דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון.
ההעפלה הספונטנית והלא ממוסדת 'הבריחה' הייתה התגובה הצפון אפריקאית על הפסקת – –ההעפלה הממוסדת מצפון אפריקה. מאות מעפילים שנשארו במחנות עולים זמניים באלג'יר ובמחנות מעבר בדרום צרפת, מסוף שנת 1947 ועד הקמת המדינה, הצליחו לעלות לפלשתינה א"י וגורשו – לקפריסין. השליחים והפעילים המקומיים המשיכו לפעול למען 'הבריחה' בדרך לא דרך למרות המשאבים המצומצמים שהעמידו לרשותם הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב'. 'הבריחה' הסתייעה בדרכונים מזויפים שסופקו למאות מוגרבים ואיפשרו להם להגשים את חלום השיבה לציון לפלשתינה- א"י. מאות יהודים צפון אפריקאים הצטרפו לספינות שנועדו להעלות את שארית הפליטה לפלשתינה- א"י. אפשר היה לזהות בכך ניצנים דומים לפעילות 'הבריחה' כפי שקרתה באירופה, אך בקנה מידה מצומצם. מושג 'הבריחה' יוחס עד כה ל'בריחה' של יהודי אירופה ממזרח אירופה למערבה ונועד למנוע הגירתם בעיקר לארצות אחרות מאשר לפלשתינה א"י. לעומתם, היהודים מצפון אפריקה רצו רק לשוב -לציון'. 'השאלת' המושג נועדה להראות שמונחים כמו עלייה, 'העפלה', ו'בריחה' אינם נחלת האתוס הציוני שזוהה עם יהדות אירופה בלבד. מאות מעפילים מצפון אפריקה עלו ב- 32 ספינות מנמלי צרפת ואיטליה לפלשתינה א"י הוכיחו שהקהילות היהודיות סייעו יחד עם פעילים מקומיים ושליחים למען – העלאת יהודים בתנאים לא תנאים.
מדיווחי השליחים עלה חשש מפני עלייה המונית מצפון אפריקה שלא תיקלט בפלשתינה א". וזו -אחת הסיבות להיקף ההעפלה המצומצם מצפון אפריקה. למרות שהתנועה הציונית/הסוכנות היהודית חששה לגורל היהודים מפרעות נוסח 'הפרהוד' בעיראק בשנת 1941 היא לא נקטה באמצעים למנוע פרעות ביהודי המגרב מפני שלהערכתה לא נשקפה סכנה מיידית לקהילות היהודיות שם. זאת, חרף ההתראה על מהומות צפויות בצפון אפריקה שנשלחה מ'אטלס' ]צפון אפריקה[ למוסד לעלייה ב'. אבל גם לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר היישוב המאורגן והמדינה לא נערכו להתמודד עם התפרצויות ופוגרומים מצד האוכלוסייה הערבית במדינות המגרב כפי שקרה עיר אוג'דה )יולי .(1948
מחד גיסא התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל וליצור עובדות דמוגרפיות ופוליטיות ובכך להגשים את חזון 'הבית הלאומי ליהודים'. מאידך גיסא, יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם. אלמלא התנאים שנוצרו אחרי השואה ניתן להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים באותה תקופה לעלות לארץ ישראל.
ספרות המחקר שעסקה בהעפלה בכלל ומצפון אפריקה ולוב בפרט לא התייחסה למעפילים עצמם. המחקר הנוכחי בא לתקן את הסיפר של האחרונים שהודר כאמור מהאתוס הציוני. הם שוכנו בעיקר במחנה 55 – – 'רובע הארלם' בקפריסין. דיוקן המעפילים המוגרבים ששורטט במחקר הוא של –צעירים בגיל גיוס ומשפחות בנות שלושה עד עשרה ילדים. למעלה ממחצית המעפילים היו צעירים וצעירות בודדות, תופעה לא אופיינית לקהילות יהודיות מוגרביות באותה עת. נתון זה עמד בסתירה מסוימת לדיווחי השליחים. רוב המעפילים היו מסורתיים דתיים וביניהם צעירים מתנועות ציוניות -שהוכשרו בתנאים לא תנאים ודוברי עברית דיים לפזר את הערפל ביחס להעפלה מהמגרב – – לא –משיחית אלא – – שיבת ציון אידאולוגית. המעפילים המוגרבים היו בעלי משלח יד דומה לזה של מעפילי -שארית הפליטה. התאקלמותם הייתה מינימלית והם לא היו שותפים בתהליכי קבלת ההחלטות במחנות. הם הודרו ממקומות תעסוקה למרות שלחלקם היו כישורים למלא תפקידים הן בהוראת העברית והן בעבודות לא מקצועיות. המעפילים לא היססו לבטא את תסכולם במחאות, הפגנות, בריחות וגם באיומים לחזור לארצות מוצאם. המעורבות הבלתי נלאית של התנועות הארץ ישראליות במגרב ובקפריסין שימרה את הסטטוס קוו של החלוקה הפריטטית של העולים לפלשתינה א"י. הצפון – אפריקאים שלא הכירו את המערכת הפוליטית הארץ ישראלית עברו קואופטציה בקפריסין שנמשכה גם במדינת ישראל.
דימוים של המעפילים מצפון אפריקה היה שלילי והועצם בדיווחי שליחי התנועות הסוציאליסטיות והדתיות הארץ ישראליות, מפקדי הספינות ומלוויהן. לדימוי של יהודי המגרב היו מספר פנים: החברתי תרבותי הם היו מקבץ של 'פושעים וזונות'; הפוליטי הם היו 'פשיסטים'; והדתי- הם היו בורים ועמי ארצות. שליחים לא היססו להטיל ספק ביכולתם של יהודי מהמגרב להיקלט בפלשתינה א"י. ובעיקר חששו מהשפעתם על אופייה של המדינה שבדרך. דימוי שלילי זה השפיע -במישרין ובעקיפין על מקבלי החלטות ועל מדיניות העלייה מצפון אפריקה לאחר קום המדינה. דימויים שליליים אלה לא היה בהם כדי לקרבם במחנות אלא גרם לתסכולם וניכורם. יהודי צפון אפריקה נתפסו כ'חומר' לא רצוי ולא מתאים בעיני הממסד הציוני בפלשתינה א"י. בשלב מוקדם מאד להקמת – המדינה דימויים אלה יצרו בסיס לסידרת מאמרים בעיתון 'הארץ', בחודש פברואר 1949 , וחיזקו את החשש של היהודים האירופאים שבנו והכריזו על הקמת המדינה מפני 'קרנבל' העלייה ההמונית מארצות האסלאם.
מדיניות הסוכנות היהודית כלפי קהילות יהדות צפון אפריקה אחרי מלחמת העולם השנייה התנהלה בארבעה הקשרים: האוניברסלי הטיפול בשאלת ארץ ישראל מול אומות העולם; האירופי – –הבריחה' והצלת שארית הפליטה; האזורי פעילות המוסד לעלייה ב' מנמלי הים השחור ומנמלי –אירופה בצרפת ואיטליה; המקומי העפלה והתחלת 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה מהמגרב. –התנאים בהם פעלה התנועה הציונית היו לעיתים לא מציאותיים. וסדר העדיפות לעלייה נקבע לפי האינטרסים האלה. לכן, יש מקום להתייחס ברגישות מלהסיק מסקנות על בסיס הספרות המחקרית, מסמכים ועדויות בלבד. קריאה שנייה ושלישית של המסמכים בארכיונים לא נועדה לשרת את מדיניות של התנועה הציונית או להצדיקה. ההיסטוריוגרפיה הרשמית הישראלית אינה חסינה בפני ביקורת לגיטימית מבלי לגרוע ממהלכיה ותרומת הסוכנות היהודית להקמת המדינה היא לאורך שנות הארבעים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה העדיפה את עליית שארית הפליטה. מדיניות עלייה זו כלפי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה השפיעה על עיצוב מדיניות הסלקציה בשנות החמישים של המאה שעברה.
סיפר ההעפלה לפלשתינה א"י נפרש בספרות המחקרית, ביומנים ובזיכרונות מהתקופה שלפני קום המדינה. יומנים וזיכרונות אישיים של בעלי תפקידים נטו להציג את הפן האישי של שליחותם ובדרך כלל לא היו ביקורתיים כלפיה ולא כלפי הממסד הציוני. פרסומים רשמיים על ההעפלה האדירו את פעילותם של אישים בממסד הציוני. פרסומים אלה לא תמיד הסתמכו על מקורות ארכיונים ובחלקם לא צוינו בהם תאריכים. גם מקומם של ארגונים שלקחו חלק בהעפלה הפלי"ם, הסוכנות היהודית, –ההסתדרות הציונית והמוסד לעלייה ב' לא נפקד מפרסומים אלה. חלקן של התנועות הפוליטיות –שהיו שותפים לתהליך ההעפלה "הקיבוץ המאוחד', 'מפא"י', , 'אגו"י', 'בית"ר' ו'הפועל המזרחי ' לא – –קופח. חלק מפרסומים אלה התעלם מההעפלה מצפון אפריקה ומלוב וחלק העלה 'מס שפתיים' כלפיה.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון.