קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי

הטבילה במקווה

טְבִילַת מִצְוָה לְרָחְצָה / תִּטְבֹּל בְּמִקְוֵה טָהֳרָה

אָז בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי

במהלך היום הולכים חסידים ואנשי מעשה ובראשם חכמי אביחצירא לטבול במקווה טהרה סמוך לחצות היום, וכך המנהג גם בריסאני. סדר הטבילות וכוונותיהן הם לפי החיד״א,

ומרא דאתרא, יש״א ברכה, ערך כוונות לפי האריז״ל והבעש״ט.

רחיצת פנים, ידיים ורגליים

דִּין מַיִם חַמִּים תַּדִּיחַ / פָּנִים יָדַיִם רַגְלִים

סוֹד שַׁלְהֶבֶת יָהּ תָּשִׂיחַ / פָּסוּק הַכָּתוּב לַחַיִּים

אָז הַקְּלִפּוֹת תַּזְנִיחַ / מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלַיִם

 מַהֵר תִּכּוֹנֵן וְתִבָּנֶה

את החרוזים הנ״ל נהגו נקיי הדעת שבתאפילאלת לשיר ולקיים: ערב שבת לפני מנחה נוהגים לרחוץ פנים, ידיים ורגליים בחמין, ואף על פי שכבר הלכו לבית המרחץ לכבוד שבת, מקפידים לחזור ולרחוץ פנים, ידיים ורגליים.

 וזה סדר הרחצה: ממלאים ערבה במים חמים, הרוחץ יושב על שרפרף ולידו הערבה, ועל כתפו מגבת. רוחץ את פניו תחילה ומנגבן, אחר כך רוחץ את ידיו ומנגבן ולבסוף רוחץ את רגליו ומנגבן. לאחר הרחצה לובש את בגדי השבת – הכול כמנהגם של ראשונים, ׳שכך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין, ורוחץ בה פניו, ידיו ורגליו, ומתעטף בסדינים המצויינין ודומה למלאך ה׳ צבאות.

מנהג זה נפוץ גם בבצאר אצל הגברים ביום שישי.

הערת המחבר: על מנהג זה הקפידו בעיקר חכמי אביחצירא בריסאני, בבודניב ובארפוד, ואנשים המקורבים רוחנית לבבא מאיר או לבבא צאלי, כגון אדוני אבי. אבל בתקופה החדשה בריסאני לא הקפידו על הדחת פנים, ידיים רגליים, לאחר שהלכו לבית המרחץ(בשם ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מריסאני), וגם בקצר א־סוק לא הקפידו על מנהג זה אפילו תלמידי חכמים (מפי ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

גם אדוני אבי הקפיד כל ערב שבת לקיים את המנהג של הראשונים; מנהג זה זכור לי לטובה מימי נעוריי בארפוד בעת שאדוני אבי היה יושב על שרפרף ולידו קערת מים ורוחץ פניו, ידיו ורגליו, וכן זכור לי שהייתי עומד ליד בבא מאיר ומחזיק את המגבת בעת שהיה רוחץ פניו, ידיו ורגליו.

כך מספר גם ר׳ משה ב״ר יצחק שטרית מריסאני שאמו הייתה מחנכת אותו לרחיצה של פנים, ידיים ורגליים. גם ר׳ שמעון ב״ר מכלוף סבאג מגיגלאן הקפיד על מנהג זה (בשם בנו אהרן). הטעם למנהג הוא על פי האריז״ל, שעל ידי רחיצת פנים, ידיים ורגליים בחמין ערב שבת מכניעים את הקליפה של מעלה ומסירים את הזוהמה הדבקה באדם במקומות אלה (האריז״ל, שער הכוונות שם, עט׳ כח-כט, ור׳ חיים ויטל, פרי עץ חיים ב, עט׳ שפד).

גזיזת הציפורניים

מנהג תלמידי חכמים לגזוז ציפורניהם ערב שבת לאחר הטבילה במקווה ואחר כך להשמידן. יש שנוהגים לעשות זאת לאחר הטבילה, ויש שגוזזים ציפורניים לפני הרחצה והטבילה.

התבשילים לשבת

התבשילים לשבת נעשים ברובם ביום שישי, ובמיוחד בימות החמה, ובכללם סלטים למיניהם, מעשי קדרה ותבשילי בשר. רוב ההכנות לשבת נעשות בידי נשים, אבל יש תלמידי חכמים שנטלו חלק בהכנות, ובראשם יש״א ברכה שנהג להכין הכול בעצמו בימי חרפו ולבסוף הסתפק בהשחזת הסכינים, וכך נהג גם אדוני אבי.

׳את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו׳

הכנת התבשילים לסעודה של ליל שבת

לסעודה של ליל שבת אין נוהגים להטמין קדרות בתנור השכונתי, אלא להשהותן על הכיריים בבית.

הכנת קדרות החמין והתה לשבת בידי הנשים

החמין של שבת בעולם היהודי בכלל, ובמרוקו בפרט, נחשב לאירוע משפחתי ולנושא לפולקלור. תבשיל החמין למרכיביו באזורי המרכז במרוקו נעשה בקדרה אחת גדולה ומיוחדת לחמין. על חמין זה נתחברו קצידות מעניינות בערבית יהודית המתארות את

הכנתו ואת רכיביו תוך התעכבות על כל פרט ועל כל תבלין.

ואולם מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת הוא לא לעשות את החמין לכל רכיביו בקדרה אחת, כמקובל באזור המרכז, אלא כל תבשיל נעשה בקדרה נפרדת. לפיכך מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש, בנוסף לקנקני התה. וזה מעשה הקדרות ומניינן: קדרה קטנה לביצים קשות בנפרד, קדרה אחת לתפוחי אדמה אפויים / חצי מטוגנים, קדרה לבשר עם רוטב, קדרה לגרעיני חומוס וקדרה לעדשים בקיץ או לגריסי־חיטה (־להריסה) בחורף.

תבשיל אחר נעשה בקדרה נפרדת לסעודה שלישית. נוסף לקדרות מטמינים שני כדי חרס לתה: אחד לבוקר ואחד לצהריים. את התה מכינים מראש. בקנקנים שמים עלי תה משומשים רטובים של סוף השבוע וממלאים במים, וכך אין חשש לשתיית תה חדש בשבת, שכבר נתבשל די צורכו בתנור

הטמנת הקדרות לשבת בידי הנשים

מספר הקדרות והסירים שמשפחה מטמינה לשבת מגיע, כאמור, לחמישה עד שמונה. מספר הקדרות המוטמנות בתנור אחד לכל השכונה יכול להגיע עד למעלה ממאה קדרות, לפיכך מסדרים את הקדרות בתנור השכונתי בשתי קומות. מעל הקדרות המונחות על קרקע התנור מניחים שורות של קדרות נוספות. סדר הנחת הקדרות הוא באופן שכל הקרוב קרוב קודם, וכך נמנע הצורך להוציא מן התנור ולהחזיר. את הקדרות אורזים היטב על ידי חוטי מתכת דקים ואחרים, כדי שלא תישפך תכולתן, ואילו את פתחי קנקני החרס של התה ומכסיהם אוטמים בעיסה דביקה של בצק. לאחר סידור הקדרות ועריכתן אוטמים את פתח התנור, והוא נפתח רק בבוקרו של יום השבת. הולכת הקדרות, הטמנתן בערב שבת והוצאתן בשבת נעשית בידי נשות הקהילה, ולא בידי גוי כבשאר קהילות מרוקו.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-עמ'41