.

 ההתעניינות הצרפתית במרוקו החלה בסוף המאה – 17. שגריר מיוחד מטעם לאוי ה – 14 מצא במרוקו קיסרות פיאודאלית אדירה, שנשלטה ביד רמה על ידי מולאי איסמאעיל " צמא הדם " 1672 – 1727. הלה היה השליט השני בשושלת העלווית ובימיו הייתה מרוקו שקטה ומאוחדת, יותר מאשר אי פעם בעבר.

בין הישגיו הגדולים של איסמאעיל מנו את כיבוש לראש – ב- 1683 שהייתה בשליטה ספרדית מאז 1610 ואת כיבוש טנג'יר – 1684 – שהייתה בשליטה בריטית מאז 1662. בשנת 1682, חתם מולאי איסמאעיל על חוזה מסחרי עם צרפת, שעל פיו הוענק לה מעמד  " המדינה המועדפת ביותר ".

לאיסמאעיל היו 549 נשים ופילגשות וכינויו " צמא הדם " בא לו בשל מצוותו לחנוק את בנותיו, מיד בהוולדן. על כן לא ייפלא שכאשר ביקש איסמאעיל את ידה של בת מלך צרפת, סירב לואי ה – 14 שבתו תהיה אשתו ה – 550 של שליט מרוקו.

לאחר מותו של איסמאעיל, פרצה מלחמת ירושה אכזרית בין 800 בניו והמאבקים הממושכים ערערו את השלטון והביא להתפוררותו ההדרגתית.

התחרות האימפריאליסטית באפריקה במאה ה- 19, מצאה את מרוקו במצב של תוהו ובוהו מוחלט. לאחר כיבוש אלג'יריה בשנת 1830, לטשה צרפת את עיניה גם לתוניסיה ולמרוקו. אך רק ב – 1904, הכירה בריטניה בזכויותיה של צרפת במרוקו, בתמורה להכרה צרפתית במעמד הבכורה של בריטניה במצרים.

לאחר שני סכסוכים עם ספרד וגרמניה, חתם סולטאן מרוקו ב – 1912 על חוזה פאס, שהפך את ארצו לפרוטקטוראט צרפתי והגנרל הוברט ליוטיי, נתמנה כנציב עליון צרפתי ראשון במרקאש.

ליוטיי היה האחרון בין בוני האימפריה הצרפתיים. לאחר שסייע להשליט את מרותה של צרפת בהודו סין ובאלג'יריה, בא קצין פרשים נועז זה, להשליט סדר גם במרוקו, " בשמו ולמענו של הסולטאן. במשך 13 שנים, שלט ליוטיי במרוקו ביד רמה.

הוא היה שליט נאור ותרם רבות לפיתוחה של המדינה ולאכיפת החוק והסדר בה. לפי מיטב השיטות הקולוניאליות של אותם הימים, פעל גם ליוטיי לפי הכלל של " הפרד ומשול " וניסה לזרוע פירוד בין שבטי הברברים לבין הערבים. הברברים, יושבי ההרים, הם צאצאיהם של תושבי צפון אפריקה הקדומים, שבשנת 455 סייעו לוונדאלים להחריב את רומא.

לאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 684, קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם והחל משנת 711 הם מילאו תקפיד חשוב בכיבושה של ספרד. ליוטיי הצליח לקנות את נאמנותם של הברברים והוא הסתייע בהם רבות לדיכוי מהומות ומרידות מקומיות.

הצלחתו של ליוטיי הביאה לגל גואה של התיישבות צרפתית במרוקו. המתיישבים הצרפתים הוקסמו מעושרה של המדינה, מאקלימה הנוח ומיפי נופיה. אך ככל שתנועת ההתנחלות הצרפתית התרחבה – כך גברה ההתנגדות לנוכחותם והתביעה לעצמאות הלאומית של מרוקו התחזקה.

גלי המרי התכופים, הולידו תנועה לאומית חזקה, שתבעה להגביל את סמכויות הפרוטקטוראט הצרפתי. תנועה זו התחזקה מאוד עם שובם ההדרגתי של כמיליון פועלים מרוקנים, שיצאו לעבודה בצרפת. הללו הביאו עמם לא רק את נשותיהם הצרפתיות היפות והמשכילות, אלא גם את חופש הארגון באיגודים מקצועיים, את התביעות לשיפור תנאי השכר וכמובן – את זכות השיבה ואת חופש ההצבעה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר