מרוקו בדרך לעצמאות. מבצע יכין – שמואל שגב

מרוקו בדרך לעצמאות.

מבין שלוש מדינות המגרב מרוקו הייתה הראשונה שפתחה במאבק לעצמאותה. בנאום בטנג'יר ב – 10 באפריל 1947, קרא הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף, למרד נגד צרפת. אך מאבקה של מרוקו לעצמאות לא היה קל.

 לאחר אובדן קיסרותה באסיה, נחרדה צרפת מפני גורל דומה באפריקה והיא חששה פן אובדן מאחזיה במגרב, יבטל את מעמדה כמעצמה גדולה בזירה הבינלאומית. ב -44 שנות נוכחותה במרוקו, השקיעה צרפת במדינה זו מאות מיליארדים של פרנקים וסחר החוץ שלה היה תלוי במאוד בשוק הצפון אפריקני.

מרוקו סיפקה לצרפת כוח אדם לצבאה, חומרי גלם לתעשייתה ורבבות עובדים בלתי מקצועיים. " ללא צפון אפריקה, לא תהיה לנו היסטוריה במאה ה- 21. נהגו לומר מדינאים ומפקדי צבא צרפתיים שונים.

מרוקו היה המדינה המערבית ביותר בעולם הערבי ובגלל מיקומה הגיאוגראפי ובשל מציאותם של רכסי הרים גבוהים בתחומיה, היא נשארה מבודדת במקצת מהעולם הערבי. לעומת הדרום המדברי, האקלים לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון הוא נוח והמדינה משופעת בכרמים, מטעי זיתים, יבולי תירס ויערות.

450 אלף צרפתים ואירופים – ספרדים בעיקר – הקימו במרוקו חווה חקלאית רחבות ידיים, מטופחות יפה ומשופעות במים והפריחו את הגבעות השוממות. מהנדסים צרפתיים הפיקו ממכרותיה כמויות גדולות של מנגן והעלו את מרוקו לדרגת יצואנית הפוספאטים ה -6 בעולם.

בערי החוף הצפופות, שאותן מקשרת רשת מודרנית של כבישים, טלפון ומסילות ברזל – צמחו כמה גורדי שחקים, שהצלו על הרובעים העניים הישנים. כך, למשל, קזבלנקה, שהייתה נמל דייגים עלוב לפני הכיבוש הצרפתי, הפכה לבירתה המסחרית של מרוקו והתחרתה בהצלחה ברבאט, בירתה המנהלית של המדינה.

 ההתעניינות הצרפתית במרוקו החלה בסוף המאה – 17. שגריר מיוחד מטעם לאוי ה – 14 מצא במרוקו קיסרות פיאודאלית אדירה, שנשלטה ביד רמה על ידי מולאי איסמאעיל " צמא הדם " 1672 – 1727. הלה היה השליט השני בשושלת העלווית ובימיו הייתה מרוקו שקטה ומאוחדת, יותר מאשר אי פעם בעבר.

בין הישגיו הגדולים של איסמאעיל מנו את כיבוש לראש – ב- 1683 שהייתה בשליטה ספרדית מאז 1610 ואת כיבוש טנג'יר – 1684 – שהייתה בשליטה בריטית מאז 1662. בשנת 1682, חתם מולאי איסמאעיל על חוזה מסחרי עם צרפת, שעל פיו הוענק לה מעמד  " המדינה המועדפת ביותר ".

לאיסמאעיל היו 549 נשים ופילגשות וכינויו " צמא הדם " בא לו בשל מצוותו לחנוק את בנותיו, מיד בהוולדן. על כן לא ייפלא שכאשר ביקש איסמאעיל את ידה של בת מלך צרפת, סירב לואי ה – 14 שבתו תהיה אשתו ה – 550 של שליט מרוקו.

לאחר מותו של איסמאעיל, פרצה מלחמת ירושה אכזרית בין 800 בניו והמאבקים הממושכים ערערו את השלטון והביא להתפוררותו ההדרגתית.

התחרות האימפריאליסטית באפריקה במאה ה- 19, מצאה את מרוקו במצב של תוהו ובוהו מוחלט. לאחר כיבוש אלג'יריה בשנת 1830, לטשה צרפת את עיניה גם לתוניסיה ולמרוקו. אך רק ב – 1904, הכירה בריטניה בזכויותיה של צרפת במרוקו, בתמורה להכרה צרפתית במעמד הבכורה של בריטניה במצרים.

לאחר שני סכסוכים עם ספרד וגרמניה, חתם סולטאן מרוקו ב – 1912 על חוזה פאס, שהפך את ארצו לפרוטקטוראט צרפתי והגנרל הוברט ליוטיי, נתמנה כנציב עליון צרפתי ראשון במרקאש.

ליוטיי היה האחרון בין בוני האימפריה הצרפתיים. לאחר שסייע להשליט את מרותה של צרפת בהודו סין ובאלג'יריה, בא קצין פרשים נועז זה, להשליט סדר גם במרוקו, " בשמו ולמענו של הסולטאן. במשך 13 שנים, שלט ליוטיי במרוקו ביד רמה.

הוא היה שליט נאור ותרם רבות לפיתוחה של המדינה ולאכיפת החוק והסדר בה. לפי מיטב השיטות הקולוניאליות של אותם הימים, פעל גם ליוטיי לפי הכלל של " הפרד ומשול " וניסה לזרוע פירוד בין שבטי הברברים לבין הערבים. הברברים, יושבי ההרים, הם צאצאיהם של תושבי צפון אפריקה הקדומים, שבשנת 455 סייעו לוונדאלים להחריב את רומא.

לאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 684, קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם והחל משנת 711 הם מילאו תקפיד חשוב בכיבושה של ספרד. ליוטיי הצליח לקנות את נאמנותם של הברברים והוא הסתייע בהם רבות לדיכוי מהומות ומרידות מקומיות.

הצלחתו של ליוטיי הביאה לגל גואה של התיישבות צרפתית במרוקו. המתיישבים הצרפתים הוקסמו מעושרה של המדינה, מאקלימה הנוח ומיפי נופיה. אך ככל שתנועת ההתנחלות הצרפתית התרחבה – כך גברה ההתנגדות לנוכחותם והתביעה לעצמאות הלאומית של מרוקו התחזקה.

גלי המרי התכופים, הולידו תנועה לאומית חזקה, שתבעה להגביל את סמכויות הפרוטקטוראט הצרפתי. תנועה זו התחזקה מאוד עם שובם ההדרגתי של כמיליון פועלים מרוקנים, שיצאו לעבודה בצרפת. הללו הביאו עמם לא רק את נשותיהם הצרפתיות היפות והמשכילות, אלא גם את חופש הארגון באיגודים מקצועיים, את התביעות לשיפור תנאי השכר וכמובן – את זכות השיבה ואת חופש ההצבעה.