השפעת העלילה בסאפי על היחס ליהודי תיטואן-אליעזר בשן

6 באוקטובר 1863 – ריד מבקש לדחות את ביצוע גזר דין המוות עד שיבוצע תהליך משפטי, ולא יבולע לקשרים הטובים בין בריטניה ובין הסלטאן

תרגום של מכתב שכתב תומאס ריד לוזיר מחמד ברגאש: (לאחר דברי ברכה מקובלים)

בעקבות ההוראות שקיבלנו היום משר החוץ אנו מעוניינים לדעת מה קרה לשני היהודים האסורים בסאפי בגין הריגת אזרח של ספרד במקום ההוא. בהתאם להליך המשפטי האם ישנה אפשרות שיגזרו עליהם עונש מוות כמו שגזרו על בני דתם בחודש האחרון בסאפי בעוון אותו פשע י ואם כן, הנמען [מחמד ברגאש] מתבקש להעביר לסאפי מיד פקודות לדחות את ביצוע גזר הדין, עד שייערך להם משפט הוגן ויחקרו חקירה מלאה את דבר האשמתם. נתקבלה הוראה להסב את תשומת לבו של הנמען [מחמד ברגאש] לשמועות שנפוצו כאן [טנג׳יר] ושהגיעו לידיעת ממשלת בריטניה, שהיהודים שהוצאו להורג כאן ובסאפי בגין האשמה על הריגת הספרדי, הואשמו בלא עוול בכפם. ובגלל האשמה זו סבלו מאכזריות עד מוות. אם ייגזר עליהם מלוא העונש בלא הליך משפטי, יתערערו קשרי הידידות בין ממשלת בריטניה והאומה ובין הממשלה והאומה במרוקו(תעודה מס׳ 29).

ב־7 באוקטובר 1863 כתב תומאס ריד לשר החוץ, הרוזן ראסל, שהוא שלח היום מברק, ובו כתוב שהוזיר המאורי הבטיח לו שאין כל סיבה לחשש, שיוצאו להורג היהודים שעדיין נתונים במאסר ונאשמו בשותפות ברצח הספרדי. אשמתם לא הוכחה. הפושעים הוצאו להורג בסאפי לפי פקודת הסלטאן ועל פי החוק המוסלמי, שהמודה באשמה מוצא להורג. ההודאה באשמה הוכחה על ידי עדויות נסיבתיות. היהודי שהוצא להורג בטנג׳יר בגין שותפות לעבירה הודה באשמה, אבל עשה זאת לאחר עינויי מלקות. הכותב [תומאם ריד] מצפה לפרטים נוספים בקשר להליך המשפטי הקשור לאשמתם של היהודים (תעודה מס׳ 30).

8 באוקטובר 1863 – תגובת הוזיר: שניים הודו באשמה, שניים אחרים במאסר עד שתוכח אשמתם_; אחד מכחיש כל קשר לנושא, והאחר חזר בו מהודאתו

להלן תרגום מכתבו של הוזיר לענייני חוץ, מחמד ברגאש, למר ריד:

לאחר שהוזיר מאשר את קבלת מכתבו, משיב שפסק הדין הוצא לפועל על שני האנשים שהודו באשמה. שניים אחרים עדיין במאסר עד שתוכח אשמתם. אחד מהם מוסיף להכחיש שיש לו קשר כל שהוא עם העניין, והאחר חזר בו מהודאתו הקודמת. הסלטאן ציווה לעשות צדק. על פי בקשתו של מר ריד אנו כותבים לסאפי, הואיל והכותב [מחמד ברגאש] משוכנע שמר ריד כתב את מכתבו בהסתמך על הידידות השוררת בין ממשלת בריטניה ואזרחיה לבין ממשלת מרוקו ואזרחיה (תעודה מס׳ 31).

מכתבי תודה של מונטיפיורי למשרד החוץ על הטיפול בנושא

ב־9 באוקטובר 1963 מונטיפיורי מביע את תודתו למשרד החוץ של בריטניה על עזרתו בנושא. משה מונטיפיורי כתב גם למר האמונד ממשרד החוץ. במכתבו הוא מאשר שקיבל את מברקו מ־5 באוקטובר ומודה לו עליו(לעיל תעודה מס׳ 27) ועל ההומניטריות שלו ועל רדיפתו אחר צדק. הוא עוד מקווה שהקונסול מר ריד ינצל את קשריו הטובים עם השר המאורי כדי שהשר יורה לשחרר את שני האנשים, שהם עדיין במאסר. מונטיפיורי מודע לסכנה הגדולה, לעינויים, לאיומים ולסבל העוברים על שני הצעירים. הוא מסיים את מכתבו בבקשת סליחה, וכותב שהוא מצפה להמשך עזרתו המועילה של מר ריד (תעודה מם׳ 32).

השפעת העלילה בסאפי על היחס ליהודי תיטואן

ב־9 באוקטובר 1863 כתב נשיא ועד שלוחי הקהילות בלונדון, יוסף מאיר מונטיפיורי, לשר החוץ, הלורד ראסל, שמשה מונטיפיורי דיווח לוועד על מעורבותו של ראסל הנמען במאורע בסאפי שבמרוקו, שבגינה נפגעו יהודים מספר בעיר הזאת. הכותב קיבל ייפוי כוח מהוועד להביע לשר החוץ את תודתו על אדיבותו.

בהמשך הוא כתב על התנכלויות ליהודים חסרי המגן שבתיטואן. נראה שהפקידים הספרדים הם אנטי־יהודים, והם מעודדים את הממשל המקומי לפעול באכזריות ובאי־צדק כלפי היהודים. הפונה מבקש מן השר לפנות לממשלת ספרד ולממשלת מרוקו, כדי שהן תפעלנה לעצור את המצב הזה, המסכן כל כך את היהודים שבאימפריה של מרוקו(תעודה מס׳ 33). משה מונטיפיורי היה מעורב גם בנושא הזה:

להלן תיאור המאורע שהתרחש בתיטואן, לפי מכתב שכתבו שני יהודים מתיטואן, ש׳ בן חיון וחיים לאבוס: בערב ראש השנה של שנת תרכ״ד פרצו גנבים לחנותו של ספרדי, ואחד הגנבים שכח את נעלו בחנות. סגן הקונסול של ספרד, ששמו פאנטום , פנה למושל העיר בטענה שהגנב היה יהודי ותבע להענישו. המושל כינס את כל תופרי הנעליים היהודים שבעיר ושאלם מי תפר את הנעל שהוא הציג. אחד הזקנים אמר שזו מלאכתו. לכן ציווה המושל לכבול אותו ולאסור אותו עם יהודי צעיר שהיה משרת בחנותו של הספרדי. ביום צום גדליה הובאו שניהם למשפט לפני המושל. סגן הקונסול של ספרד והמושל שאלו את היהודי הזקן אם הוא יודע מי קנה את הנעל ממנו. האיש ענה שאינו זוכר, כי הוא זקן, וכל יום הוא מוכר הרבה נעליים. המושל ביקש לשחררו, אבל סגן הקונסול סירב, ועל כן שני היהודים הולקו. כשנודע הדבר לאביו של האסיר הצעיר, בא לתיטואן כדי לבקש לשחררו. שומרי הכלא לא אפשרו לו להתקרב לכלא, ואחד השומרים אפילו הכה אותו בראשו. הוא הגיע לבית החולים מחוסר הכרה, ומת כעבור שלושה ימים.

נודע לחברת כי״ח שבפריס וליהודי איטליה על התקרית הזאת. בעקבות זאת פנה הברון ג׳יימס רוטשילד (1868-1792) שבפריס לממשלת צרפת בנידון. כשנודע הדבר למונטיפיורי, דיווח עליו לראסל, שר החוץ של בריטניה. פרטים על המאורע, בשינויים קלים, נמצאים גם במכתב של קהילת תיטואן לנשיא של ועד שלוחי הקהילות בלונדון מ־18 בספטמבר 1863. מופיע במכתב שמו של הסנדלר היהודי – יעקב בן עטר, אבל שמו של משה מונטיפיורי אינו נזכר בו(99/119 0?). במכתב עוד כתוב שיהודי תיטואן מביעים את הכרת תודתם למונטיפיורי ולברון ג׳יימס רוטשילד על ידי תפילה מיוחדת, שחיברו לכבודם. התפילה הזאת נאמרה בכל ראש חודש בעת פתיחת ארון הקודש.