דניאל-ביטון-בר-אלי-מי-אתה-המעפיל-הצפון-13


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

פעילות ארגונים וגרעינים צפון אפריקאים למען עלייה לפלשתינה א"י. השותפים למאבק הקהילות -במגרב בהקצאת רישיונות עלייה היו התאחדות עולי צפון אפריקה בפלשתינה א"י וגרעיני חלוצים צפון – אפריקאים שנקלטו בקיבוצים. גם גרעיני ההכשרה במגרב והשליחים תרמו את חלקם . התאחדות עולי צפון אפריקה בפלשתינה א"י ברכה את הסוכנות היהודית שהחליטה לפעול בצפון –

אפריקה תוך הבעת הסתייגות מרומזת ש"מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן לא זכתה יהדות זאת לטיפול והכשרה במשך עשרים השנים האחרונות, ו"אנו שמחים לציין שהסוכנות היהודית מצאה עתה תשומת לב מיוחדת ליהדות זאת". ותשובת הסוכנות היהודית הייתה ]…[ "מצטערים להודיעכם עד היום טרם הצלחנו להשיג את הסכמת השלטונות הנוגעים בדבר בנוגע לקבלת עזרה בסידור הוויזות לנסיעה ולמעבר לארצות צפון אפריקה" ]הדגשה שלי, ב.ד[. כזכור להתאחדות לא היה נציג במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ולמעשה הייתה מנותקת מתהליך קבלת ההחלטות בנושאי עלייה. עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים האיזור הוגדר כארץ ידידותית ולארצות כאלה לא הוענקו רישיונות עלייה אף על פי שרישיונות שמיות הוקצו על ידי ממשלת המנדט לפי המלצות הסוכנות היהודית. ומדיניות היד הקפוצה בהקצאת רישיונות לקהילות צפון אפריקה נמשכה אף שעמדה בסתירה ל'תכנית המיליון' של בן גוריון ורעיון 'החלוץ האחיד' של הסוכנות היהודית שנועד להביא – לקהילות המזרח והאסלאם את בשורת הציונות ללא גוון פוליטי ארץ ישראלי, התוכניות לא מומשו. בנו כהן, מארגון עולי מרכז אירופה, פנה למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית להציל פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה. המשרדים הארץ ישראלים בצפון אפריקה טיפלו בשנים 1947 1943 בעיקר בפליטים יהודים מאירופה. ההבחנה בין 'מהגרים' מקהילות צפון אפריקה ל'פליטים' יהודים מאירופה סייעה בידי הסוכנות היהודית לארגן את עליית הפליטים היהודים האירופאים מהמגרב. קיימות עדויות לעדיפות שניתנה להם.

קבוצות נוספות שניסו להשפיע על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מארצות המגרב היו של גרעינים טריפוליטאים ותוניסאים בקיבוצים בארות יצחק, ,שדה אליהו, קבוצת יבנה והגרעין הצפון אפריקאי בבית אורן שכבר נקלטו והתערו בהתיישבות העובדת בפלשתינה א"י. במקביל הופעל לחץ גם – של גרעיני ההכשרה של תנועות אלה בלוב ובתוניס. ניתן לשער שהניסיון של גרעינים אלה לימד אותם פרק בהלכות בירוקרטיה ציונית וכיצד להתמודד עם מחלקת העלייה. פעילות זו תואמה, כנראה, בין הגרעינים לשליחים במגרב מטעם התנועות הקיבוציות שאף הם הפעילו לחץ על הסוכנות היהודית. הגרעין הצפון אפריקאי בבית אורן העביר רשימה לאליהו דובקין וביקש תוספת שבעה רישיונות מעבר ל- 30 שהוקצו כבר לתוניס, תוך ציון ש"רשימות אלה כבר אינן על טהרת החלוציות אולם זה המקסימום שהשגנו".  

תשובת מזכיר מחלקת העלייה ]…[ "שאין באפשרותנו להודיע את שמותיהם של אלה שצריכים לעלות על פי הרישיונות ששלחנו לתוניס ולמקומות אחרים בצפון אפריקה". ]הדגשה שלי, ב.ד[. עם זאת, הנוהל המקובל להנפקת רישיונות עלייה היה על פי רשימה שמית של עולים שהוגשה בידי הסוכנות היהודית לממשלת המנדט ועם אישורה נשלחה רשימה שמית לפדרציה הציונית או לסניף הארץ ישראלי המקומי ובמקביל לנציגות הבריטית באותה ארץ. למשל, הסוכנות היהודית העבירה רישיונות עלייה שמיות למשפחות בלאס ומאמו בתוניס באותה תקופה על חשבון המכסות החודשים ספטמבר אוקטובר – 1947 . 165 אלי מויאל, פעיל ציוני ממרוקו שעלה בגרעין בית השיטה בשנת 1946 העיד ש"הסרטיפיקטים היו מיועדים לעקורי המחנות ונתנו להם 10 למרוקו שם היו פליטים ממזרח אירופה".

בקשות לרישיונות עלייה הגיעו מחברי גרעין 'ביכורים' בקיבוץ שדה אליהו שהוכשרו על ידי תנועת 'בן יהודה' בטריפולי. הם שלחו תזכיר למחלקת העלייה וציינו כי מתבצעת שם ]בלוב, ב.ד[ פעילות – הכשרה "בה פועמים חיי ארץ ישראל ומתחנכים". הם הצטערו לקבל ההודעה מנפתלי בר גיורא, – מקיבוץ שדה אליהו, שליח הפוהמ"ז שפעל בלוב, שעשרים רישיונות שהיו מיועדים לחבריהם בתוניס בוטלו לטובת גולי מאורציוס. בכול זאת הם ביקשו להעניק רישיונות לחבריהם יצחק טייאר, אהרון נעם, רפאל מימון, אשר מסיכה ואליהו חכמון. פעילותם של חברי הגרעינים שכבר עלו ארצה העידה שהם לא נטשו את חבריהם והיו מליצי יושר על חבריהם שנשארו מאחור.

רישיונות עלייה ניתנו במשורה ליהודי צפון אפריקה. ועדיפות על פניהם ניתנה לפליטים יהודים אירופאים ששהו במגרב. זאת, למרות שאחת ממטרות ההעפלה הייתה להוכיח שלא רק פליטים יהודים היו מוכנים לעלות לפלשתינה א"י, אלא גם יהודים מצפון אפריקה שלא היו פליטים. באגרת לשליחים – של הסוכנות היהודית דווח על הספינה 'יהודה הלוי' ש :"הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, ]…[ אנייה זו באה להדגים, שבעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א"י היא הפתרון לה".  למעשה, הסוכנות היהודית החזיקה את המקל בשני קצותיו: גם העדיפה את שארית הפליטה מאירופה וגם העלתה פליטים יהודים אירופאים ששהו שם. גם עמדת ארגון הג'וינט למפעל ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית מצפון אפריקה הושפעה מתפיסה זו. כיוון שיהודי המגרב ולוב לא הוגדרו כפליטים הארגון לא העמיד לרשותם משאבים. לפי עדותו של יעקב קראוס, שליח המוסד לעלייה ב' לצפון אפריקה, "הג'וינט עדיין מסרב לראות עקורים ביהודים הצפון אפריקאים וכול אימת שפנינו למוסד בפריס נענינו שהג'וינט אינו נותן".

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהדות המגרב התבטאה בהיבט נוסף שקשור להכשרה, הקצאת השליחים ומאבקים פוליטיים בין תנועות ארץ ישראליות ששליחיהן פעלו במגרב. דפוס זה חזר על עצמו כלפי המעפילים המוגרבים שגורשו לקפריסין )להלן בפרק החמישי(.

הכשרה חלוצית, הקצאת שליחים ומאבקים בין תנועות ארץ ישראליות במגרב.

הכשרה חלוצית הייתה ליבת הציונות וחסרונה במגרב השפיע על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מצפון אפריקה. האידאולוגיה הציונות עמדה על שלושה עיקרים: השפה העברית, ההכשרה הפיזית והגשמה שהתבטאה בעלייה. ללא שליחים ההכשרות בצפון אפריקה היו יותר עיוניות מעבודת כפיים וכך נוצר מלכוד אם אין שליחים אין הכשרה רלוונטית לפי עיקרי הציונות אם אין הכשרה – – לא תתקיים הגשמה עלייה. היה זה מכשול מבני שהקשה על תנועות הנוער המקומיות. בנוסף, – תנועות הנוער הציוניות במגרב הוטלו למערבולת הפוליטית שאפיינה את פעילות שליחי התנועות הארץ ישראליות בצפון אפריקה ובלוב.

הכשרה חלוצית. גרעיני ההכשרה שהופעלו ביזמת הקהילה המקומית היו מקור גאווה לקהילות. עם זאת, לא היו אלה הכשרות לפי התקן הציוני ובעיקר חסר בהן המרכיב החקלאי האינטנסיבי. בנוסף לקשייה של הקהילה המקומית לקיים פעילות הכשרה ולהתמודד עם הכשרות שלא תמיד פעלו על פי הנורמות המסורתיות דתיות שלה היה עליהן להתמודד עם מחסור במשאבים מתאימים ומספיקים. – גרעיני הכשרה הוקמו ביזמה מקומית ובסיוע שליחי 'הקיבוץ המאוחד' כדוגמת הגרעין הצפון אפריקאי שנקלט בקיבוץ בית השיטה/בית אורן. גרעינים הוקמו גם בסיוע שליחי תנועת 'הפוהמ"ז', 'תורה ועבודה' ו'בח"ד', לקיבוצים שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה שעלו לפלשתינה א"י לפני תחילת ההעפלה – הממוסדת מצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הכשרה מקצועית. משה קולודני  (משה קול) ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, הגיש הצעה משותפת לסוכנות היהודית ול'וועד למען גולי קפריסין' להכשיר בכפר הנוער, מחנה 65  נערים במקצועות: נגרות, נפחות, חייטות, מסגרות, סנדלרות, תפירה, אריגה, סריגה, בישול, טיפול בילדים ורקמה. ההצעה התבססה על סקר מומחים שביקרו במחנות. ההצעה הייתה אמורה להכשיר מאות מעפילים בוגרים ובני נוער. ההצעה נתנה לגיטימציה ל'עבודת ידיים' שעסקו בה יהודי הגולה במזרח אירופה ובמגרב שלא הייתה שונה בשתי קהילות יהודיות אלה. ההשתתפות בקורסי ההכשרה בקפריסין הייתה לפי השתייכות תנועתית. והתנועות התבקשו לשלוח מועמדים לקורסים בבנאות וחשמלאות, "היות והקורסים מוקדשים למפעלים קונסטרוקטיביים בארץ, אנו ממליצים לכם לשלוח לקורס הראשון חברי קיבוצים".

שירותי בריאות ורווחה. מרפאות במחנות קפריסין טיפלו במגוון בעיות רפואיות, התאמת משקפיים, טיפולי שיניים וטיפול בנשים הרות. במקרים שהצריכו טיפול רפואי מורכב החולים הועברו לבית החולים הצבאי הבריטי  (BMH) בפמגוסטה. עליית חולים קשים ארצה הוקדמה עקב מצבם הרפואי שלא ניתן היה לטפל בו בקפריסין. לפי המאגר אושפזו בבית החולים הצבאי הבריטי 20 מעפילים מוגרבים.

נתוני הג'וינט הראו ש- 277 נשים בחודש החמישי להריונן שהו במחנות הקיץ ו- 209 נשים במחנות החורף. השלטונות הבריטים שסירבו להעלות צעירים וצעירות בגיל גיוס למדינת ישראל שהוקמה לא מכבר לא מנעו עליית נשים הרות. לפי המלצת רופאי הג'וינט נשים בחודש החמישי להריונן קיבלו עדיפות בעלייה לארץ. הסיבה לכך הייתה החשש שתנאי המחנה לא התאימו לשאת הריון בשלב מתקדם כזה. הג'וינט המליץ להעלותן לאחר העלאת מכסת הילדים המיוחדת הראשונה בנובמבר 1947  אך 'עליה וקוץ בה' – – עליית נשים בהריון עשויה הייתה להכביד על מערכת הבריאות של – היישוב בגלל העלויות הכרוכות בכך.

ל- 19 צפון אפריקאים עם בעיות ראייה הותאמו משקפיים. היקף מחלת הטרכומה ]גרענת, ב.ד[ בקרב המעפילים במחנה 55 שרובו היה מאוכלס צפון אפריקאים היה שולי. 83 חולי טרכומה טופלו ו- 65 מהם נרפאו.  דיווחי השליחים הארץ ישראליים על תפוצת מחלת הגרענת בקרב יהודי צפון אפריקה היו, כנראה, מוגזמים, כמו הדיווחים על מחלת הסיפליס ]עגבת, ב.ד[. כל העולים ארצה מקפריסין נבדקו בידי רופא שאישר את תקינות בריאותם, זאת כדי לאפשר להם לקבל את שירותי קופת החולים. 20 מעפילים מוגרבים קיבלו טיפולי שיניים. ברשימות הביטוח הרפואי של קופת חולים היו 3,250 שמות של מבוטחים ומתי מעט היו בעלי שמות צפון אפריקאים. בכל הקשור לשירותי רווחה דווח על שני מקרים שהוזמנו ללשכה הסוציאלית של הג'וינט סעאדה – סימון  וביטון ג'אק מעפיל צפון אפריקאי מהספינה 'נחשון/קסטל'.

השתייכות פוליטית של מעפילים במחנות קפריסין. אחד הנתונים שצוין ברשימות המעפילים שעלו מקפריסין לפלשתינה א"י ומשהוקמה המדינה גם לישראל היה השתייכותו הפוליטית של המעפיל. – נתון זה היה משמעותי עבור התנועות הפוליטיות מפני שהיה מדד למעורבותם וכוחם הפוליטי במחנות. אפילו בכפר הנוער, מחנה ,65  נרשמו ילדים לפי תנועות. גם יתומים נרשמו בתנועות הפוליטיות, 'דרור', 'השוה"צ', 'בני עקיבא', 'גורדוניה', 'בית"ר', 'אגודת ישראל' ו'הבונים'. התנועה הגדולה ביותר בקרב מעפילי צפון אפריקה מחוף אלג'יר הייתה 'הפוהמ"ז' עם 139 חברים, אחריה אגו"י עם 66 חברים. למפא"י הצטרפו 44 מעפילים.

ההשתייכות הפוליטית של המעפילים נקבעה כבר במחנות המעבר באירופה. מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' ו'מולדת' זוהו פוליטית עם עלייתם לספינות שהפליגו לפלשתינה א"י. –  כול מפלגה פעלה לקדם את מטרותיה בקרב אוכלוסיית המעפילים. והתחרות בין התנועות הפוליטיות על כול מעפיל בין אם יוצא אירופה ובין אם יוצא צפון אפריקה החלה במחנות המעבר באלג'יר ובצרפת לפני הגירוש לקפריסין. היו צפון אפריקאים שהעפילו במסגרת 'ברית חלוצים דתיים' )'בח"ד'(.אלפרד ללוש, השליח, לאלג'יר כתב לחבריו בקיבוץ המאוחד שיש תחרות על לבם של בני הנוער באלג'יריה בין 'השוה"צ', 'הפוהמ"ז', 'בית"ר' ו'דרור'  תולדה מהמודל המפלגתי שחלחל למגרב מהמערכת המפלגתית בארץ ישראל, בעוד שבצפון אפריקה לא הייתה משמעות מפלגתית לציונות במובן הפוליטי של המושג. הוא הסביר זאת ש- "חלומה של התנועה בצפון אפריקה, לקראת זה גם הדרכנו אותה, היה ]…[ תנועה מאורגנת המקיפה את רוב הנוער, הרעיון היה למשוך לשורות התנועה את הנוער גם אם הוא לא מצטרף למועדון. להביא אותו לתודעה ציונית חלוצית ועל ידי כך גם לחנך אותו לעלייה".

ההשתייכות לתנועות הייתה כלי באמצעותו 'ניהלו' השליחים את מחנות קפריסין. טופס ההצטרפות לתנועה היה בעברית, שפה שרוב מעפילי שארית הפליטה ויוצאי צפון אפריקה לא שלטו בה. המתפקד היה צריך להכיר את "עקרונות המפלגה ויסודות הארגון והחברות". בנוסף, כול מצטרף היה צריך לשלם 100 מיל א"י 'דמי כניסה' לתנועה. למעפילים הצפון אפריקאים, כנראה, לא היה סכום כזה כדי להצטרף לאחת התנועות הפוליטיות בקפריסין מפני שהם לא הועסקו במחנות.

כשמאגדים את התנועות לפי האידאולוגיות שלהן  . בתנועות הסוציאליסטיות היו יותר מעפילים מנמלי אירופה – 61 חברים ורק 15 חברים מחוף אלג'יר. המצב היה הפוך בתנועות הדתיות עם יתרון למעפילים מחוף אלג'יר – 201 חברים, לעומת 39 חברים מנמלי אירופה. זאת מאחר והמעפילים מחוף אלג'יר רוכזו במחנה 55 ועלו כגוש אחד בעוד שהמעפילים המוגרבים מנמלי אירופה עלו בקבוצות קטנות או יחידים ופוזרו במחנות שונים בקפריסין ואפשר שהושפעו אידאולוגית מחבריהם למחנה.  ריכוז השתייכות מעפילי צפון אפריקה לפי תנועות פוליטיות.

לחלק ממעפילי צפון אפריקה יש לשער הייתה 'זהות פוליטית' טרם עלייתם וגירושם לקפריסין. עם זאת, לא נמצאו הוכחות שמעפילי 'יהודה הלוי' ושיבת ציון' היו רשומים ב'הפוהמ"ז' בארצות מוצאם. 'הזהות הפוליטית' 'הדתית' התבססה על הופעתו החיצונית של המעפיל המוגרבי. יומיים לאחר גירוש 'יהודה הלוי הודיע 'המדור הדתי של מחלקת העלייה לאחד משליחיו ש"בין מעפיליה שגורשו לקפריסין נמצאים עשרות של חברינו יוצאי התנועה בצפון אפריקה". פנייתו למדור הדתי של אליהו וזיפה מזוז, מתנועת 'הפועל המזרחי' מסאפקס, תוניס, שיש "משפחות שונות חברי תנועה באוניה 'שיבת ציון' הגיעו לעת עתה רק לקפריסין". במקביל הופנתה תשומת לבו של מרדכי חיות, שליח 'הפוהמ"ז' בקפריסין, ]…[ "שיטפלו באופן מיוחד באנשים אלה ובעיקר במזוז "שהעפיל עם חבריו מתוניס בספינה 'בן הכט'. כזכור, קבוצה מצפון אפריקה של 70 חברים מ'הפועל המזרחי' ו'הפורשים' בראשותו של הרב משה פרג'ון, העפילה בספינה זו.

מעפילים הצפון אפריקאים זוהו כמסורתיים על ידי תנועת 'הפוהמ"ז', אף שלא עמדו בדרישת הפוהמ"ז לשמירת מצוות. ההודעות של 'הפוהמ"ז לשליחיה בקפריסין נועדו לקדם את האינטרסים של התנועה ולשמר את החלוקה בין המפלגות הארץ ישראליות שפעלו בקפריסין. לעומת זאת ההודעות על העפלת רוויזיוניסטים מסורתיים מצפון אפריקה על ה'בן הכט' אולי נועדו להזהיר את השליחים מפני – פרובוקציות שעשויות להתפתח בגינם במחנות. ההתפלגות לפי תנועות פוליטיות מחזקת את ההשערה שההשתייכות התנועתית הייתה יותר מדומה מאמיתית. אמנם רק 365 ( 14.4% ( מעפילים מתוך 2,525 מעפילים צפון אפריקאים השתייכו לתנועות אך לא ברור אם הרישום בוצע בטופס ההצטרפות או שההזדהות עם התנועות הדתיות הייתה מובנת מאליה. 240 חברים הצטרפו לתנועות הדתיות, 82 הצטרפו לתנועות הסוציאליסטיות ו- 43 חברים הצטרפו לתנועה הרוויזיוניסטית. החשש מעליית רוויזיוניסטים, אם כן, לא היה מוצדק, כפי שדיווחו השליחים מצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

ארבעה חודשים לאחר התחלת הגירושים לקפריסין בידי הבריטים סוכם בין ועדות העלייה של מחנות הקיץ 55 , 63 60 , לנציגי הסוכנות היהודית זיכרון דברים שקבע את סדר העדיפות לעלייה לפלשתינה- א"י מקפריסין. א. העלייה לפלשתינה א"י תהיה לפי מועד גירוש הספינות לקפריסין; ב. ניתנה עדיפות – לנשים בחודש האחרון להריונן ולבעליהן ולמשפחות עם ילדים עד גיל ;4  ג. חולים ששהייתם בקפריסין סיכנה את חייהם או שהיו צריכים טיפול שניתן רק בארץ ישראל לשמירת בריאותם קיבלו עדיפות מחוץ לתור. הסוכנות היהודית התחייבה להמליץ בפני השלטונות על שמירת עקרונות אלה. כשנה לאחר גירוש הספינה הראשונה 'יגור' לקפריסין – – נחתם זיכרון דברים נוסף שהסדיר עליית חולים מחוץ  לתור. ההסכם הוסדר בין אברהם זילברברג, נציג מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, לרופא המחנות ד"ר מוסברג, ולמזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף ונקבעו בו תנאים ברורים כולל בדיקה מקיפה של מצב החולה עד מתן האישור המיוחל.

ביקורה של גולדה מאירסון, חברת הנהלת הסוכנות היהודית, בנובמבר 1947 , שכנע את המזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף לקבל את הצעתה לאפשר העלאת תינוקות עד גיל שנתיים עם הוריהם וילדיהם האחרים ובני נוער יתומים מגיל 18 ומטה וניכויים מהמכסה החודשית של 750 ממגורשי קפריסין. החלטה זו לא אומצה על ידי ועד העלייה של מעפילי הספינות 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' שהודיע: "החלטנו לא לתת יותר אף מקום מתוכנו להורים או לתינוקות שלהם, חוץ מתינוקות והורים שהיו ברשימה העלייה של 28.11.47 שלא יכלו לעלות בגלל החוליגניזם במחנות הקיץ".

ההסכם של גולדה מאירסון עם ממשלת המנדט אִּפשר עליית ילדים ותינוקות עם הוריהם מקפריסין. עם זאת הורים שליוו את ילדיהם נוכו מהמכסה החודשית. גם מעפילי 'רפיח' ו'לנגב' לא קיבלו את מרות המזכירויות המשותפות והפגינו בעת ביקורה של גולדה מאירסון בקפריסין במחאה על מתן עדיפות לעלייה לילדים ותינוקות, למרות שמכסת הילדים הראשונה – 28.11.47-  לא נוכתה ממכסת המעפילים החודשית. בספינה 'רפיח' לא היו מעפילים מוגרבים, אך בספינות 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' הם היוו 17% מהמעפילים. בראיון עם אמנון בן שושן, מעפיל ב'לנגב' ממחנה 55  הוא לא זכר את ההפגנה של מעפילי 'רפיח' ו'לנגב' ולא את ההתנגדות לשינוי סדר בעלייה שנקבע בידי מזכירויות המחנות. כעסה של מזכירות מחנות הקיץ בקראולוס יצא על מעפילי 'רפיח'. וזו שלחה מכתב התנצלות לגולדה מאירסון, "בעלבון, כאב ובושת פנים קיבלו מעפילי קראולוס את התנהגותם של כמה – האנשים בלתי אחראים באונית 'רפיח'". –  המזכירות שניהלה את ועדת העלייה ידעה שתפקידה לשמור על העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' כדי ל'הרגיע' את רוחות יושבי המחנות. עד הרקע למאבקים שהתפתחו מהלך שהייתם של המעפילים בקפריסין. מאבקים שמעפילי צפון אפריקה לקחו בהם חלק.

המאבקים לאכיפת למניעת פגיעה בעיקרון סדר העלייה. סדר עלייה ארצה עלה לעיתים קרובות על סדר יומם של המעפילים בקפריסין ובעיקר לגבי קבוצות מעפילים מאורגנות על ידי תנועות פוליטיות במחנות. היה ניסיון של הרב סימיוטיצקי להקדים עליית בני ישיבה ובכך לפגוע ב עקרון זה. לכך התנגדו בתוקף נציגי התנועות ובראשם 'אגו"י' ו'פאג"י', "דעותינו שבבית כלא אסור לעשות הפליות בין אסירים לאסירים. ]…[ ואפילו אם לבכר את המטרה של הרב סימיטיוצקי. בשום אופן אי אפשר לבצע הדבר בגלל העצבנות והדיכאון ששורר במחנות ולא יינתן לנו האפשרות לעשות שינויים נגד רצון המעפילים ונגד חוק עלייה ששורר פה".

הטיעון של המעפילים שהתלוו לו עצבנות ותחושת הכליאה במחנות היה חזק דיו כדי לעמוד כנגד ניסיון להעלאת בני ישיבות מחוץ להסדר. גם מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' ו'מולדת', שכבר ויתרו על זכותם לעלות לטובת הסכם עליית הילדים והתינוקות לא היו מוכנים לוותר, למרות שהפנייה הייתה על דעת משרד החוץ הבריטי.

במקרה אחר מעפילים שהתגלגלו, לדבריהם, לאסונם , למחנה 55  בו שהו רוב מעפילי צפון אפריקה, הביאו לתשומת לב המזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ בקראולוס, ששהייתם בקפריסין נמשכה עשרים חדשים וביקשו זכות בכורה בעלייה ארצה, מפני "שספינותיהם 'חיים ארלוזורוב', 'שבתאי לוז'ינסקי', 'מולדת' ו'תאודור הרצל' הקדימו את עליית מעפילים אחרים מקפריסין ארצה ושומה עליהם להיכלל בעלייה זו".  לא נמצאה אסמכתא שבקשתם אושרה.

החשש מאי סדרים בעלייה הביא לדרישת מעפילים במחנות החורף לבדוק את הקשר בין המכסה החודשית לעלייה של מעפילי קפריסין לבין מכסת המעפילים שהשתחררה ממחנה עתלית. נשאלו שאלות נוקבות: לפי איזה קריטריון שוחררו מעפילי 'מולדת' ו'תאודור הרצל' ? האם ילד שנולד בעתלית בא על חשבון המכסה הקפריסאית?  שאלות שהעידו על תהיית המעפילים על מידת השקיפות והאמינות יישום עיקרון העלייה ארצה שהיה בידיהם.

נתוני העלייה במהלך ינואר ספטמבר – 1947 הראו שבתקופה זו עלו רק 149 'ספרדים' 523 מבין מגורשי קפריסין שחלקם היה מארצות הבלקן ויוון וגם מצפון אפריקה. בעוד שבאותה עת 6,230 'אשכנזים' עלו ארצה. הסבר אפשרי טמון בעקרון העלייה ארצה לפי מועד גירוש הספינות לקפריסין. בתקופה זו הגיעו שתי ספינות שהעפילו ישירות מצפון אפריקה ובהן 885 מעפילים שגורשו לקפריסין בנוסף ל- 800 מעפילים צפון אפריקאים מנמלי אירופה שהעפילו ב- 11 ספינות, לעומת 28,549 מעפילים משארית הפליטה שגורשו לקפריסין באותה עת. כך שהפרופורציות נשמרו פחות או יותר בתוך ובין הקבוצות.  השהייה במחנות קיץ החשופים לפגעי הטבע לא הקלה על מעפילי צפון אפריקה ובוודאי גם לא על מעפילים האירופאים. אך השהייה הארוכה תסכלה מאד את שניהם.

הקדמת העלייה לארץ ישראל. במקרים מסוימים הייתה אפשרות להקדים את העלייה לפלשתינה- א"י, בעיקר מסיבות בריאותיות או מקרים חריגים. מעפילי צפון אפריקה הגישו לוועדות העלייה במחנות בקשות מעטות להקדמת עלייתם מקפריסין. הבקשות היו על רקע מצוקה משפחתית, בעיות בריאות ואיחוד משפחות. רוב הבקשות נכתבו ביידיש. הרב יצחק שרייבום ניהל פנקס בקשות של מעפילים ובו העלה את נימוקיהם ואת החלטת ועדת העלייה. רוב הבקשות היו של מעפילים יוצאי אירופה שהגיעו ממחנות העקורים שבורים בנפשם ובבריאותם הגופנית.

בקשתה של חזות אסתר מ'שיבת ציון', מחנה 64  להקדים עלייתה, התבססה על זיכרון הדברים משנת 1947 שהעדיף עליית חולים שרק טיפול בארץ יסייע להם "אני הזקנה מכולם  )בת – 70 ( ומיום הגעתי לקפריסין נחלתי ]חליתי, ד.ב[ בניפוח רגלים שאי אפשר לרפאותה כי אם בארץ ישראל". היא ביקשה הנחיות כיצד לפעול. לפי כתב היד ניתן להניח שלא היא כתבה את המכתב, אלא אחד המעפילים ששלט בשפה העברית סייע בידה. חברתה למחנה, חנה פדידה מעפילה בת 17  ביקשה להתאחד עם משפחתה לאחר שסעדה את אחותה בבית החולים הצבאי הבריטי או לחילופין להצטרף ל'תור' העלייה של הוריה. עטיא אליהו ביקש להתאחד עם אשתו ושני בניו התאומים החולים שהורדו מהספינה 'שיבת ציון' עם הגעתה לנמל חיפה והועברו למחנה עתלית בעוד הוא ובנו גורשו לקפריסין. זוג צעיר דאאן ]דהאן, ב.ד[ רפאל בן 18 ואשתו רחל בת 16 ביקשו להקדים עלייתם כי האישה הייתה בחודש מתקדם להריונה. לא ידוע אם בקשות אלה נענו.

אמסלם פיפין, מ'שיבת ציון', מחנה 64  ביקשה להקדים את עלייתה מאחר שבעלה נשאר במחנה העלייה באלג'יר ונולד לה בן נוסף בקפריסין. היא הגדירה עצמה כ"אשה עזובה ועצובה" ובקשתה נתמכה על ידי המטפלים במרפאה שבמחנה. שמעון וזאנה, מעפיל 'יהודה הלוי', גולל את סיפורו מאז נותק מאשתו ובנו במחנה העלייה טנס באלג'יר. למרות שפנה להסתדרות הציונית במרוקו לא נענה. הוא צרף את מכתבי אשתו שנשלחו ממרוקו וציין שהם מלאים ייאוש ואכזבה. כול בקשתו הייתה להקדים עלייתו ארצה כדי לסייע בהעלאת משפחתו ממרוקו. בשני המקרים לא נמצאה אסמכתה שהבקשות אושרו על ידי ועדות העלייה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

יהודה הלוי אונייה

הדימוי של יהודי המגרב במהלך העפלתם לפלשתינה א"י. גם בדוחות הבריטיים הופיעו תיאורים – סטריאוטיפיים של המעפילים מצפון אפריקה שהעפילו בדרך לא דרך לפלשתינה א"י, ובעיקר על – לבושם וניקיונם. יש תיאור של מעפילי 'שיבת ציון' שהיו מסריחים ומלוכלכים, שאפילו השוטרים הערבים לא התקרבו אליהם.

ישראל יקותיאלי תיאר את מעפילי 'יהודה הלוי' כך, "מלבושיהם של המעפילים היו קרועים ובלויים", אך הוסיף ]…[ ש"הם ממבחר צעירי היהדות הספרדית בגולה". את מעפילי 'שיבת ציון' תיאר ש ]…[ "הם מבני העדה הספרדית אשר בגלות ערב ]…[ הם שרו בניגון ספרדי את הפסוקים נקם ושילם".  אפשר לזהות בתיאורו התעלות משירתם וההסתייגות מלבושם הבלוי כאחד, כלפי העלייה – החלוצית הראשונה מצפון אפריקה. מצד אחד יד מקרבת ומצד שני היד מרחיקה. בשבועון 'העולם' של ההסתדרות הציונית פורסם, שבספינה 'יהודה הלוי' היו "בני עדות המזרח שבאפריקה הצפונית, רבים מהם יחפים ולבושי קרעים או חלוק אחד לנפשם, כולם שבורים ורדודים".  תיאורים שניתן ליחסם גם לשארית הפליטה הפצועה. השבורה והרדודה. תיאורים כאלה לא זימנו קבלת פנים מאירת פנים למוגרבים בקפריסין התיאור של ילדי תנועת 'דרור' את הצפון אפריקאים על הספינה 'אקסודוס' מרמז שהם לא ידעו שיש יהודים באפריקה ושהם שחומי עור אבל את הסכין בידיהם הם זיהו,

" "יחד אתנו נוסעת גם קבוצת יהודים מאפריקה הרחוקה, אנשים שחומי פנים וחסונים. לראשונה אין הילדים מאמינים כי גם הללו הנם יהודים. לעולם לא שמעו אודות יהודים כאלה. אחר כך הם מתגאים ברחבי הכתפיים ואוחזי הסכין הללו ( כל אחד מהם תחוב לו סכינו בתוך נעליו)".

יאני אבידוב, מפקד ההעפלה מטעם המוסד לעלייה ב' בצפון אפריקה, כתב שמעפילי 'יהודה באו

"משפחות משפחות כל משפחה שבט שלם ומבורך בנשים, בילדים ובתינוקות, והם חולים ומלוכלכים – ]…[ הגיעו גם בודדים מקזבלנקה, מקושטים בחולצות אמריקאיות משובצות, חמומי מוח, להוטים אחרי משחקי אזארדי" ] כנראה משחקי מזל, ב.ד.[ כלב קסטל, מהשליחים שארגנו את מחנה המעפילים בטנס אלג'ר, העיד ש"יאני היה חסר יחס של כבוד אל המעפילים, כמו אל יהודי המקום בכלל".

בעדויות ומאמרים שפרסם ישראל חרקובסקי, ] חורב שכינויו פורטה[ מקיבוץ שדות ים ומפקד הספינה על מעפילי 'יהודה הלוי', הצטיירה תמונה עגומה של ערב רב שלא התאים לערכי ההתיישבות העובדת – בה הוא צמח,

"באו נשים שהבעלים לא היו איתן . באה משפחה שהילדים נשארו על החוף. באו ילדים שההורים שלהם נשארו על החוף. הם היו עניים מרודים, לא הביאו איתם כלום. כל אחד הביא את חבילת הבגדים שמותר לו לקחת".

במקום אחר הוא תיאר את המעפילים כך,

"על הספינה עלו כ- 400 מעפילים ללא כל ציוד בסיסי  )שמיכות, כלי אוכל ושתייה( ועל כך רגנו המעפילים. המון יהודים מכל הגילים מטף ועד זקן, עם פחד יראת כבוד בפני איש מרות ושלטון. היו מריבות בקרב קבוצת נערים מבין המעפילים ששלפו לא פעם סכינים". אך ציין לטובה את פעילי 'דרור' שתפקדו ושמרו על הסדר.

(במאמר מוסגר: לטענת יוסי עקריש מ'המעפיל האלמוני', האמירה 'מרוקו סכין' 'יובאה' מקפריסין. הוא ציטט משפט ביידיש ששמע במהלך תקרית במחנה: 66  "שלוגן מיט א מסר" מריבה עם סכין. – לא זכור לו אם התקרית הייתה בין שני מעפילים צפון אפריקאים או בין מעפיל צפון אפריקאי למעפיל מאירופה).

מפקד 'יהודה הלוי' דווח ש"כל הדרך היה קשה להשתלט על האנשים בגלל חוסר שפה משותפת.

אף אחד לא דיבר צרפתית או אנגלית רק עברית בארבע מלים בלבד, כי יותר לא ידעו".  אליהו ביטון,מ'יהודה הלוי', טען כי מפקד הספינה הסתגר בתאו בספינה ולא יצא ממנו אפילו כדי לבדוק את מצב המעפילים במשך כל ההפלגה. בראיון אישי עם ישראל חרקובסקי הוא טען שכאבי שיניים אילצו אותו לשהות בתאו והאלכוהול ששתה נועד להקל על דלקת החניכיים שלקה בה. ראוי לציין שהוא לא דיבר צרפתית ולא ידע שבין המעפילים היו דוברי עברית רהוטה. כשהספינה עגנה בנמל בפלרמו ]סיציליה[ כדי למלא את מחסניה בפחם ולצייד את מעפיליה בכלי אוכל, חורב טען שהמעפילים ירדו ]…[ "לעשות ביזנס. מוכרים את זה וזה וקונים את הסיגריות".  אולם לדבריו הם עלו לספינה חסרי כל. בראיונות עם מעפילי צפון אפריקה הם לא הזכירו את הסחר מכר שהתנהל בפלרמו מאחר ולא הותר להם לרדת מהספינה, אם כי חלקם סייע בהעמסת שקי פחם דלק לספינה להמשך ההפלגה -לפלשתינה א"י.

לאחר העפלת שתי ספינות הראשונות מצפון אפריקה כתב השליח אלפרד כהן, שפעל בצפון אפריקה מטעם 'הקיבוץ המאוחד' לקבוצת 'רגבים' בארץ:

"תנאי חייהם של היהודים בארצות המגרב דומים לאלה של הערבים. היהדות כאן ברובה דתית וזה מחייב למחשבה רצינית בדרך קליטתם בארץ ]…[ לפי מצבם הנוכחי הרי ישמשו העולים האלה בפרברים למיניהם  )בתל אביב ובירושלים(  לכל סוגי העבודה, לכל סוגי ההתבוללות הערבית ולכל – גילויי הפשיזם".

יתכן שציפיותיו של השליח שמעפילי צפון אפריקה יפנו ל'פשיזם' עם הגעתם לפלשתינה א"י נבעה – מהיכרותו עם התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. חבריו לקבוצת 'רגבים' לא הגיבו לאשמה חמורה זו.

למעשה דיווח זה הדהד עם הדוח של שאלתיאל לעיל ודיווחים נוספים שהועברו למרכזי התנועות, לסוכנות היהודית ולקיבוצי השליחים בהם הועלו דימויים דומים לגבי יהודי המגרב. הערתו של השליח לגבי מידת הדתיות של הקהילה היהודית גם היא הטילה צל וספק לגבי אפשרות קליטתה בארץ.

לכאורה, הנחתו של השליח הייתה שכאשר אוכלוסייה זו תגיע ארצה היא תשתקע בערים ולא בהתיישבות העובדת, ופוליטית תטה לכיוון הפשיסטי לא עמדה במבחן המציאות. צריך לזכור שלאורך תקופת המנדט רוב העליות לפלשתינה א"י לא היו להתיישבות העובדת. דימוים של היהודים כערבים – נתפס בעיני השליח כשלילי. אי אפשר להתעלם ממצב חברתי כלכלי תרבותי שבמשך מאות שנים – – היהודים נטמעו בו והושפעו מסביבתם, כמו קהילות יהודיות אחרות. אפשר להניח שכדי לשרוד כמיעוט דתי יהודי במגרב היה צורך לאמץ את אורח חיים מהסביבה שבה תפקד מיעוט יהודי כדי למזער כול – איום על חייו.

לדימוי של יהודי המגרב, העולה מדיווחי השליחים, מנהיגי הישוב ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, לפני גירושם לקפריסין שלושה היבטים: חברתי הם היו מקבץ של ארחי פרחי צעירים – 'פושעים וזונות' ומשפחות ומרובות ילדים; פוליטי הם דומים לערבים, ונטייתם ה'פשיסטית או – ה'רוויזיוניסטית עשויה לאיים על היישוב המאורגן בפלשתינה א"י; ודתי הם בורים, ועמי ארצות בכל – הנוגע ליהדותם. לאור זאת חששה של הגמוניה האירופית, מנהיגת היישוב המאורגן, מקליטת יהודי המגרב בפלשתינה א"י היה צפוי ולא כל שכן בקפריסין.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"-הדימוי של יהודי המגרב על סף הקמת המדינה.

יהודה הלוי אונייה

הדימוי של יהודי המגרב על סף הקמת המדינה. השליחות נדיה כהן ורחל כהן מתנועת 'צעירי ציון' שאיחדו את תנועתם בתוניס עם תנועת 'דרור העולמית' ועוצבו בכור מחצבתה, היו מודעות להשפעה שעלולה להיות לדיווחיהם על מקבלי החלטות בסוכנות היהודית ובמדינת ישראל ועל תנועתם 'הקיבוץ המאוחד'. נדיה כהן הזהירה את חבריה שלא לעשות כמותה להיות גלוית לב בדיווחיהם. לעומתה – השליחה רחל כהן לא נזהרה בדיווחיה ולא חסה על יהדות מרוקו כולה. שתיהן היו 'מלח הארץ' של יהדות צפון אפריקה וכמותן היה גם אלי מויאל שתיארו את שראו עיניהם. ניתן לשער, שהשליחים הזדהו עם ערכי תנועתם, נטמעו בחברה מודרנית והבדילו עצמם מאוכלוסיית המעפילים והעולים שלא עברו על הכשרה כמותם.

על סף הקמת המדינה שלחה נדיה כהן, מהפעילות המרכזיות בהעפלה מצפון אפריקה, דווח על הסיכוי לבנות תנועת נוער במרוקו. לטענתה, "החומר האנושי הוא קשה, מחוסר השכלה, מפגר ומחוסר חינוך אלמנטרי". להערכתה יש לסגור את תנועת 'דרור' בקזבלנקה, מפני ]…[ ש"אין כוחות הדרכה ומשאבים מתאימים". ]…[ והוסיפה אזהרה ]…[ "וזה די מסוכן להבא אנהג אחרת וגם אתן כך תעשו".  ]הדגשות שלי, ב.ד[. היא חששה שהדיווח הכן והגלוי שלה ישפיע על חבריה בקיבוץ ובתנועה. תסכולה נבע גם ממחסור במשאבים כספיים וכוח אדם שלא סייעו להכין את הקהילה במגרב לעלייה אבל גם מאכזבתה מהנוער המרוקני. הבעת ייאוש זו הייתה בניגוד לפעילותה הנמרצת בגיוס המעפילים הראשונים מרחבי המגרב לספינות הראשונות שהפליגו ישירות מחופי אלג'יר ולאחר מכן בסיוע ל'הבריחה' היהודית מצפון אפריקה.

מצבור הדימויים השליליים של הצפון אפריקאים התחזק בדיווחי השליחים מיד לאחר קום המדינה. רחל כהן, חברתה של נדיה כהן לגרעין הצפון אפריקאי, שנשלחה לקזבלנקה מטעם תנועת 'דרור' של 'הקיבוץ המאוחד"'הקיבוץ המאוחד", דיווחה בפרוטרוט על התרשמותה מהקהילה המקומית לחבריה בבית אורן כחודשיים וחצי לאחר קום המדינה:

"חיי התרבות וההגיינה עלובים ]…[ בין הצעירים שברחו מכאן לצרפת והגיעו ל'החלוץ' כדי להירשם לעלייה, אחוז גבוה של חולי סיפליס. כאן ]בקזבלנקה, ב.ד[ יש לכל בחור שני או שלישי גרענת או סיפליס ]…[ הנוער רקוב עד היסוד מבחינה גופנית ורוחנית גם יחד ]…[ אחוז גדול של ילדים אינו יודע קרוא וכתוב כי אין בתי ספר לכולם ]…[ והגרוע מכל תרבות כל כך נמוכה, ערבית. אין מושגים של ניקיון וסדר מינימליים, ולא רק מתוך עוני. אפילו בבתים שיש בהם די כסף רבים אינם יודעים – מה זאת מיטה ) לא נדבר על סדין(  וישנים על הרצפה".

לפי הנחיות המדור לעולה של הסוכנות היהודית נבדקו העולים במחנות מעבר לפני עלייתם ארצה, לכן טענתה לגבי המחלות סיפליס וגרענת הייתה מוגזמת. בניגוד לדיווחיה, יעקב קראוס, שליח שסייע בהעפלת הספינות 'שיבת ציון' ו'הפורצים', טען ש –

"רופא אלג'יראי מוסמך קבע, שמצבם הבריאותי הכללי של המרוקאים משביע רצון. אחוז החולים מכלל העולים בין אפריל לדצמבר 1948 הניתנים לריפוי תוך זמן קצר  )חודש חודשיים(  הוא בין5% ואילו אחוז החולים ללא תקנה הוא 1.5% בלבד. מאחר שאין אפשרות להחזיר את האנשים למרוקו הם מגיעים לאלג'יר באורח בלתי חוקי, חלקם ברשת הבריחה שלנו. – אותה אוכלוסייה מהמגרב גורשה לקפריסין ולפי הדוח של ד"ר בן טובים לא היו יותר מ- – 100 צפון אפריקאים חולים בגרענת, פחות מחצי אחוז מכלל המעפילים המוגרבים ורובם טופלו. יתרה מכך, לפי המאגר רק 17 צפון אפריקאים היו בין מקבלי המשקפיים ממרפאת העיניים של הג'וינט. בנוסף ברישום לביטוח רפואי לא זוהו מעפילי צפון אפריקה כחולים בגרענת, דיווח נוסף רחל כהן רווי בגישה שלילית ליהודי מרוקו על סיכוים להתיישב ולחיות בקיבוץ:

"מרוקאים לא יוכלו לחיות בקיבוץ שכבר קיים. אל תפחדו, לא חזרתי לתורת ההפליה, אבל זו עובדה. ]…[ הצעירים ללא חינוך ולפניהם רק לכלוך וניוון ]…[ הללו אינם יכולים למצוא סיפוק בקיבוץ. במרוקו אין זה נכון שהעם היהודי הוא עם הספר. מחצית הנוער אינם יודעים קרוא וכתוב והמחצית השנייה גם היא אינה יודעת הרבה ואינה מתעניינת בספר. דיווח זה מהדהד עם דיווחי השליחים: שאלתיאל, פרידמן, מויאל, רייכמן וחיות שהביעו חשש מפני יכולתם של הצפון אפריקאים להיקלט בקיבוץ וגם בעיר. דימויים אלה אילצו את המעפילים הצפון אפריקאים בקפריסין, שבאו מרקע תרבותי, כלכלי וחברתי אחרים להתמודד עם חסמים שעמדו בפניהם ומנעו את שילובם בחיי המחנות. המוגרבים בעיקר ממחנה 55  בו שהו מראשית דרכם בקפריסין, לא נקלטו במחנות כפי שאולי ציפו מהם. הם שהעפילו לפלשתינה א"י כאחיהם משארית – הפליטה נדחקו לשולי החיים החברתיים והמוסדיים בקפריסין.

תיאורים אלה בשלב ההעפלה לקפריסין, השהייה במחנות הגירוש והעלייה לפלשתינה א"י ומדינת – ישראל, אף שכנראה לא הייתה כוונה זדונית בצדם, יצרו תדמית שלילית על יהודי צפון אפריקה בעיני המנהיגות והתקשורת הישראלית, ובעיני הציבור לפני קום המדינה ולאחריה.

חסמים שעמדו בפני השתלבות מעפילי צפון אפריקה במחנות בקפריסין תת פרק זה במחקר יזהה את החסמים שעמדו בדרכם של המעפילים המוגרבים ומנעו מהם להתערות ולהשתלב במחנות קפריסין. חסמים אלה היו מובנים . (structured) האחד יחסי הכוחותבין שארית הפליטה למעפילי צפון אפריקה רוב מול מיעוט. שארית הפליטה הייתה הראשונה שגורשה – לקפריסין כשנה לפני שמסה קריטית של מעפילי צפון אפריקה גורשה לקפריסין. הם היו הרוב שקבע את שגרת החיים במחנות. השני הדימוי השלילי של מעפילי צפון אפריקה שהביא להדרתם בחיי – המחנות. דימוי שליווה את הצפון אפריקאים מארץ מולדתם דרך קפריסין עד למדינת ישראל והזין גם את מערכת היחסים הבינעדתיים בישראל. השלישי מיסוד שיגרת חיי המחנות שאורגנו בידי מעפילי – שארית הפליטה. בכול מחנה פעל מנגנון שכלל מזכירויות, ועדות שונות והמרכזית שבהן ועדת עלייה. למעשה ועדות התרבות והספורט, נוטרות, ועד המשפט, הספרייה, הדואר והקפיטריה. ועדת העלייה, שהייתה הוועדה המרכזית בכול מחנה אוישו במעפילים ממזרח וממרכז אירופה. המזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף אוישו אף הן בידי מעפילים אלה.

החסם הרביעי השפה היידית שהמוגרבים לא שלטו בה. כלפון פוני שלום, מעפיל מ'יהודה הלוי' סיפר – שעם הגעתם לקפריסין נשאלו המעפילים המוגרבים אם הם ספרדים או אשכנזים? הוא לא הבין את השאלה וענה, "אנחנו יהודים ולא יודעים מה זה ספרדי או אשכנזי". כששאלו אותם אם הם מדברים יידיש? "שאלנו מה זה יידיש? ואמרנו שאנחנו מדברים עברית. זה הפליא אותם".  חוקרי מחנות הגירוש טענו שחסרונה של שפה משותפת הקשתה על קליטת והסתגלות מעפילי צפון אפריקה. גם לרוב מעפילי מזרח ומרכז אירופה לא הייתה שליטה בעברית אבל הם תקשרו עם השליחים הארץ ישראלים ביידיש. בין מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו דוברי עברית רהוטה ששלטו גם בצרפתית ויכלו לשמש 'גשר' או 'מתווכים' בין המעפילים הצפון אפריקאים לכלל המעפילים והשליחים. בנוסף גם לפליטים היהודים אירופאים שהעפילו מצפון אפריקה והכירו את תרבות המגרב ואת השפה המוגרבית, לאחר שהייה של שנים לא מעטות שם, עשוי היה להיות תפקיד מגשר בין שתי אוכלוסיות המעפילים.

החסם החמישי הופעתם החיצונית של המעפילים הצפון אפריקאים מאחיהם מאירופה למרות שלא – כולם היו שחומי עור. משקובעו חסמים אלה השתלבות הצפון אפריקאים הייתה כמעט בלתי אפשרית. כלפון טען: "כנראה שלא ידעו כלום על יהודי צפון אפריקה".  כאמור, ילדי 'דרור' מהספינה 'אקסודוס' השכילו לתאר את השוני: "יחד אתנו נוסעת גם קבוצת יהודים מאפריקה הרחוקה, אנשים שחומי פנים וחסונים".  מפגשם הראשון של ילדים עם יהודים שחומי עור שלא האמינו כי גם הללו יהודים. ]…[ "לעולם לא שמעו אודות יהודים כאלה". כלומר, 'הצבע והגזע' אפשר שמילאו תפקיד בהדרת המוגרבים כבר בקפריסין.

כלפון תיאר את יחסם של מעפילים יוצאי אירופה כלפיו. הוא הורחק מאוהל המגורים המשותף בו שכנו גם מעפילים מאירופה, כי "הוועד שלהם החליט כי הם אינם רוצים להתערות בקרב יוצאי מרוקו". ]…[ "מיד יריתי לעברם אתם באתם ממחנות ריכוז ? נרדפתם על ידי נאצים ואתם רוצים הפרדה גזעית עם יהודים". הוא סיפר שכשהלכו הוא וחבריו להתרחץ במקלחות הציבוריות במחנה 55 הם הבחינו בהתקבצות של אנשים, שנאספו לצפות בהם. לימים נודע לו וחבריו שמעפילים אירופאים חשבו שיש לנו זנב, כיוון שבאו מאפריקה. זיכרון דומה היה גם למעפילים נוספים מהספינה 'יהודה הלוי'. בראיון אישי עם ז'ק פרץ, ממעפילי 'יהודה הלוי', אמר ש"ניצול שואה שאל אותו מנין באת? והוא ענה מאפריקה. ניצול השואה אמר 'אוכלי אדם'. בתשובה אמר לו ז'ק אנחנו מאפריקה תרבותית ולא 'אוכלי אדם".  הדימוי של יהודי צפון אפריקאי 'אוכל אדם' ובעלי זנב לא זנח את המעפילים המוגרבים לאורך שהייתם במחנות. וכך הלכה למעשה התעצבה הלאומיות המאוחדת של המדינה נקבעה כבר בקפריסין על פי 'צבע וגזע'.

החסם השישי הפעילות הפוליטית האינטנסיבית של התנועות הציוניות במחנות. התארגנות התנועות – בקפריסין לפי 'קיבוץ בדרך' נועדה לגייס מעפילים ולהפנותם לקיבוצים. מצד אחד התארגנות כזו סייעה למעפילים בסדר וארגון כולל אספקה מרוכזת של מזון ]מנות, ב.ד[, ומצד שני היא "הקלה על השליטה של הגופים הוולונטריים" במחנות שעמדו בראש מערכת קבלת ההחלטות ועסקו בניהול חיי היום יום בהם. מעפיל שהצטרף לתנועה מסוימת זכה ביתרונות נוספים.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון.

יהודה הלוי אונייה

ההעפלה הספונטנית והלא ממוסדת 'הבריחה' הייתה התגובה הצפון אפריקאית על הפסקת – –ההעפלה הממוסדת מצפון אפריקה. מאות מעפילים שנשארו במחנות עולים זמניים באלג'יר ובמחנות מעבר בדרום צרפת, מסוף שנת 1947 ועד הקמת המדינה, הצליחו לעלות לפלשתינה א"י וגורשו – לקפריסין. השליחים והפעילים המקומיים המשיכו לפעול למען 'הבריחה' בדרך לא דרך למרות המשאבים המצומצמים שהעמידו לרשותם הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב'. 'הבריחה' הסתייעה בדרכונים מזויפים שסופקו למאות מוגרבים ואיפשרו להם להגשים את חלום השיבה לציון לפלשתינה- א"י. מאות יהודים צפון אפריקאים הצטרפו לספינות שנועדו להעלות את שארית הפליטה לפלשתינה- א"י. אפשר היה לזהות בכך ניצנים דומים לפעילות 'הבריחה' כפי שקרתה באירופה, אך בקנה מידה מצומצם. מושג 'הבריחה' יוחס עד כה ל'בריחה' של יהודי אירופה ממזרח אירופה למערבה ונועד למנוע הגירתם בעיקר לארצות אחרות מאשר לפלשתינה א"י. לעומתם, היהודים מצפון אפריקה רצו רק לשוב -לציון'. 'השאלת' המושג נועדה להראות שמונחים כמו עלייה, 'העפלה', ו'בריחה' אינם נחלת האתוס הציוני שזוהה עם יהדות אירופה בלבד. מאות מעפילים מצפון אפריקה עלו ב- 32 ספינות מנמלי צרפת ואיטליה לפלשתינה א"י הוכיחו שהקהילות היהודיות סייעו יחד עם פעילים מקומיים ושליחים למען – העלאת יהודים בתנאים לא תנאים.

מדיווחי השליחים עלה חשש מפני עלייה המונית מצפון אפריקה שלא תיקלט בפלשתינה א". וזו -אחת הסיבות להיקף ההעפלה המצומצם מצפון אפריקה. למרות שהתנועה הציונית/הסוכנות היהודית חששה לגורל היהודים מפרעות נוסח 'הפרהוד' בעיראק בשנת 1941  היא לא נקטה באמצעים למנוע פרעות ביהודי המגרב מפני שלהערכתה לא נשקפה סכנה מיידית לקהילות היהודיות שם. זאת, חרף ההתראה על מהומות צפויות בצפון אפריקה שנשלחה מ'אטלס' ]צפון אפריקה[ למוסד לעלייה ב'. אבל גם לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר היישוב המאורגן והמדינה לא נערכו להתמודד עם התפרצויות ופוגרומים מצד האוכלוסייה הערבית במדינות המגרב כפי שקרה עיר אוג'דה )יולי .(1948

מחד גיסא התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל וליצור עובדות דמוגרפיות ופוליטיות ובכך להגשים את חזון 'הבית הלאומי ליהודים'. מאידך גיסא, יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם. אלמלא התנאים שנוצרו אחרי השואה ניתן להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים באותה תקופה לעלות לארץ ישראל.

ספרות המחקר שעסקה בהעפלה בכלל ומצפון אפריקה ולוב בפרט לא התייחסה למעפילים עצמם. המחקר הנוכחי בא לתקן את הסיפר של האחרונים שהודר כאמור מהאתוס הציוני. הם שוכנו בעיקר במחנה 55 – – 'רובע הארלם' בקפריסין. דיוקן המעפילים המוגרבים ששורטט במחקר הוא של –צעירים בגיל גיוס ומשפחות בנות שלושה עד עשרה ילדים. למעלה ממחצית המעפילים היו צעירים וצעירות בודדות, תופעה לא אופיינית לקהילות יהודיות מוגרביות באותה עת. נתון זה עמד בסתירה מסוימת לדיווחי השליחים. רוב המעפילים היו מסורתיים דתיים וביניהם צעירים מתנועות ציוניות -שהוכשרו בתנאים לא תנאים ודוברי עברית דיים לפזר את הערפל ביחס להעפלה מהמגרב – – לא –משיחית אלא – – שיבת ציון אידאולוגית. המעפילים המוגרבים היו בעלי משלח יד דומה לזה של מעפילי -שארית הפליטה. התאקלמותם הייתה מינימלית והם לא היו שותפים בתהליכי קבלת ההחלטות במחנות. הם הודרו ממקומות תעסוקה למרות שלחלקם היו כישורים למלא תפקידים הן בהוראת העברית והן בעבודות לא מקצועיות. המעפילים לא היססו לבטא את תסכולם במחאות, הפגנות, בריחות וגם באיומים לחזור לארצות מוצאם. המעורבות הבלתי נלאית של התנועות הארץ ישראליות במגרב ובקפריסין שימרה את הסטטוס קוו של החלוקה הפריטטית של העולים לפלשתינה א"י. הצפון – אפריקאים שלא הכירו את המערכת הפוליטית הארץ ישראלית עברו קואופטציה בקפריסין שנמשכה גם במדינת ישראל.

דימוים של המעפילים מצפון אפריקה היה שלילי והועצם בדיווחי שליחי התנועות הסוציאליסטיות והדתיות הארץ ישראליות, מפקדי הספינות ומלוויהן. לדימוי של יהודי המגרב היו מספר פנים: החברתי תרבותי הם היו מקבץ של 'פושעים וזונות'; הפוליטי הם היו 'פשיסטים'; והדתי- הם היו בורים ועמי ארצות. שליחים לא היססו להטיל ספק ביכולתם של יהודי מהמגרב להיקלט בפלשתינה א"י. ובעיקר חששו מהשפעתם על אופייה של המדינה שבדרך. דימוי שלילי זה השפיע -במישרין ובעקיפין על מקבלי החלטות ועל מדיניות העלייה מצפון אפריקה לאחר קום המדינה. דימויים שליליים אלה לא היה בהם כדי לקרבם במחנות אלא גרם לתסכולם וניכורם. יהודי צפון אפריקה נתפסו כ'חומר' לא רצוי ולא מתאים בעיני הממסד הציוני בפלשתינה א"י. בשלב מוקדם מאד להקמת – המדינה דימויים אלה יצרו בסיס לסידרת מאמרים בעיתון 'הארץ', בחודש פברואר 1949 , וחיזקו את החשש של היהודים האירופאים שבנו והכריזו על הקמת המדינה מפני 'קרנבל' העלייה ההמונית מארצות האסלאם.

מדיניות הסוכנות היהודית כלפי קהילות יהדות צפון אפריקה אחרי מלחמת העולם השנייה התנהלה בארבעה הקשרים: האוניברסלי הטיפול בשאלת ארץ ישראל מול אומות העולם; האירופי – –הבריחה' והצלת שארית הפליטה; האזורי פעילות המוסד לעלייה ב' מנמלי הים השחור ומנמלי –אירופה בצרפת ואיטליה; המקומי העפלה והתחלת 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה מהמגרב. –התנאים בהם פעלה התנועה הציונית היו לעיתים לא מציאותיים. וסדר העדיפות לעלייה נקבע לפי האינטרסים האלה. לכן, יש מקום להתייחס ברגישות מלהסיק מסקנות על בסיס הספרות המחקרית, מסמכים ועדויות בלבד. קריאה שנייה ושלישית של המסמכים בארכיונים לא נועדה לשרת את מדיניות של התנועה הציונית או להצדיקה. ההיסטוריוגרפיה הרשמית הישראלית אינה חסינה בפני ביקורת לגיטימית מבלי לגרוע ממהלכיה ותרומת הסוכנות היהודית להקמת המדינה היא לאורך שנות הארבעים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה העדיפה את עליית שארית הפליטה. מדיניות עלייה זו כלפי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה השפיעה על עיצוב מדיניות הסלקציה בשנות החמישים של המאה שעברה.

סיפר ההעפלה לפלשתינה א"י נפרש בספרות המחקרית, ביומנים ובזיכרונות מהתקופה שלפני קום המדינה. יומנים וזיכרונות אישיים של בעלי תפקידים נטו להציג את הפן האישי של שליחותם ובדרך כלל לא היו ביקורתיים כלפיה ולא כלפי הממסד הציוני. פרסומים רשמיים על ההעפלה האדירו את פעילותם של אישים בממסד הציוני. פרסומים אלה לא תמיד הסתמכו על מקורות ארכיונים ובחלקם לא צוינו בהם תאריכים. גם מקומם של ארגונים שלקחו חלק בהעפלה הפלי"ם, הסוכנות היהודית, –ההסתדרות הציונית והמוסד לעלייה ב' לא נפקד מפרסומים אלה. חלקן של התנועות הפוליטיות –שהיו שותפים לתהליך ההעפלה "הקיבוץ המאוחד', 'מפא"י', , 'אגו"י', 'בית"ר' ו'הפועל המזרחי ' לא – –קופח. חלק מפרסומים אלה התעלם מההעפלה מצפון אפריקה ומלוב וחלק העלה 'מס שפתיים' כלפיה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 162 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר