מורשת יהדות מרוקו

63. 63. אשת־חיל תציל ממוות

היה היה רב אחד בא בימים, ולו בת יחידה יפהפייה. כל נכבדי הקהילה ביקשו את ידה, אבל הרב לא אבה להשיא את בתו, אלא לתלמיד חכם. פעם רצה הרב לדעת מי יהיה חתנו לעתיד. ובאחד מימי אלול התענה וטבל במקווה, ובערב עשה שאלת חלום כדרכי החסידים. בלילה נגלה אליו אליהו הנביא בחלום והודיעו, כי התנו לעתיד הוא תלמיד־חכם, שנגזר עליו למות ביום השנה הראשונה לנישואיו. אשתו תישאר אלמנה, והוא לא יקים זרע בישראל. כי כך נגזר מן השמים.

בבוקר קם החכם ונפשו עגומה עליו מאוד. אך הוא שמר את הדבר בסוד והחליט לעלות לארץ האבות ולהשתטח על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנם זצ״ל כדי להעביר את רוע הגזירה. שינוי מקום עשוי להביא לשינוי מזל.

יצא הרב עם אשתו ועם בתו לדרך, ובין ערביים הגיעו ליער גדול, הם ישבו ליד עץ חסון, שלידו זרם מעיין מים זכים, וסעדו את ליבם. בלילה שכבו לישון מעמל הדרך.

בחצות הלילה קם הרב ל״תיקון חצות״, ופתאום שמע איזה קול חלש, הבא כאילו ממרחקים. תמה הרב למשמע אוזניו ושאל את עצמו! מניין בא קול זהי הוא נשא את עיניו וראה אור קטן מתנוצץ בין העצים במרחק של כמטחווי קשת. התקרב הרב לעבר האור ומצא סוכה קלועה מענפי עצים ועלים המוארת באור קלוש. הסתכל הרב מבעד לענפים, ומה הוא רואה ? שני אנשים! אחד — זקן ו״סגי נהור״, אשר רק חושך שולט בעולמו; ואחד — עלם כבן עשרים, יפה תואר ויפה מראה! ושניהם עורכים ״תיקון חצות״.

השתומם הרב למראה עיניו ולמשמע אוזניו ואמר בליבו: מה לשני פרושים אלה ביער זה  לבסוף אזר עוז בנפשו, נכנם לסוכה פנימה ואמר:— שלום עליכם, רבותי!

ענו לו:— שלום עליך, רבנו ומורנו

ישבו שלושתם ללא הגה והמשיכו בצוותא ב״תיקון חצות״ ובתלמוד־תורה עד עלות עמוד השחר.

אחרי תפילת שחרית שאל הזקן את הרב:— איך נקלעת ליער זה ?

סיפר לו הרב, שהוא עולה לארץ־ישראל עם אשתו ובתו. גם הזקן גולל בפניו את פרשת חייו. חזר הלב אל אשתו ובתו והביאן לסוכה, ומאז ישבו חמישתם בה. הרב והזקן קוראים בתורה, האשה אופה ומבשלת׳ הבת שואבת מים, והעלם חוטב עצים. ונפשו של העלם מתקשרת בנפשה של הבת.

יום אחד ביקש הזקן מן הרב את יד בתו בשביל בנו. — תהיה בתך לאשה לבני ולכלה; ושנינו נזכה לזרע אחרינו בישראל. לא רצה הרב לגלות את סודו המר לזקן, וכעבור ימים אחדים באו הצעירים בברית נישואין כדת משה וישראל.

שנה שלמה חיו בני הזוג חיי אושר בסוכתם הבודדת שביער הנידח. ימים מעטים לפני תום שנת הנישואין גילה הרב לבתו את דבר החלום המר. והוא הודיע לה על המועד הקרוב והשביעה שלא לגלות לאיש את הסוד.

מאז גילוי דבר החלום עינתה האשה הצעירה את נפשה והתפללה יומם ולילה:— אלוהים, אם גזרת על בעלי מיתה, קח את נפשי, כי טוב מותי מחיי.

ביום השנה לנישואין יצא הבעל, בדרכו, ליער לחטיבת עצים, אך הפעם יצאה אשתו בעקבותיו. ביום ההוא כהתה השמש בשמים, נפש חיה לא נראתה מסביב והציפורים נדמו. בצוהרי היום, עת עמדה השמש באמצע הרקיע, הופיע מלאך המוות ובידו מאכלת גדולה. הניף מלאך המוות את המאכלת על ראש הבעל וזה צנח פתאום ומת. בראות האשה כי מת בעלה, היא אזרה עוז בנפשה ופנתה למלאך המוות:— מלאך המוות! גוזרת אני עליך בשם שולחך׳ שתגיד לי מדוע אתה גוזל ממני את בעלי. הלא שנות חיי אדם עלי־אדמות הן שבעים שנה, ולבעלי מלאו זה עתה רק עשרים ואחת ?

ענה מלאך המוות:— אשה פתיה ומסכנה! גזירה היא מלפני הבורא. ואין לך רשות להרהר אחריה.

• אם כן!— אמרה האשה — אבקשך למלא את בקשתי היחידה.
• כל מה שתבקשי אמלא, אך את בעלך לא אוכל להחיות.

ביקשה האשה— לא אבקשך להחיות את בעלי, אך אבקשך להחזיר לחותני את אור עיניו.

• כן יהיה!— הסכים מלאך המוות.

ושוב פנתה האשה אל מלאך המוות:— מבקשת אני ממך, הבטיחני שחותני יזכה לראות במו עיניו נין או נכד משלו, המשחק סביבו, כדי שיתנחם על מות. בנו יחידו.

• יהיה כן — הבטיח מלאך המוות.

אז אמרה האשה: — אם כן, הרי אני אשת בנו של חותני, ואני היחידה העשויה ללדת בנים ובנות ולקיים את זרעו. ואם ברצונך לקיים את הבטחתך,, עליך להחיות את בעלי, כי בלי בעלי אין ילדים ובלי ילדים לא יהיו לחותני נכדים ונינים. כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ואם אתה גוזל ממני את בעלי, הרי אתה גוזל ממני ומבעלי את הילדים ומחותני את הנכדים והנינים. מפר אתה את הבטחתך והורס בבת אחת את כל העולמות.

עמד מלאך המוות אובד עצות לפני האשה ולא נשאר לו אלא להחזיר את הנשמה לגוף בעלה. ברגע שבו עלה מלאך המוות השמיימה, נעמד הבעל על רגליו.

האשה ובעלה חזרו לסוכה ומצאו את הזקן מברך: ״ברוך פוקח עיני עיוורים״. הכול שמחו על הניסים והנפלאות של השם יתברך, ובירכו: ״ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים״.

מספר יהודה דרעי

יהודה ד ר ע י (מספר; סיפור 63)׳ יליד מאראקש׳ שם הוא חי עד היום. כבן 50. גבה קומה ומוכשר. מנכבדי הקהילה היהודית, מדבר צרפתית, ספרדית וערבית. נשוי וחשוך ילדים. הגורל התאכזר לו והוא לקה בשיתוק בחצי גופו השמאלי. מאז התחיל ללמוד את השפה העברית ובלימוד זה הוא רואה בילוי־זמן נעים. — בהיותו מורי הפרטי בשנת 1955— מספר עליו שלמה ק ו ר ק ו ס — שמעתי מפיו סיפורים רבים, אשר שמעם בערבית, מפי אביו ז״ל.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

64 – צחוק ודמע כאחד

היה היה מומר, שנתמנה ליועץ המלך. הוא רצה למצוא חן בעיני מלכו ולכן הלשין על היהודים:— אדוני המלך! היהודים מתיימרים להיות החכמים ביותר בעולם וקוראים לעצמם ״עם־הספר״. אם נכון הדבר, יבקש נא הוד מלכותו מהם, שיביאו לפניך יהודי שיהיה לבוש וערום, רוכב והולך ברגל, צוחק ובוכה

הדבר מצא חן בעיני המלך, והוא פקד על היהודים למצוא את היהודי, המסוגל לעשות את שלושת הדברים האלה בעת ובעונה אחת. היהודים קיבלו שהות של שלושה ימים, ולא — אחת דתם למות.

ידעו היהודים כי המומר הוא שיעץ עצה זו למלך, כדי לגרום להם צרות.

הם הכריזו על ״כיפור קטן״, התאספו בבית־הכנסת ופתחו בתענית ציבור, תפילה, סליחות וקריאת תהילים. לשם הענשת המומר קראו שבע פעמים על פי מזמור ק״ט בספר תהילים את הפסוקים הבאים:

הפקד עליו רשע — ושטן יעמוד על ימינו.

יהיו בניו יתומים — ואשתו אלמנה.

יהי אחריתו להכרית — בדור אחר יימח שמם.

עשה־אתי למען שמך — כי טוב חסדך הצילני.

למחרת היום בין הערביים בא אורח לעיר ונכנס לבית־הכנסת, כדי להתפלל תפילת ערבית. והנה הוא שומע את תפילת ״אל מלך יושב על כיסא רחמים״. תמה האורח ושאל:— מה קרה? מה יום מיומיים? מדוע קוראים תחינות היום ?

סיפרו לו האנשים על עצת המומר ועל גזירת המלך. הבין האורח את פשרי הדברים, הרגיע את יהודי המקום והבטיח להם:— אעשה את שלושת הדברים המבוקשים. מחר אופיע לפני המלך לבוש וערום, רוכב והולך ברגל, צוחק ובוכה.

ביום השלישי הזמין המלך את המומר, את השרים ואת נכבדי העיר לחזות ביהודי זה. גם רבה של העיר וראשי הקהילה היהודית באו לארמון המלך. הם הציגו את האורח לפני המלך, וזה שאל אותו:— האם אתה יכול למלא את בקשתי ?­

—עבדך יעשה את רצון הוד מלכותו— ענה האורח. הוא נכנס לחדר, התפשט, התחפש והופיע לפני המלך עטוף רשת דייגים (לבוש וערום), רוכב על קנה(רוכב והולך ברגל), צוחק ומריח בצל חריף(ובוכה).

צחק המלך למראה עיניו ושיבח את חכמת היהודים. אחר כך שאל את האורח:— מה בקשתך ?

ענה האורח:— ירשה נא הוד מלכותך לשאול את יועץ המלוכה ״שלוש שאלות״ ואלו הן:

• מדוע שחור עורו של הכושי ?
• מדוע זורחת ועולה השמש דווקא במזרח ?
• מדוע אין הפרידה מתעברת ?
•  

לא ידע המומר להשיב לשאלות אלו, והוא התחיל לגמגם מרוב בהלה. המלך התרגז עליו, גירשו מלפניו ונתנו בידי היהודים, כדי שיעשו בו כטוב בעיניהם. מה עשו היהודים ? העלוהו על הר גבוה, קשרוהו לזנב סוס ושילחוהו שעיר לעזאזל.

כן יאבדו כל אויבינו.

שושנה חאסיבא (מספרת! סיפור 64), נולדה במאראקש (1881), שט נפטרה בשנת 1954. הניחה שני בנים ובת. בעלה היה נצר למשפחת־חסידים מפורסמת, וגם היא הצטיינה במידותיה ורבים אהבו אותה. לעת זקנה עזבוה  כוחותיה ואור עיניה כאהד׳ ובחמש שגות־חייה האחרונות היתה מרותקת למיטתה. כדי לשכוח את יגונה היתה מרבה לספר (בערבית) סיפורים ששמעה אותם בנעוריה. שלמה קורקוס היה אחד המאזינים הרבים לסיפורים אלה.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964-צחוק ודמע כאחד

עמוד 119

65. 65. חלוקת העולם

באחת הקהילות היהודיות הפזורות בין הגויים היה חי רב, שהיה גם סופר סת״ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות) וגם חריף ובקיא בתורת משה. אנשים רבים היו נוהרים אליו יום־יום כדי לשמוע תורה מפיו, ובין באי ביתו היה גם ערבי אחד — האימאם אחמד אלהאשאמי.

פעם שאל האימאם את הרב:— רבי, הסבר נא לי דבר זה: היהודים הם מצאצאי יצחק בן שרה, והערבים הם מצאצאי ישמעאל בן הגר. יצחק וישמעאל אחים היו, כי שניהם בניו של אברהם אבינו— אהובו של הבורא, הראשון שהאמין באל אחד ויחיד. מבחינה דתית אנחנו רואים את עצמנו קרובים יותר ליהדות מאשר לנצרות, כי היהודים מאמינים בתורה ובמשה הנביא, והערבים מאמינים בקוראן ובמוחמד הנביא. שני נביאים אלה מאמינים באללה בלבד, יתברך שמו. משום כך מפליא אותי דבר אחד: מדוע אין אתם אוכלים בהמה שנשחטה על ידינו? מדוע אתם שוחטים רק בהמה המעלה גירה ומפרסת פרסה ? ומדוע אתם אוכלים רק דגים שיש להם סנפירים וקשקשת ? דברים אלה נעלמו מבינתי, ואינני מבינם. אנא, הסבר לי אותם!…

ענה הרב לאימאם:— שמעני, אדוני האימאם. יהיה נא ידוע לך הדבר, כי משה רבנו ומוחמד הנביא חילקו ביניהם את שני העולמות והעבירום לבניהם אחריהם. משה רבנו קיבל את העולם הבא ומוחמד הנביא את העולם הזה. והרי ידוע לך כי העולם הבא הוא עולם של רוח, ואין בו לא לידה ולא מיתה, לא אוכל ולא שינה, אלא חיי נצח במחיצת אדם וחוה, האבות ושאר הצדיקים. לא כן העולם הזה, שהוא עולם של חומר: האדם נולד בו בעל כורחו, אוכל וישן בו, ובסופו הוא מת בעל כורחו.

יום אחד הסכימו שני הנביאים לעשות חליפין ביניהם: משה רבנו יעניק זכות ישיבה לערבים בעולם הבא, ומוחמד הנביא יעניק זכות הנאה מן העולם הזה ליהודים. ירדו שני הנביאים לעולם הזה וקבעו: כל מקום שבו תדרוך כף רגלו של משה יהיה שייך לבניו, וכל מקום שבו תדרוך כף רגלו של מוחמד יהיה רכושם של בניו.

רכב משה רבנו על חמורו שצעד לאט לאט. בכל מקום שבו היה עובר, היו הציפורים מתעופפות בשמים והדגים מזנקים מתוך המים. הבהמות היו מתרוצצות סביבו, אך החיות היו משתוללות. בירך משה רבנו את כל החי והעביר את מטהו על הציפורים: מיד צמחה להם אצבע נוספת. אחר כך העבירו על הדגים, ומיד צמחו להם סנפירים וקשקשות. אחר כך העבירו על הבהמות׳ ומיד העלו גירה והפריסו פרסה. אך את החיות שהשתוללו הכה במטהו. ומיד הן ברחו ליער. כך המשיך משה רבנו ללכת בדרכו, עד שהגיע לטבורו של עולם.

לא כן מוחמד הנביא. אותו תקף יצר הכיבוש. הוא רכב במהירות על סוסו, וזה דהר במלוא המרץ. פחד וחלחלה תקפו את כל היצורים: הציפורים המריאו אל־על, הדגים צללו למעמקים, הבהמות התרוצצו והחיות שאגו. מוחמד פקד על הצאן לרדוף אחריו, אך בני הצאן, שעשו את רצונו, לא יכלו להשיגו, אם כי רצו ודהרו בכל כוחם. הם התעייפו ופערו את פיהם לרווחה. האוויר, שחדר דרך הפיות הפעורים, מילא את ריאותיהם עד אפם מקום, ולבסוף נקב בהם חור והתפרץ החוצה. מרבית הצאן מתו בדרך, ורק חלק מועט מהם הגיע לטבור העולם.

— משה רבנו הורה לנו— המשיך הרב את דבריו— כי העולם הזה הוא הבל הבלים, ואין בו ממש. הוא רק פרוזדור לעולם הבא. חיים בו רק כדי לעבוד את הקדוש ברוך הוא. משה רבנו נתן לנו את עשרת הדיברות, שאחד מהם הוא: לא תחמוד את כל אשר לרעך. וכדי לקיים מצווה יקרה זו, ציווה עלינו לאכול רק מן החי, שעלה בחלקו של משה— את הציפורים שיש להן אצבע נוספת, את הדגים שיש להם קשקשים וסנפירים, את הבהמה המעלה גירה ומפרסת פרסה. את כל השאר, ובכלל זה את חיות היער, אסור לאכול, כי שלכם הן. ואם נאכל אותן, נהיה גזלנים. וכאשר שוחטים אצלנו בהמה, פותחים את קרביה ובודקים את ריאותיה. אם יש בהן חור, גם אז היא מגיעה לכם. אסור לנו לאכול אותה. כל זה על יסוד ההסכם העתיק בין שני הנביאים.

האימאם התפעל מדברי הרב, העמיק לעיין בתורת משה, עד שכעבור זמן מה התגייר וקרא לעצמו בשם ״משה״.

מספר יעקב קורקוס

יעקב ק ו ר ק ו ם (מספר! סיפור 65), יליד מאראקש (1900) עבד שם כפחח. בארץ מאז 1963. בנו, שלמה, כותב עליו:— אדם צנוע ונחבא אל הכלים.

שומר מסורת וקנאי לדתו. הצטיין בוויכוחיו הרבים עם הערבים והמיסיונרים, שבהם היה תמיד יוצא כשידו על העליונה. אב לשמונה ילדים — שישה בנים ושתי בנות(כולם בארץ). מעולם לא התמרמר על גורלו. מתפרנס מעמל כפיו. בעל חוש הומור שנון.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

 עמוד 121

66 – היכן מקומו של העזאזל

מספר שלום ייתח

היכן מקומו של העזאזל

היה היו שני אחים, אחד מהם עשיר ואחד עני. היה העשיר נוהג לתת מדי שנה בשנה חיטה לאחיו, כדי שזה יאפה ממנה מצות לפסח.

פעם, זמן מה לפני פסח, בא האח העני אל העשיר, כדרכו, כדי לקבל את חלקו. אמר לו אחיו:— תבוא מחר.

בא האח העני למחרת היום, אך האח העשיר אמר לו שוב:— תבוא מחר. —

כך היה האח העשיר דוחה את אחיו העני מיום ליום, עד שיום אחד התרגז ואמר לאחיו:— לך לעזאזל!

העני המסכן חזר לביתו, ובו בוכים ילדיו מרעב ומקור. הוא פייס והשתיק אותם, ׳באומרו:— אלך לחפש דברים טובים בשבילכם.

לקח המסכן את הטלית ואת התפילין שלו, נפרד מביתו ויצא לדרך. הלך העני יום, הלך יומיים עד שהגיע לנחל וישב לנוח. הוציא מתרמילו קצת לחם יבש, הרטיבו במים ואכל. אחר־כך בירך את ברכת המזון, קרא את קריאת שמע ושכב לישון. בבוקר התעורר, נטל את ידיו, אכל קצת לחם יבש, בירך את ברכת המזון ויצא לדרך.

יום נוסף נדד המסכן, עד שראה מרחוק בית קטן ובודד. הוא אמר ללבו!— נראה, שמא זהו מקומו של העזאזל.

הגיע האיש לבית הקטן, ובו שלוש נערות טוות בפלך. אחת טווה חוטי זהב, אחת טווה חוטי צמר׳ ואחת טווה חוטי משי. שלוש הנערות קיבלוהו בשמחה רבה ובסבר פנים יפות:— ברוך הבא!— הן הכניסוהו לתוך הבית והושיבוהו ליד השולחן. אחת הנערות הביאה מים לנטילת ידים, אחת הביאה לחם ומלח, ואחת הביאה מאכלים טובים. אך כל הזמן הוא הרגיש, כי שלוש הנערות עצובות מאוד.

אחרי שסיים האיש את הארוחה ובירך את ברכת המזון, שאל את הנערות:

– הגדנה לי, בבקשה, מדוע אתן עצובות כל־כך ?

 גילו לו הנערות;— מזה שנים רבות טוות אנו בזהב, בצמר ובמשי, ומשקיפות בעד החלון, שמא יבואו הבחורים המיועדים בשבילנו, שישאו אותנו לנשים. אך אלה אינם באים.

ניחם אותן העני:— אל תתעצבנה. אלוהים יהיה בעזרכן. אותו לילה לן העני אצל הנערות ולמחרת היום לבש את בגדיו, נטל את ידיו, התפלל ואכל. ולנערות הבטיח:— אם אצליח בדרכי אמלא את מבוקשכן. הודו הנערות לאיש, נתנו לו צידה לדרך ובירכוהו בדרך צלחה. הלך האיש יום, יומיים, עד שהגיע לאילן ענק ושכב בצילו לנוח. אחרי שהתעורר קטף תפוח כדי לאכול אותו, והנה הוא מר ביותר. שאל האיש את העץ;— הגד־נא לי, אילן נאה, מדוע מרים כל כך פירותיך ^?

ענה העץ  — יודע אני דבר זה, כל עובר־אורח הקוטף מפריי היפה ומוצאו מר, מקללני במקום לברכני. אך את סיבת הדבר לא אדע. אמר העני— אל תתעצב אל ליבך. אם אצליח בדרכי, לא אשכחך, ואברר את סיבת הדבר.

המשיך העני את דרכו אל מקום העזאזל. עבר יום, חלפו יומיים, והאיש הגיע לנהר רחב ידיים, ועליו מעברת ובמעברת איש המושיט אותה והוא בוכה כתינוק. תמה העני ושאל את האיש;— למה תבכה ?

          כיצד לא אבכה — ענה האיש — ומזה שנים אני מעביר אנשים מחוף אל חוף, ואני עצמי אינני יכול לעזוב את המעברת ?

דיבר העני על ליבו של האיש וזה העבירו לחופו השני של הנהר. הבטיח לו העני;— אם אצליח בדרכי, לא אשכחך, ואשאל, מדוע אינך יכול לעזוב את המעברת.

הודה האיש לעני וזה המשיך לדרכו. הוא הלך ונדד, הלך ונדד, עד שהגיע ליער גדול ורחב ידיים. הוא הלך ונדד בו, הלך ונדד בו, עד שהגיע לבית קטן ובו זקנה היודעת הכול. דפק האיש על דלת הבית והזקנה קיבלה אותו בברכת שלום, והביאה לו מאכלים ומשקאות מכל טוב. אחרי שאכל העני די שובעו, שאלה אותו המארחת; האם יש משהו שאוכל לעשותו למענך כדי לעזור לך ? האם יש בפיך שאלות ? אוכל בוודאי להשיב עליהן. שאל העני;— מדוע טח לב העשיר מלעזור לי ?

 ענתה;— מכיוון שמעולם לא ידע מחסור מהו.

• ומתי שמח העני ?
• כשמחזירים לו מה שאבד לו.
• ומדוע אין החתנים באים לשאת את שלוש הנערות הטוות בזהב, בצמר ובמשי ?
• הכל בגלל האשפה שלפני הדלת. אם תטאטאנה הנערות אשפה זו שלפני

פתח ביתן, יבואו החתנים.

• ומדוע מר פריו של האילן הנאה ?
• מתחתיו טמון אוצר גדול. אם יוציאו את האוצר ממקומו, יומתק מיד הפרי.
• ומדוע מעביר האדם כל איש ואשה במעברת הנהר, והוא עצמו אינו יכול לצאת מתוכה ?
• יושיב איש אחר במקומו ואז יוכל לצאת לחופשי.
• ומניין לוקחים מצות לפסח בשביל יהודי שאין לו מצות?— שאל העני

את שאלתו האחרונה.

• לוקחים מזה ונותנים לזה.

שמח האיש על שהשיג את מבוקשו, הודה לזקנה ויצא בדרכו בחזרה. בהגיעו אל הנהר רחב הידיים, סיפר לאיש היושב במעברת את אשר שמע מפי הזקנה יודעת הכול. העביר האיש את העני, ומכיוון ששמח שמחה גדולה

על העצה, נתן מתנות רבות לו ולבני ביתו.

הגיע העני לאילן וקרא אליו:— אם תרשני לקחת את האוצר שמתחתך, ייעשה פרייך מתוק. — מיד נפתחה האדמה והעני ירד למטה. ומה הוא רואה ? כסף ויהלומים ומנורה עשויה זהב טהור. לקח העני את כל מה שהיה שם ועם עלייתו סגרה האדמה את פיה. הודה העץ לעני על שפריו נהיה מתוק ונפרד ממנו בלבביות.

בדרכו הגיע לבית, שבו טוות שלוש הנערות. הוא סיפר להן, כי אם יטאטאו את האשפה, יגיעו החתנים. שמחו הנערות שמחה גדולה ונתנו לו מתנות:— אחת — חוטי זהב, אחת — חוטי משי, ואחת — חוטי צמר.

הגיע העני לביתו שמח וטוב לב. הוא קנה מאכלים, בגדים ונעליים לכל בני ביתו, ובליל הסדר הזמין אליו את אחיו העשיר. זה הגיע מיד, אך עיניו חשכו מרוב קנאה:— מניין לך כל העושר הזה ? — שאל. ענה אחיו:— הרי שלחת אותי לעזאזל, ממנו הבאתי לי את כל אלה.

בתום הסדר, לפני עלות השחר, יצא גם האח העשיר לדרך, לחפש את העזאזל. כך הגיע לאיש שבתוך מעברת הנהר. הוא שאלו:— היכן מקומו של העזאזל?

האיש הבין מיד במה מדובר, ואמר:— כאן, במעברת זו. אך עליך להעבי­רני תחילה לעברו השני של הנהר.

העביר העשיר את האיש, וזה נשתחרר וירד מן המעברת. והאח העשיר נשאר בתוך המעברת.

זה היה סופו של העשיר הקמצן. במקום שאחיו העני ילך לעזאזל, הלך הוא עצמו לשם.

שלום ייתח (מספר! סיפור 66), יליד פאס, בן 30. עלה לארץ בשנת 1958 והצטרף למושב נס־הרים שבהרי ירושלים. עתה הוא היחידי מיוצאי מארוקו שנשתרש במקום ולא עזבו. יש, כנראה, לזקות זאת על חשבון העובדה שגם הוא וגם אשתו(מוצאה ממארוקו) מצטיינים כחקלאים. את הסיפור על מקומו של העזאזל, שנרשם בידי מנשה רזי, שמע בפאס׳ מפי שכן ערבי בשם חסאן, שהיה רגיל לספר סיפורים.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964