קולות מראקש-אליאס קנטי – האשה ליד הַשְּׂבָכָה

האשה ליד הַשְּׂבָכָה

עברתי ליד שוקת ציבורית קטנה, שנער בן תשחורת שתה ממימיה. פניתי שמאלה ושמעתי מלמעלה קול חרישי, רך ועדין. העברתי מבטי במעלה בית אחד ממולי וראיתי בגובה הקומה הראשונה, מאחורי שבכה קלועה, את פניה של אשה צעירה. היא היתה כהת עור וללא רעלה והצמידה את פניה אל השבכה. היא דיברה משפטים רבים, בשטף קליל, וכל המשפטים הללו היו עשויים ממלות חיבה. לא הבנתי מדוע לא היתה עטויה רעלה. ראשה היה נטוי קלות ואני חשתי שהיא מדברת אלי. קולה לא עלה, הוא נשאר חרישי ואחיד. וכה רב היה הרוך בו, עד שכאילו היתה מערסלת את ראשי בזרועותיה. אבל לא ראיתי ידיים, היא לא הראתה אלא את פניה, אולי היו ידיה כפותות במקום כלשהו. החדר שבו עמדה היה חשוך, ברחוב שבו עמדתי קפחה שמש מסמאת. מלותיה כמו פיכו מתוך מעיין וזרמו זו לתוך זו, מעודי לא שמעתי מלות חיבה בשפה הזאת, אבל הרגשתי שאלה היו מלים כאלה.

רציתי לגשת קרוב יותר כדי לראות את שער הבית שמתוכו בקע הקול, אבל חששתי שתנועה מצדי תבריח את הקול כמו ציפור. ומה הייתי עושה לו החרישה. ניסיתי לנהוג בעדינות ובחרישיות כמו הקול עצמו ופסעתי פסיעות כפי שלא פסעתי מימי. עלה בידי לא להבהיל אותה. המשכתי לשמוע את הקול כשעמדתי קרוב מאוד לבית ושוב לא יכולתי לראות את הראש שמאחורי השבכה. הבניין הצר נראה כמו מגדל רעוע. דרך פרצה בחומה, היכן שנשרו ממנה לבנים, אפשר היה להציץ פנימה. השער היה נטול תואר והדר, עשוי קרשים עלובים, מוברח בפיסת תיל ונראה כאילו אין מרבים לפתוח אותו. זה לא היה בית מזמין, אי-אפשר היה להיכנס פנימה, ובפנים היה הכול חשוך ומן הסתם גם מוזנח לגמרי. מעבר לפינה הסמוכה נפתחה סמטה ללא מוצא, אבל שם היה הכול

שומם ושקט ולא ראיתי אדם שיכולתי לשאול אותו דבר. גם בסמטה הזאת לא איבדתי את מעיין הקול הלוטפני, שנשמע מעבר לפינה כמו קול פכפוך רחוק. חזרתי על עקבותי, נעמדתי שוב במרחק-מה מהבית ונשאתי עיני, ושם היו הפנים הסגלגלות קרובות מאוד לשבכה והשפתיים התנועעו לקול המלים שופעות הרוך.

היה נדמה לי שכעת הן נשמעו קצת אחרת, היה אפשר להבחין בהן מין תחינה סתומה, כאילו היתה אומרת: אל תלך. אולי חשבה שהלכתי לתמיד כשנעלמתי כדי לבדוק את הבית ואת השער. כעת חזרתי לשם ונתבקשתי להישאר. כיצד לתאר את השפעתן של פני אשה בלתי רעולות הניבטות ממרומי חלון, בעיר הזאת, בסמטאות האלה. מעט מאוד חלונות פונים אל הסמטאות ולעולם אין איש מביט מתוכם. הבתים הם כמו חומות, לא אחת יש לך במשך שעה ארוכה הרגשה כאילו אתה מהלך בין חומות, אף על פי שאתה יודע שאלה הם בתים: אתה רואה דלתות וקומץ חלונות שאין משתמשים בהם. כיוצא בזה הנשים, המהלכות בסמטאות כמו שקים נטולי צורה; אתה מזהה אותן, אינך מנחש את דמותן, עד מהרה אתה נלאה מן המאמץ לנסות לדמיין את דמותן. אתה מוותר על נשים. אבל אינך מוותר ברצון, ואחת שמופיעה לפתע בחלון ואפילו מדברת אליך ומטה את ראשה קלות ואינה מסתלקת, כאילו חיכתה כאן לבואך מאז ומתמיד, וממשיכה לדבר כשאתה מפנה לה גבך והולך לך חרש, שתדבר בין שתהיה שם ובין אם לאו, ותמיד תדבר אליך, תמיד תדבר אל כל אחד – אשה כזאת היא פלא, התגלות, ואתה נוטה לייחס לה חשיבות רבה יותר מאשר לכל הדברים האחרים שיש לראות בעיר הזאת.

הייתי עומד שם הרבה יותר זמן, אבל זה לא היה אזור שומם. נשים עוטות רעלה באו לקראתי ולא טרחו להתעכב בגלל בת מינן שליד השבכה שם למעלה. הן חלפו על פני הבית הדומה למגדל כאילו לא דיבר שם איש. הן לא עצרו מהילוכן, לא הביטו למעלה. הן קרבו אל הבית בצעד בלתי משתנה ופנו אל הסמטה בדיוק מתחת לחלונה של הדוברת, שם עמדתי. אבל חשתי היטב במבטי הגינוי שנתנו בי. מה אני עושה שם ? מה אני עומד שם ? מה אני מסתכל למעלה ?

קבוצה של תלמידים חלפה על פני. הם שיחקו והתלוצצו בדרך והשימו עצמם כאילו אינם שומעים את הקולות מלמעלה. הם הסתכלו בי: הייתי פחות מוכר להם מאשר האשה נטולת הרעלה. חשתי שמץ בושה בעמידתי הבוהה. אבל הרגשתי שבהליכתי הייתי מאכזב את הפנים שמאחורי השבכה. המלים הללו המשיכו לפכות כמו פלג של קולות ציפורים, אולם כעת נתערבו בצעקותיהם המחרישות של הילדים, שהתרחקו באטיות. הם נשאו את ילקוטיהם ובאו מבית-הספר. הם ביקשו להאריך את הדרך הביתה והיו ממציאים משחקים קטנים, שאחד החוקים שלהם היה לקפוץ בסמטה פעם קדימה ופעם אחורה. על-ידי כך התקדמו בקצב שבלול והפכו לי את ההאזנה לעינוי.

אשה שילד פעוט לצדה עצרה לידי. מן הסתם קרבה אלי מאחור, כיוון שלא הרגשתי בה. היא נשארה לידי רגע קצר, נעצה בי מבט נזעם, מאחורי הרעלה הבחנתי בתווי פנים של אשה זקנה. היא אחזה בילד כאילו נשקפה לו סכנה מנוכחותי והמשיכה בדרכה בדשדוש רגליים בלי לזכות אותי במלה. חשתי אי-נעימות, עזבתי את מקומי והלכתי לאט בעקבותיה. היא הלכה כמה בתים במורד הסמטה ואז פנתה לסמטה צדדית. כשהגעתי לפינת הסמטה שמעבר לה נעלמה, ראיתי בקצה סמטה ללא מוצא את כיפתה של ״קובא״ קטנה, כך נקראים בארץ הזאת קברי קדושים, שאנשים עולים אליהם לרגל לשטוח את משאלותיהם. האשה הזקנה עמדה מול שערה הסגור של הקובא והרימה את הילד לגובה. היא לחצה את פיו אל חפץ כלשהו שלא יכולתי לזהותו מן המקום שבו עמדתי. היא חזרה על תנועה זו פעמים אחדות, אחר-כך העמידה את הילד ארצה, נטלה את כפו הקטנה ופנתה ללכת.כשהגיעה לפינת הסמטה היה עליה לחלוף על פני, אבל הפעם אפילו לא נעצה בי מבט נזעם וחזרה באותו כיוון שממנו באנו שנינו.

התקרבתי לקובא, ובמחצית גובהו של שער העץ ראיתי טבעת ופיסות בד ישנות מלופפות עליה. אותן אם כן נישק הילד. הכול התנהל בשקט גמור, ובמבוכתי לא הרגשתי שהתלמידים עמדו מאחורי והסתכלו בי. לפתע שמעתי את צחוקם העליז, שלושה או ארבעה מהם זינקו אל שער הקובא, תפסו בטבעת ונישקו את פיסות הבד. בתוך כך צחקו וחזרו על המעשה מכל הצדדים. אחד נתלה על הטבעת מימינה, חברו משמאלה, ונשיקותיהם נשמעו כמו צקצוק חזק. מיד אחר־כך נדחפו הצדה על-ידי חבריהם שעמדו מאחוריהם. הכול רצו להראות לי איך צריך לעשות זאת; אולי ציפו שאחקה אותם. הם היו ילדים נקיים, כולם מטופחים, בוודאי היו רוחצים אותם כמה פעמים ביום. אבל פיסות הבד נראו כה מטונפות, כאילו ניגבו בהן את הסמטה. הן נחשבו לקרעים מגלימתו של הקדוש עצמו, ולדידם של המאמינים דבק בהן שמץ מקדושתו.

לאחר שכל הילדים שבעו מלנשק אותן, הם הלכו אחרי והקיפו אותי. אחד מהם משך את תשומת לבי בפניו הנבונות וחשתי שהשתוקק לדבר אתי. שאלתי אותו בצרפתית אם הוא יודע לקרוא. הוא השיב לי בנימוס רב: ״.Oui, Monsieur״ תחת זרועי נשאתי עמי ספר, פתחתיו והושטתי לו אותו. הוא קרא את המשפטים בצרפתית לאט, אבל בלי שגיאות. הספר עסק במנהגי האמונה של המרוקאים, והמקום שבו פתחתי דן בהערצת הקדושים וקבריהם. אפשר לקבל זאת כמקרה או לא כמקרה, אבל עכשיו קרא לפני מה שזה עתה עשה יחד עם חבריו. אבל הדבר לא ניכר בהבעת פניו, אולי בלהט הקריאה כלל לא קלט את משמעות המלים. שיבחתי אותו, הוא קיבל את דברי הערכתי בהדרת פנים היאה למבוגר. הוא מצא חן בעיני כל-כך, עד שמבלי משים קישרתי אותו עם האשה שמאחורי השבכה.

הצבעתי בכיוונו של הבית המוזנח ושאלתי: ״האשה שם למעלה מאחורי השבכה – אתה מכיר אותה ?״ ״,Oui, Monsieur״ אמר, ופניו הרצינו מאוד.

״?Elle est malade״ המשכתי לשאול.

".Elle est très malade, Monsieur״ ה״מאוד״ שהעצים את שאלתי נשמע כמו קינה, אבל קינה על דבר-מה שקיבל בהכנעה גמורה. הוא היה אולי בן תשע, אבל נראה עכשיו כאילו בילה כבר עשרים שנה במחיצת חולה אנושה, יודע היטב כיצד יש להתנהג במקרה מעין זה.

"?Elle est malade dans sa tête, n’est-ce pas"

".Oui, Monsieur, dans sa tête״ הוא הנהן כשאמר ״בראשה״, אבל הצביע במקום על ראשו שלו על ראשו של ילד אחר, שניחן ביופי יוצא דופן: היו לו פנים לאות מוארכות ועיניים שחורות, עצובות מאוד, פעורות לרווחה. אף אחד מן הילדים לא צחק. כולם עמדו על מקומם מחרישים. מצב-רוחם התהפך בן־רגע כשהתחלתי לדבר על האשה שמאחורי השבכה.

קולות מראקש-אליאס קנטי – האשה ליד הַשְּׂבָכָה