שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס-חלק ראשון

פורים בפאס

זמן רב לפני בוא חודש אדר הייתה אווירת החג העליזה משרה חמימות ושמחה בלב אנשי קהילת פאס המהוללה, ומכניסה זוהר מרנין למללאח ולבתיו הצפופים, שאפילו קרני השמש אינן חודרות אליהם לחממם. שרויים באפלולית ולחלוחית כל ימי הקיץ הבהירים והחמים, ובימות החורף הטחב והקור עושים בהם כבתוך שלהם. אווירת החג מילאה שמחה את לב העמלים והביאה נחמה לנודדים העושים לפרנסתם בכל גלילות המדינה, בין כפרי הערבים.

קול פורים הנה זה בא, מהדהד במרחבים, בעמקים ובהרים וכל היהודים ברחבי מרוקו נענים לו ולבם מלא ערגה לבאות. שובבות החג משרה עליצות על כל הקהילה וממלאת את חדרי לבם של הקטנים, שדמי פורים קורצים להם באופק. אלה מחשבים מבעוד זמן כמה מטבעות יאספו באותו יום. המבוגרים מתפרקים מהרצינות האופפת אותם כל ימות השנה ומיטיבים את לבם במאכל ובמשקה ושוכחים את העוני והצרות שהיו מנת חלקם ואף הם צופים בחדווה כמוסה ליום החג.

שְׂלִיְימוֹ, כפי שנקרא בפי כל, היה נער פיקח, זריר וממולח. רגליו זריזות ועיניו פקוחות לנעשה סביבו. שמו האמיתי היה שלמה, שם מכובד שהוריו בחרו משום שהשכין שלום ביניהם עם לידתו.

אלא שבכל זאת, נער הוא נער, ואינו ראוי לשם כבד כזה כשלמה המלך, ולכן כיווצו וקיפלו את שמו לשליימו כאילו אומרים: ״היי! נער, קודם הראה לנו במה כוחך גדול ואז נראה אם הנך ראוי להיקרא בשמך המלא!״ נותנים לו ארכה עד להיותו בר־מצווה. אם יהיה לעלם נבון ולתלמיד חכם, יקראו שמו בקהילת־קודש דפאס, שלמה. ואם לפרחח קל דעת ולא יוצלח ייהפך, או אז ידבק בו השם המקוצר לכל ימי חייו.

מדי עוברו ברחוב, היה שליימו מתפעל מהשפע הרב של העוגות והממתקים למיניהם שמילאו את דלפקי החנויות. פלא כזה של צבעים ומאפה רכרוכי כזה של תופינים ומגדניות, הפכו את קיבתו בקרבו וחיכו נמלא ריר. בחנויות השתנו סדרי בראשית, כולם כאילו קפצו על מציאת היום. הסוחרים זנחו את סחורתם ומרכולתם הרגילה, התחרו זה בזה, ערמו מגשים של מגדניות, עוגות וממתקים מכל המינים, כל טוב מצרים. לעתים היה שליימו נעצר מול אחת החנויות, לובש ארשת חשיבות ומתחיל לחטט בכיסיו בלהט ובכוונה רבה, בודק באצבעותיו הזעירות כל פינה וכל קפל וקמט, שמא ייארע נס ויגלה פרוטה בהם, ריכז כל מעייניו להיזכר מתי קיבל דמי כיס לאחרונה ואם אמנם בזבז את כל המטבע או לא. בינתיים הוא הצליח למשוך אליו את תשומת־לב בעל החנות שראה בו קונה בפועל, הפסיק מעיסוקו ונתן בו מבט שהוסיף מבוכה לשליימו. ואמנם לאחר היסוסים רבים, היה מוציא את ידיו הריקות מכיסיו באכזבה רבה ובמבט של ייאוש. בעל החנות היה זורק לו מבט של בוז, כבזבוב טרדן, מפטירו בתנועת יד של ביטול וחוזר לעיסוקו. אולם שליימו עדיין לא זז ממקומו ואם הממתקים רחקו מקיבתו, הרי לפחות נשאר עומד שעות, כמו שאומרים: ״לי מא סרא יתנזה״ (מי שלא קונה, נהנה בראייה) ומזין עיניו הפקחות והשובבות, עוקב בתשומת־לב ובהתפעלות אחרי המהמרים במשחקי קלפים על העוגות.

סבו של שליימו, ישראל, שקראו לו משום כבוד וחיבה חביבי ישראל, היה איש שיבה והדרת פנים, לחיים אדומות וזקן לבן ארוך ומהודר שירד לו על פי מידותיו והתמזג עם הגלימה הלבנה שלבש. מקובל היה ומכובד על הבריות בגלל חכמתו, ענוותנותו, נדבנותו וגילו. צדיק היה בדרכיו ותמים באורחותיו ובמעשיו. משכין שלום בין נצים, מקציב סכומי צדקה ומתנות לאביונים ובא לעזרת אנשים בצרה. לכן כל רואהו היה מקדים לו שלום והיו אצים למשוך את ידו לשפתותיהם, לנשקה לאות חיבה ויקר. אבל הוא היה מושך את ידו מהמבוגרים עוד לפני שהגיעה לשפחותיהם ורק ראשם נשאר מורכן. הוא, בנעימות חן ובעדינות, דיבר איתם ברוך ובנועם כידידים אהובים. רק לקטנים, היה מתיר לנשק את ידו ומיד היה שם אותה לאחר מעשה, על ראשם ומברכם בכוונה רבה את ברכת הכוהנים, כיוון שכוהן היה וזה עוד הוסיף על חשיבותו. להיות מזרעו של אהרון, דבר לא קל הוא. הקטנים היו מתמוגגים מנחת ומתמלאים גאווה פנימית. בטוחים היו בהצלחתם בחיים משום ברכתו של חביבי ישראל ורצים לביתם בהתלהבות רבה לספר לאמם.

חביבי ישראל היה היחידי שקרא לשליימו בשמו הנכון והמלא: שלמה, והדגיש כל הברה וכל אות במיוחד כאילו היה אומר לנער שלא ישכח את שמו המכובד ושיהיה ראוי לו. אחרי כל פגישה עם סבו, היה שליימו צועד בעוז ובקומה זקופה כבעל בעמיו. באמת חביבי ישראל אהב אהבה רבה את שליימו כי הוא היה בן זקונים של בן זקוניו ומשום פקחותו ותבונתו הרבה ראה כאילו בו הרבה מתכונותיו האישיות שלו והתגאה בנכדו הנבון, דבר שעורר קנאתו של אחיו הבכור. כל שבת אחרי הצהריים, לפני סעודה שלישית, היה יושב עם נכדו לבדוק את שקדנותו, בקיאותו וידיעותיו במה שלמד במשך השבוע בתורה, במשנה ובמדרשים. מתשובותיו הנוקבות של שליימו, ידע כמה חכמה הייתה בנער הזה ותשובותיו גרמו לו הנאה רוחנית גדולה. היה משבחו ומברכו ואחרי זה, צעדו יד ביד לתפילת מנחה בבית־הכנסת. לבו של שליימו היה מתמלא שמחה גדולה כשהיה חביבי ישראל נכנס לבית־הכנסת וצועד בין השורות של הספסלים למקום המיועד לו. האנשים הזדרזו לקיים ״מפני שיבה תקום״ והיו קמים ממקומם לאות כבוד ונשארים עומדים במקומם עד שחביבי ישראל ישב במקומו. חביבי ישראל היה משיב להם בתנודת ראש קלה ומלטף את ראשי הילדים כדרכו, בחיוך אבהי מלא חיבה, ולמבוגרים השיב בקידה קלה. באותה שעה שליימו, ידו ביד סבו, כמלך במסבו, מי ידמה לו ומי ישווה לו? מעט מהכבוד שהאנשים חלקו לסבו, כאילו ניתן לו והקטנים בני גילו, היו מקנאים בו קנאה גדולה. היה עליו להראות את כוחו בהגיע תורו לקרוא מספר הזוהר הקדוש שהיה בקיא בו והוא קרא בשטף ובהבנה להנאת סבו ולהנאת הקהל.

חביבי ישראל אהב לשבת על שרפרף קטן בפתח חנות הירקן ברהם, הוא שכנו של שליימו, והיה מקשיב לצלילי קולות הילדים דבית־רבן שעלו במקהלה מכיתות שונות של ״אם הבנים״ והשתפכו מכל הבניין דרך החלונות כמעיין מים חיים. הקולות גלשו בנועם והדהדו בתוגת מה ברחובות ובשווקים ושלטו בנשמות היהודים שבחוץ. כולם קונים, מוכרים, וסתם עוברים ושבים כשלא היו עסוקים, או אם לא אצה להם הדרך, הפסיקו לרגע ושרו יחד עם הילדים את הפסוקים שבקעו מן החלונות. אמהות שבניהם או נכדיהם למדו בין כתלי ״אם הבנים״ עצרו לרגע, נדנדו ראש הנה והנה בהנאה והמשיכו בדרכן מהורהרות, כשקריאת הילדים במגילת אסתר מלווה אותן. אווירת החג מילאה את כיכר השוק לערסא־דזרב (גן־הקוצים), שם היו מונחים בפני כל מוכר, פירות וירקות, ערמות ערמות, ושם היו יהודים וגויים מתמקחים עם הקונים הרבים. יום יום היה מחזה זה חוזר על עצמו מבוקר עד שעת הצהריים, שעה שבה היו המוכרים צריכים לפנות את המקום ופועלי הנקיון באו לטאטא את הזבל ולרחוץ במים זורמים את רחבת השוק.

חביבי ישראל שהיה רחוק בנפשו מכל הרעש וההמולה הגשמיים של המתדיינים בשוק, היה יושב לו בניחותא, על שרפרף קטן בפתח חנותו של ברהם הירקן. ידו האחת תומכת בלחיו השמאלית כשמשענתו ההדורה והמחוטבת מעשה אומן נתונה בין רגליו, ואת ידו השנייה היה מעביר על זקנו מלמעלה כלפי מטה, בתנועות איטיות וממושכות. זקנו הלבן היה ארוך ומסביב לפיו ואפו היה צבעו אדמדם מחמת טבק הרחה שבו היה משתמש. עיניו הזעירות והנוצצות של חביבי ישראל היו תקועות אי שם וברק חדווה ותוגה כאחד עלה בהן. הוא היה מחייך חיוך קל וחוזר במלמול שפתיים על הפסוקים שזה עתה הדהדו בחלל, כדברי אלוהים חיים היוצאים מפי עוללים ויונקים. כצפצופן של עדת ציפורים, בעלות השחר מבין העפאים… ״ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר״ ומנענע בראשו לכאן ולכאן. מחיוכו המסתורי ומהרהוריו הנעלמים, נראה כאילו אמר: ״לעת עתה רק עלבונות היו. משטרים חלפו ונשתנו והיהודים עודם סובלים חרפת הגלות. כמה חגי פורים חדשים חגגנו ומכמה גזירות קשות ורעות ניצלנו? גלגל חוזר הוא עד שיבוא המשיח. לא ינום ולא יישן שומר ישראל. מה גדלו מעשיך ה׳… מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת…״.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס-עמ'50