יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-השלכות המאורעות בפלסטינה

השלכות המאורעות בפלסטינה

מתחילת דרכה גילתה התנועה הלאומית המרוקאית את הכוח של הפן־ערביות על ההמון נטול הצביון הפוליטי, ובמיוחד את כוחו של הסכסוך היהודי-ערבי בפלסטינה. התנועה לא היססה להשתמש בסכסוך זה כקרדום לחפור בו. הדבר נכון במיוחד ללאומנים באזור הצפוני של המדינה. אלה נהנו מחופש פעולה כמעט מלא מצד השלטונות הספרדיים, אשר ראו בניצול הסכסוך עוד דרך להציק לצרפתים השנואים על שלקחו מהם את הבכורה על מרוקו.

ההשלכות של הסכסוך באו לידי ביטוי לראשונה בעת המאורעות בירושלים בין יהודים ומוסלמים ב-1929, סביב שמירת הסטטוס קוו בכותל המערבי. לעימות היה הד מיוחד בשל נוכחותם בו בזמן של יהודים ומוסלמים יוצאי מרוקו בעיר העתיקה בירושלים. היהודים היו מאורגנים מאז שנת 1860 בוועד עדת המערבים, ואילו ־מוסלמים גרו בשכונת המוגרבים. שכונה זו – הסמוכה לכותל המערבי, השריד ־אחרון של בית המקדש – שימשה עולי רגל מוסלמים ממרוקו, שבתום העלייה לרגל ־למכה בחרו להתיישב בירושלים לצמיתות.

משרד החוץ הצרפתי שעקב מקרוב אחרי המאורעות, דיווח על העימותים וציין את שמו של יוסף אמסלם, יהודי יליד מרוקו, שגר ברובע היהודי אשר הפורעים המוסלמים הבטיחו סכום גבוה עבור ראשו, והוא נאלץ לעזוב ומצא מקלט במרוקו. בפרוץ מהומות 1936 הוא חזר לפלסטינה.

דבר דומה אירע שנים לאחר מכן לעקיבא אזולאי, אז בן 16, ולעתיד לבוא נשיא ועד עדת המערבים וסגן ראש עריית ירושלים. אזולאי נולד בירושלים למשפחה יוצאת מרקש. במאורעות 1936 הוא פצע קשה מפגין ערבי. הוא נאלץ לברוח מפני קרובי משפחתו של הקורבן ולמצוא מקלט אצל קרוב משפחה בקזבלנקה. לאחר כשנה, כשהשתפרה בריאותו של הפצוע, וסכנת הנקמה פחתה, חזר אזולאי אחוז געגועים לירושלים.

אברהם אלמליח, נשיא ועד עדת המערבים באותה תקופה, פנה לראשי הקהילות הגדולות במרוקו כדי לארגן מגבית לטובת קורבנות המאורעות. מפקח המוסדות היהודים יחיא זגורי, ביקש מהנציבות לערוך את המגבית, וקיבל את אישור הנציבות בתנאי שתיערך בדיסקרטיות מרובה. הסכום שנאסף הועבר לקהילת יוצאי מרוקו בירושלים דרך קונסול צרפת בעיר. לעומת זאת לא נענתה בקשת הלאומנים לארגן מגבית לטובת ״האחים בפלסטינה״. בתגובה למחאת הלאומנים טען הנציב כי היהודים ענו רק לקריאות עזרה מקרובי משפחה או בני ארצם הגרים בארץ הקודש״, ואילו מחוות המוסלמים הייתה ״פוליטית במהותה״.

למרות התנגדות השלטון הצרפתי, שיגרו הלאומנים למשרד החוץ הבריטי עצומת מחאה ״נגד התמיכה המתמדת של ממשלת בריטניה בדרישות המגוחכות של הציונים ובמעשיהם הנפשעים״. אף על פי כן, הגיעו הדי המאורעות רק לאליטות המעורות בפוליטיקה, הן בצד היהודי והן בצד המוסלמי, והם דעכו במהרה בלי להשאיר עקבות.

לעומת זאת השפעתו של המרד הערבי הגדול בארץ ישראל ב-1936 הייתה עמוקה. המנהיגים הלאומנים ניצלו אותו היטב, והוא שימש אותם כדי לשמור על ערנות ההמונים חסרי התודעה הפוליטית. במסגדים אורגנו תפילות קולקטיביות ״לניצחון האסלאם בפלסטינה״. כמו כן הופצו כרוזים הקוראים להתגייסות למען ״פלסטינה המרטירית״ (Palestine martyre). עלונים ובהם הכותרת ״שרפה וחורבן בפלסטינה המרטירית״ הגיעו ממצרים לאזור הצפוני של מרוקו באוקטובר 1937. לרגל ציון יום פלסטינה, הזהיר מייסד מפלגת האיחוד הלאומי(Parti de 1'Union Nationaie le), מקי נאסירי, את יהודי מרוקו מפני הפיתוי הציוני. בעיתונו ״אל וואהדה אל מגרבייה״ הוא כתב:

״הציונים הפנאטיים הם אלה המהווים את הסכנה הגדולה ביותר עבור הגזע היהודי היושב בארצות האסלאם. במדיניותם ההרפתקנית הם מכינים במו ידיהם את חורבן הדו-קיום בין מוסלמים ויהודים בארצות האסלאם. ביחסים בין יהודים ומוסלמים קיים תנאי בל יעבור שאינו נתון למשא ומתן והוא: להשאיר את פלסטינה לערבים ולהילחם בתיאבון הציוני, אחרת יהיה על היהודים לשאת באחריות לגדולה שבמלחמות הגזעים של זמננו״.

מפאס, שבה החלו ב־1934 מגעים לקירוב בין אינטלקטואלים יהודים ולאומנים מוסלמים, שיגרה ב-8 באוגוסט 1937 קבוצה בת 32 אינטלקטואלים (16 יהודים ו-16 מוסלמים) מברק מחאה נגד תכנית ועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל, תכנית שההסתדרות הציונית העולמית אימצה, ושהמופתי הגדול של ירושלים דחה בתוקף:

״אנו מתכבדים להציג בפניכם, בשם כלל המרוקאים, מוסלמים ויהודים כאחד, את מחאתנו הנמרצת נגד דוח הוועדה המלכותית הבריטית על חלוקת פלסטינה, חלוקה המציבה את המקומות הקדושים תחת הסמכות הכפולה – הדתית והאזרחית של האומה הבריטית. אנו מבקשים להזהיר אתכם מהשלכות הרות אסון שיבואו בעקבותיה בדמות מהומות לא רצויות בין שני האלמנטים: הערבי והיהודי. אל יתפלא העולם לראות תחייה של מסעי הצלב. על כן אנחנו, ערבים ויהודים המאוחדים במרוקו, משמיעים את קולנו הנמרץ ומייחלים לביטול מוחלט של הדוח, שאנו רואים אותו כהרסני לשני העמים. יש לנו יסוד לקוות שגם אתם תצטרפו לאיחולינו הלגיטימיים למען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית אחת, בניהול מוסדות דמוקרטים ופרלמנטרים, שהם בעינינו המשטר היחיד המסוגל להבטיח לשני האלמנטים הפלסטינים, היהודי והערבי, זכויות שוות בארצם היקרה״.

מנהיגים לאומנים מהאזור הספרדי נסחפו להפרזות חריפות עוד יותר בעיתונות שלהם. הם אימצו קלישאות אנטישמיות אירופיות ותכנים של תעמולה גרמנית ואיטלקית, והשתמשו במאורעות המזרח הקרוב כדי לגייס תומכים חדשים.

שנה לאחר מכן, ביוני 1938, לרגל יום השנה לדהיר הברברי, קרא מקי נאסירי לבני ארצו ״לגרש את צרפת ממרוקו כפי שהיטלר גירש את היהודים מגרמניה״. יריבו המר עבדלחאק טורֵס (Torrès), ראש המפלגה הלאומית לרפורמות (  National des Reformes PNR- Le Parti ( התנגד כמוהו לקלוט במרוקו פליטים יהודים מגרמניה, והאשים את צרפת שהיא רוצה ״לצרף לגזע המרוקאי הטהור והחופשי קבוצה אתנית צרפתית, שבה מעורב דם יהודי נתעב״ (שבועון ׳דיפעה 12 בפברואר 1938).

צורם יותר היה קולו של השבועון 'לה וואה נאסיתאל ״(La voix Nationale), מיסודו של עבדללטיף סביחי, לאומני מהעיר סאלה, שאימץ את הקלישאות הארסיות ביותר של האנטישמיות האירופית. הוא האשים את היהודים ב״טפילות, בהשתלטות מסיבית על מקצועות חופשיים על המשרות הטובות ביותר״. עיתון זה סבר שכך הם מונעים עבודה מהמוסלמים המשכילים ודנים את ההמונים המוסלמים לעוני בשל ״ריבוי היהודים בשירותים, השתלטותם על ענפי המסחר ובהתרבותם המרקיבה בכל ענפי הפעילות של ארצנו״. הוא סיכם את מאמרו בקביעה ש״זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי״.

העיתון הפרו-ציוני של קזבלנקה ׳לאבניר אילוסטרה״, שלעתים התעמת אתו, ענה במילים אלה, במאמר מערכת מ-30 ביולי 1938 :

״בכותרות מרעישות כמו ״האימפריאליזם המדמם״, ״הטרור היהודי בפלסטינה״, ״טרגדיית הלבנט״, החל ״הקול הלאומי ״, עיתונו הרפורמיסטי של מר עבדללטיף סביחי, לעסוק בסוגיה הפלסטינית עבור קוראיו המוסלמים. נכון יותר לומר שהחל לשלהב את המרוקאים המוסלמים נגד היהודים… ׳לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי היא מדיניות גרועה׳, כתב לפני כמה ימים 'לה וואה נאסיונאל'. אנו חוזרים על הדברים האלה ואומרים:

אפילו, ובעיקר בארץ מוסלמית, זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה נגד מיעוט יהודי. כל סוגיית הבעיה היהודית במרוקו שונתה בתכלית על ידי המדיניות הצרפתית. אנו מבינים כי מר סביחי וחבריו מלינים על היתרון המכריע שניתן ליהדות מרוקו עם הכנסת הרוח הצרפתית למרוקו. אבל מעבר לכך שגם המוסלמים נהנו מרוח זו באותה מידה, ואולי אף יותר, עובדה היא שכלל המרוקאים ראו בעין יפה, וללא קנאה, את השיפור במצבם החומרי והאינטלקטואלי של היהודים… כשאדון סביחי חוזר ואומר: ׳אנחנו לא אנטישמים׳, אנו מבינים שבשבילו נידון היהודי לעולם למצב חברתי נחות.

להתקומם נגד היהודי הרואה עצמו חופשי ושווה למוסלמי ומבקש להתנהג בהתאם, זה לדעתו להעמיד את הדברים על דיוקם. לא אדון סביחי, זה לא להעמיד את הדברים על דיוקם״.

בשיחותיו הפרטיות הרחיק לכת עבדללטיף סביחי עוד יותר וריסן עוד פחות את רגשותיו האנטי יהודיים, כפי שציטט מפיו יעקב אוחיון, עיתונאי של ״לאבניר אילוסטרה״.'

״היהודים רוששו את הערבים. הם התעשרו על חשבונם בזכות ידיעת הצרפתית. הם לעולם לא מיהרו ללמוד ערבית, שפת המדינה שבה נולדו, וכדי ללעוג לנו עוד יותר הם אפילו עושים עצמם שאינם דוברים שפה אחרת זולת הצרפתית. אבל אל דאגה, אנו נתפוס אותם בקרוב וננקום בהם. בכל מקרה היו בטוחים שאז לא נשאיר להם דבר – גם לא את החולצה שהם לובשים.

'לוניון מרוקן״ (L’Union Marocaine), עיתון אנשי כי״ח אוהדי הטמיעה בתרבות הצרפתית, התקומם גם הוא במאמר מערכת מ-31 באוגוסט 1938, ודרש מהשלטונות לנקוט צעדים נגד התפרצות השנאה:

״נדהמנו מאוד כשקראנו את הגיליון האחרון של'לה וואה נאסינאל'. זאת ממש גרסה מרוקאית של הצהובון הנאצי המסית ׳77 שטורמר. לפי דעתנו הגיע הזמן ששלטונות המדינה יתייחסו ברצינות למקרה ויצאו מאדישותם, נוכח ההסתה לשנאה וליבוי סכסוכים בין קבוצות שעד כה חיו בהרמוניה מושלמת״.

לחידוש הלהיטות הדתית בשילוב עם הלאומיות הפן־ערבית הייתה גם השפעה עקיפה ובלתי צפויה, שעוררה מחדש את שאלת המעמד המשפטי והמדיני האמביוולנטי של יהודי מרוקו. בתפיסה החילונית של הפרוטקטורט הפכו היהודים לנתינים שווי זכויות, אבל בעיני הממשל המסורתי התיאוקרטי (המחזן), הם נשארו נתינים בעלי מעמד נחות, כבני חסות – ד׳ימים.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ' 36

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר