מורשת יהדות מרוקו

יחסם של החליפים הראשונים אל היהודים

במקורות יהודיים יותר מאוחרים, ומהם אחד כמעט רשמי מסוף המאה העשירית, משתקפת דעה חיובית על יחסם של החליפים הראשונים כלפי השלטונות היהודיים בבבל. במעשה המצוי בנוסחאות אחדות מסופר כי החליף השני עמר בן אלח׳טאב (634—644) שלח במתנה לבוסתנאי, ראש הגולה, את אחת מבנותיו השבויות של מלך פרס. מחווה זה היה בו משום הכרה במעמדו של ראש הגולה, שכן עמר עצמו לקח לו גם הוא בת אחרת של מלך זה.

על החליף עמר מספרים גם מעשיה, שבוודאי אינה אותנטית, אבל היא משקפת את רוח התקופה הקדומה: פעם עבר עמר ליד בית, שבצידו עמד פושט־יד עיוור. לשאלתו של עמר לאיזה עם מעמי הספר הוא שייך, ענה העני, כי הנהו יהודי וכי הוא מקבץ נדבות כדי לקנות פת לחם ולשלם את מס הגולגולת. עמר אחזו בידו, הביאו לביתו, נתן לו מתת ואחר שילחו אל שומר האוצר עם פקודה: ״שים לב לאיש זה ולדומים לו, כי לא כשורה הוא לבלעם (כלומר, לנצלם) בהיותם צעירים ולהזניחם לעת זקנתם. ה״זַכָּאת״ (מס הצדקה) הוא בשביל העניים והנצרכים. העניים הם המוסלמים: אדם זה הוא אחד הנצרכים מעם הספר״. הוא גם שיחרר את העיוור מתשלום מס הגולגולת.

רב שרירא גאון מוסר באגרתו המפורסמת, שכאשר בא לבבל החליף הרביעי עלי בן אבו טאלב (656—661), יצא לקראתו רב יצחק ראש ישיבת פִרוּז שַׁבּוּר, שנתקבצו בה חכמי פומבדיתא אשר נעזבה בימי הרדיפות, והקבילו עם תשעים אלף מישראל. החליף קיבל אותם בסבר פנים יפות. אף ״שבט יהודה׳, מקור מאוחר למדי, מכיר מסורת זו: ״ומלך ישמעאל (שהכניע את הפרסים) מלך חסד היה, כמו שנמצא תמיד שכלם מלכי חסד ואוהבי היושר, ושלח וקרא ליהודים ואמר להם דברים טובים והבטחות שיעמדו בדת שירצו״.

רב שרירא, גאון פומבדיתא (920? —1006), חיבר ״אגרת״ (מאמר, קונטרס) היסטורית על סדר הדורות של החכמים ועל השתלשלות התורה שבעל־פה החל מימי המשנה ועד זמנו.

עיין ספר שבט יהודה, הוצאת ע. שוחט, ע׳ כ״א. מחבר ספר זה, ר׳ שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד אשר השתקעו באיטליה ובארצות המזרח. הספר שנתחבב מאוד על הקוראים נדפס לראשונה בתורכיה במחצית המאה השש־עשרה.

אמנם, בקוראנו דברים אלה עלינו לזכור, כי עמר בן אלח׳טאב היה זה שגירש את היהודים מאלחג׳אז, וכי השיעים, הדוגלים בנאמנות לבית עלי, נודעו באי־סובלנותם הדתית.

מסתבר, כי בסוף תקופת בית אמיה חלה הרעה ביחסים בין השלטונות המוסלמיים ובין ״אנשי החסות״. שורה של גורמים הצטרפו להתפתחות זו שעל אחדים מהם נעמוד כאן, בעוד שעל הגורם הכלכלי נדון בסעיף ד׳.

עמר השני

החליף עמר השני (717—720) העלה על נס את העקרון הדתי ואת השאיפה לעשות נפשות לאסלאם, גם על־ידי הפעלת לחץ כלכלי וחברתי על הלא־מוסלמים. הוא עצמו היה ישר ורודף צדק ביחסיו האישיים עם היהודים והנוצרים, אך העלייה במתח הקנאות הדתית התבטאה בחוסר סובלנות כללית, תופעה שהיתה זרה לבני אומיה הראשונים. באותה תקופה ניכרה מצד אחד עלייה ברמתם התרבותית־מקצועית של הערביים, שהרגישו כי מוכשרים הם בעצמם לדאוג למינהל המדינה ללא צורך בפקידים נוצריים. מצד שני גברו בקרב ״אנשי החסות״ מגמות ההתבוללות החיצונית בחברה הערבית, על־ידי שליטתם בלשון הערבית ועל־ידי הסתגלותם אליה במלבושיהם ובמנהגיהם. דבר זה נראה מסוכן למדי לאנשי הדת. לפיכך הותקנו תקנות הפליה, שמטרתן היתה לבלום מגמות שנראו מסוכנות לאסלאם. מסתבר שאת היסוד לתקנות ההפליה הניח עמר השני ועל כן נקראו הן ״ עַהוּד עמר״, כלומר ״תנאי עמר״ — ובטעות יוחסו לעמר הראשון. אחדים מן ה״תנאים״ הם מורשת ביזנטית עתיקה.

תנאי עמר

עמר השני פקד על המושלים להרחיק את ״אנשי החסות״ ממשרותיהם הממשלתיות, והזהירם שלא להתרועע עם ה״כופרים״. אמנם ב״תנאי עמר״ אין שום הגבלות בנוגע לדרכי הפרנסה, אך מעמד של פקיד גבוה נתן ל״כופר״ שלטון על המאמינים בניגוד לדברי הקוראן, שעליהם הסתמך החליף. עמר השני הנהיג גם את ה״גִ'אר״, שינויים בלבוש בשביל ״אהל אלד׳מה״, כסימן היכר, לבל יטעו הבריות ויחשבום למוסלמים. הנוצרים חויבו לחגור חגורות מיוחדות ולגזוז את שער ראשם במצח; על היהודים נגזרו גזירות אחרות בענין הלבוש. במרוצת הימים החמירו בפרטי התקנות בנוגע לבגדים. הונהגו צניפים בעלי צבע מיוחד לכל עדה: כחולים לנוצרים, צהובים ליהודים, אדומים לשומרונים; נעלים מיוחדות; שימוש באוכפים מיוחדים וכדומה. האיסור להקים בניינים גבוהים מבנייני המוסלמים נזכר בפעם הראשונה אצל סופר בשם אלמַאוַרדי, שמת בשנת 1058. אך לאיסור להקים בתי־כגסת או כנסיות חדשים ולתקן את הישנים לא התייחסו ברצינות. ההיסטוריון אלמַקריזי (מת בשנת 1442) אומר בגלוי, כי איש לא יוכל להכחיש שכל בתי־הכנסת של קהיר נבנו בתקופת האסלאם, והוא אף אינו מנסה ליישב את הסתירה שבין עובדה זו ובין תקנות עמר. אולם לפעמים, בהתעורר חמת ההמון המוסלמי, היתה זו אמתלה להחריב בתי־כנסת — והשלטונות היו מתירים אחר כך להקים אותם מחדש.

להלכה, כל בן חסות, שעבר על אחת מתקנות אלו, קיפח את זכותו לבטחון אישי ודמו הותר. אך כבר בתקופה קדומה נתעוררה מחלוקת בין חכמי האסלאם אילו הם התנאים שב״תנאי עמר״, שהעובר עליהם דמו בראשו. יש מעמידים אותם על הסירוב לשלם את ה״ג׳זיה״, ויש סוברים כי ״ברכת״ (קללת) אלהים, הקוראן, דת האסלאם ונביאו הן ארבע עבירות, שבעבורן חייבים דין־מוות. (אגב, יש להעיר, שחכמי האסלאם חלוקים גם באשר לגובה הכופר, שהמוסלם חייב לשלם על רצח ״איש־חסות״. רק אבו חניפה דורש משפט־מוות; האחרים מסתפקים בתשלום כופר באותו גובה שמשלמים בעד מוסלם, או במחציתו או אף רק בשליש).

למעשה לא הירבו בראשונה לשים לב לרוב הגזירות שנגזרו על נוצרים ויהודים. אמנם מדי פעם התעוררו חליפים אדוקים, קנאים לדת, לאשר את תוקפן של ההגבלות וההפליות, שהיו משתכחות מהר. החליפים עצמם עברו על האיסור להעסיק ״כופרים״ במשרות ממשלתיות גבוהות, ועל אחת כמה וכמה שה״כופרים״ לא רצו להיכנע לתקנות ההפליה הנוגעות לבגדים, לאורח החיים, לבניין בתי־תפילה ועוד. בראשונה היו פקודות ההפליה הולכות ומשתכחות, הולכות ומתחדשות; רק עם ירידת רמת התרבות, התגברות הקנאות בין ההמונים והבערות בין המושלים, חדרו הגזירות לתוך הכרת העם ונעשו חלק של דתו, ומאז הפכו חיי ה״ד׳מי״ קשים ביותר.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם–תנאי עומר-עמ'271-269

אלמתוכַּל

בין החליפים העבאסים הקנאים יש להזכיר את אלמתוכל (847—861), שציווה להרוס את בתי הפולחן החדשים אשר הקימו ״אנשי החסות״ מאז הכיבוש המוסלמי. הוא אסר על ״אנשי החסות״ לשמש בפקידות או להראות בפומבי את הצלבים, וציווה לשים על פתחיהם צורות שדים מעץ. ׳גם החליף אלמַקתַדר (908—932) ציווה בשנת 909, כי לא יועסקו יהודים או נוצרים בשום משרה ממשלתית פרט לרפואה ולשולחנות. גם הוא גזר עליהם ללבוש בגדים בצבע הדבש ולתלות פיסות בד צבעוניות על בגדי ילדיהם.

אל-מֻתַוַכִּל עלא אללה הראשון (מילולית: הנסמך על האל), אבו אל-פצ'ל (קרי: פדל) ג'עפר בן אל-מעתצם באללה (בערבית: المتوكل على الله الاول, ابو الفضل جعفر بن المعتصم بالله) נולד במרץ821 והיה הח'ליף העבאסי ששלט בסאמרא בין השנים 847 ל-861. הוא ירש את אחיו אל-ואת'ק הראשון וזכור כמי ששם קץ למיחנה, הניסיון דמוי האינקוויזיציה של קודמיו לכפות את הפרשנות התאולוגית של האסכולה המעתזלית.

אלחאכּם באמר אללה

רדיפות רציניות אירעו בימיו של החליף הפאטמי אלחאכּם באמר אללה (996—1020). בתחילה היה שלטונו סובלני ונוח ל״ד׳מי״. באחת מן המגילות אשר נמצאו ב״גניזה״, שחוברה בשנת 1012 — ובה תיאורים מתולדות יהודי מצרים, נאמר על החליף כי נהג ״את כל המלוכה ברוחב לב ובטוב שכל… אהב צדק וישנא רשע (השווה תהלים,מ״ה, ח) ויעמד שופטים בארץ לדון דין צדק ולשפוט משפט אמת…״ אולם לפתע שינה החליף את טעמו. הוא פקד על ״בני החסות״ ללבוש בגדים שחורים; בבית המרחץ היה על הנוצרים לשאת על חזיהם צלבים כבדים, ועל היהודים — צורות ראש עגל. כן פקד להחריב בתי־תפילה. לפי המסמכים שנתגלו ב״גניזה״, נהרסו באותה תקופה בתי־הכנסת לא רק במצרים אלא בכל המדינה: בארץ־ישראל ובטריפוליס שבסוריה. הרבה נוצרים התאסלמו אז, בעוד שבין היהודים מעטים בלבד בגדו בדתם. לבסוף התיר החליף לאלה שהתאסלמו מאונס לחזור לדתם מתוך הנחה, שמוסלם מאונס אינו מוסלם אמיתי, וכן הירשה להקים מחדש את בתי־התפילה. את רדיפות ״אנשי החסות״ בימי אלחאכּם, ואת ביטול הגזירות על־ידיו, נוטים לייחס למחלת־רוח שתקפתהו.

לאחר מכן שוב מוצאים אנו בחצר הפאטמים פקידים לא־מוסלמים במשרות ממשלתיות גבוהות, וכדי לתרץ עובדה זו נאלצו חכמי־הדת המוסלמים להמציא תיאוריה מיוחדת. אבו סלאם (מת בשנת 1254) מסביר, כי נוצרי או יהודי יכול לשמש אפילו במשרת וזיר, בתנאי שיהא לו שלטון של הוצאה לפועל בלבד (״וזָארַת אלתַּנְפִיד׳״) ולא של יפוי־כוח כללי (״וזָארַת אלתפויד'״), המאפשרת יוזמה עצמית. גם אלמַקריזי מספר, כי על אף הגזירות שהיו מתחדשות מדי פעם היו הרבה פקידים לא־מוסלמים שהתרברבו על המוסלמים.

הערת המחברת: הכוונה ל״גניזה״ שנמצאה בבית־הכנסת של ה״ארצישראלים״ באלפסטאט (היא קהיר העתיקה) ושנחשפה בסוף המאה הקודמת. בחדרי ה״גניזה״ של הקהילות היהודיות נהגו לגנוז כל כתב, אשר נזכר בו שם ה׳, ולפיכך אין להשמידו — מנהג אשר היה נפוץ גם בחוגים לא־יהודיים. ב״גניזת קהיר״ נשתמרו זה למעלה מאלף שנה אלפי ספרים, מכתבים ומסמכים אחרים בעברית, בארמית, בערבית ובלטינית (עפ״ר באותיות עבריות!) המאירים באור חדש את כל התפתחותנו הספרותית ותורמים תרומה חשובה ביותר לתולדות הקהילית היהודיות מספרד ומארוקו במערב ועד עדן והודו במזרח. הם חשובים ביותר גם להכרת כלל ההתפתחויות הכלכליות בימי־הביניים ולתולדות המסחר בעולם המוסלמי והנוצרי כאחד. זה למעלה משישים שנה עוסקים חוקרים רבים בעולם בשרידי ה״גגיזה״ המצויים עתה למשמרת בספריות אחדות באירופה ובארצות־ הברית.

תקופת הממלוכּים

אולם במידה שאנו מתקרבים לסוף תקופת ה״ממלוכים״ בולטת יותר קנאותם של אנשי־הדת המוסלמים, הנותנת את אותותיה ביחסים עם הלא־מוסלמים. יש חוקרים המייחסים תופעה זו לשינויים במבנה החברה המוסלמית. שלטונם של שכירי־חרב, שמקרוב באו מארצות אסיה התיכונה, או של עבדים משוחררים, מוסלמים מחדש, העיק ביותר על תושבי המדינה הוותיקים. בה במידה שנוצלה והושפלה האוכלוסיה הוותיקה, גדל לחצה וחוסר סובלנותה כלפי ״אנשי החסות״. גירושם של מוסלמים מגלילות ספרד, שנכבשו מחדש על־ידי הרקונקויסטה, אף הוא היה גורם לעלייה במתח הקנאות. השינוי לרעה ניכר במיוחד בתקופה הממלוכית. אז אירעו מקרי פרעות והתקפת שכונות הנוצרים. ידועות היו המהומות בימי שלטון אַלנַאצַר מֵחַמֵד בן קֵלָאוּן (מלך שלוש פעמים בין השנים 1293—1340). סיפור מפורט על מאורעות שנת 1301 נמצא אצל אלמקריזי: המאורעות באו כתוצאה מהתרברבות הנוצרים ״אנשי החסות״, שהציגו לראווה את עושרם יתר על המידה. ההמון החריב בתי־פולחן רבים ואלה שלא נהרסו נשארו סגורים שנה תמימה. המהומות נישנו בשנת 1320, אבל נראה שגם הפעם לא סבלו היהודים, וחמת ההמונים ניתכה רק על הנוצרים. נוצרי שרצה לצאת אל הרחוב היה שואל מאת יהודי צניף צהוב ובמקרה זה היה בטוח שלא יפגעו בו. בשנת 1354 הוציא הסלטאן הממלוכי אלמלה אלצאלח פקודה, שבה חזר על ״תנאי עמר״. הפקודה נשתמרה בשתי נוסחאות. להלן יובא הנוסח הקצר:

על־פי תרגומו של ל. א. מאיר במאמרו ״עמדת היהודים בימי הממלוכים״, ספר מאגנס, ירושלים, תרח״ץ, ע׳ 162.

״דבר המלך, להשמע בכל עדות היהודים, הנוצרים והשומרונים במדינת מצרים ובארצות האסלאם (ה׳ ישמרהו) ובמחוזותיהן, פרשת־הברית בין שר־המאמינים עמר בן אלח׳טאב — תהא רוח ה׳ נוחה הימנו — לכל חברי עדותיהן, כלהלן: כי לא יבנו כל מנזר וכנסיה ותא לנזירים בכל ארצות האסלאם ולא יחדשו כל דבר נהרס מהם, ולא יתנו מחסה למרגלים ולא ירמו בסתר את המוסלמים ולא ילמדו את הקוראן לבניהם, ולא יפגעו באחדות אלהים בפרהסיא ולא יעצרו בעד קרוביהם הרוצים לקבל דת־האסלאם ולא יידמו במלבושיהם למוסלמים, וכי ישימו עליהם את האותות המבדילים הכחולים והצהובים, וכי יימנע מנשיהם להידמות לנשים המוסלמיות, ולא ירכבו על אוכף, ולא יחגרו חרב, ולא ירכבו על סוס ופרד, רק על חמורים ובלבד על מרדעות, ולרחבן, ולא ימכרו משקה משכר, ויחגרו על מתניהם חגורות שלא ממשי, וכי האשה הנוצרית תקשר עליה חגורת־צמר־גפן מצבע כחול, והיהודיה חגורה צהובה, ואל ייכנס איש מהם… למרחץ— זולתי בסימן על צווארו המבדיל אותו מן המוסלמים, טבעת עשויה ברזל או עופרת או חומר אחר. ולא יקימו להם בתים גבוהים מבתי המוסלמים וגם לא שווים בגובהם לבתיהם, אלא יבנו בניינים נמוכים מבנייניהם, וכי ידפקו רק דפיקות קלות במקושם ולא ירימו קול בכנסיותיהם, ולא יעבדו בהנהלת ממשלתנו האצילה — אלהים יחזק את יסודותיה — וגם לא אצל אחד אמיריה — יחזקם האל העליון — ולא יכהן איש מהם במשרה אשר תנשא אותו על אחד המוסלמים; וכי ישפטו על ענייני ירושת מתיהם על פי החוק הדתי המוסלמי, וכי החוקים האדמיניסטרטיביים ישתוו עם החוקים הנוגעים במתי המוסלמים; וכי נשי ״אנשי החסות״ לא תיכנסנה למרחצאות ביחד עם הנשים המוסלמיות, וכי יבנו בשבילן מרחצאות מיוחדים אשר שמה תיכנסנה.

כל זה מיוסד על מה שהחליטו יודעי החוק הנעלה, וכפי שהוברר בחוק ההוא״.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם– תקופת הממלוכּים

-עמ' 273-271

תקופת הממלוכּים

אולם במידה שאנו מתקרבים לסוף תקופת ה״ממלוכים״ בולטת יותר קנאותם של אנשי־הדת המוסלמים, הנותנת את אותותיה ביחסים עם הלא־מוסלמים. יש חוקרים המייחסים תופעה זו לשינויים במבנה החברה המוסלמית. שלטונם של שכירי־חרב, שמקרוב באו מארצות אסיה התיכונה, או של עבדים משוחררים, מוסלמים מחדש, העיק ביותר על תושבי המדינה הוותיקים. בה במידה שנוצלה והושפלה האוכלוסיה הוותיקה, גדל לחצה וחוסר סובלנותה כלפי ״אנשי החסות״. גירושם של מוסלמים מגלילות ספרד, שנכבשו מחדש על־ידי הרקונקויסטה, אף הוא היה גורם לעלייה במתח הקנאות. השינוי לרעה ניכר במיוחד בתקופה הממלוכית. אז אירעו מקרי פרעות והתקפת שכונות הנוצרים. ידועות היו המהומות בימי שלטון אַלנַאצַר מֵחַמֵד בן קֵלָאוּן (מלך שלוש פעמים בין השנים 1293—1340). סיפור מפורט על מאורעות שנת 1301 נמצא אצל אלמקריזי: המאורעות באו כתוצאה מהתרברבות הנוצרים ״אנשי החסות״, שהציגו לראווה את עושרם יתר על המידה. ההמון החריב בתי־פולחן רבים ואלה שלא נהרסו נשארו סגורים שנה תמימה. המהומות נישנו בשנת 1320, אבל נראה שגם הפעם לא סבלו היהודים, וחמת ההמונים ניתכה רק על הנוצרים. נוצרי שרצה לצאת אל הרחוב היה שואל מאת יהודי צניף צהוב ובמקרה זה היה בטוח שלא יפגעו בו. בשנת 1354 הוציא הסלטאן הממלוכי אלמַלֵכּ אלצאלח פקודה, שבה חזר על ״תנאי עמר״. הפקודה נשתמרה בשתי נוסחאות. להלן יובא הנוסח הקצר:

על־פי תרגומו של ל. א. מאיר במאמרו ״עמדת היהודים בימי הממלוכים״, ספד מאגנם, ירושלים, תרח״ץ, ע׳ 162.

״דבר המלך, להשמע בכל עדות היהודים, הנוצרים והשומרונים במדינת מצרים ובארצות האסלאם (ה׳ ישמרהו) ובמחוזותיהן, פרשת־הברית בין שר־המאמינים עמר בן אלח׳טאב — תהא רוח ה׳ נוחה הימנו — לכל חברי עדותיהן, כלהלן: כי לא יבנו כל מנזר וכנסיה ותא לנזירים בכל ארצות האסלאם ולא יחדשו כל דבר נהרס מהם, ולא יתנו מחסה למרגלים ולא ירמו בסתר את המוסלמים ולא ילמדו את הקוראן לבניהם, ולא יפגעו באחדות אלהים בפרהסיא ולא יעצרו בעד קרוביהם הרוצים לקבל דת־האסלאם ולא יידמו במלבושיהם למוסלמים, וכי ישימו עליהם את האותות המבדילים הכחולים והצהובים, וכי יימנע מנשיהם להידמות לנשים המוסלמיות, ולא ירכבו על אוכף, ולא יחגרו חרב, ולא ירכבו על סוס ופרד, רק על חמורים ובלבד על מרדעות, ולרחבן, ולא ימכרו משקה משכר, ויחגרו על מתניהם חגורות שלא ממשי, וכי האשה הנוצרית תקשר עליה חגורת־צמר־גפן מצבע כחול, והיהודיה חגורה צהובה, ואל ייכנס איש מהם… למרחץ— זולתי בסימן על צווארו המבדיל אותו מן המוסלמים, טבעת עשויה ברזל או עופרת או חומר אחר. ולא יקימו להם בתים גבוהים מבתי המוסלמים וגם לא שווים בגובהם לבתיהם, אלא יבנו בניינים נמוכים מבנייניהם, וכי ידפקו רק דפיקות קלות במקושם ולא ירימו קול בכנסיותיהם, ולא יעבדו בהנהלת ממשלתנו האצילה — אלהים יחזק את יסודותיה — וגם לא אצל אחד אמיריה —

יחזקם האל העליון — ולא יכהן איש מהם במשרה אשר תנשא אותו על אחד המוסלמים; וכי ישפטו על ענייני ירושת מתיהם על פי החוק הדתי המוסלמי, וכי החוקים האדמיניסטרטיביים ישתוו עם החוקים הנוגעים במתי המוסלמים; וכי נשי ״אנשי החסות״ לא תיכנסנה למרחצאות ביחד עם הנשים המוסלמיות, וכי יבנו בשבילן מרחצאות מיוחדים אשר שמה תיכנסנה. כל זה מיוסד על מה שהחליטו יודעי החוק הנעלה, וכפי שהוברר בחוק ההוא״.

בנוסח זה (וגם במורחב) לא נזכרו כל התנאים, ובמיוחד: החובה לשלם את מס הגולגולת הקצוב; לאכסן עוברי־אורח מוסלמים במשך שלושה ימים; איסור נשיאת נשק; החובה להופיע לפני בית־דין מוסלמי אם הצד השני (אפילו הוא יהודי) דורש זאת. כן לא נזכרו בנוסח שלפנינו זכויותיהם של ״אנשי החסות״ כפי שהובטחו ב״תנאי עמר״: נוסף על בטחון החיים וההון, המובטח כבר בקוראן, יש להצביע במיוחד על חופש הדת והשלטון הפנימי, שמהם נהנו ״אנשי החסות״.

במדינות, שבהן היה האסלאם הדת השלטת, גם לא היה ללא־מוסלמים צורך לבקש פריבילגיות להתיישב במדינה או בעיר שנבנתה מחדש ולעסוק בכל מקצועות הפרנסה שלא היתה בהן שררה על המוסלמים, או לדאוג לאישורן על־ידי שליט חדש שבא במקום קודמו. והרי זה היה הנוהג במדינות הנוצריות, שבהן אפשר היה לבטל את הפריבילגיות ולהשתמש בהן לסחיטת־כספים ולגירושים. בארצות האסלאם היתה זכות ישיבתם של היהודים והנוצרים מבוססת על מצוות הקוראן. ולכן, כשביקשו המוסלמים להצדיק את גירושם של היהודים והנוצרים מאלחג׳אז, טענו שנוסף על ה״חדית׳ ״, שלפיו ציווה מוחמד ״שלא תהיינה שתי דתות באלחג׳אז״, יש ״חדית׳״ האומר כי בחוזה־השלום של מוחמד עם אנשי ח׳יבר היה סעיף, שהרשה למוחמד לגרש את היהודים בכל שעה שירצה. אכן, לא היתה ליהודים בארצות האסלאם ההרגשה שהם ״זרים״, שכן ברובן הם ישבו עוד לפני בוא הערבים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם– תקופת הממלוכּים

-עמ' 274

הסתגרות העדה היהודית

יחד עם זאת יש להצביע על הסתגרותן במרוצת הזמנים של כל העדות הדתיות בתחומיהן. אמנם, אדם המצוי אצל המקורות היהודיים של התקופה לא יתמה כלל על כך, שכמעט אין למצוא בהם ידיעות על קשרי־יחסים אישיים של יהודים עם החברה הלא־יהודית שבתוכה ישבו. בדומה לזה מתעלמים גם הסופרים הערבים־מוסלמים כמעט לחלוטין מקיומן של עדות לא־מוסלמיות, ומזכירים אותן לעיתים רחוקות ורק דרך־אגב. תופעה זו היא אספקלריה נאמנה למציאות. כאלה היו אורחות־חייהם של האנשים בימי־הביניים בארצות המזרח. מעל לכל עמדו קשרי־הדם, המוצא והשייכות הדתית־עדתית, ורק מה שהתרחש בחוגה של חטיבה זו היה עניין לענות בו. אף על מאורעות היסטוריים חשובים היו עוברים בשתיקה, אם לא פגעו בקיומם של בני החטיבה. לפיכך אין אנו קוראים במקורות היהודיים תלונות על מעשי התפרעות, אונס ורשעות מצד השלטונות. רק דרך־אגב, כשמסופר על תוקפה של שבועת המפקד שלא נגע בנשים בכניסתו לעיר, למדים אנו כיצד נהגו לפעמים הגייסות המוסלמים. במקרה אחר מסופר כי פלוני ״מצטער מעונש השלטון ומצערין אותו ולפעמים נתפסת אשתו במקומו״. תפיסת נשים בבית־הסוהר לא היתה כנראה דבר נדיר.

למשרה שהיה בה משום שררה על המוסלמים נחשבה, למשל, משרת ה״מחתסב״. עיין ע׳ 174 ועיין ה. לצרוס־יפה, ״יהדות ויהודים בכתבי אלגזאלי״, ״תרביץ״ ל״ג, תשכ״ד, ע׳ 162.

ואם על כגון אלה לא היו מכריזים, הרי נימוסי־חיים קבועים, שאליהם הסכינו מדור דור, בוודאי ובוודאי שלא היו ראויים לרישום ולתשומת־לב. בני הדורות ההם לא ראו כלל כהשפלה תקנות מסויימות, שבעינינו נראות כעלבון צורב. אלה שהתקינו אותן ואלה שעליהם נגזרו ראו בהן תוצאה הגיונית של מצב עובדתי, כפי שנתגבש במרוצת הדורות. ודאי שניסו להערים על אחדות מן התקנות, לדאוג להשכחתן, לתת שוחד כדי שהרשות תתעלם מן העוברים עליהן, אבל לא ראו כל טעם וכל צורך להתריע עליהן כעל גזירות חדשות. ראשיתן של כמה מהן — כגון מס־הגולגולת המיוחד, הגבלות של הפולחן בפרהסיה, הגבלות של הכושר המשפטי  והגבלות של זכויות האזרח — נעוצה היתד. בעבר הרחוק עוד קודם לכיבוש הערבי.

הכוונה לאיסור שחל על ״בן חסות״ להעיד בבית־דין מוסלמי נגד מוסלמי.

אין ספק כי בערים הגדולות גרו היהודים בתוך עמם, ברבעים המיוחדים להם.

יש להסיק זאת מתיאור אסונה של קהילת קירואן, שבו נאמר, כי ה״חארה״, כלומר הרובע שלהם, וכן ״אלמקדש אלג׳ליל״, בית־הכנסת המפואר, היו לשממה ולחרבה. אולם אין לראות את דבר ייחודו של רובע מסויים, או אף את הקצאתו לעדה היהודית על־ידי הכובשים המוסלמים, כגזירת השלטונות. זה היה ריכוז מרצון ומטעמי נוחות. ידוע, דרך משל, כי השבטים היהודיים בית׳רב הטרום־אסלאמית ישבו גם הם כל אחד באיזור משלו. בבוא הכובשים הערביים אל שטחים שהיו תחת שלטון פרס מצאו שם ״מחלת אליהוד״, כלומר — רובע היהודים. תיחום שכונה יהודית לא מנע היאחזותם של נוכרים בתוכה והשתכנותם של יהודים ברבעים אחרים. אנו מוצאים מוסלמים משתקעים בין יהודים ויהודים שוכרים דירות בקרב המוסלמים.

יש לציין כי גם במשטר ההפליות וההגבלות היה בדרך כלל יחסם של השלטונות המוסלמיים טוב יותר אל ״אנשי החסות״, מאשר יחס השלטונות הביזנטיים אל היהודים והמוסלמים, ואפילו אל נוצרים, שלא השתייכו לכנסיה הרשמית. לפיכך העדיפו גם נוצרים להיות ״בני חסות״ תחת שלטון מוסלמי, מאשר לחיות כאזרחים נרדפים במדינה הביזנטית. כשכבש הקיסר ניקוֹפוֹרוס במאה העשירית שטחים בסוריה, הבטיח לתושביהם כי יגן עליהם מפני רדיפות הכנסיה הרשמית. אולם חרף הבטחה חגיגית זו סבלו אנשי הכנסיה הסורית־יעקובית סבל רב, ומיכאל הסורי, בעל הכרוניקה היעקובית, מכנה את הפטריארך הביזנטי של אנטיוכיה ״קשה עורף מפרעה וגרוע מנבוכדנצר״. הפטריארך של הכת היעקובית ושבעה מורי־דת נכבדים נאסרו והובאו לקונסטנטינופול, וכנסיה גדולה הופקעה לטובת העדה הביזנטית. אחר נסיון מר זה אין לתמוה על כך, שהנוצרים בסוריה הושיטו בסוף המאה האחת־ עשרה — שנים מספר לפני מסע־הצלב הראשון — עזרה לכובש תורכי־מוסלמי והעדיפו אותו על מפקד ביזנטי־נוצרי.

גזירת השמד ב״מגרב״

אכן, מדי פעם הנהיגו גם השליטים המוסלמים הגבלות והפליות פוגעות ומעליבות ב״כופרים״, והתאמנו בסחיטת כספים בשביל האוצר בדרכים שונות. אמנם, החוק הדתי שם גבול לתאוות הכסף: עזבונו של יהודי או נוצרי, אשר מת ללא יורשים במקום מושבו הקבוע, נשאר קניין העדה, שאליה השתייך המת, ורק בתקופת הממלוכים גזרו שרכוש זה עובר לאוצר המדינה. כמו כן ביטל החוק המוסלמי את זכות הירושה של כל מומר בלי הבדל, אף אם נעשה מוסלם.

לפי החוק המוסלמי אין מוסלם יכול לרשת ״ד׳מי״ כשם ש״ד׳מי״ אינו יכול לרשת מוסלם.

יתר על כן: בהיסטוריה הארוכה של היהודים בארצות האסלאם ידוע רק מקרה אחד של גזירת שמד מאורגן והמוני, שפגע ביהודי ה״מגרב״ בימי ה״מייחדים״ (״אלמוחדון״), תנועה דתית          מוסלמית, שפשטה בצפון-אפריקה ובספרד

מאמצע המאה הי״ב עד 1275. היא דגלה בטיהור הדת המוסלמית מכל סטיה מהייחוד הטהור, כפי שדרש מוחמד, ודרישה זו הופנתה לראשונה כלפי המוסלמים עצמם. על כן פגעו מסעות ה״תַמיִיז״ (הטיהור), שערכו תלמידיו נושאי כליו של אבן תוּמַרת (מת בשנת  1130),  בראשונה במאמיני            האסלאם עצמם, שאלפים מהם נהרגו אז, ורק לאחר מכן נרדפו גם ״בני החסות״. מסתבר גם, כי הפגיעות ביהודים וביהדות היו פחות חמורות מאשר בנוצרים ובנצרות, ששרידיהם האחרונים נעלמו אז מארצות אפריקה הצפונית.

אולם אין כל דמיון בין גזירת שמד וגירוש זו ובין גזירות דומות במדינות אירופה, לא באשר לעוצמתה ועקיבותה ולא באשר למשך הזמן שעמדה בתוקפה. ההיסטוריוגראפים הערביים  מקבלים את קיומן של עדות יהודיות במדינת

ה״מייחדים״ ויורשיהם כדבר המובן מאליו, שאינו טעון כל הסבר. מן הסתם היה זה טבעי בעיניהם, שכעבור זמן בטלו גזירותיו החמורות של יעקוב אלמנצור (מת בשנת 1199), שגזר על היהודים האנוסים־המוסלמים ועל בניהם, שכבר נולדו בדת האסלאם ונתחנכו בה. ההקלה שהנהיג לגבי היהודים מוחמד אל נאצר (מת בשנת 1214), בנו של יעקוב אלמנצור, שנענה לבקשתם והתיר להם לשאת גלימות וצניפים בצבע צהוב, כבר היתה מעין הודאה בכשלון הנסיון שמלפני חמישים שנה לאסלם את יהודי אפריקה. עם זה יתכן, כי נכונה הערתו של אלמרַאכִּישִׁי, היסטוריון ערבי, הכותב בשנת 1224, שאין אפילו בית־כנסת אחד בכל ה״מגרב״. באותו פרק־זמן בוודאי נזהרו עדיין היהודים מלבנות בתי־כנסת, שיעוררו את חמתם של צורריהם, והעדיפו לערוך את תפילותיהם בצנעה.

לאחר שהותר ליהודים לחזור בפומבי לדתם פג תוקפן של רוב התקנות הללו מאליו. אולם גזירת הלבוש המיוחד לא בטלה, אלא נשארה בכל חומרתה, אפילו נשתנו פרטיה בנוגע לגיזורה ולצבע. בניגוד לתקופה הקודמת ל״מייחדים״ מקפידים מעתה על ה״( גִיאר״ (השוני בבגדים) בתוניס (בשנת 1199) ובספרד (במאה הארבע־עשרה), וביוזמתם של קנאים מגרביים הונהגו מחדש גם במצרים, אשר בה נשתכחו ובטלו זה מכבר. מאותה תקופה הגיע אלינו מאמר על חובותיו של ה ״מחתַסִב״, הממונה על השווקים, הנימוסים ועל ״אנשי החסות״, מאת מחבר ממוצא אפריקני, שישב בספרד. וזה מה שבפיו בנוגע לתפקידו של ה״מחתסב״ כלפי ״אנשי החסות״:

״עליו למנוע מ״אנשי החסות״ מלהסתכל מגבוה על המוסלמים בבתיהם (כלומר, שביתו של יהודי או נוצרי לא יהיה גבוה מביתו של מוסלם); ומלפקח עליהם (על המוסלמים) ומלהציג יין ובשר־חזיר בשוקי המוסלמים; מלרכב על סוסים חבושים אוכפים וקישוטים כדרך המוסלמים, או דברים אחרים, שיש בהם מהפאר; ועליו לקבוע להם סימנים שייבדלו בהם מהמוסלמים, כגון ה ״ שִׁכּלה ״ (סימן־היכר, שצורתו לא ידועה לנו) כחובה לגברים והפעמונים כחובה לנשים. ועליו למנוע שהמוסלמים יידרשו לעשות דבר, שיש בו משום השפלה או עלבון למוסלמים״.

אין ספק כי לתנאי ההשפלה שבהם חיו היהודים באפריקה הצפונית ובתימן במשך מאות שנים נודעה השפעה שלילית חמורה על התפתחותם, ומבחינה מסוימת היו תוצאותיה קשות מגירושים ומרדיפות־דמים.

בימי־הביניים ידועות היו גם מעין מגפות של שמד מרצון. על פי רוב היו האנשים מתאסלמים מסיבות חמריות בלבד, כדי להימלט מעול המסים. אבל המוסלם החדש היה מאבד את ביתו ואת אחוזתו, שנשארו קניין העדה, כיוון שזו שילמה את ה״ח׳ראג׳ ״ — מס הקרקע. במקרה שהמומר עצמו היה משלם את ה״ח׳ראג׳ ״ על אחוזתו, עברה זו לאוצר המדינה. רק רכושו הפרטי נשאר בידי המוסלם החדש. האסלאם לא היה מעוניין לזכות במאמינים ולהפסיד בשל כך מסים.

סיכום

סקירה כללית של המקורות היהודיים, הנוצריים והערביים, מלמדת אותנו, כי בימי־הביניים היה מצב היהודים תחת השלטון הערבי בדרך כלל טוב מאשר מצבם של הנוצרים, וטוב לאין ערוך ממעמדם של היהודים במדינות הנוצריות באירופה. במשרות ממשלתיות גבוהות שירתו אמנם יותר נוצרים מאשר יהודים, אך דווקא משום כך נפגעו היהודים פחות בשעת רדיפות. התנהגותם לא עוררה את רגש השנאה ואת חמת העם באותה מידה כמו זו של הנוצרים, שהתרברבו ונהגו בשררה; גם לא חשדו בהם שיש להם קשרים פוליטיים עם ממלכות נוצריות.

תיאור מעמדם של היהודים מבחינה מדינית, החובות אשר חלו עליהם והזכויות החוקיות אשר מהן נהנו, שניתן כאן בקווים כלליים, אינו משקף את כל פרטי ההתפתחות והשינויים שחלו במשך תשע מאות שנה בקירוב במדינות שקמו בארצות החליפים הערביים. במסגרת הסובלנות כלפי ״אנשי החסות״, המושתתת על הקוראן ומסורת הנביא, נמתחת קשת רחבה של גוונים וגווני־גוונים — למן שוויון כמעט מלא עם המוסלמים בכל מה שאין לו זיקה מפורשת לענייני דת ועד למצב של נתינים ממדרגה נחותה הנסבלים מתוך אדישות לעצם קיומם. האסלאם הכיתתי היה קנאי יותר מהאסלאם הסוני, ומצבם של הלא־מוסלמים בתחומי שלטונו היה חמור. מבין כל הלא־מוסלמים נשארו במדינת כת הזידים בתימן רק היהודים; דומה היה המצב בשטחים גדולים של פרם וגם באפריקה הצפונית שלאחר תקופת ה״מוַחדוך. מאידך ידוע, שדווקא בשטחי שלטונן של כיתות אחדות, כגון הח׳ארג׳ים־ האבאדים והפאטמים, נתהוו תנאים נוחים ביותר להתפתחותן של העדות הלא־מוסלמיות.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם– גזירת השמד ג״מגרב״

עמוד 278

ב– זרמים רוחניים־דתיים

החברה היהודית בראשית התקופה הנידונה איננה הומוגנית מבחינת הרכבה ולא אורתודוכסית מבחינת אמונותיה. אמנם השקפותיה ודעותיה מבוססות בדרך כלל על התורה שבעל־פה, אולם אף זו — עדיין לא נתגבשו כל עיקריה גיבוש סופי ומוחלט, והיא לא דחתה מחוץ לתחומה דעות שלא ראתה בהן סכנה לקיומה. עדיין רחוקה היא מהסתגרות אדוקה — במיוחד בכל הנוגע לקשרים עם העולם הלא־יהודי. לפני קום האסלאם ובראשיתו עדיין קיימו היהודים יחסי ידידות הדוקים עם שכניהם הלא־יהודיים, ובילו עמהם בסעודות ובחגיגות משותפות. מהם שנשאו נשים נכריות — ולו כפילגשים. הם לא נבדלו משכניהם בלשונם, אם כי להג מיוחד היה להם, שלפיו קל היה להכירם.

נוסיף עוד בקצרה קווים אופייניים אחדים: תהליך פיזורו של העם היהודי על פני ארצות רבות התקדם במהירות גוברת; קהילות יהודיות חדשות צצו ברחבי אירופה, אפריקה, אסיה; אחרות חידשו את פעילותן לאחר דומיית־מוות, שבאה כפי הנראה כתוצאה מגזירות וגירושים. דווקא בשולי ההתיישבות מוסיפים עוצמה הזרמים ההטרודוכסיים, הפלגניים. אך צורכי שעה פשוטים של התבססות חומרית והתארגנות חברתית בתנאי חיים חדשים הסיחו את הדעת מעניינים העומדים ברומו של עולם. המרחקים הגדולים הכבידו על הקשרים בין העדות והקלו על הטמיעה והשקיעה בנכר. וכשם שנוח היה לו לפרט שהמיר את דתו מאונס או מרצון לחזור בתשובה במקום שלא הכירוהו ולא צפוי היה לעונש השלטונות, כן נקל היה לה לעדה קטנה מבחינה מספרית וקלה מבחינת משקלה האיכותי להינתק מהמרכז ולשמור על קווים מאובנים מסויימים — או לאבד את זהותה כליל. סימן לתוהו ובוהו אשר שרר אז היא האפלה הכבדה המכסה את סיומה של התקופה שקדמה לכיבושי הערבים באסיה ובאפריקה ואת המאה הראשונה שלאחריהם (ופרק הזמן המקביל באירופה), שרק ידיעות מעטות שרדו עליה ואף הן רובן במקורות מאוחרים ומיעוטן בתעודות בנות הזמן, שעובדו ושונו. אז בוודאי גדולה היתה הסכנה, שדבר אשר לא הצליחו בו אויבים מבחוץ — להכחיד את ישראל מגוי, ייעשה עתה ממילא וכלאחר־יד. על כי סיוט בלהות זה לא נתגשם — זאת יש לזקוף לזכותם של שגי גורמים: המרכזים בבבל ובארץ־ישראל וכוחה הטמיר של החברה היהודית בתפוצות, שידעה להתגבר בהשפעתם של המרכזים – ולעתים גם ללא עזרתם (לפחות לא ידוע לנו עליה)— על המשבר החמור אשר בו היו נתונות.

השפעה יהודית וגיור

ליהודים נודעה השפעה מכרעת על שכניהם, בעיקר בארצות רבות שנמצאו בשוליהם של מרכזי החיים, כפי שהלכו והתגבשו אז מחדש. באזורים כאלה התקרבו ליהדות שבטים שלמים או לפחות קבוצות גדולות בתוכם, עד כדי קבלת מנהגים יהודיים שונים ועד כדי גיור. אי־אפשר לטעון שהיתה זו תוצאה של עוצמתם הפוליטית או הכלכלית של היהודים. אין גם לשער שקיים היה מוסד מסוים, אשר ראה מתפקידו להפיץ את היהדות בתוך העמים, בדומה לשלטונות הכנסיה. קיימת איפוא רק דרך אחת להסביר את העובדות, שאין להכחישן: השפעת היחיד על היחיד, איש על רעהו, בני עדה בודדים על שכניהם וגריהם, שהביאה להתגיירות אחדים מבית המלוכה בדרום־ערב ולהתייהדותם של שבטים שלמים, כגון גיור ה ״ חַ׳קנים ״ בארץ הכוזרים וקבלת מנהגים יהודיים בין שבטי ברברים וכושים באפריקה הצפונית והמערבית.

תחיית הלשון העברית

בתקופה חשוכה זו שבין שקיעת העולם העתיק לצמיחת האסלאם אנו עדים לתופעה המופלאה של תחיית הלשון העברית בתפוצות, כלשון הספר וכלשון הפיוט הדתי. הלשונות שהשתמשו בהן היהודים בבתי־הכנסת, השפה היוונית והארמית, ובמידה מסויימת גם הרומית (בכתובות קבורה), נעלמות עתה כליל ואת מקומן יורשת השפה העברית, שזה מאות בשנים יצאה מכלל שימוש מעשי ואף ספרותי. היא מופיעה בכתובות קבורה שנתגלו על חופם המערבי של מיצרי בּוֹספוֹר הקימֵרָני (קֶרטֹש), בשרידי פאפירוסים ובכתובות קבורה במצרים, בקירינאיקה, בעיר הרומית Volubilis, שבין פאס למכנאס, אשר בהן מוצאים אנו שוב שמות מקראיים: יצחק, שמעון, שמואל, שלמה, נתן, נחום, יואב, רבי יהודה; כל זה עוד לפני שהתחילו יהודי ארץ־ישראל לפייט את פיוטיהם בעברית. במקום זה לא נוכל להצביע על כל הגורמים שהצטרפו לתמורה זו ביחס ללשון העברית, אך בוודאי תהא זו טעות לכוללם יחד ולכנותם בשם התחייה הלאומית. כאן חשוב להצביע על אחד הגורמים שפעלו בתפוצות: הצורך להחיות את השפה המשותפת ליהודים בתפוצות השונות, ולדחות את השפות שהיו להן מהלכים במרכזים, והן הארמית והיוונית. אמנם, דחיקתו של התרגום הארמי מקריאת התורה בשבתות נחשבה כמעט לעבירה על מצוות חכמים של שניים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח/ ב), שהרי ייחסו קדושה לתרגום אונקלום, ורב האי (מת בשנת 1038) קבע בקיצור נמרץ: ״מצווה לתרגם בבית־הכנסת על הקורא בתורה ועל המפטיר בנביא; והלכה זו ירושה מימות הנביאים״. אך לא השימוש בלשון הערבית הצחה על־ידי משכילי העם היהודי דחק את התרגום הארמי. הגורם המכריע שעירער את מעמדו

של התרגום הארמי היתה התחדשותה של הלשון העברית. מבחינה זו אופיינית ביותר טענתם של אנשי פאס, שהושמעה לכל המאוחר בראשית המאה העשירית (כלומר, כמאה וחמישים שנה לפני רב האי ושמואל הנגיד!), כי נהירה להם פרשת השבוע בלשונה המקורית — ולכן יכולים הם לוותר על התרגום הארמי, שנועד לקרב את תוכן הפרשה להבנת העם. עדותם של אנשי פאם על הלשון העברית קודמת בחמישים שנה לפחות למה שידוע לנו על התפשטותה בספרד.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-עמוד 280

תנועות משיחיות

חלק מן המדרשים שחוברו בתקופה זו טעונים מתח משיחי רב, ומשתקפות בהם התקוות לגאולה קרובה, שהשתעשעו בה הלבבות. בוודאי אי־אפשר לטעון, כי התקוות המשיחיות היו נחלתו של חלק אחד בלבד בעם היהודי — אולם עובדה היא, כי מתח התקוות המשיחיות גרם לזעזועים חמורים יותר בחברה היהודית שבתפוצות המרוחקות מן המרכזים, ובתוך אוכלוסיה, שזיקתה למרכזי התורה לא היתר, חזקה וברורה למדי. הרי בכל הזמנים היה בתנועות המשיחיות הפעילות משהו מן ההטרודוכסיות, שגרם להסתייגותם של החכמים, וסופן הוכיח בדרך כלל על שמץ מינות שדבק בהן מתחילתן.

יתכן שאפשר להוכיח את קיומה של תנועה משיחית פעילה בין היהודים בארץ ערב, שציפו להופעתו של המשיח דווקא בחבל ית׳רב—אלמדינה. על כן נראתה לחלק מהם — אמנם לחלק זעום בלבד — הופעתו של מוחמד כאישור של תקוותיהם, וגרמה להתאסלמותם של אחרים. יתכן גם כי זה ההסבר למציאותם של קווים משיחיים מסויימים בדמותו של מוחמד. מתנועה משיחית זו נטוי קו ישר אל עבּדאללה בן סַבָּא, יהודי מתימן שהתאסלם זמן קצר לאחר מותו של מוחמד ועבר בכל רחבי האימפריה כדי להפיץ את האמונה, כי מוחמד הוא המשיח, וכי הוא יופיע שנית. עד אז ימלאו את מקומו עלי אדמות עלי, נושא בתו פאטמה, וצאצאיו. תורתה של תנועה משיחית זו העמידה את המלומדים על העובדה, כי את מקורות תנועת השיעה, המוסלמית יש לבקש אולי באמונות המשיחיות של היהודים — ולא במקורות פרסיים־הודיים, כפי שמקובל היה לחשוב.

קו אחר מביאנו אל יהודי פשוט, בור ועם הארץ, עובדיה שמו, הוא אבּו עִיסא אלאִסְפַהָאני, שראה את עצמו המשיח או מבשר המשיח לבני עמו, ואשר חי בתקופת שושלת בני אומיה. הרמב״ם ב״אגרת תימן״ שלו (חוברה בערבית בשנת 1172 לערך) מונה ארבעה אנשים שהתנשאו להיות משיחים ונתבדו, ושצריכים לשמש אזהרה לבית יעקב מפני אמונת שווא. את הראשון והקדום ביניהם אין הוא מזכיר בשמו, אבל החוקרים תמימי דעים שהכוונה לאבו עיסא. על כן ברצוני להביא כאן שורות אחדות מתוך ״אגרת תימן״:

״והנה אני מספר לכם בקצור מעשים שקרו לאחר שקמה מלכות ישמעאל, ותקחו מהם מוסר. ומהם, כי מן המזרח, מעבר לאספהאן, יצא מספר עצום של יהודים, מאות אלפים, ובתוכם איש אשר מתנשא לאמר כי הוא המשיח. יצאו מזוינים וחרבותיהם שלופות והרגו כל איש אשר פגע אותם. לפי הסיפור שהגיע אלי באו עד סביבות בגדאד, והדבר היה בראשית בני אומיה״.

הקראי אלקרקסאני (כתב בשנת 937) מספר בספרו על אבו עיסא אלאספהאני, כי הוא טען לנבואה וחיבר מגילות וספרים, אף כי לא ידע קרוא וכתוב. הוא ציווה להתפלל שבע פעמים ביום, אסר על הבשר והיין, הודה בנבואת ישו ומוחמד, שנשלחו אל מאמיניהם בין העמים. אולם היהודים הרבניים לא הרחיקו את העיסוניים מקירבם; וכששאל אלקרקסאני את אחד מחכמי היהודים לסיבת היחס הסובלני כלפיהם: ״למה מקרבים אתם את העיסוניים ותתחתנו בהם, והם כפי שידוע לך מייחסים את הנבואה לאחרים?״ השיב לו זה: ״מפני שהם אינם חולקים בנוגע ל(קביעת) המועדים״. ״ותשובתו זו — מוסיף אלקרקסאני — מוכיחה, כי תופעת הכפירה אצל האנשים (נראית) טובה מתופעת מחלוקת בנוגע למועדים, כפי שחידשום בעצמם״. אכן, אלקרקסאני לא בדה מלבו את הדברים על היחס הסובלני של המנהיגים הרוחניים ביהדות כלפי סטיות בענייני אמונה לעומת יחסם הנוקשה בנוגע למעשים העלולים לערער את אחדות האומה.

בהקשר זה יש לרמוז לתנועה משיחית שניה, שצמחה סמוך לימיו של אבו עיסא, זו של המטעה שריע־סריני־סורנאני, ואשר גרמה לכת מינים בישראל. ההד על הופעתו של משיח זה הגיע עד ספרד, והוא הוכחה גם לעוצמתה של תנועתו בשעתה, גם לקשרים שהיו קיימים כבר אז, בראשית השלטון הערבי בספרד, בין העדות היהודיות במזרח הח׳ליפות ובמערבה הקיצוני. נטרונאי גאון, שנשאל על צאצאי התומכים בסדיני, גילה יחס סובלני ביותר כלפי אלה שהלכו אחרי משיח זה ושרצו לחזור בתשובה: ״עיקרן מישראל ויש שם ישראל עליהם… ולכן יש לקרבן ולהכניסן תחת כנפי השכינה״. אכן, הוא מחמיר בנוגע לבנים שנולדו מזיווגים האסורים לפי דיני ישראל; כלומר, כל עוד החריגה מדת ישראל היא בענייני אמונות ואף מעשים שיש בהם תקנה, יש לקבל החוזרים לתוך העדה. אולם אין פשרה בנוגע למעשים, שאין כל אפשרות לתקנם.

הערות המחברת: יתכן שדברים אלה סופרו בשבחו של אבו עיסא, בהשפעת המסורת המוסלמית על מוחמד. הכוונה היתד, לאשר בכך שהדברים שהוא מוסרם — דברי נבואה הם, שכן לא יכול היה לקחתם מספרים כתובים. גם הסיפור שנפוץ עם נפילתו של אבו עיסא בקרב כי לא מת אלא נעלם — מקורו אולי במסורות מוסלמיות שיעיות. ראה פרק ח׳ והערה 16 שם.

יש לזכור שהשינויים בלוח ובקביעת המועדים על־ידי הקראים היו אחת הסיבות החשובות למחלוקת בין היהודים הרבניים לקראים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-עמוד 281

הקראות

בעוד שהתנועות המשיחיות הכתתיות צצו ובטלו כעבור זמן, נודעה חשיבות לתנועה הקראית, שהתקוממה נגד שלטון הרבנים והתורה שבעל־פה שבידם, וביקשה לבסס את היהדות על התורה שבכתב בלבד, כפי שהם פירשוה. מחולל תנועה דתית זו היה ענן בן דוד (מת בין 790—800) ממשפחת ראשי הגולה. הוא עצמו עתיד היה לרשת את המשרה לאחר מות אחי אביו, אלא שחכמי הישיבות בבבל מצאו פסול בדעותיו ובחרו באחיו הצעיר לראש הגולה, ענן ידע לנצל את המגמות נגד המסורת שבעל־פה המקובלת, שכנראה המשיכו להתקיים מאות שנים לאחר היעלמם של הצדוקים, וגרמו לפילוג ביהדות. השקפותיו מצאו אוזנים קשובות במיוחד באזורים הרחוקים מישיבות בבל ומשם באו גם מנהיגיה של הכת החדשה: בנימין נַהָאונְדי ודניאל אלקוּמִיסִי, שקראו לעצמם בני־מקרא — קראים. אלקרקסאני, שהוא עצמו היה מבני כת הקראים, מרחיב בספרו את הדיבור על החילוקים בין שיטתו של ענן ובין שיטותיהם של ראשי הכת הקראית שלאחריו, ועומד במיוחד על הניגודים הקיצוניים בהלכה למעשה, שנתגלו עקב החופש שניתן לכל אדם לפרש את התורה לפי הבנתו. אך יתכן שדווקא משום כך זכתה הקראות לרכוש מאמינים ולהתפשט בין היהודים בכל ארצות המזרח התיכון, אף באזורים המרוחקים של אפריקה הצפונית ובספרד. בימי תפארתה (במאות התשיעית עד האחת־עשרה) היוותה כת זו סכנה חמורה ליהדות הרבנית. מרכז נכבד של הפלג, שכינה עצמו ״אבלי ציון״, היה בירושלים, אשר בה ישבו הנשיאים שמוצאם מבית ענן, כלומר מזרע ראשי הגולה, וחכמי הקראים שעסקו בתורה ונלחמו ברבנים. עם ירידתה הכללית של ארץ־ישראל במחצית השניה של המאה האחת־עשרה, והשמדת האוכלוסיה היהודית בירושלים על־ידי הצלבנים, נתבטל מרכז זה, ומלחמתו העקבית של רב סעדיה גאון בקראות המעיטה את חשיבותה גם בעיראק. אף כי מרכז הפעולות עבר לביזנץ — נשארו במצרים, בסוריה ובעיראק ואפילו בספרד, עדות נכבדות של קראים. אולם הן פסקו מלהוות סכנה ליהדות הרבנית, והמתיחות שהיתה קיימת במאות הראשונות לאחר הפילוג פגה במידה רבה.

הישיבות בבבל ובארץ־ישראל

עתה עלינו לפנות להערכת מקומם של שני המרכזים הפעילים דאז, בבל וארץ־ישראל, בתהליך ליכודה וגיבושה של החברה היהודית למעור אחד. בשתי הארצות היו אלה הישיבות, שבהן התרכזו המוחות הפעילים והפוריים בעם, והאצילו מרוחם על קרוב ועל רחוק. המשימה העיקרית והראשונית של הישיבות היתד. הרבצת תורה. חלקן של ישיבות בבל בהתפתחות ההלכה וקביעתה גדול היה מחלקה של ישיבת ארץ־ישראל, שבראשית הכיבוש המשיכה לפעול בטבריה ומכאן חזרה לירושלים, אך לעתים נאלצה להעביר את פעולותיה לרמלה. מאידך, נודעה לארץ־ישראל חשיבות־יתר בעניינים שברגש הדתי ובקדושה, באמונות ובכל אותו שטח שהוא מעבר לתחום הראציונאלי. יש להדגיש, כי גם לקראים היה חלק בהתפתחות זו. אל ישיבות בבל נהרו תלמידים — והכוונה לחכמים ולא למתחילים — כדי להעמיק חקר בתלמוד, ומוצאים אנו ביניהם אנשים מביזנץ, ממצרים, מאפריקה, מאיטליה ומספרד, ואף את בנו של אחד הגאונים בארץ־ישראל. אל ארץ־ישראל היו זורמים עולי־רגל מכל הארצות לקיים את המצווה של עלייה לירושלים. בשובם לארצות גלותם היו מביאים עמהם משהו מקדושתה, מפיוטיה, מערגתם של יושביה לגאולה בארץ הקודש.

פעמיים בשנה, ב״ירחי כלה״, חדשי כנסים כלליים, הם אדר ואלול, היה מתכנס בישיבות בבל קהל רב של תלמידי־חכמים, שהיו באים כדי לרענן ולחדש את תלמודם ולקחת חלק בדיוניהם של הגאונים ושל גדולי החכמים. לעומת זאת היו מתכנסים ביום ״הושענא רבה״ כל עולי־הרגל בהר הזיתים מול היכל ה׳ כדי להתפלל שם, להתברך מברכותיו של הגאון ראש החבורה הקדושה שבארץ־ישראל, ולשמוע את הכרזותיו בענייני הלכה וקביעת המועדים לשנה הבאה וגם את הקללות שהיו מקללים את הקראים.

שאלות ותשובות

הרבצת התורה של ישיבות בבל והפצתה לא הצטמצמו לשיעורים שניתנו בעל־פה. גדולה לאין ערוך ועצומה ממנה היתה השפעתה של ההוראה וההדרכה שניתנו בכתב, בתשובות על שאלות שנשאלו הגאונים, ראשי הישיבות בבבל. אם לדון על פי החומר אשר הגיע אלינו, שהיה מיועד בחלקו הגדול רק לארץ אחת — לאפריקה הצפונית, והמסתכם (יחד עם השאלות שרק קטעים וקטעי־קטעים הגיעו אלינו) לעשרות אלפי תשובות, היתה דרך הוראה זו מפותחת ביותר והיא הקיפה את כל השטחים בחיי הדת והרוח. נוסף על שאלות מעשיות בדבר פסק הלכה הדרוש לחיי יום־יום על תופעותיהם השונות, הן של היחיד והן של הציבור, הן ביחסים בין אדם לחברו והן בין אדם למקום, שכיחות שאלות עיוניות בפירוש מקראות, בהסבר מלים ומונחים לא מובנים בתלמוד, בשימוש בכלים אסטרונומיים, בבעיות מופשטות משטח האמונה והדת. תנאי התחבורה והתקשורת גרמו שברגיל היו שואלים שורה של שאלות ובהתאם לזה נשתמרו קונטרסים ובהם קבוצות של תשובות שנשלחו בבת־אחת למקום מסוים. את השאלות היו שולחים אל אחת משתי הישיבות, אל סורא או אל פומבדיתא. היה זה בניגוד למנהג המקובל אילו היו מפנים אותן שאלות אל שתי הישיבות, וכשאירע דבר מעין זה נזף הגאון בשואלים. השאלות היו מופנות אל הגאון, ראש הישיבה, שהיה מברר אותן עם החכמים שישבו בקביעות במקום הישיבה, או שהו בה בפרקי זמן קבועים. לאחר הבירור היה הגאון מכתיב את התשובות לסופר הישיבה, מצרף דברי ברכה בראש הקונטרס ובסופו, וחותם עליו. בישיבות היו קיימים ארכיונים, שבהם נשמרו השאלות והתשובות שניתנו עליהן, ודבר זה הקל במידה רבה על עבודתם של הגאונים. בכל זאת הצריכה ההוראה בדרך זו הימצאות סגל קבוע של חכמים, שתורתם תהא אומנותם. לשם כיסוי ההוצאות המרובות של הישיבה היו השואלים מצרפים לשאלותיהם מתנות בכסף.

הערת המחברת: עיין ע׳ 173 על ה״פתוא״ באסלאם, שגם היא תשובת חכם הלכה על שאלה שנשאלה. יש להניח שצורה ספרותית־הלכית זו הגיעה לאסלאם בהשפעת מרכזי ההלכה היהודיים בבבל. אמנם יש הטוענים שהנוהג המוסלמי הוא שהשפיע על חכמי ההלכה היהודים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-עמוד 284