תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל-השיפחה הבוגדנית

השיפחה הבוגדניתתפוח ההריון

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהיה עשיר מופלג אחד ולעשיר בת יחידה. הבת הייתה אהובה עליו מאוד ויופיה היה ידוע בכל הסביבה. משהגיעה השמועה לאוזני בךהמלך, שלח להביא את הבת לפניו. משהובאה ונוכח ביופיה, נקשר לבו אליה בעבותות אהבה חזקים. ביקש את ידה מאביה העשיר, שנעתר לבקשת בן המלך, ונתן לו אותה לאשה.

יום אחד, בגבור געגועיה להוריה, אמרה בת־העשיר לנסיך: ״אישי היקר, חלפו ימים רבים מאז עזבתי את הוריי. עז רצוני לראות את פניהם ולו לזמן קצר״. ענה הנסיך: ״טרוד אני עתה בענייני הממלכה, המתיני זמן־מה, אתפנה ואקחך אליהם״. "ענייני הממלכה יטרידוך לעולם, בעלי היקר, כי זו דרכה של המלוכה״, אמרה בת־העשיר. ״עתה, הרשה נא לי לרכב אל עיר הוריי בהשגחתה האמינה של שיפחתי הטובה״. הסכים הנסיך להפצרות אשתו וביקש מהשיפחה שתשגיח בשבע עיניים על גבירתה. ענתה השיפחה: ״בשם האל והאמונה, יהיה אדוני סמוך ובטוח שאוליך את גבירתי במישרים למחוז חפצה בשלום".

למחרת, עם עלות השחר, רכבה בת־העשיר על סוס אביר והחלה את דרכה בליווי שיפחתה. בדרכן הן עברו ליד נהר. עצרה השיפחה את סוס גבירתה, וביקשה ממנה לרדת ולנוח מעט מתלאות הדרך. ירדה בת־העשיר והתיישבה לנוח בשפת הנהר. תכונת פלא היתה לנהר, שאם טובל בו אדם לבן, יעלה שחור ושחור יעלה לבן. השיפחה ידעה זאת ותיכננה לעשות רעה לגבירתה. אמרה השיפחה לגבירה: "השמש עומדת באמצע השמיים והחום מעיק. הפשיטי בגדייך והבה נטבול בנהר״. אמרה בת־העשיר: ״בגדיי אווריריים ואין צורך לטבול, אך אם את רוצה, הנך רשאית לטבול כאוות נפשך". עמדה עליה השיפחה בתקיפות ואמרה: ״את חייבת לטבול מרצונך או שלא מרצונך״. משראתה כך בת־העשיר, פשטה את בגדיה ועדייה וטבלה בנהר. כשעלתה, הפכה לשחורה והשיפחה עלתה לבנה. לבשה השיפחה את בגדי גבירתה, ענדה את עדייה ועלתה על הסוס האביר. בת־העשיר לבשה את בגדי שיפחתה והלכה רגלי אחר הסוס. מחתה דמעות שזלגו על לחייה ואמרה: ״אם זה רצון האל, אקבל את גזר־דינו. כשהגיעו לעיר, כבר חיכו הורי הגבירה והמשרתים. ירדה השיפחה מעל הסוס, נפלה על צוואר העשיר ואמרה: "אבי, אבי, כמה התגעגעתי אליך". בת־העשיר, מעולם לא אמרה לאביה אבי אבי, אמרה תמיד אבא שלי.

 התפלא העשיר שבתו שינתה את מינהגה. כשהסתכל עליה מקרוב, ראה ששפתיה עבות מדיי ולחייה סרוטים, אך לא העיר דבר על כך. הוא חשש פן יעציב אותה. אמר בלבו: ייתכן שהאוויר באותה העיר שינה את פני בתו. בין כה וכה הגיעו לבית. לבת־העשיר המדומה, הכינו היפה שבחדרים עם מצעי משי רבים. לאחר מנוחה קצרה, קראו לה לשולחן הערוך בכל טוב, וביקשו לקרוא גם ל״שיפחה,, שתשב איתם. אך בת־העשיר המדומה התנגדה ואמרה: "לא, אצלי בבית הנסיך, אינני נוהגת להושיב את השפחות על השולחן שלי. השיפחה שלי נוהגת לאכול את ארוחותיה במטבח. תנו לה לאכול שם״. את המילים האלה אמרה בקול גס ומאונפף שצרם את אוזנו של העשיר. היות וקולה של בתו לפנים היה רך כקטיפה, סבר שמא אווירה של העיר הזרה שינה גם את קולה. לכן, לא אמר דבר כדי לא לצער אותה. בתו האמיתית אכלה את ארוחותיה במטבח כשדמעות זולגות מעיניה. למחרת, אמרה ה״גבירה״ לעשיר: "שלח את שיפחתי שתרעה את הכבשים, אינני רוצה שהיא תתרגל לבטלה״. עשה העשיר כדבריה ושלח את השיפחה למרעה. כשהגיעה לאחו השופע ירק, התיישבה על אבן. דמעות החלו זולגות מעיניה והחלה שרה כמקוננת בניגון עצוב:

הוי שיפחה בוגדת.            הוי שיפחה בוגדנית

זהבי את עונדת.               על מה לי זאת עשית

על טוב לבי זו התמורה ?   את על סוס אביר רוכבת

לי, אוי לי אני הגבירה      ואני יחפה, אחרייך ניסרכת.

 

הוי שיפחה רעת־לב

הוי כאבי כה רב

את הפכת גבירה

ואני לך שיפחה.

הניגון היה כה עצוב, שפתאום החלה סערה מייללת וארובות השמיים נפתחו. החלו בוכים בדמעות שגרמו לזרם אדיר שדירדר אבנים הכבשים נעמדו סמוך לה, בכו ולא נגעו בעשב. וכך יום אחר יום, ישבה בת־העשיר ושרה את השיר העצוב, וארובות השמיים בוכות איתה. הכבשים לא רעו, וכך הלכו וכחשו, עד שאם נפחה בהם הרוח, היו נופלים מרוב זה שהיו כחושים וקלים. ראה זאת העשיר, החליט להתחקות אחריהם ולראות מה הדבר שגורם לכך. למחרת, הלך אחריהם בדרך ממנה הם יוצאים אליה. הוא עמד והסתתר עד שהגיעה בת־העשיר לאותו אחו, התיישבה על אותה אבן והחלה בשירה העצוב כמידי־יום. ראה העשיר את השמיים הבוכים והכבשים הצמים. ניגש אל השיפחה ושאלה על מה היא בוכה כך?

השיבה: ״ממילא אבי שלי, לא תאמין לכשאספר״. כששמע את המילים ״אבי שלי״, הבין דבר מתוך דבר, נפל על צוואר בתו האמיתית ובכה גם הוא. לאחר שגמרו לבכות, סיפרה לו על דבר נהר הפלא ומיד חזרו לבית. הוא הושיב את בתו האמיתית וקרא לשיפחה. כשנכנסה השיפחה וראתה את"השיפחה,, יושבת ליד השולחן, החלה לצעוק: "אבי, אבי, אמרתי לך לא להושיב את שיפחתי על שולחני". אמר לה: ״שיתקי מרושעת שכמותך, איך את מעיזה כך לדבר על בתי״. השיפחה דמתה לנשוכת נחש ואמרה: "אוי לי אבי, אוי לי אבי, מה זה עלה בדעתך״? ״מה זה עולה בדעתי את שואלת? עכשיו ומיד, תובילי אותנו לאותו נהר מקולל", אמר העשיר והוסיף: ״בתי, לעולם קראה לי אבי שלי, שפתיה דקות, פניה חלקות וקולה רך כקטיפה. עכשיו די לך להעמיד פנים, קחי אותנו לאותו נהר״.

וכך היה. חזרו לנהר, טבלו בו, ובת־העשיר הייתה שוב לבנה והמשרתת שוב שחורה. חזרו לבית העשיר ופתחו בהכנות למסיבה גדולה. שלחו הודעה אל הנסיך שיבוא במהירות האפשרית. כשהגיע, סיפרו לו את

הסיפור במלואו.

בעלה של בת־העשיר שאל אותה מה לדעתה העונש לו ראויה השיפחה הבוגדנית, אך בת־העשיר אמרה: ״איני רוצה עבורה שום עונש. שחרר אותה וצווה שתרחק מכאן״.

ענה הנסיך: "זהו משפטה של בעלת לב חנון ורחום, אך המשפט שלי, של נסיך הוא״. הוא ציווה שיקשרוה לזנב סוס, תהיה ניגררת אחריו ובשרה נקרע באבנים. וכך עשו לעיני ההמון.

כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
פברואר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
2829  
רשימת הנושאים באתר