פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- תקופת הממלוכּים

תקופת הממלוכּים

אולם במידה שאנו מתקרבים לסוף תקופת ה״ממלוכים״ בולטת יותר קנאותם של אנשי־הדת המוסלמים, הנותנת את אותותיה ביחסים עם הלא־מוסלמים. יש חוקרים המייחסים תופעה זו לשינויים במבנה החברה המוסלמית. שלטונם של שכירי־חרב, שמקרוב באו מארצות אסיה התיכונה, או של עבדים משוחררים, מוסלמים מחדש, העיק ביותר על תושבי המדינה הוותיקים. בה במידה שנוצלה והושפלה האוכלוסיה הוותיקה, גדל לחצה וחוסר סובלנותה כלפי ״אנשי החסות״. גירושם של מוסלמים מגלילות ספרד, שנכבשו מחדש על־ידי הרקונקויסטה, אף הוא היה גורם לעלייה במתח הקנאות. השינוי לרעה ניכר במיוחד בתקופה הממלוכית. אז אירעו מקרי פרעות והתקפת שכונות הנוצרים. ידועות היו המהומות בימי שלטון אַלנַאצַר מֵחַמֵד בן קֵלָאוּן (מלך שלוש פעמים בין השנים 1293—1340). סיפור מפורט על מאורעות שנת 1301 נמצא אצל אלמקריזי: המאורעות באו כתוצאה מהתרברבות הנוצרים ״אנשי החסות״, שהציגו לראווה את עושרם יתר על המידה. ההמון החריב בתי־פולחן רבים ואלה שלא נהרסו נשארו סגורים שנה תמימה. המהומות נישנו בשנת 1320, אבל נראה שגם הפעם לא סבלו היהודים, וחמת ההמונים ניתכה רק על הנוצרים. נוצרי שרצה לצאת אל הרחוב היה שואל מאת יהודי צניף צהוב ובמקרה זה היה בטוח שלא יפגעו בו. בשנת 1354 הוציא הסלטאן הממלוכי אלמַלֵכּ אלצאלח פקודה, שבה חזר על ״תנאי עמר״. הפקודה נשתמרה בשתי נוסחאות. להלן יובא הנוסח הקצר:

על־פי תרגומו של ל. א. מאיר במאמרו ״עמדת היהודים בימי הממלוכים״, ספד מאגנם, ירושלים, תרח״ץ, ע׳ 162.

״דבר המלך, להשמע בכל עדות היהודים, הנוצרים והשומרונים במדינת מצרים ובארצות האסלאם (ה׳ ישמרהו) ובמחוזותיהן, פרשת־הברית בין שר־המאמינים עמר בן אלח׳טאב — תהא רוח ה׳ נוחה הימנו — לכל חברי עדותיהן, כלהלן: כי לא יבנו כל מנזר וכנסיה ותא לנזירים בכל ארצות האסלאם ולא יחדשו כל דבר נהרס מהם, ולא יתנו מחסה למרגלים ולא ירמו בסתר את המוסלמים ולא ילמדו את הקוראן לבניהם, ולא יפגעו באחדות אלהים בפרהסיא ולא יעצרו בעד קרוביהם הרוצים לקבל דת־האסלאם ולא יידמו במלבושיהם למוסלמים, וכי ישימו עליהם את האותות המבדילים הכחולים והצהובים, וכי יימנע מנשיהם להידמות לנשים המוסלמיות, ולא ירכבו על אוכף, ולא יחגרו חרב, ולא ירכבו על סוס ופרד, רק על חמורים ובלבד על מרדעות, ולרחבן, ולא ימכרו משקה משכר, ויחגרו על מתניהם חגורות שלא ממשי, וכי האשה הנוצרית תקשר עליה חגורת־צמר־גפן מצבע כחול, והיהודיה חגורה צהובה, ואל ייכנס איש מהם… למרחץ— זולתי בסימן על צווארו המבדיל אותו מן המוסלמים, טבעת עשויה ברזל או עופרת או חומר אחר. ולא יקימו להם בתים גבוהים מבתי המוסלמים וגם לא שווים בגובהם לבתיהם, אלא יבנו בניינים נמוכים מבנייניהם, וכי ידפקו רק דפיקות קלות במקושם ולא ירימו קול בכנסיותיהם, ולא יעבדו בהנהלת ממשלתנו האצילה — אלהים יחזק את יסודותיה — וגם לא אצל אחד אמיריה —

יחזקם האל העליון — ולא יכהן איש מהם במשרה אשר תנשא אותו על אחד המוסלמים; וכי ישפטו על ענייני ירושת מתיהם על פי החוק הדתי המוסלמי, וכי החוקים האדמיניסטרטיביים ישתוו עם החוקים הנוגעים במתי המוסלמים; וכי נשי ״אנשי החסות״ לא תיכנסנה למרחצאות ביחד עם הנשים המוסלמיות, וכי יבנו בשבילן מרחצאות מיוחדים אשר שמה תיכנסנה. כל זה מיוסד על מה שהחליטו יודעי החוק הנעלה, וכפי שהוברר בחוק ההוא״.

בנוסח זה (וגם במורחב) לא נזכרו כל התנאים, ובמיוחד: החובה לשלם את מס הגולגולת הקצוב; לאכסן עוברי־אורח מוסלמים במשך שלושה ימים; איסור נשיאת נשק; החובה להופיע לפני בית־דין מוסלמי אם הצד השני (אפילו הוא יהודי) דורש זאת. כן לא נזכרו בנוסח שלפנינו זכויותיהם של ״אנשי החסות״ כפי שהובטחו ב״תנאי עמר״: נוסף על בטחון החיים וההון, המובטח כבר בקוראן, יש להצביע במיוחד על חופש הדת והשלטון הפנימי, שמהם נהנו ״אנשי החסות״.

במדינות, שבהן היה האסלאם הדת השלטת, גם לא היה ללא־מוסלמים צורך לבקש פריבילגיות להתיישב במדינה או בעיר שנבנתה מחדש ולעסוק בכל מקצועות הפרנסה שלא היתה בהן שררה על המוסלמים, או לדאוג לאישורן על־ידי שליט חדש שבא במקום קודמו. והרי זה היה הנוהג במדינות הנוצריות, שבהן אפשר היה לבטל את הפריבילגיות ולהשתמש בהן לסחיטת־כספים ולגירושים. בארצות האסלאם היתה זכות ישיבתם של היהודים והנוצרים מבוססת על מצוות הקוראן. ולכן, כשביקשו המוסלמים להצדיק את גירושם של היהודים והנוצרים מאלחג׳אז, טענו שנוסף על ה״חדית׳ ״, שלפיו ציווה מוחמד ״שלא תהיינה שתי דתות באלחג׳אז״, יש ״חדית׳״ האומר כי בחוזה־השלום של מוחמד עם אנשי ח׳יבר היה סעיף, שהרשה למוחמד לגרש את היהודים בכל שעה שירצה. אכן, לא היתה ליהודים בארצות האסלאם ההרגשה שהם ״זרים״, שכן ברובן הם ישבו עוד לפני בוא הערבים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם– תקופת הממלוכּים

-עמ' 274