תולדות האסלאם והחדית.


המלחמות עם קריש ועם היהודים-פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-בעריכת חוה לצרוס-יפה

המלחמות עם קריש ועם היהודים

עם סיפורי המלחמה נעשות המסורות המוסלמיות על מוחמד נרחבות ובמידה מרובה מהימנות. מדוע ? את המקצוע הזה לספר על המלחמה, ידעו הערבים מקדמת דנא. על כן מקורותינו על תקופה זו עשירים ביותר וברורים.

המלחמות לפני מערכת בדר

לפי המסורות, יצאו המהגרים תחילה לפשיטות על אנשי מכה, שהלכו בשיירות אל ארץ־ישראל וחזרה. אולם כל הפשיטות הללו היו חסרות הצלחה, כי השיירות היו מוגנות היטב. כאשר כל הנסיונות האלה לא הצליחו, עשה מוחמד בערמה. הוא שלח את אנשיו בזמן חודש רַגַ׳בּ, זה החודש השביעי (המקביל לחודש ניסן שלנו, לעומת מחַרַם, החודש הראשון, המקביל לתשרי). להלחם בחודש זה היה חטא חמור ביותר בעיני הערבים, ועל כן היססו המוסלמים, אד מוחמד נתן פקודה חשאית לפעולה לראש הגדוד הזה. כדי להטעות את אנשי מכה, גילח אחד המוסלמים את שערו, כפי שעושים בחודש הקדוש. על כן היו אנשי מכה שקטים, אך אנשי מוחמד התנפלו עליהם, במקום בשם נַח׳לה, הרגו איש והביאו את השלל לאלמדינה. כשנודע הדבר נשתררה התמרמרות רבה באלמדינה, ביחוד בין המוסלמים. היתכן שהמוסלמים יעשו פשע? בראשונה הכחיש מוחמד את דבר מתן הצו, לאחר מכן הפך זאת ופנה לאמצעי, שהשתמש בו עשרות פעמים כשהיתה עליו תרעומת: הוא הוציא דיבר אלוהי, וכך אנו קוראים בסורה 2, 217:

ישאלוך על חודש הקודש, על המלחמה בו.

אמור: המלחמה בו הוא פשע גדול,

אד גדול מזה אצל אללה היא הסטיה מדרך אללה

וכפירה בו ובמסגד הקדוש והוצאת בעליו מתוכו.

מתוך ספרו של פרופסור רובין:

يَسْأَلُونَكَ عَنِ الشَّهْرِ الْحَرَامِ قِتَالٍ فِيهِ قُلْ قِتَالٌ فِيهِ كَبِيرٌ وَصَدٌّ عَن سَبِيلِ اللّهِ وَكُفْرٌ بِهِ وَالْمَسْجِدِ الْحَرَامِ وَإِخْرَاجُ أَهْلِهِ مِنْهُ أَكْبَرُ عِندَ اللّهِ وَالْفِتْنَةُ أَكْبَرُ مِنَ الْقَتْلِ وَلاَ يَزَالُونَ يُقَاتِلُونَكُمْ حَتَّىَ يَرُدُّوكُمْ عَن دِينِكُمْ إِنِ اسْتَطَاعُواْ وَمَن يَرْتَدِدْ مِنكُمْ عَن دِينِهِ فَيَمُتْ وَهُوَ كَافِرٌ فَأُوْلَـئِكَ حَبِطَتْ أَعْمَالُهُمْ فِي الدُّنْيَا وَالآخِرَةِ وَأُوْلَـئِكَ أَصْحَابُ النَّارِ هُمْ فِيهَا خَالِدُونَ 217

ישאולך על אודות החודש הקדוש, על המלחמה בו, אמור, מלחמה בו היא מעשה חמוּר, ואולם להרחיק אנשים מעל נתיב אלוהים ולכפור בו – ומעל המסגד הקדוש – ולגרש את יושביו מתוכו, כל אלה חמורים יותר אצל אלוהים, כי התאנותם לכם חמורה מהריגתכם אותם. הם לא יחדלו להילחם בכם עד אשר יחזירוכם מדתכם, אם יעלה בידם. אלה בכם אשר יחזרו בהם מדתם וימותו ככופרים, מפעלותכם לא יניבו פרי לא בעולם הזה ובעולם הבא. אלה יורשי האש, ולנֶצח יהיו בה.

ישאלוך על אודות החודש הקדוש : נהוג לפרש כי מדובר בהפרת איסור שפיכות הדמים בתקופת החודשים הקדושים, שהמוסלמים נכשלו בה בשוגג כאשר נלחמו בכופרים באחד מהם. הפסוק קובע כי עברות הכופרים כנגד המוסלמים הן חמורות פי כמה.

אנשים מעל נתיב אלוהים : למנוע בעדם מלהתאסלם. ויש הגורסים כי הכוונה לכך שבני קורייש הכופרים מנעו בעד המוסלמים במֶדינה מלעלות לרגל למֶכָּה

המסגד הקדוש : המבנה המקיף את הכעבה במכה. גירוש תושביו הוא רמז להגירת מוחמד ומאמיניו למֶדינה. המונח " המסגד הקדו מופיע גם באותה סורה מספר שתיים בפסוק 144.

כלומר, מוחמד אמנם מחזיק באידיאה של קדושת ארבעת החדשים, אולם על־ידי ההכרזה שבמלחמת־מצווה הכל מותר — אפשר היה לעקוף את האיסור. כפי שעוד נראה השתמש מוחמד בהכרזה זו בהזדמנויות שונות. התוצאה היתה — שהחרב לא פסקה באסלאם עד ימינו. כך, למשל, הכריזו הווהאבים — המוסלמים היותר אדוקים בתקופה החדשה — מלחמת־מצווה לא רק במוסלמים אחרים, שנחשבו בעיניהם ככופרים, אלא גם ניהלו מלחמות רבות בינם לבין עצמם, שנמשכו במשך רוב המאה הקודמת ואשר נסתיימו ב־1921. כל צד הכריז תמיד על מלחמת־קודש. אם כן, זהו נשק מסוכן מאוד ו״חרב פיפיות״ בידי נושאיה.

מלחמת בדר הגדולה (16 במרס 624) ורציחות משוררים….

מלחמת בדר הגדולה (16 במרס 624)

חודש מרס היה התקופה של השיירה הגדולה של העיר מכה, שהיתה צריכה לחזור מסוריה. בראש השיירה עמד אבו ספיאן והשתתפו בה רבים מאוד מאנשי מכה. היו בה 6,000 משאות גמל. היתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל. על כן יצאו הפעם לא רק המהגרים, אלא גם אנשי אלמדינה, בסך הכל 305 איש, שאת כולם אנו מכירים בשמם (בני משפחותיהם קיבלו לאחר מכן קיצבה מיוחדת ושמותיהם ותולדותיהם סופרו שוב ושוב).

לאבו ספיאן, ראש השיירה המכית, נודע הדבר. הוא היה איש חכם וזהיר. לפיכך שלח שליח למכה, והשיירה הגדולה הצליחה להתחמק. אנשי מכה יצאו בינתיים למלחמה, כדי להגן על השיירה, אך לא רצו לשוב לבתיהם, אלא, כמנהג הערבים — להפגין. על כן הלכו אל בדר (זהו מקום הנמצא בפרשת־דרכים בין אלמדינה והים, על הדרך בין סוריה למכה), ישבו שם שלושה ימים ושלושה לילות, שחטו גמלים שתו יין, המזמרות זימרו, והם דימו בנפשם שטיול צבאי זה יעבור בשלום. מוחמד ומוסלמים לא ידעו כי השיירה הגדולה התחמקה וכי לפניהם אויב מזויין, שהיה כמספרו פי שלושה מהם, כ־900 איש. כשנודע הדבר היתה זו אכזבה גדולה ומוסלמים חפצו לשוב. אולם היתה זאת גדולתו של מוחמד, שראה בשינוי בלתי צפוי זה יד אלהים. הסורה השמינית, שרובה מוקדש למלחמה זו, מראה לנו היטב את מצב הדברים, ביחוד את המצב הקריטי ביום שלפני המערכה (סורה 8, פסוק 5—9):

הלק מן המאמינים לא אבו (לא רצו להלחם)

 והתווכחו אתך על האמת אחרי שנודעה בעליל

(אחרי שמוחמד הכריז שצריכים להלחם)

כאילו הובלו למוות בעודם רואים אותו…

כאשר שאלתם עזרה מריבונכם והוא ענה לכם :

אני אעזור לכם באלף מלאכים הבאים זה אחר זה.

משניגלו אנשי מכה, והמוסלמים ראו שבמקום השיירה של אלף גמלים העמוסה שלל רב היו לפניהם אנשים מזויינים, נפל מאוד לבם בקרבם. הנביא התפלל בדבקות והזכיר לאלהים שעליו לקיים את הבטחותיו, מה שהפליא מאוד את אחד מחבריו. בלילה האחרון שלפני המערכה נפלה שינה עמוקה על הנביא, ואחרי שהקיץ משנתו

היה בטוח בעזרתו של אללה. הוא לקח חופן חצץ וזרק אותו נגד האויב והמלחמה החלה. בעצם נסתיימה המלחמה תוך כדי התחלתה, כי אנשי מכה שבאו לטיול צבאי לא העלו על דעתם, שהמוסלמים יעיזו לצאת למלחמה נגדם. ומה שמסופר לנו אינו מלחמה אלא בריחה וקצת שחיטה בשעת הבריחה. היה הבדל יסודי בין אנשי מכה לבין המוסלמים, שנלחמו בעד משהו וידעו שאם ינוצחו הפעם יהיה זה הסוף. על כן עמדו שקטים כמו חומה והתקדמו בשורה לעומת אנשי קריש, אשר לפי המנהג הקדמון היו בודדים וכל אחד ציפה שיתבעו אותו לדו־קרב. לעומת 14 מוסלמים נפלו כ־50 מאנשי קריש וכמספר הזה נשבו. מוחמד רצה לטבוח את השבויים, אך שוביהם לא הסכימו לוותר על כסף הפדיון. רק אחדים נטבחו, אלה שמוחמד ביקש לנקום בהם במיוחד. המלאכה העיקרית עתה היתה איסופו של השלל וחלוקתו, ביחוד גמלים, נשק ובגדים. על כן נקראת הסורה השמינית, שברובה היא מוקדשת למלחמת בדר, בשם ״סורת השלל״ (״סורת אלאַנפָאל״). מוחמד בחכמתו הרגילה הכריז מיד, כי השלל הוא לאלהים ולשליחו. דבר זה אמנם לא נעם ללוחמים, אבל זאת היתה העצה הנכונה, שכן הריב בין יורדי המלחמה ובין היושבים על הכלים פרץ מיד, ואלמלא הכרזה זו וחלוקת השלל בידי מוחמד היה הכל מתפורר. בסורה 8, 42, אנו רואים כבר את החוק, שחומש הביזה הוא למוחמד (כידוע, זו גם הלכה יהודית עתיקה). כאן נסיון ראשון ליצור מעין קופת־מדינה.

תוצאות מלחמת בדר; המצב באלמדינה

לפי מספר המשתתפים היתה זאת מלחמה קטנטנה: 300 נגד 900. אולם לפי התוצאות היתה זאת אחת המערכות המכריעות בהיסטוריה העולמית, כי היא קבעה את תקומתה של התיאוקרטיה המוסלמית, שמכאן ולהבא יהיה בה מוחמד סמכות שאין לערערה. הנוסחה ״אללה ושליחו״ חוזרת ונשנית מכאן ואילך בלי הרף, עד שמוחמד מכריז: לא אתם הרגתם אותם אלא אללה הרג אותם (במלים אחרות: אני שהדרכתי אותם). הוא חוזר וחוזר על רעיון זה. התוצאה המיידית היתה הגברת התעמולה למלחמת־מצווה, שהרי ברור היה, כי הדם הרב שנשפך אינו יכול, לפי המושג הערבי, להשאר ללא נקמה.

אולם רוב אנשי אלמדינה היו בלתי מרוצים ביותר ועדיין ממורמרים על שאיש מבחוץ הכניס אותם אל עסק ביש זה, ועכשיו עליהם לצאת למלחמה גדולה עם האויב שכלל וכלל אין לזלזל בו. אמנם, אנשי מכה לא היו מטבעם אנשי מלחמה (עד כמד שלא היתה להם כוונה לצאת למלחמה יכולים אנו לראות מכך, שאפילו אחרי הפשיטה, בה הפרו המוסלמים את החודש הקדוש — דבר שנחשב לחטא חמור — לא יצאו למלחמה). אך אנשי מכה היו עשירים וגם השיירה שהזכרנו הביאה לה: הרבה כסף, וכידוע משמש הכסף במלחמה גורם חשוב. לאנשי מכה היה כסף, על כן יכלו לשכור בדווים ושכירים אחרים. משום כך היו אויב מסוכן.

הקוראן מלא עתה הטחות נגד האנשים שמוחמד קורא להם ״ מֻ נָ א פִ ק וּ ן ״, מלה חבשית המתורגמת כסעפים (אנשים הפוסחים על שתי הסעיפים), כלומר, אנשים שאינם מצטרפים אל האסלאם, אך גם אינם מתנגדים לו. מוחמר מתחיל עתה בשיטה של סילוק אנשים בלתי רצויים מבין אלה. קודם כל הוא מתחיל באנשים בלתי חשובים, כדי לבחון את דעת הציבור. שיטתו של מוחמד היא זו: הוא שולח תמיד אנשים מבעלי הברית או מבני משפחתו של ״הנידון לרצח״ לבצע את המעשה, כדי שלא תתעורר שאלת הנקמה בין המשפחות. כך נרצח בתור ראשון משורר זקן, שמסופר עליו כי אמר: מה קרה לאנשי אלמדינה שלבם חלוק בשביל איש שבא אליהם מבחוץ, והיום המותר והאסור אחד ? כלומר, שכל המושגים המוסריים, שפעם היו קודש, הפכו חולין, שהאסור והמותר נתבטלו. (המשוררים בימים ההם היו האנשים שהביעו את דעת הקהל). מוחמד שולח לרצוח גם את המשוררת עַצמַא, שאף היא הוכיחה את בני ית׳רב על שהם סרים למשמעתו של איש זר. מוסלם ממשפחתה נענה לבקשת מוחמד והרג אותה על משכבה, כשתינוקה הקטן ישן בחיקה.

משום מה העורכת משמיטה את העובדה שהמשוררת הייתה יהודיה.( הערה אישית שלי-אלי פילו)

על שום מה מספרים לנו המקורות המוסלמיים את הדברים האלה ? — כדי להראות את גדולתו של מוחמד ואת גודל השפעתו: בא האסלאם ומחק את הבריתות ואת יחסי המשפחה הקודמים. התוצאה של רציחת המשוררת היתה, כפי שמוסיפים המקורות, שמשפחתה התאסלמה!

רציחתו של כּעב בן אלאַשרף-גירוש בני קַינֻקָאע

גירוש בני קַינֻקָאע

את הסעפים אי־אפשר היה לתפוס, מאחר שהם היו בתוך המשפחות שחלק מהן היו אנשי מוחמד. אפשר היה לסלק פלוני ואלמוני, אבל אי־אפשר היה לתפוס אותם בתור קבוצה שלמה. לעומת זה היוו היהודים קיבוצים שלמים. גם לא היתה סכנה כלשהי להתקיף אותם, שהרי דור או שני דורות לפני בוא מוחמד כבר היו מיעוט בעיר. הם היו באלמדינה נלווים לחַ׳זרַג׳ או לאַוס. הבעיה שעמדה בפני מוחמד היתה למצוא אפשרות ועילה להתיר את הבריתות שביניהם ובין אנשי אלמדינה. נוסף לכך, היהודים לא היו מרוכזים במקום אחד ואף לא היו גוף מדיני, אלא, לפי מנהג הארץ, היו קשורים כל אחד לאותה משפחה ערבית שאצלה התגוררו. (מוחמד תמה על מצב זה. ביחוד תמה על שיהודים נלחמו נגד יהודים, כפי שהיה הדבר במלחמת בעאת׳, שנערכה שנים אחדות לפני בוא מוחמד אל אלמדינה. שהרי בכל סיפורי המקרא שהיו ידועים למוחמד, הופיעו בני ישראל תמיד כעם אחד).

  • בכל מלחמותיו של מוחמד עם יהודי אלמדינה אין אנו רואים אפילו פעם אחת, שאחת מן המשפחות היהודיות קמה לעזור לרעותה. את השאלה הזאת שאלו כל החוקרים, אבל התשובה היא, שלמעשה לא היתה מלחמה של מוחמד ביהודים. הבעיה, שעמדה לפני מוחמד היתה, כפי שאמרתי, להפסיק את יחסי הבריתות שהיו בין היהודים ובין בני בריתם משבטי אלמדינה. המלה קין פירושה נפח־חרש. בני קינקאע היו הרשי כסף וזהב.

בני קינקאע נתפסו ראשונים, משום שהיו צורפי כסף וזהב וגרו בשוק, פזורים בין בני ח׳זרג׳.

אחרי מלחמת בדר אסף אותם מוחמד והציע להם לקבל את האסלאם: הם סירבו בהחלט והתבצרו בתוך מצודותיהם, שכן כל בית־משפחה הוא מצודה בארץ ערב. אפילו המסורת המוסלמית לא ידעה להמציא אמתלא להאשים את בני קינקאע במשהו. שבועיים נשארו סגורים במבצריהם, ולאחר מכן הסגירו עצמם למוחמד.

אִּבּן אֻבַּיי (ראש שבט חַ׳זרַג׳) ביקש יחס טוב אליהם, משום שהיו בעלי בריתו. מוחמר היסס. הוא רצה לעשות בהם כלה כדי לקבל רכוש, כלומר, נשים וילדים ושאר הרכוש. אך הפעם התחזק אבן אֻבּיי, הכניס את ידו תחת שריון הנביא ונשבע שלא להוציאה עד שינתן לו מבוקשו, וכך אמר:״400 בלתי משורינים ו־300 משורינים הגנו עלי ביום בּעאת׳ ואתה רוצה לקצרם ביום אחד ? מוחמד רגז מאוד עד שהשחירו פניו, אך לא יכול לעמוד כנגדו. הוא אמר: ״הם שלך״. לא ברור לגמרי מה היה פירוש הדבר. הם עזבו את המקום — קרקע ממילא לא היתה להם — ורכוש: נפל לידי המוסלמים (במקום אחר כתוב שניתנה להם שהות של שלושה ימים לגבות את חובותיהם). הם נסעו לצפון. היהודים בוואדי אלקרא ארחו אותם חודש אחד והם התיישבו לאחר מכן באדרעי שבארץ הבשן (צומת הרכבות מדמשק לצמח ומדמשק לעמאן. אפשר מאוד, שהם באו משם אל ארץ חִג׳אז ועדיין היו להם קשרי משפחד עם דרי העיר ההיא).

רציחתו של כּעב בן אלאַשרף

היהודי החשוב ביותר היה כּעבּ בן אלאַשְׁרָף (כּעב — אולי הצורה הערבית של השם עקיבא). לפי מסורות אחדות, רק אמו היתה משבט נדיר. לפי מסורת אחרת היה גם אביו משבט זה. הוא היה משורר. לפי המסורת נסע אל מכה, כדי לעורר בשיריו את אנשי מכה לנקום את נקמתם. מוחמד ביקש לסלק את האיש. כדרכו, הוא הטיל דבר זה על אנשים מאותו שבט שהיה בברית עמו, הפעם משבט אַוס. הם באו אל מצודתו של כּעבּ וקנו אצלו תמרים, והרהינו כנגד זה את נשקם וביקשו ללוות אותו לביתם כדי לקחת את הנשק. בדרך (מסופר בדיוק איך קרה הדבר) נרצח כּעבּ בן אלאשרף ובבוקר הובא ראשו אל בית הנביא.

מלחמת אֻחֻד-פרקים בתולדות האסלאם -חוה לצרוס-יפה

מלחמת אֻחֻד

אֻחֻד הוא הר על־יד אלמדינה. המלחמה שם נערכה בדיוק שנה לאחר מלחמת בדר, ב־24 במרס 625. אחרי שנפלו כה רבים מאנשי מכה היה מוטל עליהם לנקום את נקמת אחיהם. אף על פי כן היססו זמן רב. שנה תמימה עברה ממלחמת בדר עד המלחמה הזאת. הם שכרו שבטים בדווים והופיעו עם צבא גדול בן 3,000 איש. תחילה לא רצה מוחמד לצאת למלחמה, משום שברור היה כי לבני קריש אין נשק מתאים כדי לכבוש את אלמדינה עצמה. אך הוא נשמע לקנאים ויצא למלחמה.

זה הסיפור של המסורת, אף על פי שבין השיטין אפשר לקרוא את ההיפך, היינו, שהוא הכריח את המוסלמים להלחם; אולם לאחר שנסתיימה המלחמה במפלה, לא רצתה המסורת לייחס לו את הדבר. היהודים לא השתתפו במלחמה זאת, כי היא נערכה בערב שבת ובשבת — כך אומרת המסורת — ועל כן לא יכלו להשתתף בה (אך לפי ״חוזה האומה״ לא היתה עליהם חובה להשתתף, כיוון שלא היתה זו מלחמת־הגנה, אלא מלחמת־תנופה).

 בניגוד למלחמת בדר, שלא היתה מלחמה אלא בריחה, הרי מלחמת אוּחוּד היתה מערכה ממש. על כך יש תיאורים מפורטים ביותר. הפעם יצאו למלחמה רבים מאנשי אלמדינה, מאחר שהגמלים והסוסים של קריש החלו לאכול בשדותיהם והם רצו לצאת להגן על השדות. היו כאלה שהקפידו כל־כך לבל יזהו אותם עם המוסלמים, שגם במותם צעקו כי לא מתו כדי לזכות בגן־עדן, אלא כדי להגן על הדקלים והשדות. המערכה נפתחה בהתקפה נועזת של המוסלמים. בני קריש נסוגו. המוסלמים הראשונים הגיעו אל המחנה והתחילו במעשי שוד. אולם העומדים בעורף המחנה המוסלמי, משראו שיש מה לשדוד, נחפזו אף הם כולם אל מחנה האויב. אז הסתער עליהם חָ׳אלד בן אלוַליד, שעמד בראש חיל־הפרשים של קריש, והפיל בהם חללים רבים. אפילו מוחמד נפצע וכבר הופצה שמועה כי נהרג. מוחמד בפקחותו הבין, כי שמועה זאת יכולה לשים קץ להתקפת האויב ולרדיפתו, על כן לא עשה דבר להכחישה ונעלם, עד שהאויב החליט להפסיק את המלחמה. האבדות היו רבות. שבעים מאנשי אלמדינה נהרגו וביניהם נפל, למשל, חַמזַה — אחי־אביו של הנביא עצמו.

גדולתו של מוחמד כמנהיג ניכרה דווקא בשעת משבר זו. אם כי לא היה חופשי מדכדוכי נפש, ידע לעודד את מאמיניו, ואת האשמים במפלה דחה בימינו וקרב בשמאלו. האבדות הגדולות של אנשי אלמדינה לא היו רק לרעת מוחמד; אדרבה, הן חייבו את כל אנשי העיר לקום ולנקום את נקמת הדם השפוך. פרטים הרבה על מלחמה זו ועל מה שהיה אחריה אנו קוראים בסורה 3. למשל, אנו קוראים בפסוק 169 על האובדים במלחמה:

״אל תחשבו את הנהרגים בדרך אללה כמתים, אבל חיים הם אצל אללה״. (אנו זוכרים מה שנאמר במסכת ברכות י״ח, א: צדיקים במיתתם נקראים חיים).

במשך החודשים שאחרי מלחמת אוּחוּד באו על המוסלמים אסונות אחרים והגיעה השעה לפצותם. הפיצוי נמצא בהגליית בני נדיר, ה״שבט״ היהודי הנכבד ביותר שהיה באלמדינה.

הגלייתם של בני נד'יר- בעריכת חוה לצרוס-יפה

הגלייתם של בני נד'יר

אחרי מלחמת אוּחוּד חלה החרפה נוספת ביחסים בין מוחמד ויהודי אלמדינה. כפי הנראה לא הסתירו את שמחתם לאידו, שכן אנו קוראים בסורה 186,3 :

״אתם שומעים מאלה שקיבלו את הספר לפניכם ומן המשתפים עלבון הרבה״. כשביקש מוחמד הלוואה, ״בשביל אללה״, כלומר בשביל מלחמותיו, השיבו לו: ״כלום אנו עשירים והאלהים הוא עני ? הלוא הוא עשירו של עולם״(ראה שם, פסוק 180).

המאורעות הקשורים בהגליית בני נד'יר מתוארים בפרוטרוט רב בסורה 59, הנקראת בערבית ״ א ל חַ שִׁ ר ״ — ריכוז צבא. מוחמר שלח אליהם את אחד מאנשי בריתם, מבני אַוס, בפקודה פשוטה: לעזוב את המקום תוך עשרה ימים. הם לא ייפגעו ברכושם, כי מותר יהיה להם לבוא כל שנה ולגדור את התמרים (פה יש סימן־היכר של מסורת היסטורית ממשית ואמיתית. שכן, היה זה עניין אופייני לארץ ערב, ובפנים ארץ ערב עדיין קיימים יחסים אלה. למשל, בספר ״מסעות חבשוש״, אנו קוראים שעד היום המנהג בארץ נַג׳רַאן הוא כזה: התמרים שייכים לאנשים מבחוץ והם באים כל שנה לגדוד את התמרים). היהודים קיבלו את דברו של מוחמר והתכוננו ליציאה. אז שלח להם אִבּן אבַּיי, ראש ה״סַעַפים״, הזמנה שלא להיענות למוחמד. הוא יעץ להם להתבצר במצודותיהם והבטיח לעזור להם. ההזמנה הביאה פירוד בשורות נדיר.

אולם, כרגיל במקרים אלה, גברו הקנאים, שבראשם עמד איש בשם חֻיַי בן אַח׳טַבּ. מוחמר קיבל את סירובם של היהודים בשמחה רבה, כי בתוצאה לא יכול היה להיות ספק. הסעפים בגדו ולא קיימו את שהבטיחו, כפי שנאמר בקוראן — ״לאחיהם הכופרים מבעלי הספר״, והם נטשו אותם.

עברו שבועיים ומוחמד אמנם לא התקיף את היהודים במישרין, אלא השתמש באמצעי הרבה יותר קיצוני. הוא התחיל לכרות את עצי הדקלים. התמרים הם המקור לחיי בני־האדם במדבר. כריתת עצי התמרים כמוה ככריתת חיים (השווה ספר דברים כ׳, יט). אמנם, היהודים קיבלו בראשונה את התנאי לזוז מן העיר, אולם, כאמור, הובטח להם שישארו הבעלים ושיוכלו לבוא ולגדור את התמרים. נראה, שגם אנשי אלמדינה נזדעזעו מאוד מן הדבר הזה, ועל כן ניתנה מפי אללה פקודה מיוחדת (סורה 59, פסוק 5) שמותר לכרות את העצים. היהודים נאותו לקבל את התנאים החדשים, כלומר, למסור את הקרקע ואת הנשק. הם עצמם נתצו את בתיהם ועמסו את המפתנים של הבתים על גמליהם (היה זה עניין של ניחוש. אם ילכו למקום אחר, עדיין הבתים יהיו בתיהם). אך קודם לכתם ניתנה להם רשות לגבות את ההלוואות אשר נתנו לאנשי אלמדינה. כדי להראות שאינם מנוצחים, יצאו בתופים ובכינורות. שפחותיהם ניגנו מאחוריהם והנשים לבשו פאר.

יט כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. 

מצור העיר אלמדינה (627) מאורע זה נקרא ״גזוַת אלח׳נדק״ — מלחמת־השוחה.غزوة الخندق

מצור העיר אלמדינה (627)

מאורע זה נקרא ״גזוַת אלח׳נדק״ — מלחמת־השוחה.

המצור על העיר אלמדינה חל בסוף השנה החמישית ל״הג׳רה״. כלומר, למעשה עברה כשנה וחצי ממלחמת אוחוד ועד להתקפה זו של קריש. הדברים הקשורים במאורע זה מעורפלים מאוד, משום שלרוב הם סיפורים על נכלים ומדיניות שמאחורי הקלעים. המסורת, או יותר נכון — הרמזים במסורת המוסלמית, מתארים, שהדחיפה למלחמה זו ניתנה על־ידי אחדים מראשי נדיר, אשר גלו לח׳יבר ובאו אל העיר מכה. הם יעצו לאנשי מכה לרכוש את לבו של שבט גַטַפָאן, שחנה מדרום לח׳יבר, ולתקוף יחד את העיר. מאורעות אלה הקשורים בהתקפה מתוארים בסורה 33 הנקראת ״ א ל אַ ח זַ א ב ״ (פלגות. כיום משמשת מלה זו לציון המושג המודרני מפלגה). אך קשה מאוד לקבל סיפור זה, שהרי במשך כל התקופה אין אנו רואים שהיהודים יוצאים למלחמה נגד המוסלמים.

אין ספק שבני קריש יצאו למלחמה מפני שהכירו, כי המפלה באוחוד לא התישה את כוחו של מוחמד. כן אפשר היה לצפות לנקמה גדולה מצד אנשי אלמדינה, שמהם נהרגו שבעים איש. הכבוד היה דורש לנקום דם שפוך זה. הבדווים מגטפאן ושבטים אחרים יצאו, כרגיל, לשם ביזה. כאשר הגיעו אל פרברי אלמדינה באו בתקופת שנה שלא היה בה מספוא לבהמות. אף על פי כן היווה צבא גדול זה איום רציני. על כן עשה מוחמד, לפי המסורת על פי עצת פרסי אחד, נסיון שנחשב לדבר אשר לא ייעשה בערב: הוא חפר שוחה בין השכונות השונות של אלמדינה.

בכך רוצה המסורת להדגיש שרעיון זה מקורו בזר, לא ערבי. בהתפתחויות דתיות מאוחרות תופס פרסי זה, המכונה סלמאן אלפארסי, מקום מקודש ונכבד, כגון אצל העלוים.

כל בית־משפחה היה מבצר, והמבצרים של המשפחות של שבט אחד היו צפופים — זה ליד זה. אבל בין אלה לאלה יש רווח. את הרווחים ביצר מוחמד על־ידי שוחות. יש שירים המגנים את הפעולה הזאת, שאיננה לפי כללי המלחמה שהיו מקובלים בימים ההם אצל הערבים. אולם, כפי שעונים המשוררים המוסלמים, עם האסלאם באה השקפה חדשה לעולם.

עכשיו המלחמה איננה עוד ספורט אצילי, והכוונה במלחמה היא לנצח. על כן, ששה ימים עבד מוחמד ואלפי מוסלמים אתו לחפור את השוחות. את כלי העבודה קיבלו מידי היהודים, שנשארו עדיין באלמדינה — מיהודי קריט׳ה. המצב היה חמור, שהרי עדיין ישבו בעיר גופה הרבה אנשים סעפים, שלא היה לבם שלם עם מוחמד כלל וכלל. ואף על פי שהמצור נמשך כחודש, ונפלו רק אנשים מועטים, המצב היה קשה.

מסובך ביותר היה מצבם של אנשי קריט׳ה, כי השכונה שלהם היתה מחוץ לשוחה. על כן הם שמרו על עמדה, שאפשר לציין אותה כעמדה של ניטראליות מזויינת. אמנם מסופר שחיי בן אַח׳טַבּ, איש נדיר שהלך למכה, בא אל קריט׳ה ודיבר על לבם כי יצטרפו אל האויבים, אבל אין אנו שומעים על שום פעולה שעשו בני קריט׳ה, גם לאחר הזמנה זאת.

כדי לצאת מן המבוך עשה מוחמד מעשה מחוכם. הוא הזמין את ראשי הבדווים כשבט גטפאן והבטיח להם שליש מיבול התמרים של אלמדינה, אם יעלו מעל העיר. אך אנשי אלמדינה לא הסכימו לתנאי זה. הם היו מוכנים להלחם, אבל לא לתת תמרים. אף על פי כן הועילה תחבולה זאת. מוחמד הצליח לזרוע חשד איבה בין הבדווים לבין בעלי בריתם אנשי קריש. נוסף לכך, לפי הסיפור, הזמינו אמנם בני קריש את קריט׳ה להתקפה משותפת, אך היהודים — לפי סיפור אחד — סירבו. לפי סיפור אחר, חלה שבת באותו לילה שרצו לצאת למלחמה, ובגלל השבת לא יכלו לצאת. באותו ליל שבת פרצה סופה גדולה, שנזכרה בסורה 9,33. בסופה נפלו אהלים וכיוצא בזה, ואז החליטו פתאום בני קריש לעזוב את העיר ולנטוש את המצור.

ש. בכך רוצה המסורת להדגיש שרעיון זה מקורו בזר, לא ערבי. בהתפתחויות דתיות מאוחרות תופס פרסי זה, המכונה סלמאן אלפארסי, מקום מקודש ונכבד, כגון אצל העלוים. ראה ע׳ 195.

 

  • מסעות חכשוש — סיפורו של ר׳ חיים בן יחיא חבשוש על מסעותיו עם יוסף הלוי בתימן המזרחית ועל חיי היהודים והערבים שם. תורגם מערבית עם הערות ומבוא על־ידי ש. ד. גויטיין (תרצ״ט). ראה ע׳ 14568

غزوة الخندق (وتُسمى أيضاً غزوة الأحزاب) هي غزوة وقعت في شهر شوال من العام الخامس من الهجرة(الموافق مارس 627م) بين المسلمين بقيادة رسول الله محمد Mohamed peace be upon him.svg، والأحزاب الذين هم مجموعة من القبائل العربية المختلفة التي اجتمعت لغزو المدينة المنورة والقضاء على المسلمين والدولة الإسلامية. سبب غزوة الخندق هو أن يهود بني النضير نقضوا عهدهم مع الرسولِ محمدٍ وحاولوا قتله، فوجَّه إليهم جيشَه فحاصرهم حتى استسلموا، ثم أخرجهم من ديارهم. ونتيجةً لذلك، همَّ يهود بني النضير بالانتقام من المسلمين، فبدأوا بتحريض القبائل العربية على غزو المدينة المنورة، فاستجاب لهم من العرب: قبيلة قريش وحلفاؤها: كنانة (الأحابيش)، وقبيلة غطفان (فزارة وبنو مرة وأشجع) وحلفاؤها بنو أسد وسليم وغيرُها، وقد سُمُّوا بالأحزاب، ثم انضم إليهميهودُ بني قريظة الذين كان بينهم وبين المسلمين عهدٌ وميثاقٌ.

تصدَّى الرسولُ محمدٌ والمسلمون للأحزاب، وذلك عن طريق حفر خندقٍ شمالَ المدينة المنورة لمنع الأحزاب من دخولها، ولمَّا وصل الأحزابُ حدود المدينة المنورة عجزوا عن دخولها، فضربوا حصاراً عليها دام ثلاثة أسابيع، وأدى هذا الحصار إلى تعرِّض المسلمين للأذى والمشقة والجوع. وانتهت غزوة الخندق بانسحاب الأحزاب، وذلك بسبب تعرضهم للريح الباردة الشديدة، ويؤمن المسلمون أن انتصارهم في غزوة الخندق كان لأن الله تعالى زلزل أبدانَ الأحزاب وقلوبَهم، وشتت جمعَهم بالخلاف، وألقى الرعبَ في قلوبهم، وأنزل جنودًا من عنده. وبعد انتهاء المعركة، أمر الرسولُ محمدٌ أصحابَه بالتوجه إلى بني قريظة، فحاصروهم حتى استسلموا، فقام الرسولُ محمدٌ بتحكيم سعد بن معاذ فيهم، فحكم بقتلهم وتفريق نسائهم وأبنائهم عبيدًا بين المسلمين، فأمر الرسولُ محمدٌ بتنفيذ الحكم.

אבדן בני קריט׳ה

אבדן בני קריט׳ה

טבעי שמאורע כזה, השמדת שבט שלם, עורר רגשות ומחשבות שונות עוד בשעתו, ועל כן מעמעמת אותו במקצת המסורת, אם כי היא מספרת עליו באריכות ובהרבה קווים אינטימיים. מאורע כזה היה בכל זאת יוצא מגדר הרגיל אפילו בארץ ערב, הגם שאירעו מעשים כאלה, ביחוד בתקופה המוסלמית, גם בין ערבים. ואולם אנשי קריט׳ה היו יושבי אלמדינה במשך שנים רבות, וטבעי ששכניהם היו קשורים בהם. כן יש להניח, שבעלי המסורת או חלק מהם היו מבני בניהם של קריט׳ה אלה עצמם, שהתאסלמו. ידוע לנו בעל מסורת מפורסם משבט זה דור אחד אחרי מוחמר.

וכך היה עיקר המעשה. מסופר כי אחרי שעזבו אנשי קריש פתאום את העיר, רצה מוחמד לחלח את השריון. אז בא המלאך גבריאל וגינהו על רפיונו וצווהו לתקוף את שבט קריט׳ה. כלומר, זהו הנסיון הראשון של המסורת לתאר שמוחמד עשה את המעשה אנוס על פי הדיבור. היהודים לא יצאו ממצודותיהם. את העובדות אפקוד אולי להכיר מתוך הסיפור על אַבּוּ לֻבָּאבַּה, שמוחמד שלח אותו אל קריט׳ה כדי להציע להם לקבל את דינו של מוחמד. היהודים שאלו: מה התנאים ? אבו לבאבה השיב: כפי שהיה קודם לכן במקרים דומים. אולם הוא עשה סימן באצבעו על גרונו. על הבגידה הזאת (כלומר, על הסימן שנתן בהעבירו את אצבעו על גרונו, כדי להראות שהכוונות של מוחמד הפעם הן שונות) התחרט אבו לבאבה, שכן מוחמד כבל אותו שבעה ימים ושבעה לילות אל עמוד המסגד, עד שכמעט יצאה דעתו מרוב שרב וצמא.

מוחמד נהג בחכמתו הרגילה. אחד מן הפצועים קשה היה איש משבט אוס, כלומר, שבט שהיה בן ברית של קריט׳ה. על כן אמר מוחמד: אני אינני עושה דבר, אמסור את ההחלטה בידי בעל בריתכם. איש זה, שמיתתו היתה צפויה תוך שעות ספורות, הבין שעליו לעשות את רצון נביאו. והוא החליט שהגברים ייהרגו והנשים והטף יימכרו לעבדות. ומוחמד מילא אחריו: ״זה דינו של אללה ממעל״. כ־700 איש נשחטו. ושוב עשה זאת מוחמד, בחכמתו, על־ידי אנשי אָוס בעלי הברית, כדי שלא תהיה תרעומת. המסורת מספרת הרבה פרטים. למשל, חיי בן אח׳טב קרע את אדרתו ההדורה, לבל תיפול בידי רוצחיו, וענה על החרפות של מוחמד שאינו מתחרט על שנלחם בו, כי רק מי שיבגוד באלהים הוא בוגד. מסופר על אשה יפה שהיתה קשורה באהבה אל בעלה, וכדי שתמות גם היא עמו השליכה פלח רכב ממצודתה על אחד המוסלמים והרגתו, ועאישה אשת מוחמד מספרת על יופיה כשהלכה למות בשמחה. ידוע הסיפור על הזקן זֻבָּיר, שנתנו לו את חייו וחיי משפחתו ואת רכושו, כיוון שהציל את אחד המוסלמים במלחמת אוּחוּד, אך הוא סירב לחיות.

נשתדל להעריך מאורע זה הערכה היסטורית. מצד אחד, זה היה משפט המלחמה הפשוט: האויב — דינו להריגה, והנשים והילדים לעבדות. כלל זה נתקבל בהלכה הרשמית היהודית והמוסלמית, אלא שביהדות נתבטלה הלכה זו מטעמים צדדיים ולמעשה נעשה כדין הזה רק במקרים יוצאים מן הכלל. יש גם לזכור שעבדים, כלומר נשים וילדים, הם קניין חשוב. אך מן הצד המוסרי היתה כאן מצד מוחמד התנהגות בלתי ברורה שרמזתי עליה. ליהודים היתה כמובן ברירה לקבל את האסלאם. המפליא הוא שלא סופר על מישהו שקיבל את האסלאם, חוץ משניים מתוך שבע־מאות איש!

התוצאות של מלחמת־השוחה וקרַיט׳ה היו מכריעות. קודם כל נשבר כוח הסַעָפִים, אלה שפסחו על שתי הסעיפים. כל אלמדינה היתה עכשיו בידי מוחמד. הביזה הגדולה שנפלה מידי קריט׳ה — נשק, ילדים ונשים, נתנו אמצעים למלחמות חדשות, למלחמות תנופה.

מהגנה עבר מוחמד להתקפה. אמנם, עדיין לא היה בכוחו לכבוש את העיר מכה,

אבל הוא מכין את הדבר:

  • על־ידי שוד שבטי המדבר ועל־ידי רכישתם בשביל האסלאם.
  • על־ידי כיבוש נאות המדבר שבידי היהודים.
  • על־ידי התקפת ארץ ישוב, כלומר — גבולות ארץ־ישראל שהיו מיושבים ערבים נוצרים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-בעריכת:חוה לצרוס-יפה-חוזה חדיביה (628)

חוזה חדיביה (628)

בדיוק שנה אחרי מלחמת־השוחה נערך חוזה חדיביה, לא הרחק מן העיר מכה. מוחמד הודיע כי ראה בחלום שהוא חוגג בעיר הקודש ומקבל את מפתחות הכעבה. לפיכך פקד מוחמד על המוסלמים להיכון לקראת העלייה־לרגל הקטנה — ״עֻמְרַה״. – כך נקראת העלייה־לרגל לכעבה שלא בזמן החג׳ הכללי. במקורו מציין השורש עבודת אלהים, ומכאן גם השמות עמרי בעברית ועמר בערבית-.עֻמַר שאל את מוחמד אם יש לצפות למלחמה, שכן היה זה בחודש הקדוש (ד׳ו אלקעדה, בשנת שש ל״הג׳רה״), ובוודאי זכרו עוד כי גם נסיונו הראשון של מוחמד עם מכה היה הפרת החודש הקדוש. מוחמד לא נתן תשובה ברורה, שכן בעלי בריתו, הבדווים, בגדו בו לרוב, והוא לא היה בטוח אם יצא הפעם למלחמה. הוא הודיע, כי הוא בא בשלום לעשות את ה״עמרה״, כלומר, את הביקור במכה. אך אנשי מכה לא נתנו לו להכנס. שלח איפוא מוחמד את עת׳מאן, מי שהיה לאחר מכן החליף השלישי, למשא־ומתן.

הלה התמהמה, וכאשר נתרופפו הלבבות קיבץ מוחמד את מאמיניו תחת האילן הקדוש של חודיביה בגבול ה״חַרֵם״(איזור מקודש) של מכה, שם נשבעו לו כולם מחדש שבועת אמונים. אולם המכאים נשארו תקיפים, ומוחמד לא היה חזק למדי כדי להתקיפם. על כן עשה מעשה דיפלומטי יפה: כרת חוזה של שלום לעשר שנים עם אנשי מכה — החוזה של חדיביה. המסמך כפי שהוא בידינו, הוא בלי ספק מקורי.

המקורות מתארים באריכות רבה כיצד נסוג מוחמד צעד אחרי צעד. דווקא מפני שבני־ערב הקדמונים לא ידעו גמישות, הם לא ידעו לסגת בעת הצורך; על כן, מידה זאת של מוחמד לסגת, כשהשעה היתה צריכה לכך, עשתה עליהם רושם גדול.

עלי כתב מטעם מוחמד את החוזה. מוחמד אמר לו שיתחיל את החוזה ב״בסמלה״. בא־כוח אנשי מכה אמר: אין אנו יודעים דבר זה. כתויב ״בשמך אלהים״, לפי הצורה הערבית העתיקה. הכתיב מוחמד: ״חוזה בין מוחמד שליח אללה״. אמר איש מכה: אינני מכיר בך בתור שליח אללה. אילו הכרתי בך בתור שליח, לא הייתי צריך לכרות אתך חוזה. כתוב: מוחמד בן עבדאללה. הסכים מוחמד ואמר לעלי: כתוב מוחמד בן עבדאללה. המסורת הערבית רוצה כאן לתאר מה שקוראים ״חִלם ״,» תכונה של ישוב הדעת, של גמישות, שבדרך כלל לא היתה מצויה אצל הערבים. עיקרי התנאים היו:

  • א) שני הצדדים מסכימים לשלום לעשר שנים.
  • ב) תנאי מחפיר ביותר: מי שיבוא אל מוחמד מקריש בלי רשות פטרונו — יוּשב אליהם, כלומר, אם מישהו ממשפחת קריש ירצה להתאסלם בלי רשות הפטרון — מוחמד צריך להשיב אותו.
  • ג) בשנה שלאחריה יוכל מוחמד לבקר עם מאמיניו בעיר מכה.

רוב המוסלמים ראו בחוזה זה נסיגה איומה ומפלה. אך מוחמד הבין שהיה בכך נצחון דיפלומטי. הוא, שעד כה נחשב לפליט שנפרד משבטו, הוכר עכשיו כצד שווה, שאתו כורתים חוזה. העובדה שהיו בחוזה תנאים קשים של עשר שנות שלום, ושהמוסלמים מתחייבים לא לקבל את בני קריש — לא היתה מכבידה, כי היתה רוח חדשה. ומותר היה לחשוב שלפני אלהים יש דברים חשובים יותר מאשר חוזה עם קריש. על כן לא הכבידו תנאים אלה.

כיבוש ח׳יבּר (ראשית שנת 7 ל״הג׳רה" — מאי—יוני 628)-בעריכת חוה לצרוס יפה

כיבוש ח׳יבּר (ראשית שנת 7 ל״הג׳רה" — מאי—יוני 628)

הנסיונות שהביאו לידי חוזה חדיביה הוכיחו, כי השבטים הבדווים שנמצאו באלמדינה עדיין לא נקשרו אל דגלו של מוחמד קשר הדוק. על כן היה צורך להוכיח להם, שכדאי להתקשר לדגל האסלאם. כן היה צורך לפצות את המוסלמים, שנתאכזבו ברובם מן המסע שלא הצליח. הלא מוחמד הודיע שאללה הראה לו בחלום כי ימסרו לו את מפתחות הכעבה והם יעבדו את האלהים על־יד הבית הקדוש, ודבר זה לא נתגשם.

טבעי שהיו כאלה שנפלה רוחם והיה צורך לפצותם. את הפיצוי הזה מצאו במסע לחַ׳יבַּר, אל נאת־המדבר הפוריה והעשירה ביותר של כל ארץ אלחג׳אז. ח׳יבר היתה מיושבת יהודים: יהודים מקומיים ויהודי נדיר שעברו לשם. ח׳יבר היתה מפוצלת עוד יותר מאשר אלמדינה. היו בה שלושה גושים גדולים של מצודות מדבר. מוחמד הודיע בפירוש שלא ישתף אותם הבדווים שבגדו בו כאשר ערך את המסע הבלתי מוצלח נגד מכה. אולם בגמישותו הרגילה הוא ריכך את התנאי, ביחוד כלפי בעלי־הברית של יהודי ח׳יבר, אשר בגדו כרגיל בבני־בריתם בגלל הבטחה שניתנה להם כי יזכו בחלק מן השלל. יש לנו סיפורים מפורטים ביותר על המאורעות האלה.

כדרכו פותח מוחמד, שידע בעצמו עד כמה תלוי הכל באישיות המנהיגים, ברציחת המנהיגים של נדיר ושל אנשי ח׳יבר בדרך תרמית ובגידה. במלחמות אלה הצטיין מצד היהודים הגיבור מַרְהַבּ התימני (טבעי שאנו מוצאים יהודים מיהודי חמיר בין הגיבורים של ח׳יבר). לאחר שנפלו שניים מן השטחים, ונשאר שטח אחד בלבד, ובני־הברית בגדו ברגע המכריע — הסכימו היהודים לשלום. מה היו תנאי השלום בדיוק — קשה לקבוע. העובדות הן אלו: היהודים נשארו בח׳יבר על אדמותיהם ורק בתקופת החליף השני עמר הוגלו משם. לפי כמה מסורות השאיר אותם מוחמד על אדמתם, והם שילמו בתור מס מחצית יבול התמרים. לפי רוב המסורות קיבל מוחמד את האדמות כרכוש המוסלמים והשאיר את היהודים רק כאריסים, כי היהודים אמרו לו: מה אתם יכולים לעשות בתמרים, הלא אינכם יודעים לטפל בהם, מוטב שאנו נטפל בהם. מתקבל על הדעת, שהיהודים נשארו על אדמתם בתור בעלים, ועמר נתן לתנאים פירוש אחר. והטעם היה פשוט: בתקופתו של עמר כבר באו עשרות אלפי עבדים מן הארצות הכבושות, ולא היה עוד צורך בחקלאים מומחים יהודים.»

כיבוש ואדי אלקרא ותימא

אחרי ח׳יבר קיבלו גם היהודים של ואדי אלקרא את מרותו של מוחמד, והם נשארו על אדמתם גם בתקופת האסלאם (כאשר ביקר הגיאוגרף הערבי אלמֻקַדַסי במאה העשירית בעיר קֻרְח באלחג׳אז הצפונית, הוא אומר: עדיין רוב התושבים יהודים. ואכן, בכתבי הגניזה אנו מוצאים שרידי כתבים מיהודים אלה). גם יהודי תימא הכירו במרותו של מוחמד וגם הם נשארו במקומם. עם כניעתן של ח׳יבר, ואדי אלקרא ותימא באו הלא־מוסלמים אל תוך המסגרת של המדינה המוסלמית. בזה היה הבדל יסודי בין המדינה המוסלמית לבין המדינות הנוצריות, אשר עקרונית לא הכירו בבני דתות אחרות, שעה שלגבי האסלאם היה דבר זה מובן מאליו.

ביקור השלום (תשלום הנדר שנדר מוחמד, כשלא הצליח להכנס למכה): בדיוק שנה אחרי חוזה חדיביה בא מוחמד עם כל אלה שהיו עמו אותה עת במסע אל העיר מכה. אנשי מכה פינו את העיר והוא קיים את ה״עמרה״, את עבודת הקודש, על־יד הכעבה.

  • המסורות על יהודי ח׳יבר רבות מאוד, החל בסיפור על אשה יהודיה שביקשה להרעיל את מוחמד בסעודה לאחר הכיבוש וכלה בנישואיו של מוחמד לצפיה היהודיה משבט ח׳יבר. בעקבות נישואין אלה קמה מעין ספרות אפוקריפית יהודית מיוחדת, שנשתמרה בעיקר בכתבי הגניזה ובין יהודי תימן, המדגישה את קירבת המשפחה שבין מוחמד ליהודים ואת הזכויות המיוחדות אשר ניתנו ליהודי ח׳יבר בשל כך.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, בעריכת, חוה לצרוס-יפה עמוד 76-74

משלוח צבא נגד הערבים הנוצרים גגבול ביזנץ (שנת 8 ל״הג׳רה״ — ספטמבר 629)

אחרי שהיו ח׳יבר, תימא וואדי אלקרא בידי מוחמד, לא היו עוד מקומות לכיבושים, שמהם ניתן היה להוציא שלל, אלא בגבול הביזנטי. מוחמד שלח צבא אל הגבול הזה, נגד הערבים הנוצרים שחנו שם. זה היה בספטמבר 629, בדיוק באותה תקופה, כשהקיסר הרקליוס היה בירושלים וחגג את נצחונו הגדול על הפרסים לאחר שהדף אותם (אחרי כיבוש אלכסנדריה) עד לב פרס. אחד מן המשתתפים במסע זה (או אחדים מהם) בגד ומסר לביזנטים על בוא הצבא המוסלמי. באותו יום ובאותה שעה שהמוסלמים רצו להתקיף — הותקפו הם עצמם דרומית לים המלח במקום בשם מותה. שלושה נושאי דגל, ביניהם זיד — בנו המאומץ של מוחמד, נפלו. זו היתה אמנם מכה קשה, אך לא היתה זו תבוסה רצינית. ח׳אלד בן אלוליד, שהכרנו אותו במלחמת אוחוד, הציל את המצב והביא את הבורחים הביתה. ושוב, בחכמתו הרגילה לא גינה מוחמד את הבורחים, אלא נתן לח׳אלד את התואר ״סיף אללה״ — חרב אלהים. בזה נטל משהו מן העוקץ. דבר זה עשה רושם כה גדול, עד שתיאופנס, ההיסטוריון הנוצרי, מזכיר גם הוא תואר זה.

כיבוש מכה (שנת 8 ל״הג׳רה״ — 8 בינואר 630)

עתה ראה מוחמד, שאינו יכול עוד לצפות לכיבושים נוספים במקום אחר. והוא מכריז בסורה 9, פסוק 17—18 :

אין רשות למשתפים לעבוד במסגדי אללה באשר מעידים הם על עצמם שהם כופרים.

במסגדי אללה יעבוד רק מי שמאמין באלהים וביום הדין ומקיים את התפילה.

הדברים בפסוקים אלה ודאי אינם הולמים מצב של חוזה־שלום לעשר שנים. אולם כבר אמרנו בדברינו על תחילת התקופה של אלמדינה: בא מוסר חדש, שאמנם נראה בעיני המוסר הישן כהפרת המוסר. כאן היתה הכרה ברורה, כי אנשים אלה, שהם עובדי אלילים, והמהללים את הכעבה על־ידי פסליהם, אין להם רשות להיות שם ואין שום התחייבות כלפיהם.

בחודש רמדאן יוצא מוחמד בראש כל המאמינים והרבה שבטים ערבים. אבן ספיאן, שכבר הזכרנו אותו בראש אנשי מכה במלחמת בּדר, בא אל מוחמד. הם ניהלו משא־ומתן. מה היה תוכנו אין איש יודע. עובדה היא, שמוחמד יכול היה לחדור אל מכה ללא קשיים רבים. נהרגו רק עשרים איש מאנשי מכה, ורק שניים־שלושה מוסלמים. מוחמד הבטיח, כי זה שלא ירים נשק — לא ייפגע, והוא קיים הבטחה זאת. רק שתי נשים אשר חיברו שירי גנאי נגדו צווה להוציאן להורג, שכן, כפי שכבר אמרנו: המשורר היה מביע דעת הציבור בשירים. על כן, מי שהעזה פנים צריכה היתה לבוא על עונשה. מוחמד שיבר את הפסילים (אולי היה בכּעבּה רק פסל אחד של האל הֻבַּל ויונה של עץ), אך איש לא התרגש מן המעשה הזה ואיש לא מת מות קדושים על הפסילים האלה. מוחמד הראה שמכה חדלה בשבילו להיות עירו. במשך כל זמן היותו במכה לא התפלל תפילה רגילה, אלא התפלל תפילה קצרה, כדרך אדם הנמצא במסע מלחמה. והוא חזר לשבת באלמדינה.

עם כיבוש מכה אפשר היה לצפות שיעשה מעשי נקמה, אבל מוחמד הראה את מתינותו. כיבוש זה היה שוב מעשה מדיני ממדרגה ראשונה. ומוחמד היה עתה לא רק ראש מדינה וראש קהילה דתית, אלא הוא משך אל עצמו את כל היוקרה של העיר מכה, שהיתה בימים ההם עיר ראשית בכל ארץ ערב.

מכיבוש מכה עד מותו של מוחמד

מלחמת האסלאם על השלטון בארץ ערב היתה המלחמה בעיר מכה. עם כיבוש העיר הוכרעה המלחמה, כי ארץ ערב הלכה אחרי מכה. אמנם, דברים אלה צריכים הסתייגות מסויימת, שהרי המערכה הגדולה בחיי מוחמד היתה עדיין לפניו. אך הדברים נכונים בכך, שרק לאנשי מכה היה עניין והתמדה מסויימת במלחמה ואילו אחרי נפילת העיר לא היה שום צד שהיה מעונין במלחמה הזאת.

מלחמת חֻנַין וכיבוש אלטאיף

כיבוש העיר מכה היה לרצון למהגרים, אבל רוב המשתתפים במסע מלחמה זה לא באו על סיפוקם, כי היתה זו מלחמה שלא הביאה שלל ומלקוח. על כן פנה מוחמד מיד נגד הקיבוץ הגדול ביותר של שבטים שבמזרחה של העיר, נגד הַוָאזן. שבט גדול זה, או קיבוץ־שבטים גדול זה, הבין את אשר לפניו, שהרי הצבא המוסלמי היה הצבא הגדול ביותר שראתה ארץ ערב בכל המאה ההיא. הם קיבצו את כל רכושם ומשפחותיהם למקום אחד, הוא חֻנַין. וקודם שהתקרב הצבא המוסלמי הם ביקשו לנצל את צד ההפתעה והתנפלו על המוסלמים. החלוץ של הצבא המוסלמי נסוג בבהלה. אולם את המצב הצילו אנשי אלמדינה, ה״אַנְצָאר״ הנאמנים מלומדי המלחמה, ושלל רב עד מאוד נפל בידי המוסלמים: 6,000 נשים וילדים, 24,000 גמלים. על כל גדולתו של מוחמד ושלטונו אפשר ללמוד מכך, שהוא אסר לחלק את השלל וצווה לפנות מיד אל העיר אלטאיף, העיר האחות של מכה. אך כאן הוא נתקל בהתנגדות קשה, שכן העיר אלטאיף לא היתה כמו ח׳יבר ואלמדינה קיבוץ של מצודות, אלא היתה עיר גדולה ומבוצרת לפי השיטה התימנית החמירית העתיקה. מוחמד שלח אנשים לתימן להביא משם בליסטראות (מכונות מצור), אבל גם זה לא הועיל. ושוב גדולתו של מוחמד: כשראה שלא יוכל לעיר הוא סר ממנה. הוא נסוג מן העיר, ועכשיו חילק את השלל. אד בשלל זה הוא פקד ביחוד את אויביו הקודמים, את אלה שצריך היה לקרב את לבבם (״תַאְלִיף אַלקֻלוּב״). דבר זה עורר רוגז גדול בקרב אנשי אלמדינה. וכאן מסרה לנו המסורת נאום נפלא של מוחמד שבו פייס אותם עד שפרצו כולם בבכי. מוחמד חזר אל אלמדינה ולא השתתף ב״חג׳״ העלייה־לרגל), כי עדיין השתתפו עובדי אלילים ב״חג׳״, והוא לא רצה לעבוד-אלהים בכּעבּה ובהר ערפאת יחד עם עובדי אלילים.

את העיר אלטאיף הכריע בצורה פשוטה. הוא שיסה בה את השבטים שהיו קודם לכן בני בריתה. וכיוון שהעיר היתה עיר מסחר, היא לא יכלה להתקיים כששדדו את שיירותיה. נציגיה באו אל מוחמר להכנע, אד ביקשו שיורשה להם חופש אהבה ושתיית יין. אולם מוחמר לא יכול היה להיענות לבקשה כזו. לאחר מכן ביקשו שלפחות לא צריכים יהיו להתפלל, משום שהתפילה היא עבדות (כמאמר התלםוד הבבלי: עבדא קמא מריה — כמו עבד לפני רבו), אבל גם לזה לא הסכים מוחמד הוא שלח אליהם כשליחו איש משלהם, אשר לפני זמן רב קיבל את האסלאם. היה זה מֻגִירַה בן שֻעְבַּה סוחר כשאר אנשי אלטאיף, שהתפרסם כעבור זמן כשליט עיראק.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, בעריכת, חוה לצרוס-יפה עמוד 76-74

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם

פרק יא

היהודים בארצות האסלאם

א• המצב המדיני והחוקי

בבואנו לסקור — ולו בקווים כלליים ביותר — את תולדות היהודים בארצות הח׳ליפות באסיה ובאפריקה, מן הראוי שתהיה לנגד עינינו שורה של עובדות שאירעו בתקופה הארוכה, שקדמה להם בהיסטוריה היהודית שבכל איזור. זו השפיעה השפעה רבה על התפתחות היחסים המדיניים־חברתיים בין הכובשים הערביים ויורשיהם בשלטון ובין האוכלוסיה היהודית. השתלשלויות רבות ושינויי־גישה הן לחיוב והן לשלילה מוסברים רק על רקע היחסים שהיו קיימים בעבר הטרום־אסלאמי בחצי־האי ערב ובימי השלטון הביזנטי והפרסי בשטחים שנכבשו על־ידי הערבים.

היהודים בדרום ערב

מסורות היסטוריות מהימנות, שיש להן סמוכין בכתובות קדומות, מעידות כי מאות שנים לפני הופעת האסלאם היו יהודים מצויים בדרום ערב ובצפונה. המסורות נעשות ברורות ומדויקות יותר במידה שאנו מגיעים למאה הרביעית והחמישית. הידיעות שאפשר להסיק מכתובות הקדשה דרום־ערביות, שבהן נזכרים מלכי חמיר, מכתובות בית־שערים שליד חיפה, מסיפורי הסופרים של הכנסיה הנוצרית ומן המסורות שנשתמרו בספרות הצפון־ערבית, משתלבים לתמונה מעניינת: בצדן של עדות יהודיות המנסות לעצור בעד התפשטותה של הנצרות, מוצאים אנו מתייהדים בקרב השבטים הדרום־ערביים ואף בין המלכים השולטים עליהם. לשונן וניסוחן של הכתובות ה״מונותאיסטיות״ ברורים ואין בהן רמז לאמונה בישו ולשילוש הנוצרי (בניגוד בולט לכתובות מאוחרות אחדות שהוצבו לאחר שכבשו החבשים־הנוצרים את חמיר־תימן במאה השישית). כמעט כל החוקרים מאוחדים בדעה, כי הכתובות ה״מונותאיסטיות״ נחרתו על־ידי יהודים, מתגיירים או מתייהדים. שתי כתובות, שנתגלו לפני זמן לא רב ושהציבן מצביאו של המלך יוסף אַסאר (הוא יוסף ד׳וּ נוָאס במקורות הנוצריים והערביים) בימי המלחמה נגד הפולשים החבשים ועוזריהם הנוצרים המתמרדים בנג׳ראן (518—525), משלימות ומאשרות את התיאורים שהיו ידועים מאז.

המלך ד'וּ נואַס

בשנת 518 עלה לשלטון בביזנץ הקיסר יוסטין, חייל מנוסה. את המנהיגות המדינית והצבאית מסר בידי בן אחיו יוסטיניאן, שירש את כסא הקיסרים לאחר מות דודו (527—565). יוסטיניאן התחיל מיד לנהל מדיניות תקיפה נגד פרס, ומשך לצדו את חבש, שזכתה לנצחונות בחמיר. אז עלה בתימן־חמיר על כסא ה ״תבע״ המלך יוסף ד׳ ו נואם היהודי, מדינאי ומצביא בעל שיעור קומה, שהבין את הסכנה הצפויה לארצו והתחיל מגייס כוחות בפגים ובעלי־ברית בחוץ, כדי לעמוד נגד רצון השתלטותן של חבש וביזנץ. המלחמה שפרצה על רקע זה בין המלך היהודי ובין הנגוס של חבש תוארה כמעט בכל המקורות העומדים לרשותנו: מקורות נוצריים, בלשונות הסורית, היוונית והחבשית, שנכתבו על־ידי אנשי הכמורה הנוצרית של כל הפלגים והכיתות (אורתודוכסיים, מונופיסיטיים ונסטוריאניים), מקורות חילוניים ומקורות ערביים־מוסלמים.

במקורות אלה נזכרים הקשרים שהיו קיימים בין הרבנים ובמיוחד בין אלה שישבו בטבריה ובין ד׳ו נואם, ועל פעילותם במלחמותיו. דרך משל מסיים שמעון מבית אַרשַם, ששימש באותם הימים בישוף באלחירה, את אגרתו בפיסקה: ״היהודים הללו שישנם בטבריה שולחים כהנים מהם כל שנה ושנה ובכל זמן וזמן, ומעוררים מהומות עם הנוצרים החמירים. ואם נוצרים (באמת) הם האפיסקופים (ראשי הכמורה) ורוצים שתתקיים הנצרות ואינם שותפיהם של היהודים, יבקשו־נא מאת המלך וגדוליו, שיאסרו את ראשי הנהנים בטבריה ובשאר הערים ויושיבו אותם בבית־האסורים. אין אנו אומרים לכם שתהא רעה תחת רעה, אלא שיהיו בני ערובה, שלא ישלחו(ראשי היהודים) מכתבים לאנשים ידועים אל מלך תמיר, הוא שעשה את כל הרעות לנוצרים בחמיר, אשר כתבנו עליהן למעלה. וגם יאמרו להם שאם לא יעשו זאת (כלומר, לא יחדלו מלהסית את התמירים), יישרפו בתי־הכנסת שלהם ויגורשו מ(מקומות שלטון) הצלוב, וישתלטו עליהם הנוצרים. וכשישמע המלך החמירי זאת, (אולי) יחוס על היהודים חבריו ויחדל מלרדוף את הנוצרים״ (מתוך אגרתו של שמעון, שהוציא לאור החוקר האיטלקי I GUIDI.

יוסף ד׳ו נואס גייס את השבטים הדרום־ערביים, כדי להדוף את ההתקפה החבשית. את פרטי מסעו קוראים אנו בכתובת הראשונה שהציב שַרַח אִיל, מפקד החמירים. המלך היהודי הצליח להכות את גייסות החבשים ולהכריחם לסגת אל החוף — ומכאן לחזור אל חבש. הצבא החמירי כבש מחדש את כל המקומות שתפסו החבשים וערך טבח באוכלוסיה הנוצרית, שהגישה עזרה לפולשים. בכתובת השניה מספר המצביא החמירי על מסעו אל נג׳ראן, עיר בצפון הארץ, שהיתה מיושבת רק על־ידי נוצרים. תושבי העיר הפרו את פקודות המלך היהודי ושיתפו פעולה עם החבשים הפולשים. לכן נתן ד׳ו נואס אחרי הנצחון על החבשים פקודה לשרח איל לצאת נגד נג׳ראן. באותה כתובת, שכוונתה גם תעמולתית, מתאר המצביא החמירי גם את פרטי הנצחון על החבשים, ומספר על הרם הכנסיות ועל אבידותיהם הכבדות של החבשים .

המשך הפעולות נגד תושבי נג׳ראן ידוע ממקורות נוצריים. נקמתו של יוסף, שלא חמל על אנשי העיר ולא סלח להם את בגידתם, עוררה את זעמם של הביזנטים, שעזרו לחבשים לפלוש שנית אל חמיר. המלך יוסף הועמד מול שתי חזיתות: התקפת החבשים מבחוץ ובגידתם של ראשי שבטים אחדים מבפנים. ההיסטוריונים בני־זמננו מאוחדים בדעה, כי יוסף הוכיח עצמו כאדם בעל מרץ, תבונה ועוז־רוח. אולם הוא לא יכול לעמוד נגד הבגידה. כוחותיו לא הספיקו להדיפת התקפות האויב, שבאו בשלושה טורים. הוא נפל בקרב יחד עם ראשי השבטים שנשארו נאמנים לו. לפי האגדה הערבית קפץ יוסף עם סוסו אל הים וטבע. עם מותו הטראגי של יוסף נסתיימו הקרבות והתחיל טבח המוני של האוכלוסיה האזרחית. הנגוס של חבש ערך מסע־עונשין בתימן, שנמשך שבעה חודשים ושבו נרדפו על צוואר מתנגדיהם של החבשים וכל אלה שביקשו לשמור על עצמאותה של ממלכת חמיר.

תקופת שלטונם של החבשים בתימן, כשבראשם המלך או המשנה־למלך, נמשכה כארבעים וחמש שנה. אז הצליחו הפרסים להטיל את מרותם על הארץ, והם שלטו בה כמעט עד זמנו של מוחמד.

יוסף היה המלך היהודי האחרון בחמיר. אך העדות היהודיות המשיכו להתקיים בארץ גם בימי הרדיפות ובימי האסלאם, כשהנוצרים היגרו ממנה או התאסלמו. אמנם ההיסטוריוגראפים הערביים מוסרים, כי גם המתייהדים הרבים בין שבטי הבדווים קיבלו את האסלאם, ומסתבר כי באמצעותם חדרו לתוך האסלאם אמונות יהודיות ואגדות המקרא. יש להניח, כמובן, כי גם יהודים מזרע אברהם התאסלמו, אך רוב היהודים בתימן החזיקו ביהדותם ונשארו בה עד ימי העלייה ההמונית עם קום מדינת ישראל.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ'265-262

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- שמואל בן עדיה (סמואל בן עאדיא)

היהודים בצפון ערב

פרשה לא פחות חשובה מתולדות היהודים בתימן היתה התיישבות היהודים בצפון חצי־האי ערב, אם כי ללא התפארת שבנזר ״המלוכה היהודית״ בחמיר. אנו מוצאים אותם (ראה המפה בע׳ 262) בנאות המדבר הפוריות ולאורך הוואדיות, ששימשו נתיב לאורחות הנעות מהנמלים שבקצהו הדרומי של חצי־האי ערב אל עבר ארץ־ישראל וסוריה, וגמליהם טעונים סחורת הודו וסין יקרה: קטורת, בשמים, תבלינים, משי. בנאות המדבר ובעמקי הוואדיות עסקו היהודים בחקלאות, שסיפקה את צרכיהן של האורחות, במלאכה ובייצור כלים ותכשיטים לבדווים ונשיהם, ובעיקר בתעשיית נשק ושריונים, אשר לטיבם ויופיים יצא שם בארץ. היהודים השלימו את המבנה הכלכלי של החברה הערבית, שהיה מבוסס על גידול גמלים, העברת סחורות ומתן ליווי־הגנה לסוחרים. על אף התופעה האופיינית לבדווים הערביים של העדר כל התעניינות בבעיות הרוח, החורגות מתחומה הצר של שירה ריאליסטית, נודעה ליהודים גם בערב הצפונית חשיבות רבה בהחדרת מושגים דתיים לחברה. העדות לכך: עקבות ברורים של השפעות על ה״חניפים״, מבקשי קירבת האל בדורו של מוחמד, ובמיוחד על אסיה בן אבי אלצַלת, החשוב ביניהם.

חרף ההשקפה הנפוצה בין המלומדים באירופה, כי בספרות הערבית הקדומה משתקף יחס של בוז ועלבון כלפי ישראל, רבות בה התעודות והרשימות המעידות על יחסים טובים בין יהודים לערבים. אנו מוצאים בה רחשי כבוד ליהודים ודברי שבח על מידותיהם התרומיות, על רוחב לבם ונדיבותם בהכנסת אורחים, ועל נאמנותם, שזכתה לדברי הוקרה רבים והיתה למשל בספרות הערבית. גם הסיפורים הרבים המצויים בספרות הערבית על התייהדותם של שבטים ערביים חשובים בדרום ערב ובחג׳אז, מעידים אף הם על יחס של כבוד ליהודים ולדתם. על כך מעיד גם המנהג, שנפוץ בתקופת ה״ג׳אהליה״ בין הערבים שישבו בית׳רב, היא אלמדינה, למסור את תינוקותיהם לחינוך במשפחות יהודיות, בדומה למנהג שהיה בין תושבי מכה וערים ערביות אחרות למסור את ילדיהם להתחנך בין הבדווים, שנחשבו לסמל ה ״עַרוּבַּה״, הערביות הטהורה, נאמני הרוח הערבית ושומריה.

שמואל כן עדיה (סמואל כן עאדיא)

ידוע במיוחד הוא שמו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, שחי בדור הקודם למוחמד, ואשר היה למשל בערב, בנאמנותו הגדולה: ״נאמן משמואל״. שמואל נזכר באחד השירים של אעשא מימון, מגדולי משוררי הבדווים ובן דורו של מוחמד. המעשה שאליו רומז אעשא אירע בזמן שהותה של בתו של גדול משוררי ערב, אִמרא אלקַיס, בטירת שמואל שנקראה ״ אלאַבּלַק ״. אביה, בצאתו לביזנץ, הפקיד אותה יחד עם שריונים יקרים בידי שמואל בן עדיה. האב המשורר מת בביזנץ, וערבים משבט גסאן שהיו בשרות הקיסר הביזנטי באו לדרוש בשמו את הבת ואת השריונים. שמואל מיאן להפר את הברית שכרת עם אמרא אלקיס והתבצר בטירתו. העבדים הביזנטיים הצליחו לתפוס את בנו של שמואל, שיצא לצוד ציד, והמפקד (יש אומרים שהיה זה מלך גסאן בכבודו ובעצמו) העמיד את שמואל בן עדיה בפני הברירה: מסור לי את השריונים, ואם לאו — אמית את בנך. אולם שמואל סירב לחלל את הבטחתו, שניתנה למשורר שמת, והמפקד הביזנטי כעס והרג את בנו של שמואל בן עדיה.

הסיפור על העזרה שהושיט המשורר היהודי שמואל בן עדיה למשורר הערבי אמרא אלקיס הנודד, שראה אותו אז בפעם הראשונה בחייו, ושלא מצא לו עוזרים וגואלים מקרב עמו, והידידות שנתקשרה ביניהם, הוא אחד הנעלים והמפורסמים בספרות הערבית. אך אין זה המקרה היחיד בו נזכרת בספרות הנאמנות היהודית. ההיסטוריון הערבי א ל בַּ לָ א ד׳ ר י מספר, כי החליף המורד באלחִג׳אז, אבּן אלזביּר, הפקיד כסף בידי יהודי אחד באלמדינה ובידי כמה אנשים אחרים. כולם מעלו בו ורק היהודי היה נאמן והחזיר את הפקדון לבעליו. ש. ד. גויטיין כבר עמד על כך, שסופר ערבי מאוחר העתיק את הסיפור מלה במלה, אבל במקום ״יהודי אחד״ כתב ״איש אחד״.

יהודי ערב היו עוסקים בחריצות יתירה בהכנסת אורחים. מספרים על תושבי ח׳יבר כי לא היו נועלים בלילות את שערי טירותיהם, כדי שעוברי־אורח יוכלו להיכנס. אחד המשוררים הערביים מדגיש, כי במידה זו הצטיינו ביחוד הנשים היהודיות, שהיו מקבלות בסבר פנים יפות את עוברי־האורח ומספקות להם מזון. אכן, גם הערבים היו זריזים בהכנסת אורחים; אולם בצדק העיר אחד המלומדים, כי עדותו של משורר ערבי המתפאר במידה זו ומפאר בה את אנשי שבטו — אין לייחס לה את החשיבות הנודעת לעדותו של מוסלמי, המספר דברים אלה על היהודים שגורשו מערב בפקודתו של שליח האסלאם.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ' 266-265

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם

תקופת מוחמד

אך יחסי השכנות הטובה ששררו בין יהודי ית׳רב ובין השבטים הערביים אשר השתכנו בה, נתערערו זמן קצר לאחר הגירתו של מוחמד אליה. המאבק הבלתי־נמנע בין מוחמד לראשי השבטים היהודיים, ובעקבותיו בין האסלאם המתפתח ולובש צורה מוסדית־ארגוגית ובין היהדות, גרם לעבירת היחסים. החלה ניכרת איבה גוברת והולכת בין מוחמר ונאמניו שבאו אתו ממכה ו״עוזריו״ באלמדינה, לבין יהודי ית׳רב. מעשי האיבה התחילו בהאשמת היהודים בזיוף התורה ובהוספת תוספות עליה. לאחר מכן באו מעשי רצח של שונאים בודדים, ולבסוף גירוש שני שבטים יהודיים — לראשונה בני ק י נ ק א ע החלשים ואחריהם בני נדיר, וטבח השבט השלישי — בני קר י ט׳ ה (ראה פירוט הדברים בפרק ב׳).

בשעת גירוש בני נדיר, אחד השבטים היהודיים הגדולים באלמדינה, על־ידי מוחמר, הצטערו על כך שכניהם הוותיקים והביעו את צערם בגלוי. אך היו גם ערבים שאמרו, כי אין לבכות על גורל היהודים: הם אויבי שליח אללה ועל כן התיר האסלאם את רכושם ודמם. בכל זאת נמצאו ערבים, שהיו מבכים בשיריהם את גירוש ידידיהם היהודים והרימו על נס את נדיבות רוחם ולבם, גם הזכירו את הטובות והחסדים שהיו היהודים גומלים עם הערבים ואת כפיות־הטובה של אלה כלפי מטיביהם. ברור שדברי הקוראן והדברים המיוחסים למוחמד ולחבריו הקרובים במסורת שבעל־פה השפיעו את השפעתם וסופרים מוסלמיים היו משתמשים בהם כדי ללבות את השנאה ליהודים ולהרעיל את האווירה בחוגים קנאיים של החברה המוסלמית. אולם מצד שני יש לשקול גם עובדות אחרות. עם תום מלחמתו בשכניו היהודים באלמדינה, קבע מוחמר עצמו נוהג חדש עם יהודי ח׳יבר בזמן הקרבות ובתנאי הכניעה שערך עמהם ועם הישובים היהודיים באלחג׳אז הצפונית ובאיזור הספר של ארץ־ישראל. תנאי כניעה אלה, שהיו שווים ליהודים ולנוצרים, שימשו מסורת־הלכה קובעת ומחייבת לכל ההסכמים שנעשו עם היהודים והנוצרים בארצות הכיבוש. בהתאם להם היה מעמדם של היהודים והנוצרים אמנם נחות, אך מוגן היטב, תמורת התשלום של ה״ג׳זיה״, מס הגולגולת, שנקבע בקוראן עצמו (סורה 9, 29). ההקפדה על הגנתו של ה״ ד׳ מ י״, איש החסות הלא־מוסלמי המשלם את ה״ ג׳ ז יה״, היתה מצווה מחייבת את הכלל ואת הפרט, את השלטונות וכל יחיד.

היהודים בימי הכיבושים

במסע הנצחונות של שבטי הבדווים, שהתחיל כשנתיים לאחר מות מוחמר, נתקלים הם בכל ארץ, שאליה הם מגיעים, בעדות יהודיות קטנות וגדולות, המושרשות באיזור מזה מאות שנים. מעמדם המדיני והחברתי של היהודים נתערער בשעה שהדת הנוצרית נעשתה השלטת באסיה הקטנה, בסוריה וארץ־ישראל, במצרים ואפריקה הצפונית. הקיסרים הביזנטיים הוציאו פקודות ותקנות, שלפיהן נאסר על היהודים לשמש בתפקידים ציבוריים, מאחר שעל־ידי כך תהיה להם שליטה על נוצרים, ולהקים בתי־כנסת חדשים. באפריקה אף פקד יוסטיניאן להרוס את בתי־הכנסת הקיימים, וכן אסר ללמוד וללמד את התורה שבעל־פה. כמו כן עמדה בתוקפה גזירת המס על היהודים מימי חורבן הבית, אשר הפך למס גולגולת. עול המסים הכבד בלאו הכי (שגרם כבר בתקופה זו, כבתקופה המוסלמית לאחר מכן,לעזיבת הקרקע) הכביד כפליים על יהודים. ואחרון אחרון חמור היו גזירות השמד שנתנסו בהן היהודים ביובל האחרון של השלטון הביזנטי. ולא היתה זו נחמה ליהודים, שגם הנוצרים, אשר לא השתייכו לכנסיה האורתודוכסית, נטלו את חלקם בנגישות, בסבל וביסורים מידה הקשה של הכמורה הקנאית בקונסטנטינופול ,ומידי עושי דברה, השלטונות החילוניים.

גם במלכות פרס לא שפר אז מצבם של היהודים. במאה וחמישים השנים האחרונות של שלטון שושלת הסאסאנים עברו גם על החברה היהודית בבבל זעזועים חמורים, שעירערו את מוסדות התורה וההנהלה האוטונומית. סמוך לזמן הופעתו של מוחמד במכה ערכו הפרסים התקפה עזה על ביזנץ וחדרו עמוק לשטחיה. אז התקוממו יהודי אנטיוכיה נגד הביזנטים, הרגו את הפאטריארך ובכך עזרו בעקיפין לכיבושה על־ידי הפרסים. אך התקוות שתלו יהודי ארץ־ישראל בפלישתם של הפרסים לארץ, ובכיבושה של ירושלים על־ידיהם, נתבדו, אם כי הותר אז ליהודים לחזור לפרק זמן קצר לירושלים. הצבא הפרסי, שמסע הכיבושים שלו הפך לפתע לנסיגה מבוהלת, נאלץ לנטוש את ארץ־ישראל. הכמורה הנוצרית נקמה את נקמתה ביהודים, אף כי הראקליוס קיסר הבטיח להם חנינה.

במדרשים היהודיים שנוצרו בימים ההם משתקף מתח התקוות המשיחיות שגברו באותו דור. הדים להן אפשר למצוא גם בסיפורים הערביים על חסידים ונביאים שהופיעו בערב, ושהם קשרום עם הופעתו של מוחמד. באווירה זו של תקוות ואכזבות אין לתמוה על כך שהיהודים עקבו בנשימה עצורה אחר התפתחות המלחמה בין בגי ישמעאל ובני אדום.

להבנת עמדתם של היהודים באותו דור מעניינת ביותר היא שאלתו ההססנית של המדרש האפוקאליפטי ״נסתרות דר׳ שמעון בן יוחאי״, שחובר באותו זמן, והתשובה שהושמה בפי מטטרון: ״כיוון שראה מלכות ישמעאל שהיה בא התחיל בוכה ואומר: לא דיינו מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא אף מלכות ישמעאל ? מיד נגלה אליו מטטרון שר הפנים ואמר לו: אל תירא בן אדם, שאין הקדוש ברוך הוא מביא מלכות ישמעאל אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה״.

לפיכך אין פלא בדבר, שלא רק מקורות נוצריים, החשודים בהגזמה ומגמתיות, אלא גם ההיסטוריון הערבי אלבלאד׳רי, שתיאורו את מסע הכיבוש הערבי נחשב כמהימן ואובייקטיבי, מרבים להזכיר את העזרה שהגישו היהודים לערבים בזמן הכיבוש, ובמיוחד בחדירתם לערים הבצורות בסוריה, בארץ־ישראל ובמצרים, כגון: מוצל, חמץ, קיסריה, אלכסנדריה (וכן בספרד). בשל אמונו ביהודים הושיב אותם מעאויה בטריפולי. לעומת זאת מוסרת כרוניקה סורית, כי בקרב בין הביזנטים לבין הערבים, שנערך בשנת 634 במרחק קטן מזרחית לעזה, השתתפו דווקא בצד הביזנטים גם כפריים יהודים עניים. גם הסיפור על ה״כּאהנה״, מנהיגת הברברים המתייהדים, שנלחמה בכובשים הערביים באפריקה, הוא אופייני לנטייה זו, אף אם הוא אגדה.

מותר להניח כי תיאורי שיתוף הפעולה מצד היהודים עם חיל־הפולשים נכונים בדרך כלל, אף אם יש בהם הפרזות. סוף סוף אין המקורות הנוצריים מצליחים להסתיר, כי גם האוכלוסיה הנוצרית בסוריה ובמצרים, שלא השתייכה לכנסיה השלטת, ראתה בערביים מצילים מידי אדונים קשים ועול מסים כבד. חיש מהר נודע, שהערבים מקפידים על שמירת ההתחיבויות שקיבלו על עצמם בזמן כניעת התושבים, ודבר זה שימש תעמולה יעילה לטובתם.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ' 269-266

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר