ברית-31-בעריכת-אשר-כנפו-אמנון-אלקבץ


ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ-תאפיללת היא סג'ילמאסא

אמנון אלקבץ

תָאפִילֵלת (Taf11elt)-היא סיג'ילמאסא'

מבוא על המחוז

מחוז תפילאלת במרוקו, ע"פ סמלו בחלוקה האדמיניסטרטיבית של הארץ, הוא המחוז התשיעי מתוך 16 מחוזות, וע"פ גודלו, נמצא במקום הרביעי מכלל מחוזות מרוקו. שטחו כ-80,000 קמ״ר (כמעט פי 4 משטחה של מדינת ישראל) המחולקים לנפות. מבחינת האוכלוסייה, עמד המחוז במקום השישי עם אוכלוסיה בת כ-2,2 מליון תושבים (נכון לשנת 2007), כלומר שצפיפות האוכלוסין עמדה על כ-27.5 תושבים לקמ״ר. (לדוגמה: מחוז קזבלנקה עם אוכלוסיה של כ-4.5 מליון תושבים, הצטופפו על שטח של 1615 קמ״ר, שהם 2786 תושבים על כל קמ״ר). לא בכדי מרחב המחיה לכל תושב הוא רב, שכן, חלקו של המחוז גובל במדבר הסהרה שעל גבול מרוקו-אלגייריה, באזור החמאדות הגדולות כמו ה-Hamda du Guir וכן ה-Hamada de Dar'a, העשירים בעפרות ברזל, מנגן, עופרת ואבץ. באזור בולטים דיונות החול של "מרזוגה", וכן קניון הטודרה ועמק הדאדס המיוחד בתופעותיו הגיאולוגיות.

מחוז זה הוא אחד משלושת האזורים החשובים מבחינה אסטרטגית במדינה, שני האחרים הם פאס ומראקש. במחוזות אלה הוצבו תמיד שלושת החליפים הגדולים, הם הקאדים ששימשו מעין סגני המלך, והיו בעלי השפעה בחצר הסולטאן משום היותם מבני משפחת המלוכה. מאלה היו צומחים המנהיגים או המלכים ששלטו במרוקו. תפקידם העיקרי היה לשמש עיניים למלך ולטפל בגביית מסי הממלכה. מקום מושבו של חליף מחוז תפילאלת היה בעיר ריסאני, והעיר ארפוד שימשה לו כעיר אדמיניסטרטיבית לניהול המחוז.

מרחב תפילאלת היה בעבר מקום מסתור לשבטי המורדים בבריחתם מפני הפיכות חצר או בעת מצבים של חוסר יציבות בממלכה. שבטים אלה שבמבואות הסהרה, היו מחוללי ההפיכות המדיניות שבראשן עמדו תמיד משפחות שריפים אציליות שהאחרונה בהן, העמידה את השושלת המושלת במרוקו עד ימינו אלה, היא השושלת החסאנית-עלאווית- פילאלית. שמה בא לה בשל ייחוסה על חסאן נכדו של מוחמד הנביא, ועל עלי בן אבו- טאלב, אביו של חסאן. מייסדה של השושלת היה מושל תפילאלת מולאי עלי א-שאריף, ואילו בנו, מולאי א-ראשיד (1672-1666), היה זה שביססה ויצבה כשושלת מלכותית.

המחוז שימש בזמנו מקום ריכוז לשיירות הנוודים שהגיעו מן המדבר הלוהט, בטרם חדירתם אל תוך האטלאס הקריר. היו אלה השיירות הגדולות שהובילו זהב וסחורות מסודאן, בדרכם לטומבוקטו וגואלאטה, ובשובם חזרה. במרוצת השנים הפך האזור לנאת מדבר עם מטעי תמרים המפורסמים בעולם בטיבם. שטחי הדקלים משתרעים על פני אלפי אקרים. חלק לא מבוטל מהמטעים צמח מתוך גלעיני התמרים שהנוודים היו משליכים בעת חנותם במקום, ובמרוצת הדורות צמחו אין ספור דיקליות בשולי המדבר. תושבי החבל קוראים למקום "עמק התמרים" בעוד שיהודי המקום שעסקו בחקלאות קראו לו"יריחו(עיר התמרים) דמרוקו".

מרוקו מאופיינת בשלושת רכסי הרי האטלאס הנמתחים לאורכה של המדינה, ובדרך אגב מעניקים לה ברכות כלכליות רבות. הרכס הראשון מתחיל ב״אטלאס הקטן" ("האטלאס הנמוך" – Le Bas Atlas) שבצדה הדרום־מערבי של המדינה. "האטלאס התיכון"( Le Moyen Atlas) במרכזה, ושרשרת הרי"האטלאס הגבוה"(Le Haut Atlas) החוצים את מרוקו בין צפונה לדרומה. אלה האחרונים, מתחילים באגדיר שלחופי האוקיינוס האטלאנטי, מתרוממים לשיא של 4167 מטרים מעל פני הים בהר טובקאל, הגבוה שבהרי מרוקו. יערות-עד עבותים, בעיקר של ארזים, שוכנים בהר שפסגותיו עטויות שלג במרבית ימות השנה. הרכס נקרא בפי תושביו הברבריים אדראר נ'דוֶוֶן ( Adrar N'dewen -הר ההרים), והוכרז כפארק הלאומי של המדינה. מפסגתו גולשים רכסי ההר לעבר דרום־מזרח, אל המקומות הידועים כ-״סוס", "השולחן", "ואד נון" ו״ואד גרים"(Ghris), כולם בכיוון לאלגייריה, זהו חבל תפילאלת.

שלושה מעברי-שליטה אסטרטגיים חשובים ברכם זה: מעבר "טיז-ניטיסקא" (מעבר הרועים) הנשלט ע״י שבט ה-גלאווה ( (Glawa. מעבר שני הוא "טיז ניטסט" (המעבר הגבוה) הנשלט בידי שבטי הגונדאפא והמעבר השלישי, "אימי-נ'-טאנוט" (מעבר שלנו) הנשלט בידי שבטי המותגאווה (Moutgawa). שבטי הבֶּרְבֶּרים המחזיקים במעברים אלה, שוכנים במאות כפרי-״קאסבות" – הקאסבה-הוא כפר ברברי עתיק המוקף חומה ומבוצר- הממוקמות בין נחלי-מים ואגמים, זהו "אזור אלף הקאסבות", כפי שנקרא בפי תושביו. בתוך אלה הצטופפו גם יהודים בקרב הברברים במשך דורות רבים.

הציר המרכזי המוביל מצפון מרוקו אל מחוז תפילאלת, גולש מהעיר פאס, עולה וחוצה את רכס האטלאס התיכון, מתפתל בתוך יערות הארזים של "מישליפן", ומפלס לו דרך על אוכפים, קניונים וואדיות עד עיר הקייט איפראן. משם יורד לעבר העיר מידלת (Midelt), ושוב מטפס אל הרי האטלאס הגבוה, ושוב משתפל ויורד אל העיירה ריש Rich)) שלמרגלותיו, בפתחו של עמק הזיז הפורה. בין כל אלה, חולף הציר על פני הכפר איית -דאוד ומוסה (Ait-Daoud ou Moussa), איית-מסעוד (-Ait Messaoud) ועוד כפרים רבים שרובם יושבים בגבהים שאינם יורדים מתחת לשלושת אלפים מטר, כמו גיבל תימטרות(Jbel Timtrout) המתנשא לגובה של 3447 מי. הלאה, חולף הציר על פני העיר א-ראשידיה (A-Rachidia ("קסר שוק"), ממנה שולח הכביש זרוע בת כ-70 ק"מ שמאלה אל הכפר תולאל, ואל הערים גוראמה ובודניב, וחוזר דרומה עד בואכה לעיר ארפוד (Erfoud), וממשיך אל עיר המחוז ריסאני(Rissani) שבקצה הציר. אלה הן הערים הגדולות שלצידי הציר הנמתח לאורך של יותר מ-500 ק"מ. מכאן פונה הכביש מערבה לחבל ארץ אחר, אל גרים שבסמיכות לכפר תלוויך (Tiluin), גולמימה ומחוז וורזאזאת עד אגדיר. המשך הדרך דרומה, יוביל אלי הדיונות של מרזוגה שבגבול מדבר הסהרה. בכל אלה, ערים וכפרים, ישבו קהילות יהודיות עתיקות יומין, עד עלייתן לארץ ישראל בשנות השישים של המאה העשרים.

מרביתם של שמות הערים והכפרים שבדרום מרוקו, הם שמות ברברים בנטייה נקבית, המאופיינים בתחילית השם ת ובסיומות ת כמו: תפילאלת, תאפרואת, תארודנת, תאמגרות, תארזואלת תאמלילת ועוד, כך גם שמות מצוקים ואוכפי-הרים הנושאים שמות "תיזי" כמו: תיזי ני- תאמאטרת, תיזי ני־ תאשידירת, תיזי ני- טסט ועוד.

שפתם העיקרית של תושביו הברברים של האזור היא "תַשְׁלְחִית" או"תַמְזִיחְת", כלומר "בני-חורין", ואכן חבל ארץ זה של דרום מרוקו נקרא "בלאד א-סיבא" (האזור הפרוע), על שום שקשה בו השליטה של השלטון המרכזי היושב בצפון המדינה, על האוכלוסייה הדרומית, וחרף כל המאמצים שנעשו לאורך שנים, נמצאים עדיין כפרים שהשלטון המרכזי אינו מגיע אליהם, והם ממשיכים לנהוג ע"פ החוקים הברבריים של אבות אבותיהם. קיים במרוקו צו, הידוע כ-״חוק הברברי", המאפשר להם להישפט ע"פ החוקים שנהגו אצלם בטרם בוא האיסלאם, וקיימת עדיין בתוכם חברה שאינה מכירה בשלטון מרכזי אחד. בכל איזור ישנן שתים שלוש משפחות חשובות, ומנהיגיהן הם האוטוריטה לכלל השבט. תרבותם שונה מאוד מזו של המוסלמים, שמחותיהם, שיריהם וריקודיהם, עתיקי יומין, וכפריהם, "הקאסבות", הבנויים מלבני חימר, מרוכזים מאוד ומוקפים חומה, זכר למלחמות הרבות שהיו פוקדות את המרחב. בחמישים השנים האחרונות עוברים על המחוז שינויים משמעותיים בעקבות סלילת כבישים, מתיחת קווי חשמל ותקשורת, בניית מוסדות ומפעלי תיירות, שאט אט מביאים לשינויים בתרבותם, בחייהם החברתיים והפוליטיים.

אם "מצרים היא מתנת הנילוס", כפי שכתב הרודוטוס, ההיסטוריון היווני הקדמון(-425 484 לפנה״ס), הרי מרוקו היא מתנת הרי האטלאם. האזור עשיר במים ובאדמות פוריות, ולאור חשיבותו האסטרטגית והכלכלית, רבו בו המלחמות הבין שבטיות על השליטה במרחב. ואמנם כמויות המים הנדיבות המגיעות מהרי האטלאס, עשו את האזור לנאת מדבר נחשקת שכדאי להלחם למענה. עם הפשרת השלגים באטלאס הגבוה, מזרימים הנחלים מים רבים המגיעים מהחלקים הדרומיים־מזרחיים של ההר, כמו נהר "הטודעה" המתחיל ליד אימילשיל (Imilchil) וחולף בדרכו דרומה על פני א- ראשידיה (קסר-סוק לשעבר), ארפוד וריסאני, ונהר "הדאדס" שמקורו ליד הכפר מסמריר (Msemrir). אלה הפכו את המרחב ברוך המים, לאחד האזורים הפוריים המובילים בגידולים חקלאיים. האקלים החם בקיץ הארוך, והמים הרבים, מאפשרים גידולי פירות וירקות סובטרופיים שעיקרם נועד לייצוא, ואמנם מרוקו היא אחת היצואניות המובילות בייצוא של תוצרת חקלאית למדינות אירופה. האזור עשיר גם בבארות, במעיינות וביובלי מים קטנים הזורמים אל המקורות של ואד זיז, ואד גיר, הגָאוּז, החָרוּם והזְרִיגָּת, ומספקים את הצרכים גם לתעשייה הפורחת שבתחתית ההר. כמויות המים הנדיבות משקות בדרכן את כל הערים, הקאסבות שבשולי הסהרה וה״זאוויות" הפרוסות לאורך מאות קילומטרים. ואמנם במימיהם מחזיקים הרי האטלאס את חבל תפילאלת וכמובן גם חלק נכבד ממרוקו רבתי. באין תוכניות לאומיות לניצול יתרת המים שמעל הנצרך, כמויות המים העודפות ממשיכות לזרום אל המדבר, נספגות ונעלמות בחולותיו.

זאוויה, מקום קבורתו של קדוש מוסלמי. לזאוויות היה מעמד דתי חזק והן שימשו כמרכז להתכנסויות דתיות ואף פוליטיות, ולעתים היו יוצאות מתוכן אותן קבוצות מהפכניות ולוחמניות.

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ-תאפיללת היא סג'ילמאסא-עמ'99-96

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים-קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים

יחסים עם הגויים

ברקע יחסים אלו, מונח העיקרון לפיו היהודים— אהל־לכיתאב— הם ״דמי״, שאין להם זכות קיום אלא כ״בני חסות״ בלבד ולא כעצמאיים בעלי זכויות. מותר אפוא לרדפם ואף מצוה לשימם ללעג. ואכן רבים הם החוקים והנוהגים שהיו בארצות האיסלאם, שמגמתם לדכא ולהשפיל את היהודים.

יהודי בעימותו עם גוי, ידו תמיד על התחתונה. אם לא שמרצה הוא את השליט בשלמונים. המקורות מלאים ספורים מהסוג הזה. יהודי שניסה להציל נערה יהודיה מידי גוי שביקש לאנסה, העליל עליו האנס שקלל את מוחמד, והוצא להורג על פיו של הגוי בלבד.

אחד שהעז לחשוד בגוי שגנב ממנו הושם בבית הסוהר וחוייב לשלם קנס לשר. ״מעשים בכל יום שהגוי מעליל על ישראל בשקר גמור וכשישראל משיב לגוי להד״מ, הגוים מתקנאים ואומרים איך אתה מכחיש לגוי… ואף כשידוע להם שהגוי דובר שקרים הם מקפידים למה יעיז ישראל בפני הגוי ויכחישהו״ 3

 שנים ממנהיגי הקהל הורשעו במכירת יין לגוי על פי דברי הגוי השיכור בלבד

יהודי שהיכה את הגוי או קיללו בפני שנים, יש סכנת מות לו ולבני משפחתו הדברים אמורים בימים כתיקונם. כשהמלך שולט, ומלך במשפט יעמיד ארץ, בימים שבין ״מלכא למלכא״

בימי אנרכיה חיי היהודים היו אז תלויים מנגד ודמם נחשב הפקר. מרובים הם הפוגרומים וההתנפלויות על שכונת היהודים ואפילו אחר בוא הצרפתים. כל סכסוך שהיה לברברים עם המלך מצא לו ביטוי בהתנפלות על שכונת היהודים. בנסיבות אלה היהודים היו מתגוננים על נפשם בשתי דרכים. א) על ידי סגירת שערי־ השכונה והעמדת שומרים ולוחמים על החומה6. ב) צום ותפלה ותחנונים בבתי הכנסת. וכל זה לא עזר תמיד להרתיע את המון המתנפלים שפרצו למללאח, שדדו רצחו ואנסו נשים ובתולות. אך ליהודים לא היתה ברירה ומיד לאחר הפוגרום חזרו אט אט היחסים למסלולם הרגיל, ומחדש טופחו יחסים של שיתוף פעולה וחיים בצוותא. בימים כתיקונם הגויים נכנסים ויוצאים במללאח. יש שנתנו עיניהם באשה, נכנסו לביתה ואנסוה. במיוחד פקידי המלך שאין מי שיאמר להם מה תפעלו. נמצאו אף נשים יהודיות שסייעו בידיהם ושימשו כסרסור לדבר עבירה. ואף שהגויים גם כן הקפידו באיסור הזנות ואשה שנתפסה בזנות היא ומשפחתה היו בסכנת מות, בכל זאת לא תמיד רצו היהודים להתלונן בפני המושל על גוי זה או אחר מחשש עלילת קללת הדת וכיוצא, והעדיפו לשתוק. נמצאו משפחות שהעדיפו לעקור מהעיר במקרה של הטפלות של גוי אליהן.

שוד ורצח יהודים שיצאו לרכול בכפרים לפרנסתם הוא מהדברים השכיחים.( ביניהם היה דוד יוסף פילו, אחי אבי מהעיר אנטיפה פ.א) על מנת לגזול את כספו הדל של הרוכל לא היססו הגויים מלרצחו. ופעמים רבות נתאכזבו כשלא מצאו אצלו כלום לאחר שהרגוהו.

היו גם הטיפות יהודים, נערים ונערות שהחזיקום אצלם כדי לקבל כופר פדיונם. ילדה נשבית בידי גוי בעד חוב שאחיה היה חייב לו. לשותפיהם היהודים, רימו ואכלו את כספם במרמה. פגיעות לא חמורות ביהודים הם מעשים של יום יום.

גויים מהכפר הבאים ליום השוק, הכניסו בהמותיהם לחצרות היהודים, ללא כל צורך בבקשת רשותם. נזק שנגרם בחצרות בעקבות כך, לא עלה על דעתם כלל לשלם. ולפיכך אם נמצא החמור מת בבוקר, חוייב היהודי בעל החצר בדמיו. גנבים גויים פרצו בלילות לבתי יהודים, מחשש זה היו משכיבים את הסולמות בלילות על האדמה. גויים נכנסו לבתי כנסת במללאח לקחו נרות שעוה מתוך הפנסים לעיני המתפללים. ואי אפשר היה למונעם ממעשיהם  

כשמזכירים בשטרות הנעשים בערכאותיהם את שם היהודים מוסיפים לידו את הקללה ״נעלת אללאה עלייה״ [=קללת אלקים עליו»] לשטרות שנעשו בידי סופרים יהודים לא היה כל תוקף בערכאותיהם.

בשנת תקכ״ו אסר שר העיר את חכמי העיר על כי הרימו היהודים קולם בתפלתם. כשהתערב הנגיד מרדכי אלבאז להצילם, העלילו עליו שקילל את דתם, והוצרך להוציא הוצאות מרובות להציל נפשו.

בפטירת החכם ר׳ יש״י עולייל, בשנת ת״ר (1840) תקעו היהודים בשופרות כמנהגם בשעת ההלווייה. הקאדי האשימם והטיל קנס על הקהל». כדי לרפאת מחלה שפרצה בצאן היו צריכים להשתמש בעצמות מתים. והוציאו מתי ישראל מקברותיהם כדי לעשן בעצמותם. עצמותיו של שד״ר בשם ר׳ נתן יפה שנפטר בצפרו הוצאו לשם כך.

בשנת תרנ״ז, בימי מולאי עראפא שהיה משנה למלך מולאי עזיז, נהרגו בעי״ת תאזא כמה יהודים ועונו כמה נשים על תקיעה בשופר. והמשטמה בין יהודים ומוסלמים שנמשכה מזה, ארכה כששה חדשים. האיסור על היהודי לרכב על סוס או פרד זולתי על חמור הוא מהמפורסמות.

פרק ארבעה עשר-יחסים עם הגויים*קהלת צפרו כרך ג'-רבי דוד עובדיה-עמוד 144

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת

קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת

קורות חייה של הקהילה היהודית בחבל ארץ זה, קשורים קשר בל ינתק עם קורות חייו של המחוז, עוד משחר פרסומו בתולדות מרוקו. יש חוקרים, כמו הירשברג, הסוברים שיש לייחס את בוא היהודים לאזור לנאמר בתלמוד הבבלי בדבר הגלייתם של חלק מיהודי סוף בית ראשון ע״י סנחריב לאפריקה, כמו שעולה מן הוויכוח המתקיים בין התנאים מר זוטרא לבין ר' חנינא, לשאלה להיכן הוגלו ישראל אחר החורבן, כמובא להלן: "…להיכא אגלי להו(להיכן הוגלו)?, מר זוטרא אמר: לאפריקי (לאפריקה), ורבי חנינא אמר: להרי סלוג(להרי השלג)״.כי מטו שוש (כאשר הגיעו לשוש)…" קיימת איפא סבירות שאכן מדובר בהגליית ישראל לאפריקה, לאזור שוש (סוס) והרי סלוג(השלג)- האטלאם? דרום מרוקו? חבל תפילאלת?. אם כן, יתכן וזו העדות הקדומה ביותר לנוכחות יהודים במרוקו בכלל, ובדרומה בפרט. מאחר והנכתב כאן אינו מתיימר להיות מאמר המציג תוצאות שלאחר מחקר בדבר קדמוניות היהודים בחבל תפילאלת, נסתפק בכך שנציג מספר עדויות מתקופות מאוחרות יותר שיאוששו שבאזור זה הייתה נוכחות יהודית קדומה, כדלהלן:

א-בעיר סיגיילמאסא', בדרומו של המחוז, ישבה בתקופת הגאונים (המאות תשיעית- עשירית), קהילה יהודית חשובה שעמדה בקשרים הדוקים עם מרכזי התורה בבבל. גם בערים האחרות ואף בכפרי השדה המרוחקים, התעניינו הרבנים המקומיים בכתבי "הגאונים" מבבל, והיו שהחזיקו בידיהם את ה״תפסיר" של ר' סעדיה גאון וכן כתבים של אבך־עזרא. כתבי-יד רבים נוספים בתחום היצירה התורנית והקבלית הוחזקו בידיהם מדור לדור, עד לדור האחרון לישיבת היהודים במחוז, עד אז, ניתן היה למצוא אוספי שירה, פיוטים וקבצים אחרים שהילכו ביניהם, בהם פיוטים לחגים ולימי שמחה כמו ברית-מילה, פדיון הבן, בר־מצוה, חופה וכיו״ב, ולהבדיל, אוספי-קינות על צרת היחיד ועל צרת הציבור, מהם כתובים עברית, מהם כתובים ארמית ומהם כתובים בערבית- יהודית מקומית. למרבה הצער, רבים מכתבי-היד הללו נעלמו ואינם. יש הסוברים שמרביתם נלקחו בעורמה מבעליהם, בידי סוחרי ספרים ואספנים, בעת ההכנות לעלייתם לארץ ישראל, או אפילו לאחר עלותם אליה. יצירות אחרות התבלו או נאכלו בידי העש, ולא זכו לשיחזור, מחוסר בית דפוס מקומי.

תיקון פסח משה בר אשר:

 http://www.daat.ac.il/he-il/hagim/hodashim/pesach_nisan/maamarim/barasher-tikun.htm

ב-עדותו של הטייל דוד הראובני, שבא מירושלים לפורטוגל בשנת 1527. בהיותו שם, נודע לו על חליפת מכתבים בין שלטונות פורטוגל לשריף מוחמד א-שייך, שליט תפילאלת, המספר על הימצאותם של יהודים בתחום שלטונו. בין היתר מסופר בהם על "יהודים השוכנים בהר הגדול (האטלאם), באזור 'אסוס אל-אקצא' (אזור סוס שבקצה העולם). הם זורעים וקוצרים ורובם עניים, אבל הם חזקים מאוד לעבודת האדמה".

ג-עדות נוספת היא זו של ליאון האפריקני המספר שבמאה ה-16 כאשר השתלטו שבטי "העאקיל" על שבטי הכסירים מאיזור טאזא ועד תפילאלת, היו כבר יהודים שהיו גרים בשכונה בשם "תאגאושת"(Taghawust) שבאיזור ואד נון.

ד-"דברי הימים של פאס" מעלה מקרים רבים בהם מאוזכר אזור תפילאלת, כמו המקרה של שנת 1623 בה קם על יהודי המקום מורד בשם "בוזכרי", ושם מצור כלכלי על אזור המסחר היהודי, חלק מהיהודים ברחו לצפון וחלק מתו ברעב מחוסר יכולת קיום כלכלי. עוד מציין המקור שבשנת 1699, עת עלה למלוך מולאי זידאן, תחילה פשט על הקהילה היהודית בתפילאלת, ולאחר מכן המשיך והתנכל גם לקהילת יהודי פאס .המקור גם מזכיר שבשנת 1728, התקיים קשר כלכלי רחב בין ארמון המלוכה בפאס לבין סוחרים יהודים בהבל תפילאלת.

קהילת יהודי תפילאלת מוכרת לנו גם מהתקופה הקולוניאלית-צרפתית, וגם לאחריה, כקהילה חיה ותוססת, בקודש ובחול. הדברים מצביעים על קשר רציף בקיומה של הקהילה היהודית בדרום מרוקו, במשך מאות שנים, ושמרביתה התפרס לאורך כל עמק וואד זיז, ובאזורים דרעא, מלאל, תאלוית, קובא, סוס וסיגילמאסא. בקרב יהודי מרוקו מקובלת תפילאלת כמקום בו פעלה משפחת הרבנים המפורסמת לבית אבוחצירא. אמנם משפחות רבנים נודעות צמחו במרחב זה, ואולם בראש ההנהגה הרוחנית עמדה תמיד משפחת אבוחצירא הנודעת. מקום מושבה העיקרי היה בעיר "ריסאני", השוכנת בנקודה הרחוקה ביותר בנהר זיז. אין בידינו מידע רב על מקורותיה של המשפחה. מוצאה אפופה אגדות רבות שעל פיהם, שורשיה מתחילים מסוף המאה ה- 18, כאשר ר' שמואל אלבאז הגיע מפאס שבמרוקו לדמשק שבסוריה, בה נולד ר' יעקב (1887-1807), ומשם שב לדרום מרוקו, וקבע את מקומו בעיר ריסאני. בעיר זו נמצאים ארמונות מלכי השושלת העלאווית הראשונים, שאחד ממבצריהם שימש "מלאח"למגורי הקהילה היהודית. במרחק של כ-3 ק"מ מהעיר, נמצאת זאוויאת מולאי עלי א-שאריף, מקום קבורתו של מייסד השושלת העלאווית, שהכניסה אליה אסורה ללא מוסלמים.

עד בואו של ר' יעקב למרחב תפילאלת, לפני קרוב ל-200 שנה, ידיעותיהם של יהודי כל המחוז ביהדות היו מעטות, ושרתה בהם בערות בענייני תורה והלכות. גם הייתה חסרה להם מנהיגות רוחנית, בלעדיה לא יכלו לנהל חיי קהילה תקינים. עם בואו, נרתם להדברת הבערות ולהעלאת רמת הלימוד והתפילה בקרב כלל האוכלוסייה היהודית, פתח ישיבה שנקראה על שמו, ועמד בראשה. בכך חידש את המפעל התורני שהיה לפנים בעיר העתיקה סיגיילמאסא, שמאז נחרבה ונשכחה במשך קרוב לאלף שנה, רחקה מהם תורה והלכה. ר' יעקב כפה על ראשי הקהל בכפרים ובעיירות לשלוח לישיבתו ולבתי מדרש אחרים, תלמידים ללימודים תורניים. אלה חולקו לרמות שונות ולמסלולי לימוד שונים, ואחרי מספר שנים מועט, כבר ראה ברכה בעמלו. הוא עצמו התמסר לקבלה של האר״י הקדוש, והיה לא רק מקובל מוכשר, שבגיל עשרים ושבע כתב את חיבורו החשוב: "פיתוחי חותם", אלא עסק גם בפילוסופיה היהודית ושימש גם כפרנס לקהל. פעם, כאשר "וועד הקהל" רצה להטיל מם מיוחד על רוכלים וסוחרים קטנים, התנגד להם בכל תוקף, שלדידו, הכספים המועטים שיגבו מפעילותם הצנועה של סוחרים אלה, אינה מעלה ואינה מורידה עבור אוצר הקהילה. בכך נטל על כתפיו את ההנהגה העממית, לא עוד "נגידים" אלא ירידה אל העם, כעצמו ובשרו. ר' יעקב לא הסתפק בעשייתו בתפילאלת, אלא המשיך לתור אחר שאר קהילות יהודי מרוקו, גם הרחוקות. במיוחד פתח קשרים הדוקים ומתמידים עם חכמי הצפון, מצאצאי מגורשי ספרד שישבו בפאס, צפרו ומקנאס.

באחד המקרים בהם הביע בפניהם את דעתו על יציבותו של השלטון, קבע: "שבזכות העזרה שהושיטו חצרני המלך והסוחרים היהודים, ונאמנותם לסולטאנים ולבני האצולה, הם הם הסיבה להצלחותיה של הממלכה השריפית".

מר' יעקב התרחבה המשפחה ונפוצה לערים השונות שבמחוז. רבים מבניה כיהנו כדיינים ברבנות ופעלו לתיקון הסדרים הפנימיים בקהילות השונות. את חוכמתם הפנו בעיקר למען חיזוק החינוך היהודי וזהותו בקרב הילדים כבקרב יתר העם, לשם זה הקימו תלמודי תורה קטנים בהם הרביצו תורה, או בצלאוואת ("החדרים"). חלק חשוב בפעילותם למען שימור הזהות היהודית היה הקמת שלושה בתי כנסת בעירם ריסאני. הגדול והחשוב היה של ר' ישראל (הבאבא סאלי), השני שימש את המעמד הבינוני והשלישי נועד ליתר העם. אמנם בתי הכנסת נבנו מלבני חימר, אולם תוכנן הפנימי היה תמיד עשיר בשטיחים ובשאר קישוטים להידור, עם מעט ספרי קודש לתפילה. ספרי הקודש היקרים יותר, היו בבעלות משפחת אבוחצירא, שהחזיקו בידיהם ספרית קודש גדולה ויקרה שהיו בה כתבי- יד רבים וחשובים של אבות המשפחה, מאז היווסדה.

פרט למשפחה אבוחצירא, צמחו במרחב תפילאלת משפחות רבנים נוספות, כמו לעסרי, שלמעלה מעשרים דורות החזיקה ברבנות, מאב לבן. משפחות ידועות אחרות היו אמסלם, בן־הרוש, אלזרע, שיטרית ועוד. משפחת רבנים אחרת ושונה הייתה משפחת פרץ, מהמשפחות הבודדות שבאו ממגורשי ספרד לאזור תפילאלת. ראש המשפחה, יהודה בן יוסף פרץ בעל הספר "פרח לבנון", קבע את מקום מושבו בעיר ארפוד, ולאחר זמן שב לצפון כי מזג האוויר החם לא התאים לבריאות, אולם משפחתו הברוכה, משפחת פרץ, נפוצה בכל הערים והכפרים שברחבי תפילאלת, והייתה לאחת המשפחות הנפוצות ביותר. אחד הרבנים הפחות בולטים בהיסטוריה המקומית, אבל בעל עשייה רבה, היה הרב שלמה מלכה (1949-1878). הרב מלכה נולד בכפר אַסֶפְלוֹ שבמחוז, ולמד תורה בבית מדרשם של משפחת אבוחצירא. בתום לימודיו, נסע לארץ ישראל ונתקבל כרב בקהילה היהודית המערבית בירושלים. לאחר זמן קצר, נשלח לשמש ברבנות בעיר אומדורמאן שבסודאן, בה הצליח להציל מהתבוללות את הקהילה היהודית המקומית. זכורות לו במיוחד, השבת נשים שהתאסלמו לחיק היהדות.

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ- קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת-עמ'102

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר