ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

חוק בתי דין רבניים – הסמיך את הרבנים להמשיך ולעסוק בדיני אישות והסדר ירושות. החוק קבע שבערים הגדולות ייאושר תקן של שלושה רבנים. הדיינים זכו להימנות על פקידי מדינה שמשכורתם משולמת על ידי הממשל. לערים הקטנות נקבע תקן של רב נודד

חוק ועד׳ הקהילה – חייב מינוי של ועד קהילתי, ומינוי של שני נציגי הקהילה למועצת העיר.

חוק סופרי בתי הדין – קבע נוטריונים מוסמכים מטעם המדינה שהיו מורשים לשמש כסופרים בבתי הדין הרבניים.

משרת הנגיד – רוקנה מתוכנה כמייצגת הקהילה מול השלטונות, ומעתה היה הנגיד ממונה על רישום ספר הקהילה והמודיע על ילודים ונפטרים.

כדי להבטיח פיקוח על המתרחש בקהילות היהודיות קבעה הנציבות הצרפתית את משרת המפקח על המוסדות היהודים. תפקיד זה נועד לתאם בין הפקידות הצרפתית למנגנון המח׳זן.החוקים למיניהם ומשרת המפקח על הארגונים היהודיים נועדו בעיקרם להשליט אחידות וסדר בתפקודם של המוסדות הקהילתיים ולמנוע תסיסה בקרבם. מגמות אלו אפיינו את מדיניות השלטונות הצרפתיים כלפי ארגונם הפנימי של כלל הילידים.

למרות שסמכות השפיטה הנוגעת למעמדם האישי של היהודים (נישואים, גירושים, ירושות) נשארה בידי בתי הדין הרבניים, ולמרות ששאר מוסדות הקהילה קיבלו מעמד רשמי מטעם השלטונות, מעמדם נחלש במקביל להתרופפות כוחה של המנהיגות המסורתית בקהילה. המהירות הרבה שבה נטו רבים מיהודי מרוקו לאמץ את הערכים האירופים המודרניים, כרסמו קשות במעמדה ובסמכותה של המנהיגות המסורתית. היהודים העריצו את צרפת ותרבותה וכמהו להיות כמו הצרפתים. הם התחככו בהם בבית הספר ובעבודה, למדו את שפתם, ״צרפתו״ את שמותיהם, ונהגו לחקות את הלבוש האירופי המודרני. הריבוד החברתי מגזרי, חצץ בצורה חדה וברורה בין שלוש קבוצות: אירופים, ״מתמערבים״ או מפותחים ('e'voluee  כפי שכונו על ידי האירופים) וההמון ־ הילידים. זוהי הסיבה, בין היתר, שלא התפתחו יחסים חברתיים בין משפחות אירופיות לא יהודיות לבין משפחות יהודיות מרוקאיות.

הסימן החיצוני הראשון ל״התקדמות״ ברחוב היהודי במלאח היה הלבוש האירופי, אולם הלבוש המסורתי לא נעלם כלל מהרחובות. גם לתוך המלאח חדר אט אט אורח החיים המודרני והוא בא לידי ביטוי בסממני הסטטוס של הבורגנות המודרנית כגון המכונית, או בחיקוי הריהוט האירופי המודרני. ״התמערבותם״ המהירה של חלק מהיהודים גרמה להתרחקות מהמסורת היהודית. הם הקפידו פחות על קיום מצוות וחלקם החל לעבוד לעתים קרובות בשבתות, אף כי הקפידו לקיים את הסעודה המשפחתית החגיגית בערב שבת. למרות שלא ניכרה מגמה של נטישת הדת והמסורת, די היה בהתרופפות כדי לגרום לקריסת סמכות ההורים והרבנים בעיקר בקרב המשכילים, ובין אלו שעשו קריירה במינהל הצרפתי. יהודים רבים החלו לחיות בשתי מערכות תרבותיות שונות: המערכת המשפחתית המסורתית, ולעומתה מקום העבודה או תכני הלימוד האירופים המודמים. התפתחה גם תופעה של ״נוער זהב״(נוער שוליים מובטל ממעש), משחק בקלפים ומרבה לבקר בבארים ובמסיבות ריקודים. התופעה היתה מוכרת בקהילות יהודיות רבות במרוקו ובתוכן גם קהילות ששכנו בתוככי הארץ ולא רק בערי החוף.

הרבנים עמדו מנגד ולא היה לאל ידם להושיע. ועדי הקהילות היו חסרי אונים לנוכח הפערים הכלכליים והחברתיים שנוצרו בין מצליחנים ומתעשרים לבין המוני העניים. הקהילות היהודיות שבעבר היו הומוגניות למדי, בעיקר בערים במרכז הארץ, הפכו לקהילות הטרוגניות מורכבות שלא ניתן ללכד אותן באופן חברתי ודתי. האירופיזציה המואצת יצרה אצל היהודי המרוקאי מצב נפשי מורכב שהוביל לתחושה של אישיות מפוצלת. מחד גיסא, עולם העבר שחלק ממשפחתו עדיין מצוי בו, ומאידך גיסא, עולם אירופי עתידי מפתה הגורם לו לרצות להתנתק מעברו. השינוי המהיר שהתחולל היה בולט במיוחד בקרב הנשים ובדור הצעיר. אולם עוצמתו היתה כה עזה שגם ליבם של תלמידי חכמים ״נכבש״ במפגש עם ״העת החדשה״ והחיים המודרניים. ב״עולם התורה״ נוצרו סדקים והוא החל להתפורר לעיני הרבנים ושאר ״תופסי התורה״.

הרב זאב הלפרין הגיע למרוקו סמוך לכיבוש הצרפתי, כשתהליכי הפתיחות למודרניזציה התקדמו במלוא עוצמתם, ובמקביל קרסו מקורות הסמכות המסורתיים ופחתה השפעתם של הרבנים בקרב       הקהילה. מבחינה היסטורית הרב הלפרין הוא שעיצב את התגובה המאורגנת של היהדות המסורתית השמרנית במרוקו נגד ״נזקיה״ של העת החדשה. תגובה זו דומה לתגובה האולטרה אורתודוקסית שהתארגנה במזרח אירופה, בעיקר בתחום החינוך ובמערכה הציבורית שליוותה את המעשה החינוכי. תוצאות פעולתו של הרב משפיעות למעשה על הפלג השמרני של יהודי מרוקו עד היום.