מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר

משה בר-אשר

ואף זאת, אין השרח תרגום אוטומטי שבו כל מילה מיתרגמת בדרך קבע במילה ערבית מקבילה. אמת, בדרך כלל יש סדירות רבה בתרגום, אבל אין זה תרגום של הדיוטות. מרובים הם המקומות שהשרחן סוטה מן הנוהג הזה, וטעמו ונימוקו עמו. (א) כך למשל הפועל קרא מתורגם בתאפילאלת ובתודגא – ולא רק בהן – בפעלים ערביים שונים. קרא שעניינו פנייה אל הזולת או זימון שלו מיתרגם נאדא (nada), קרא שהוראתו הכריז מיתרגם בררח (brreh), אם עניינו קריאה בספר ינקוט בעל השרח קרא (kra), וכשמשמעו מתן שם הוא ישתמש כנגדו בפועל סממא (ssmma). ויסים לכאן תרגומי קרא במגילת אסתר:

׳ויקראו סופרי המלך״(ג, יב: ח, ט) – ותנאדיו כּתאבין צלטאן; כאן קרא העברי עניינו זימון.

׳וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו״(ו, ט) – ויבררחו לקדדאמו האכּדא יעתמאל לראזל די צלטאן סגרד פוקארו; וקראו תורגמה ויבררחו (w-ib3rrhu) = ״ויכריזו״.

הערת המחבר : כּרוז מכונה ברראח (brrah ) בלהגים המקומיים של תאפילאלת ובאזורים אחרים של מרוקו.

׳ויהיו נקראים לפני המלך״(ו, א) – וכּאנו ינקראיו(inkraw) לקדאם צלטאן: כאן מדובר על קריאה בספר.

"על כן קראו לימים האלה פורים״(ט, כד) – עלא דאלאך סממאיו(smmaw) לאייאם האדו פורים; פֹה מדובר בקריאת שם.

(p ועוד דוגמה: הפועל עָשָׂה מיתרגם בדרך כלל בפועל עמל (mal?), אך יש שהשרח נוקט פועל אחר: ״וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים״(דברים א, מד) מתורגם בתאפילאלת ותבעו איליכּום כיף די יזנזנו נחל, כלומר ״כאשר תזמזמנה !,דבורים״. מסורת השרח ממשיכה מסורת עתיקת יומין שהפועל עשה בהקשר זה אינו משמש כפשוטו. תרגום אונקלוס נוקט לשון ״כמא דנתזן דברייתא״:

הערת המחבר :  זהו המקום היחיד שהפועל ״נתז״ משמש באונקלוס, ומן המקומות הבודדים בכל הספרות הארמית שנזדמן בהם ״נתז״. ונראה, שאין לו קשר עם נתז העברי(ראה מ׳ מורשת, לקסיקון הפועל שנתחדש בלשון התנאים, רמת־גן תשמ״א, עמי 237-236¡ וכן מאמרי ״בירורים בלשניים בכתבי היד של המשנה״, דברי האקדמיה הלאומית למדעים, כרך ז, חוברת ז, §41, עמי 200-199).

רס״ג אף הוא מתרגם את עָשָׂה במקום זה בדרך מיוחדת, ״כמא ילסע אלנחל״ (=כאשר תעקוצנה הדבורים). אפשר לומר אפוא, שהשרח המערבי אינו מגלה כאן כל מקוריות, אך על כל פנים לא מעשה של הדיוטות לפנינו, אלא חיבור שיצא מתחת ידיהם של למדנים.

תרגום חופשי יותר ניכר בעיקר בחיבורים שמחוץ למקרא ־ במסכת אבות ובהגדה של פסח. הדבר מתבטא בשיבוץ של פרפרזות שלמות, ואז פורצים לתוכו יותר ויותר סימנים של לשון הדיבור, ובכלל זה גם יסודות עבריים.

ופה ופה משתלבים בו גם ענייני דרש. למשל, ״ודלא מוסיף יסיף״(אבות א, יג) מתורגם ודי לאיים יזיד יקרא תורה ינתם, כלומר ומי שלא מוסיף ללמוד תורה ייכרת. ועוד דוגמה, מילת ההצגה שנאמר אינה מתורגמת מילולית די תוקאל(ddi tukkal), אלא פחאל מא קאל לפסוק, כלומר כפי מה שאמר הפסוק. משובצת כאן המילה העברית פסוק ומשמשת אתה המילית פחאל –    FHAL  של לשון הדיבור, ולא כיף (kif) הרווחת בשרח למקרא, כמילית יחידה לציון ההשוואה והדמיון. ודוגמה אחרונה: ״מרבה ישיבה מרבה חכמה״ (אבות ב, ז) אינו מתורגם מילולית, אלא די יכּתתר לגלוס מעא סייאדנא לחכמים יכּתתר לכּייאסא, כלומר מי שירבה ישיבה עם רבותינו החכמים ירבה חכמה! לא בסתם ישיבה מדובר, אלא בישיבה עם החכמים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר