משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן
תקריות בין יהודים ובין מוסלמים
כפי שפורסם ב־JC ב־11 בדצמבר 1863 לפי מידע מטנג׳יר, שמלבד מן העלילה בסאפי היו גם תקריות בין יהודים למוסלמים. יהודי התיז בוץ בטעות על פניו של מוסלמי, משרתו של קונסול ספרד. לפי דרישתו של הקונסול נדון היהודי למלקות. הכתב כתב במסקנה שמוטב שמונטיפיורי ייסע למדריד ולא למרוקו.
רשמיו של מבקר בריטי
בריטי ששמו רוברט ספנסר ווטסון (1911-1837) (Robert Spencer Watson), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כותב שקיבל מכתב המלצה מסר משה מונטיפיורי לרב הראשי של מרוקו [בתקופה זו לא היה רב ראשי, הכוונה לחכם חשוב, אולי הרב הראשי של טנג׳יר בן ג׳ו], והיא שימשה המלצה מועילה ליהודים בכל מקום שעבר בו בארץ הזאת. ליהודים כאן מחויבות לאישיות הזאת, שעשתה מאמץ למען היהודים בשנת 1863 כשהיו תחת עננה כבדה.
וכאן הוא מספר את סיפור העלילה בסאפי: ספרדי בסאפי מת מוות פתאומי, וכנראה הורעל. סגן הקונסול של ספרד עמד על הצורך לחקור את המקרה חקירה יסודית. נער יהודי בן 14 הודה לאחר עינויים שהשתמש ברעל, וסיבך עשרה או אחד עשר יהודים בעניין. אחד מהם עבר עינויים, אבל התעקש שאינו יודע כלום. גם הנער חזר בו מהודאתו כשפסקו העינויים. הוא נידון למוות, והשני נשלח לטנג׳יר כדי להוציאו להורג שם. שאר הנאשמים בפרשה נאסרו, והיה חשש שגורלם יהיה כגורל האחרים.
בספר שפורסם בשנת 1884 נזכר יעקב ויזמאן, נער בן 14, שלא עמד בעינויים, והודה שהשתמש ברעל. מחמת העינויים הסגיר עוד 11 יהודים, שכביכול אשמים ברצח. שמונה נאסרו, ושלושה נשלחו לטנג׳יר. יהודי אחר, ושמו אליהו לאלוש, עונה, ולאחר שתמו העינויים, חזר בו מהודאתו, ולמרות זאת הוצא להורג.
בספר על יהודי טנג׳יר פורסמו פרטים על הפרשה המבוססים על הפרוטוקולים של הנהגת הקהילה בטנג׳יר
ב־30 ביולי 1863 מת סניור Montilla, גובה מכס ספרדי בסאפי, לאחר מחלה של 5-3 ימים. סגן קונסול ספרד בעיר חשד במשרתו היהודי ששמו יעקב בן יהודה עכן, יליד מוגדור. לכן הלה נאסר באשמת ההריגה והולקה. סגן הקונסול הציע לשחררו אם יסגיר יהודים אחרים. הנער הודה לאחר ייסורים שאליהו לאלוש היה שותפו לרצח. לאלוש היה נשוי, אב לשני ילדים ותומך יחיד באביו העיוור. הוא עונה עינויים אכזריים יותר. הם הסגירו עוד שני יהודים: מכלוף אפלאלו וצאידו. לפי האשמה גנב עכן אקדח ושעון בעת שחלה המוכס. אשה הרה שמכרה חלב למוכס נאסרה, ולאחר מכן שוחררה. משפחות הנאסרים הפגינו מול מסגד למען שחרורם, אבל לשווא. כשברח לאלוש, משפחתו נאסרה והולקתה. סגן הקונסול של צרפת ששמו Gámbaro, שייצג גם את קונסול בריטניה קארסטנסן בהיעדרו, הסגיר את הבורח. סגן קונסול ספרד בסאפי בתמיכתו של שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, לחץ על הקאדי המקומי לדון את לאלוש למוות. הרב של סאפי, ר׳ סעדיה רבוח, ביקר את עכן בכלא, וגילה שעכן נאלץ להודות. על כן פנה הרב לקאדי בשאלה: ׳האם כל העלמא של מרוקו פסקו פסק דין מוות על כל יהודי מרוקו?׳ כאשר היו עכן ולאלוש אמורים להיות נידונים למוות, דיווח שגריר ספרד שהיהודים האלה הוצאו להורג בפקודת הסלטאן לפי צו מלכותי.
ב־14 בספטמבר נכרת ראשו של עכן בסאפי בלא משפט. הרב רבוח לא הורשה לבקר אותו כדי לומר ׳שמע ישראל׳. לאלוש, שטען לחפותו, נשלח לטנג׳יר לפי דרישת שגריר ספרד, והוצא שם להורג בפומבי ב־13 בספטמבר 1863 בלא משפט לאחר שאמר ׳שמע ישראל׳. גם מכלוף אפלאלו וצאידו הוצאו להורג. חלקו של שגריר ספרד במעשה התברר לאחר מכן. שני צעירים מטנג׳יר – אלקאים ובן הרוש – זרקו בלא כוונה בוץ על משרתו המוסלמי של השגריר. כשאיים המוסלמי עליהם בעונש, שאלוהו: ׳האם אתה עומד להורגנו כמו את היהודים בסאפי?׳ לפיכך אחד הולקה, ושניהם נאסרו לפי דרישת המשרת. כששמע שגריר ספרד על המאורע, פקד להלקותם ותבע שלא ישוחררו עד שיחליפו את בגדיהם האירופאים ללבוש האופייני ליהודים בממלכה. דוד סרוסי מסאפי כתב למשה פארינטה כדי שיתערב למען הנאסרים. ההנהגה שביקשה ללמוד היטב את הפרטים, חקרה את המקרה, והתברר שלאלוש נתין של בריטניה. היו להם יחסים טובים עם דרומונד האי ולא אבו לקלקלם.
נסכם את הגרסאות השונות לעלילה: משרתו היהודי של המת היה נער בן 14, ושמו אליהו בנילוש [אולי בן ילודן, ולפי מקור אחר, המשרת היה יעקב בן יהודה ויזמאן, בן 24. הוא הואשם בהרעלת אדוניו באמצעות רעל במזון, ולא נערכה נתיחה לאחר המוות. הוא הכחיש, אבל לאחר עינויים אמר את שמם של עשרה יהודים, ששמו מעניו בפיו כדי להפלילם, ואף הודה שהרג ׳עשרה נוצרים או מאה כרצונכם׳. בעקבות כך תבע קונסול ספרד מן הממשל המרוקאי לחקור את הפרשה, וזה סירב. אך הסלטאן העניק לנציגה של ספרד חירות גמורה. על כן נסע שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, לסאפי לחקור את הנושא. בידו הייתה פקודה מהסלטאן למושל העיר. השגריר התייעץ עם הקאדי ועם מושל העיר. השגריר קרא את הודאתו של הנער ודרש לגזור דין מוות עליו ועל שלושה יהודים אחרים. הקאדי התנגד כי הנער הודה בעינויים. אבל לבסוף נאלץ הקאדי לחתום על פסק דין מוות נגד הנער ונגד עוד יהודי ששמו אליהו בנליש. רוב הנאשמים בפרשה נכלאו, אבל איש לא הודה במעשה. נאשם אחד הוא בן עשרים, יליד רבאט ושמו אלקאים, ואחר – בן 22, יליד מראכש ושמו בן הרוש.
לפי גרסה אחרת, הואשמו שבעה יהודים בהריגת הספרדי, בהם שלוש נשים. אחד היהודים הודה שהרג עשרה נוצרים, ולכן הותז ראשו. הכול נידונו למוות בלא חקירה. שניים כבר הומתו; אחד הנאשמים הובל לטנג׳יר, ושם עונה, הודה ונידון למוות. יהודי טנג׳יר פנו לשגריר ספרד והציעו לו שישלמו כופר נפש לאשת הפקיד הספרדי כדי שיורה השגריר לשחרר את הנאסרים. יהודי טנג׳יר גם פנו לשגריר צרפת ולשגריר איטליה, ובאמצעותם הציעו לשגריר ספרד שישלמו לאשת המוכס שנפטר ולבניו כל שנה כל סכום שתקבע ממשלת ספרד, אך לשווא. הנאשם הובל לבית מטבחיים; יהודים פנו אליו והציעו לו שיתוודה על פשעו, אך הוא סירב. אמר ׳שמע ישראל׳, וראשו נכרת. ויהודים אחרים עדיין במאסר.
הרקע הפוליטי לעלילה
הפרשה קשורה לניצחונה של ספרד על מרוקו בתיטואן ולחובת הסלטאן לשלם לספרד [כנאמר בפרק הקודם]. ממשלת ספרד הציבה מוכסים שיגבו מקצת דמי המכס בתור תשלום שהתחייבה מרוקו לשלם לה תמורת החזרת תיטואן לשליטת הסלטאן. סבורים ששני היהודים בסאפי נהרגו, משום שספרד לא קטפה את כל פרות ניצחונה בשנת 1860 במלחמה על תיטואן, וכעת היא כופה על מרוקו להרוג את שני היהודים כדי להשפילה. דרומונד האי מחה מחאה בלתי רשמית, וכך עשו הקונסולים של צרפת ואיטליה בטנג׳יר. קונסול בריטניה בסאפי טען שהנער בחסותו, הואיל והוא מתוניס, שהיא חלק מהאימפריה העת׳מאנית. בספרות הדנה על מרוקו ועל יהודיה במאה ה־19 רואים בפרשה עלילה חסרת כל יסוד ראלי.
ההדים והתגובות בעולם היהודי ובמדינות אירופה ואמריקה
הידיעה הגיעה אל האגודות היהודיות בצרפת, אל נשיא כי״ח, אדולף כרמייה, אל בריטניה וגם אל ארה ״ב. Board of Delegates of American Israelites, המוסד שמייצג את היהודים בניו יורק, פנה למשרד החוץ ולקונסול ארה״ב בטנג׳יר מק מאת (Mc Math), וזה קיבל הוראה משר החוץ סווארד (Seward) למנוע הישנות מקרים של אכזריות ברברית כלפי יהודים. סווארד היה בטוח שכל שאר הנציגים של אירופה יפעלו בנידון. הקונסול דיווח לוושינגטון שהשגריר של ספרד עוין את היהודים. לדבריו, יחסו של הסלטאן כלפי היהודים ידידותי, אבל הוא נכנע למידע מוטעה של פקידיו וללחציה של ספרד.
מלך איטליה, ויקטור עמנואל, כתב לשגרירו בטנג׳יר, דמרטין (Chevalier d’Martine), שיתאמץ עם שאר סגני הקונסולים שלו במרוקו לסייע למונטיפיורי בשליחותו, וימליץ על היהודים לפני הסלטאן. אף קיסר צרפת, נפוליון השלישי, כתב לקונסולים של צרפת במרוקו וביקשם לסייע להצלחת שליחותו של מונטיפיורי ולהגן על היהודים.
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ' 58-55