ד. מעמדם החוקי ומצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית-שלום בר-אשר

ד. מעמדם החוקי ומצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית

מצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19 היה בראש ובראשונה פועל יוצא של מעמדם החוקי תחת שלטון האיסלאם. בהתאם להלכה המוסלמית נחשבו היהודים למיעוט דתי, שיש לסבול את קיומו במדינה המוסלמית, להבטיח לו חסות וביטחון ולהעניק לו אוטונומיה באירגון מוסדותיו וחייו הפנימיים. על בני המיעוט היהודי הוטלו הגבלות רבות ושונות והם אף חוייבו בתשלום מסים, שהמוסלמים היו פטורים מהם. אך למעשה היתה הבעיה מורכבת ומסועפת יותר. מצב היהודים היה תלוי בשורה ארוכה של גורמים: בתנאים הגיאופוליטיים ששררו בארצות שבהן חיו, ואפילו באזורים שונים בתוכן: במישטר המדיני — יציבותו הפנימית ותלותו בגורמי חוץ: בכוחם והשפעתם של מרכיבי החברה השונים, ובמיוחד החוגים העליונים שבה — קציני צבא, ראשי שבטים, ראשי הכמורה הדתית: בצרכיהן הכלכליים של מדינות המגרב, בקשריהן עם ארצות חוץ ועוד.

1. מעמדם החוקי של היהודים

עקרונות הדת, שהנחו את השליטים המוסלמים בכל מקום ביחסם אל יהודים ונוצרים כאל ״ד׳מי״ם — בני־חסות שיש לסבלם ולהגן עליהם, אולם אין להתיר להם לתפוס מקום של השפעה מדינית וכבוד בקרב ״המאמינים״ המוסלמים, התקיימו ובאו לידי ביטוי גם בארצות אפריקה הצפונית. אלא שעם היעלמותה של הנצרות באפריקה הצפונית במאה ה־12 — להוציא מצריים, שבה המשיך להתקיים מיעוט נוצרי ניכר — היה המונח ״ד׳מי״ם מכוון כלפי יהודים בלבד.

הנחת המוסלמים היתה, שהיהודים חיים בקירבם לפי התנאים שמטיל האיסלאם -על ה״כופרים״ שלא קיבלו אותו, אך הם שייכים ל״עמי הספר״ — שאלוהים התגלה אליהם ונתן להם כתבי־קודש, את התנ״ך והברית־החדשה. מטרת המוסלמים היתה כפולה — להשפיל את ה״כופרים״ ואת אמונתם מחד גיסא, ולבודד אותם מיתר החברה מאידך גיסא. ההגבלות הידועות לנו כבר מימי־הביניים המוקדמים, והמיוחסות ברובן לכובש המוסלמי עומר, היו תקפות באיזור זה עד המאה ה־19. אך למעשה נשמרו בעיקר התקנות המפלות המחייבות לבוש מיוחד ליהודים או בגדים בעלי גוון מיוחד, האיסור שחל על רכיבה על בהמות אצילות כמו סוסים, האיסור לשאת נשק וכן הגבלות על הליכה ברגל נעולה בסמוך למיסגדים או איסור כניסה לאתרים מקודשים לאיסלאם. ההגבלות על בניית בתי־כנסת, איסור הגבהת בנייני בתי־כנסת מעל לבניינים ערביים, איסור עריכת טקסים דתיים בפומבי, איסור אימוץ שמות־משפחה ערביים וכיוצא באלה — הללו נשמרו פחות וחלו בהן תנודות ותמורות שונות. ההתרוצצות בין מגמות מחמירות לבין מגמות מקלות היתה תלויה במידת השפעתם של חכמי הדת המוסלמים, שהיו ממונים על שמירת המסורת הדתית, על הפחות והסולטאנים. נראה, שבמקומות שבהם לא הקפידו במיוחד על ההלכה המוסלמית, כגון בחלק מהאזורים הכפריים שבדרום מארוקו, נהנו היהודים מיחס פחות מחמיר מצד השייח׳ים הברברים, לעומת המצב במרכזים העירוניים.

אף־על־פי־כן, אין להפריז במידת החומרה שבהגבלות שצויינו לעיל. עם חלקן השלימו היהודים ככורח מציאות המתחייב מהיותם נתונים תחת שלטון האיסלאם, ובאחדות מהן — והבולטת שבכולן היא השוני בלבוש — אולי אף ראו אות לייחוד ושוני מסביבתם, ונשאוהו בגאווה. מסקנה זו עולה מכמה עדויות מהמסורת העממית של יהודי אפריקה הצפונית. בועז חדאד מג׳רבה — האמון על המסורת היהודית של קהילה ותיקה וחשובה זו — מציין שגם לאחר שבוטלו במאה ה־19 חוקי האפליה לגבי לבוש יהודים היתה ״תלבושתם עשויה בצורה שכל הרואה אותה מרחוק יכיר כי הלובשה מזרע ישראל הוא״(ספר ג׳רבה יהודית, ירושלים, עמי 67). יתרה מזאת, הוא מציין שיהודי ג׳רבה היו נותנים פס שחור במכנסיהם, וזאת על בסיס של מסורת האומרת, שדבר זה נקבע כזכר לחורבן בית־המקדש. כדברים האלה אומר גם חוקר התלבושות של מארוקו ז׳אן בזאנסנו: ״במרוצת הזמן הפכו היהודים — כמו בכל תפוצות הגולה — את אותות הקלון האלה(צבע שונה בלבוש, פריטי לבוש המיוחדים רק ליהודים וכד׳), לציון ייחודם ומסורתם ואף התגאו בהם. לדבריהם היה הצבע השחור של לבושם סמל לחורבן בית־המקדש, ולא שריד מחוקי אפליה״(חיי היהודים במארוקו, ירושלים, תשל״ז, עמי 185). באשר להגבלות אחרות, כמו נשיאת נשק ורכיבה על בהמות אצילות, שעוררו תרעומת בתקופות קדומות, ספק אם נתנו היהודים את דעתם עליהן, בפרק הזמן הנדון, או אם בכלל ייחסו להן חשיבות. דבר זה עולה משתיקתם הכמעט מוחלטת של חכמי הזמן וסופריו, שמזכירים אפליות אלו לעיתים נדירות, בעוד שסביר להניח שלא היו מתייחסים אליהן בשוויון נפש אם אכן היו מעיקות עליהם.