שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –עֶמּוֹר

עֶמּוֹר

ידועים היו בני ספרו בקרבתם ובאהבתם לטבע. אך הרגישו ברפיונן של קרני השמש עם דמדומי־ערב, עת נטה היום לערוב, היו אוספים את מטלטליהם, מי מעט ומי הרבה מזון ומשקה, והיו יוצאים לבוסתנים, יושבים בניחותא, אוכלים, שותים, שרים פיוטים ומזינים עיניהם בהתפעלות ובחרדת קודש בעולמו של הקדוש ברוך הוא, יתעלה שמו לעד. ואם בני ספרו כך, על אחת כמה וכמה, עמור אסולין, אשר מאז גילה את קיומו העצמי בעולמו של הבורא יתברך, נוכח לדעת שנוסף לאהבתו לטבע, חנן אותו אלוהים בגוף ענק, כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים. שריריו הגדולים עוררו התפעלות אצל כל רואיו. רגיש היה, עניו ובעל רוח יהודית, בעל חיוך מקסים, בגומות החן העמוקות על לחייו ופניו מקרינות תמימות וטוהר־לב. יפה מראה היה וכולו חן והדר. בגלל גבורתו וגודל מידותיו, קראו לו הקטנים ״שמשון הגיבור״ והגדולים הוסיפו בהתפעלות, ״ענק מארץ הרפאים״, תבארק אללאה עליה(ברכת אלוהים עליו). המשותף לכולם הוא, שהתייחסו אליו בחיבה ובהערצה. הגויים עצמם, התייחסו אליו ביראת כבוד, משום שהראה להם את נחת זרועו שלא נעמה להם. הוריו, שהיו אמידים ובעלי השפעה בעיר, גרו מחוץ למללאח. הוא היה תמיד לבוש במכנסיים קצרים נאים שהבליטו את מותניו הדקות בהשוואה לכתפיו הרחבות. חולצה קלה מגוהצת ונקייה ללא רבב, עם שרוולים קצרים, מהודקת לגופו ופתוחה לפנים, גילתה את זרועותיו העצומות ואת חזהו הענק והשרירי. הוא הלך בגילוי ראש, דבר שהיה חידוש בקרב בני הדור הצעיר, ושערותיו הבהירות והקצרות, השתפכו בחן על מצחו והבליטו את עיניו הירוקות והשובבות. לרגליו נעל סנדלים קלים, ידיו היו נתונות בכיסי מכנסיו והוא הלך בצעדים מדודים ובקלות מפליאה, כאילו מרקד בקפיצות חינניות. השתתף בתחרויות ספורט עם ילדי הנוצרים, וכשהיה עומד ביניהם ומתדיין איתם, נראה היה כאחד מהם, אבל משכמו ומעלה מורם מעם בכוחו ובאישיותו הנשגבה. הוא עמד תמיד לימין הנרדף, ואהב יושר וטוהר מידות. לבו היה לב יהודי חם שאהבת־ישראל יקדה בתוכו כאש אוכלת. הוא בא לעזרתו של כל יהודי נתון בצרה ולא אחת סבל הוא עצמו בגלל זה. בעיני הגדולים ומנהיגי הקהילה, נראה כתמהוני. כל מה שעשה, לא היה לפי רוחם כי הוא סטה מכל המנהגים המקובלים והפחיד אותם באומץ לבו ובראייתו הרחבה שחבקה זרועות עולם.

הוא פרץ את כל הסכרים של בני הדור הישן ביחסם לסביבתם ובכפיפות קומתם לפני שכניהם הגויים. הוא ראה את עצמו כשווה לכל אחד, ערבי או נוצרי, אם לא למעלה מזה, ולא בנקל ידחפו אותו הצידה. בוויכוחיו עם הגויים, דיבר בביטחון ובגאון כיהודי וכבן־אדם. וכל כך משום שחינוכו היהודי היה טבוע עמוק בנבכי נפשו. הוא התעלה על גינונים גרידא וחדר לפני ולפנים בשכלו החד והמבריק והסיק מסקנות שלוו במעשים. הוא היה נועז במעשיו ובמחשבותיו בהשוואה לבני הדור הישן והחדש גם יחד בלבו הטהור ובנפשו הזכה. לא עסק בקטנות ונהג עם כל אחד ברצינות ובכנות אלא שעם כל סגולותיו אלה, היה תם וביישן ונחבא אל הכלים. התכתשויותיו התמידיות עם ילדי הגויים לא העכירו את רוחו. אבל המעמד השפל של היהודים דיכא את נפשו. הוא חיפש פתרונות לצאת מסבך זה ולתקן את המעוות והתחיל לשאול בתנועה הציונית ובחזון הגאולה.

עוד מגיל צעיר, החליט להיות חלוץ בארץ־ישראל ולעזור בבניית מדינת־היהודים, אשר בקיומה האמין באמונה שלמה. כשגמר את בית־הספר של ״אליאנס״ ואת לימודיו בישיבה, נסע לפאס ונכנס, להפתעת כולם, לבית־הספר החקלאי הממשלתי שנמצא בלמדינה, הוא הרובע הערבי. כל אחד ששמע על מעשהו נשאר פעור־פה. מי שמע כזאת? שבחור יהודי, ממשפחה מכובדת, ילמד חקלאות עם ילדי הגויים ? אבל הוא — נאה דורש ונאה מקיים. אם כבר החליט להיות חלוץ בארץ־ישראל, שיהיה חקלאי מוכשר. כך אמר לחבריו. הוא ורחמים שרביט חברו, מהעיר פאס, היו היהודים היחידים בבית־ספר זה, שתלמידיו היו בניהם של בעלי אחוזות מוסלמים ונוצרים שהמשותף לכולם — שנאת ישראל.

כל התכסיסים ו״התאונות״ שחבריו לכיתה תכננו כדי להמאיס עליו את החיים, לא ריפו את ידיו. בתוך כתלי בית־הספר, סבל את תעלוליהם בשקט ובשלווה, אבל כשתפס אותם מחוץ למוסד, הרביץ בהם מכות נאמנות והשאיר את חותם אגרופו בפרצופם. שנה שלמה של מאבק תמידי, בחירוף נפש ממש עד שלמדו לכבדו ולא להתאנות לו יותר. בזכות שקדנותו וחריצותו כתלמיד מצטיין, זכה למעמד מיוחד כיהודי ואפשרו לו להיעדר בשבת מבית־הספר. חבריו ללימודים ומוריו, ראו בו יהודי מסוג אחר, היהודי הגאה, הלוחם ובעל הכבוד־העצמי. הוא לא היה מוג לב או פחדן, כפי שהצטיירו בעיניהם היהודים. הוא לא הרכין את ראשו בפני אף אחד והשיב מלחמה שערה. הוא היה אחד בדורו. דם המכבים זרם בעורקיו. כל מעשיו עוררו התפעלות וכל פעם המציא משהו חדש ופתח פתח לחידושים נועזים לבני דורו. יום אחד הגיע מפאס על אופני המרוץ שלו להפתעת כל המללאח. לפניו לא העז איש לנסוע כך על אופניים מעיר לעיר אפילו בדמיון והוא, ללא פחד, גמא כשלושים קילומטר מפאס לספרו כאילו טיול של מה בכך הוא והגיע ללא מאמץ, רענן ומחייך כנהנה מתעלוליו. זה היה הבחור עמור. כל דבר שעשה, שימש לבני דורו דוגמה לאומץ, לביטחון פנימי ולזקיפות קומה. הפתח שפתח לבני דורו, הלך והתרחב עד שפרץ את טבעת החנק שנארגה במשך דורות סביב המללאח ותושביו.

צעירי המללאח העריצוהו וחיקו את דרכיו. הוא היה מנהיג טבעי ומבלי שהתכוון לכך מצא את עצמו תמיד בראש. הוא היה הראשון שהצטרף לתנועת הצופים ואחר כך ארגן נוער יהודי בתנועה זו והדריכו במסירות ובאהבה. הוא היה הראשון שארגן מחנה קיץ וטיולים מאורגנים ברגל ״לפיתוח הגוף ולחישול הרוח״, כפי שאמר. ארגן תנועת נוער ציונית והתחיל להטיף לנוער בגלוי על אפשרות קיומה של מדינת־ישראל בדורנו, דבר שעורר התפעלות ותמיהה. גיבוריו היו הרצל וטרומפלדור. התווכח עם כל אחד בסבלנות ובנחת וניצח בכוח שכנועו המפליא. ברצונו לבסס את מעמד הנוער היהודי בעיר, ארגן קבוצה יהודית לתחרויות ספורט. הוא עצמו היה שחקן כדורגל מעולה, אלוף במרוץ אופניים, בהרמת משקלות, בשחייה ובהיאבקות. לפעילותו לא היה גבול. הנוער היהודי דבק בו. בכל מקום שבו היה, עליו הייתה גאוותם. הם לא זזו ממנו והוא קירבם אליו בחיוכו המקסים, ובאורך רוחו ענה בסבלנות לכל שאלה ששאלוהו. בין שישב או הלך, הם היו סביבו, מתחככים בו ומתחממים באורו המקרין והשופע אהבה כנה.

בעיקר אהבו לשמוע מפיו על התנועה החלוצית בארץ־ישראל ועל מחשבותיו לגבי חידוש תקומת עם־ישראל. ערביי העיר, שרבים מהם נשאו צלקות מהתכתשותם איתו, נזהרו ממנו וכיבדו אותו. הם אמרו: ״דין האדא, כסארא הווא יהודי״ (זהו שד, חבל שהוא יהודי). הם היו משוכנעים ששוכנת בו רוח של מוסלמי שהתגלגלה בטעות בגופו היהודי. כי לא יתכן שיהודי ״טמא ומקולל אללה וכופר יחונן בכוח כזה״. דרכם של יהודי המללאח, הייתה לצאת לרחבת באב־אלמקאם אשר מחוץ לחומת העיר, בין מנחה למעריב, לשוט בארץ ולהתהלך בה הלוך ושוב, לראות ולהיראות. באחת השבתות, יצאו עמור וחבריו הצעירים כדרכם לשוטט בבאב־אלמקאם כדי לשוחח אגב הליכה ולהיפגש עם חברים אחרים. והנה מרחוק ראו התקהלות חשודה של בני נוער ערביים עומדים ומסתכלים לעברם כאילו חיכו להם. סימני פחד נראו בעיני חבריו של עמור והוא, שהרגיש בכך, הרגיעם ואמר להם:

— אל תפחדו! תמיד היו מוכנים לעמוד באומץ מול האויב, לשלוט בנפשכם ולשמור על קור רוח. לעולם אל תתנו לאויב לדעת שאתם מפחדים, אחרת הפסדתם את המערכה עוד לפני שהתחלתם. בואו ונראה מה זה יכול להיות.

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –עֶמּוֹר