סלקציה


גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%aa%d7%94

הדברים הבאים, בחלקם מותרם לפרסום בחלקם – אסורים. הצרפתים מתייחסים באהדה למפעל העלייה, ואני מעוניין שתכתבו זאת. אולם עם זאת – וזאת אל תפרסמו – צפויה סכנה שהצרפתים יפסיקו את העלייה אם הערבים יעמדו על כך. הארצות הללו קשורות בליגה הערבית, ואין ספק שאם זו תדרוש, ובעקבותיה ארצות אפריקה – העלייה תפגע. ולכן אני קובע – אין לנו זמן ! עלינו לעלות את היהודים בהקדם !.

ובסיכום יש מאה ועשרים אלף נפש היכולים ורוצים לעלות מיד. הייתי רוצה שיעלו תוך שנה אחת. אבל כיוון שאומרים שזה בלתי אפשרי, אני חושב שעליהם לעלות בתוך שנה – שנתיים.

במשך שבעה וחצי חודשי התקציב של שנה זו – העלייה החלה באוגוסט – עלו לארץ רק 16.500 ולא רק מצפון אפריקה אלא מכל קצווי העולם, כלומר, פחות מ-2.000 לחודש, והרי הכל מדברים על 30.000 בשנה – שהם 2.500 לחודש. 25.000 לשנה הכמות המוקצבת לצפון אפריקה היא הגידול הטבעי של היהודים במרוקו ובתוניסיה בלבד. בקצב כזה אין אנו מקטינים את האוכלוסייה היהודית במרוקו ובתוניסיה. באסיה אחת בתוניס אמרו לי : " אתם לא נותנים להכניס לארץ משפחות גדולות בגלל הסלקציה הסוציאלית – הכוונה היא למספר הנפשות במשפחה על כל איש עובד, אבל בן גוריון אמר " עשו ילדים – ועשניו ילדים.

עלי ציין הישג חשוב בתחום הקליטה. מאותם 16.500 שקלטנו לאחרונה – רק 8% הצטרפו לקרוביהם ; 73% נקלטו בחקלאות. אנו חסרים בארץ מועמדים להתיישבות חקלאית, ולולא יהדות צפון אפריקה – לא היו לנו מתיישבים חדשים. גם בתנועה מהעיר אל הכפר, וגם התנועה החלוצית המגיעה לקיבוצים אינן מספקות מתיישבים.

היהודים בצפון אפריקה שואלים : " מדוע דווקא עלינו נגזר התכנון בעלייה ? הנה הגיעו לארץ בתוך 3 – 4 שנים 700.000 יהודים, והם הסתדרו. מדוע עלינו לסבול ולא לעלות, מצבנו כל כך קשה ?

כיום אין שום אפשרות לקיים תכנון של עלייה מצומצמת. הנה הגיעו עכשיו ידיעות ראשונות על צורך בעלייה דחופה מתורכיה. תורכיה חתמה חוזה צבאי עם עיראק. הדבר וודאי ישפיע על חיי היהודים שם. היהודים רגישים לנעשה, וכבר אנו מצפים בדרישות לעלייה. הדבר יתבטא בתוספת של 6.000 עולים בשנה. התנגוס תוספת זו בעלייה מצפון אפריקה ?.

המימון לקליטת העלייה בממדים מוגדלים צריך להימצא משני מקורות : מחוץ לארץ, אך בעיקר מן הארץ : שינוי בכיוון הגדלת שער הדולר הניתן לסוכנות, מיסוי על מותרות, מיסים על מכוניות, מיסים על נסיעות לחו"ל וכדומה, וכן גם בנייה ארעית, למרות הכיעור שבה.

מוטה עלייה ללא תכנון, מאשר תכנון המעכב עלייה ?

העיתונאים המטירו עלי שאלות רבות :

  • האם אפשר לארגן עלייה גדולה בזמן כל כך קצר ?
  • רוב העולים הולכים לחקלאות – וזה טוב.אך דרושים לכך תקציבים מוגדלים, מאין ?
  • מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות, ציגל, ביקר גם הוא בצפון אפריקה, והוא סיפר לנו שבצפון אפריקה קיימת סלקציה קיצונית, וכי הוא מצדד בה. מה דעת הסוכנות על כך ?
  • ישנן שמועות שצפויה עלייה מרומניה. האם הדבר לא ישפיע על הגבל העלייה מצפון אפריקה ?

השבתי להם :

" כאשר תגיע עלייה ממזרח אירופה נתמודד עם הבעיה. בנוגע לסלקציה קיצונית. לא מדובר בסלקציה סתם, בפסילה. ישנה סלקציה סוציאלית ובריאותית. את דעתי שלי לא הבעתי אך השאלה היא שאחרי כל הסלקציות מתדפקים על דלתות העלייה 120.000 יהודים  ואני דיברתי על הגדלת מכסות העלייה.

המאבק שלי בתוך הנהלת הסוכנות הוא על הממדים. הוויכוח על 60.000 נמשך זה חצי שנה. אלה היודעים כמה נחוצה עלייה גדולה בשביל יהודי צפון אפריקה, ובכל זאת מתנגדים לה, מזכירים לי את סיפור הקדירה של שלום עליכם :

ראשית, לא לקחתי אצלך קדירה, שנית, הקדירה הייתה שבורה, ושלישית החזרתי לך אותה – ראשית, כביכול, אין המצב הפוליטי קשה שם ; שנית, אין יהודים הרוצים לעלות וכו' וכו……..

סיירתי בצפון אפריקה שישה שבועות ולמדתי על הנעשה שם ; המצב הפוליטי והכלכלי אכן קשה. אבל אני אומר : אם התכנון יעכב את העלייה, תהיה עלייה בלי תכנון. אני דורש : נביא אותם לשיכון ארעי, נמצא להם עבודה, נראה…..ותראו שזה יסתדר, כפי שהסתדר הכול עד עכשיו.

הרי אלה שהגיעו במסגרת העלייה הגדולה שבאה עד עכשיו לא הפסידו דבר וגם אנו לא הפסדנו. השנה היא שנת בחירות, הכול עסוקים, אבל שם – יהדות של חצי מיליון נפש, והיא גוססת, גוועת ברעב. אינך יכול לומר להם : " לכו לצרפת או לדרום אמריקה ".

אסור לנו להשאיר את היהודים שם. אם הממשלה והסוכנות היהודית, כל היישוב היהודי בארץ – לא ימצאו את הסכומים המינימאליים הדרושים לקליטתם המיידית – יש להכריז על עלייה בלי תכנון. נמצא להם אוהלים, ואחר כך – עבודה.

חוכמת עשיית העלייה היא – יש להעלות יהודים לארץ בכל רגע, תמיד, כאשר יש אפשרות לעשות זאת. עלינו לזכור : לא לעתים קרובות מתגלות אפשרויות של יציאה מארצות הגולה. היום אפשר להוציא יהודים מצפון אפריקה. אם לא עכשיו – אימתי ?

מתוך מכתב ממרוקו אל הנהלת הסוכנות. – נתפרסם ב " ידיעות אחרונות " , 1956.

"על פי בית דין של מעלה ועל דעת בית דין של מטה הננו מבקשים ממעלתכם להעלות אותנו 150 יהודים בין 80 אלף ערבים……כבר ביקרו אצלנו הציונים ורשמו אותנו, אף לבסוף רצו להעלות רק את הבחורים הבריאים ונשרנו דואגים על הזקנים והזקנו איך יישארו בין גויים ואין מי שידרוש עליהם רחמים…..קחו אותנו לעבדים וכל מה שתוציאו עלינו ועל הוצאות עלייתנו תנכו מעבודותינו ומלחמינו בבואינו לישראל. "

גירוש ילדים מישראל למרוקו-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

גירוש ילדים מישראל למרוקוהסלקציה במרוקו

פרשה זו היא מן העגומות והאפלות בהתנהגות הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה ממרוקו: מדינה, אשר קיבלה את ״חוק השבות״, גירשה ילדים יהודים ללא שום הליך משפטי למדינות ערביות עוינות. לאחר הגירוש ״מחלקת הנוער של הסוכנות נתמנתה לחקור את עצמה״, ומן הדין־וחשבוך עולים הפרטים הבאים: – גנזך, 5558/9/ג, מסמך15003, דין וחשבון גירוש 6 ילדים למרוקו, מרץ 1953.   נספח ב' יובא בהמשך.

שישה ילדים ילידי קזבלנקה, בני 15-13, עלו ארצה בדצמבר 1952 במסגרת עליית הנוער: ארמנד דיין בן 13, ארמנד כהן בן 15, חיים עזרזר בן 14, סלומון רביבו בן 13, אלברט אמר בן 13, ויעקב סבה בן 13. כל ששת הילדים יחד הואשמו בכעשרה מעשי כייסות וגניבות (אין פירוט על הגניבות של הילדים, אך בין היתר מצוין שגנבו סיגריות וסדינים). כן הואשמו הילדים על־ידי מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית בבריחות ממוסדות מחלקת הנוער. בגלל כל אלה הוחזרו ששת הילדים למרוקו בפברואר 1953. וכך נכתב בדין־וחשבון:

כל הגורמים היו בדיעה שיש להחזירם. הפניה הראשונה הופנתה אל המנהל החינוכי של המחלקה [לעליית הנוער] שנתן ראשון את ההסכמה להחזרתם. לאחר בירורים נוספים ולאור העובדה שאין כל אפשרות של סידור בשבילם, במצבם המיוחד … הוחלט על החזרתם. בדין־וחשבון לא מפורט מי היו הגורמים שהיו בדעה שיש להחזירם, ומי החליט להחזירם. ״הוחלט על החזרתם״ ־ נכתב סתמית.

מהדין־וחשבון עולה, כי ״החניכים לא הוחזרו נגד רצונם. נמסרה להם הודעה על כך לפני זה, והם לא סרבו כלל״.

בדיון ב״מוסד לתיאום״ בנושא גירוש הילדים, שנערך ב־15 במרץ 1953, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, כי ששת הילדים הוחזרו בהסכמתם ובהסכמת הוריהם; לא היה כל גירוש בכפייה, והיתה חליפת מכתבים עם ההורים; בדרך־כלל 5% מבין הנוער המגיע ממרוקו מופרעים מבחינה נפשית; במשך חמישה שבועות נאספו במשטרת חיפה שישים תיקים; לא ידענו מה לעשות, לא ניתן היה לרפא אותם מגזזת וגרענת, כי הם לא רצו להיכנס למסגרת, וכל אחד אמר; כתבו להורים שייקחו אותם בחזרה. כתבנו להורים, וכשהגיעה מהם תשובה, שלחנו אותם עם מדריך למרוקו.אצ"מ S100/512, פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 15 במרץ 1953

משה קול מצדיק, כמובן, את גירוש הילדים, אך מסלף את העובדות. הוא מציין שבמשך חמישה שבועות נפתחו שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה ־ בעוד הדין־וחשבון מציין רק כעשרה תיקים. גם חליפת המכתבים עם הורי הילדים לא הוצגה בדין־וחשבון; אפילו אם היתד, חליפת מכתבים עם ההורים, ונאמר להם שהם מוחזרים למרוקו ־ האם יכלו להגיב; ״לא, אל תשלחו אותם. אנחנו לא מוכנים לקבלם״? היש הורה שאינו מוכן לקבל את בנו חזרה? בדיון ב״מוסד לתיאום״ אמר ק־גוריון למשה קול;

כתבתי לך, שאם יתברר שלפי החוק דבר זה אסור – לא ניתן לעשותו.

הבעיה העיקרית היא: למה מביאים ילדים כאלה, זה אסון וחרפה. קשה לתפוס את הדבר למה אין בוררים בחורים אלה לפני עלותם?״ הנה כי כן, לבן־גוריון עדיין לא ברור, שגירוש שישה ילדים מארץ יהודית למדינה ערבית, ללא שום הליך משפטי ־ אינו חוקי. לאיזה בירור חוקי המתין בךגוריון ? והרי הוא לא מינה ועדה כלשהי שתבדוק את גירוש הילדים! אך הוא מצא לנכון לנזוף במשה קול על שאין בוררים מספיק את עליית הנערים ממרוקו. ברור היה לבן־גוריון שגירוש הילדים אינו חוקי, וכבר באותו יום, 15 במרץ 1953, כתב מכתב ״בקשה״ לחברי ההנהלה הציונית:

יש הסכם, כידוע לכם, שחלק גדול של העלייה יתנהל על־ידי ההנהלה הציונית בתנאים מסויימים שלא אעמוד עליהם עכשיו. אבל עלי להעיר שגירוש יהודים, ולו ילדים, מתנגד לחוקי הארץ ובשום אופן אינו בסמכות ההנהלה, ועלי לבקש [ההדגשה שלי] מכם בכל הכבוד, שלא ייעשה להבא דבר כזה בלי ידיעה ובלי הסכמה מוקדמת מצד הממשלה, וברור שהסכמה זו לא תינתן, אם יימצא שהדבר מתנגד לחוקי ישראל״. גנזך, 5558/9/ג, מכתב ראש הממשלה לחברי ההנהלה הציונית,  15 במרץ 1953

 גם דבורה הכהן, שבספרה עולים בסערה מצדיקה את הסלקציה, מתייחסת לגירוש ששת הילדים, אך לא קראה את ״הדין־וחשבוך של מחלקת הנוער על גירוש הילדים – כך, לפחות, עולה מ״המראה מקום״ בספרה. היא מסתמכת על דברי משה קול בלבד בדיון ב״מוסד לתיאום״, ואף הגדילה לעשות בקובעה ״עובדה״ ־ כאילו היו ילדים אלה היו חולי־נפש:

" שישה חניכים של עליית הנוער, שהתגלו כחולי נפש, היו מוקד סערה שהתלקחה בסוכנות: משפחותיהם והוריהם של הנערים נשארו במרוקו, ואותם שלחו ארצה, ומחלקת עליית הנוער, בצעד יוצא דופן, החליטה להחזיר נערים אלה לבתיהם ".

הערת המחבר : הכהן, עולים בסערה, עמוד 311. כן מציינת כהן, שתוך חמישה שבועות היו לילדים שישים תיקים פליליים במשטרת חיפה. היא הסתמכה רק דיווחו של משה קול – בעוד מקריאת ה " דין וחשבון " ניתן להגיע למסקנה, שמדובר בכעשרה תיקים בלבד, וכל עניינם כייסות .

מובן שבשום מקום ב״דיךוחשבון״, אף לא בדיון ב״מוסד לתיאום״, לא נקבע שילדים אלה היו חולי־נפש. הקריאה להקמת ועדת חקירה בעניין גירוש הילדים לא נענתה, וכך פורסם ביום 19 במרץ 1953 ״גילוי דעת״ מטעם ועדה של עולי מרוקו, ובו נכתב:

" נשארנו מוכי תמהון והשתוממות, ששה נערים ניצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. שישה מרוקנים בני 13-12 ניצחו [את] מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב … נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות. כלומר, לטמיון ולאבדון … האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים והפסיכופאטיים שעלו מארצות שונות מאז קום המדינה? … האם שר החינוך והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו? אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה ציבוריות שתחקור ב״ענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור. גנזך ג/5558/9, מסמך 15086, גילוי דעת – גירוש הילדים, במרץ 1953 – נספח ג' שיובא בהמשך….

למעשה עלה נושא הסתננות גנבים וזונות בקרב העולים לדיון בהנהלת הסוכנות כבר בנובמבר 1951. חבר הנהלת הסוכנות, ד"ר ניר, אמר אז:

אין אנו יכולים לגרש גנב יהודי מן הארץ, אבל הרשות בידנו שלא להכניס אותו. כל גנב יהודי בארץ, יש לו הזכות לשבת בבית־הסוהר במולדתו״. אצ"מ S100/937, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, 5 בנובמבר 1951

להחזרת ששת הנערים לא התנגד איש מקרב השרים וחברי הנהלת הסוכנות – אף שלכולם היה ברור, שהדבר נוגד את ״חוק השבות״ ואת מערכת המשפט בארץ.

דו"ח על הילדים שהוחזרו למרוקו

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

א .נ.הסלקציה

הננו מתכבדים בזה להביא לכב' אח הגלוי דעת הבא:

פרשה עגומה ומזעזעת שלא היה לה תקדים התחוללה לפני שלושה שבועות במדינת ישראל. ששה נערים יוצאי מרוקו שהועלו לארץ ע"י הסוכנות היהודית במסגרת עלית הנוער הוחזרו למרוקו, דבר החזרתם פורסם בעתונות והידיעה הדהימה רבים מבין יוצאי מרוקו ובודאי גם יהודים אחרים.

אין אנו מגיבים על המקרה דנא בתור מרוקנים אשר הפטריאוטיזם  לעדה פועם בקרבם אלא בראש ובראשונה כיהודים, כציונים, אשר ראו תמיד במדינת ישראל את תכלית חייהם ושנעשו לאזרחים מושרשים ומשולבים בחיי המדינה.

אנו רואים בהחזרתם השרירותית של הנערים כהפרת אחד היסודות של מגילת העצמאות האומר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה ולקבוץ גלויות," ללא הדגשה מה צריך להיות טיבו ואפיו של העולה החוזר לציון.

נשארנו מוכי תמהון והשתוממות. ״ששה נערים נצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. /ששה מרוקנים בני 12 ו-13 נצחו מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב, זוהי עובדה התובעת חשבון נפש ומתן תשובה מידית.

נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות , כלומר לטמיון ולאבדון.

האם זה לא אכזרי כלפיהם וכלפי הוריהם, אשר ללא ספק תלו תקוות מרובות באפשרויותיה של המדינה – להציל את ילדיהם מצפרני הגולה, לחנכם, לחדש את נעוריהם ולטעת בלבם אהבה לאדם, לעבודה ולמולדת.

אולם האכזבה המרה שבטח ינחלו הוריהם ולא רק הוריהם תוריד פלאים ערכה של המדינה בעיני יהודים וגויים. מתברר שאין ביכלתה של המדינה לחנן ילדים מסוג זה.

לשם מה הועלו, איפוא, ״הנערים״?

לשאלה זו אנו דורשים מהגורמים החנוכיים בארץ לתת את דעתם.

ענין החזרת ״הנערים', יצר תקדים מסוכן מאד אשר תוצאותיו מי ישורן.

האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים ופסיכופאטים שעלו מארצות שטונות מאז קום המדינה?

לשם מה כל הקרבנות הנדרשים מאזרחי מדינת ישראל ומיהודי התפוצות, הלא לשם ממון מפעל קבוץ גלויות ולא לשם החזרת עולים.

אנו תובעים ממוסדות המדינה שנוי רדיקלי בגישה לבעיות כאלה.

לכל בעיה חנוכית יש לחפש פתרונות ע״י גיוס עזרתם ונסיונם של מחנכים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אשר אינם חסרים כלל וכלל במדינת ישראל.

לא תתכן בשום אופן ובשום פנים החזרת יהודי באשר הוא יהודי לחיי גולה ולא חשוב מה ארץ מוצאו. שום נמוק אינו יכול להצדיק החזרת "הנערים" לגולה.

האם שר החנון והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו?

אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה צבורית שצחקור בענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור.

מדינת ישראל הוקמה כדי לגאול אח העם היהודי והאדם היהודי, והלא דבריו של עמוס הנביא: ״ונטעתם על אדמתם ולא ינטעו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה׳ אלוקיך״.

בשם ועדה יוזמת של עולי מרוקך בירושלים

גד כהן – 19.3.53

לכל המעוניין לפנות לכתובת : גד כהן בית מזמיל 175/2 ירושלים

מבצע יכין-עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

 

ואילו בפריס, פינתה ממשלת מנד פראנס, ב – 6 בפברואר 1955, את מקומה לממשלת אדגאר פור. מנדס פראנס עמדמבצע יכין בראש ממשלת צרפת שבעה חודשים בלבד. אך התגברות מעשי הטרור במרוקו, המרידה באלג'יריה, והסיוע המצרי הפעיל לתנועות השחרור הערביות בצפון אפריקה, הגבירו בפריס את התחושה כי מדיניותו הפייסנית של מנדס פראס פשטה את הרגל. בדומה להלוך הרוחות בישראל, כן גם בצרפת התחזקה ההרגשה, כי דרושה יד תקיפה כלפי מצרים וכלפי המורדים באלג'יריה ובמרוקו. תחושה זו חיזקה את מגמת ההתקרבות בין צרפת וישראל וממשלת אדגאר פור הייתה משוכנעת שסיוע לישראל נגד מצרים – מחלש בסופו של דבר, את יכולתה של מצרים לסייע לאלג'יריה.

הידוק היחסים בין ירושלים לפריס שיפר את יכולתה של ישראל לעקוב אחר מצבם של היהודים בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. אך החרפת המצב הפנימי במרוקו וערעור הביטחון הציבורי שם, הגבירו בישראל את המאבק לביטול מדיניות הסלקציה, ולהכרזת העלייה ממרוקו כ " עליית הצלה ". בתשובה להצעה לסדר היום של ח"כ בר-יהודה, הביא שר האוצר, לוי אשכול, ב – 23 בפברואר 1955, תוכנית דו שניתי להעלאתם של 60 עד 80 אלף יהודים מצפון אפריקה, מרביתם ממרוקו. בנאום בכנסת, אמר אשכול : " אין בישראל שום מניעה להמשך העלייה, יען כי חוק השבות מבטיח זכות עלייה לכל יהודי המבקש לעלות ארצה. אלא שבעיית היסוד העומדת לדיון והדורשת פתרון דחוף היא שאלת האמצעים הכספיים העצומים וכאן יש לנו מגבלות מצערות ". אשכול הוסיף : " החל מחודש אוגוסט 1954, נתחדשה העלייה המאורגנת מצפון אפריקה ובמיוחד ממרוקו. ההנחה שלנו היא כי במרוצת 12 החודשים הקרובים, אפשר יהיה להביא בדרכים המאפשרות גם קליטה, כ – 30 אלף איש. על הממשלה ועל " המוסד לתיאום " לדון בכך ולהחליט כיצד לטפל בנושא זה. אפשר לחזור אומנם לדרך שהלכנו בה עד כה, בעת העלייה ההמונית של רבבות ומאות אלפים ; ואפשר לנהוג עוד פעם בשיטה של מחנות מעבר, ממחנות למעברות והמעברות להתיישבות, אך אשפר אולי גם להיאחז בדרך של תוכנית דו שנתית או תלת שנתית ".

אשכול ציין כי הוא עצמו מצדד בתוכנית דו שנתית להעלאתם של 60 אלף עד 80 אלף איש. בדרך זו, הוא אומר, אפשר יהיה להימנע מחבלי קליטה קשים ומיותרים ולמנוע אחר כך ירידה. אשכול סיים באומרו : " לו היה קיים צורך להעלות בבת אחת את כל 300 אלף יהודי מרוקו, אזי עם כל הרצון הטוב – היינו נתקלים בחוסר אפשרות גמור, וזאת מפאת המצב הכלכלי בארץ ומשום היענותו הרופפת של העם היהודי למבצעי העלייה והקליטה. מוטב, אפוא, להישאר בגדר התוכנית הדו שנתית, לטובת מדינת ישראל והעולים גם יחד ". מתוך הערה זו היה ברור שאשכול מתנגד לרעיון כי העלייה מצפון אפריקה, תיחשב " עליית הצלה " ועל כן יבוטלו לגבי כללי הסלקציה. אך מאחר שבאותה שנה עמדו להיערך בחירות חדשות לכנסת, קיים היה חשש שנושא העלייה ינוצל לניגוח הממשלה במלחמת הבחירות. כדי לצקת תוכן ממשי לדברים שאמר לוי אשכול בכנסת, כינס ראש הממשלה, משה שרת, ביום ה 28 בפברואר 1955, התייעצות בין כמה אישים המעורבים בנושאי העלייה והקליטה. בהתייעצות נטלו חלק לוי אשכול, גיורא יוספטל, ברל לוקר, אליהו דובקין, יצחק עילם – מנכ"ל משרד העבודה – ודו טנא – מנכ"ל משרד השיכון.

אשכול פתח והסביר כי בתקציביהן של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית גם יחד, אין מספיק אמצעים למימון עלייתם של 25 אלף יהודים, בשנת 1955. אך נוכח ההתפתחויות בצפון אפריקה, תובעת הסוכנות היהודית להגדיל את מספר העולים ל – 40 אלף. אשכול אמר כי קיימת תוכנית להקמת 100 משובים עם 10 אלפים משפחות המונות 100 אלף נפש. אך לדעתו " לא יקרה שום אסון ", אם תוכנית זו תתבצע במשך 4 שנים ולא בתקופה קצרה יותר.

גיורא יוספטל, שבדרך כלל נימנה עם חסידי הסלקציה, היה מודע עתה לחומרת המצב בצפון אפריקה והוא הציע להגדיל את מכסת העלייה ב – 10 אלפים נפש. גם אליהו דובקין צידד בכך. אולם אשכול דחה הצעה זו בתקיפות. הוא אמר כי אין לו כסף למימון הגידול בעלייה ואף לא מקורות תעסוקה חדשים. הוא הזכיר, כי בישראל שורר כבר מחסור בעבודה וכי שרת העבודה, גולדה מאיר, תובעת במפגיע להעסיק את המובטלים בעבודות דחק שונות. אז מנין יבוא הכסף ? יוספטל ודובקין הציעו לגייס את הכסף הדרוש לכך בישראל עצמה – אם על־ידי הגדלת מס ההכנסה, או על־ידי ביטול הסובסידיות והטלת מס על חומרי בנין.

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

ביטחון, עוני ושליחי הסוכנות בצד תיאורם של יהודי צפון אפריקה באופן שיגביר את המרחק המנטלי בין הקוראים הישראלים לבינם, חתר אילון להציג את המוטיבציה לעלייה בקרב יהודי צפון אפריקה באור שלילי. כאמור, מאז שנות הארבעים רווחה ההנחה שמדינת ישראל היא מקום מקלטם של יהודים נרדפים. הסכנה לחייהם ולביטחונם של היהודים ברחבי העולם הייתה הסיבה להקמתה של מדינת היהודים וביטול מדיניות השערים הפתוחים עמד בניגוד חריף לכך. על אילון היה לשמוט את הקרקע תחת הטיעון של עלייה כמקלט ליהודים נרדפים:

" שאלתי כל יהודי אשר פגשתי: האם נשקפת סכנה ליהודי טוניסיה? כולם ללא יוצא מן הכלל, כולל אנשי הפדרציה הציונית, אמרו כי לדעתם אין סכנה מידית נשקפת ליהודי הארץ […] הדעה הכללית המתקבלת לחלוטין על הדעת היא שבשנים הקרובות אין סכנה אנטישמית נשקפת לעדה היהודית בטוניסיה […] יתכן שיחול שינוי במצב הזה לאחר שיצאו הצרפתים, אבל זוהי אפשרות כה תיאורטית וכה בלתי מציאותית שאין ליחס לה חשיבות מרובה"

הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .חשוב לציין, שלוש שנים לאחר פרסום הסדרה, כבר הייתה טוניסיה עצמאית ויציאת הצרפתים הייתה למציאות.

בצד ההערכות הללו ששמע אילון בצפון אפריקה היו יהודים שטענו כי אכן נשקפת להם סכנה. אולם אילון דאג לטעת בקוראיו את התחושה שאין להסתמך על תיאורים אלה:

" הוא [אחד מצעירי כפר בהרי האטלס] מספר על פחד היהודים מפני המוסלמים. גם הוא מבטא אותה פסיכוזה אי רציונלית של פחד, שתקפה את יהודי מרוקו בחמש השנים האחרונות […] כולם הם אומרים, כי הם פוחדים מן המוסלמים, שחייהם בסכנה אבל אף אחד אינו יכול להצביע  על סיבות הפחד הזה ".

אילון הוצרך להסביר לקוראיו מדוע יש להאמין בעיקר ליהודים הסבורים שלא נשקפת להם סכנה. 'במידה שהאנשים פרימיטיבים יותר, בה במידה הם מאמינים אילון הציג את מידת הסכנה  בסכנה, במידה שהם מפותחים יותר, מאמינים פחות'. שנשקפה ליהודי הכפרים בהרי האטלס בהעמידו את הכפריים היהודים באור מגוחך:

" הם סבורים כי נשקפת להם סכנה, אם כי איש אינו יכול להצביע על סימנים והוכחות ברורות בסביבתו שלו, אם להוציא קטטות שוק, המתקיימות לא רק בין יהודים למוסלמים כי אם גם, ויתכן מאד כי במידה רבה יותר, בין מוסלמים לבין עצמם. אבל הסכנה הזאת נשכחת ברגע שמדברים על תשלום לכיסוי חלק מהוצאות הנסיעה. ברגע שדורשים 10 אלפים פרנק […] שוב אין, כפי הנראה, סכנה ליהודי  מרוקו "

. אילון הדגיש שכל הטענות בדבר סכנה ביטחונית ליהודי צפון אפריקה מקורן באנשי הסוכנות. 'הם [אנשי מחלקת העלייה] מספרים ליהודים התמימים שאינם מתלהבים כלל לעלות כי זוהי ההזדמנות האחרונה […] שאם לא יעלו עכשיו לא ירשו להם אף פעם לעלות […] הם טוענים את תורת הקטסטרופה, אסון צפוי ליהודי טוניסיה בסכמו את הסדרה כתב אילון ש'אם סכנה מידית היא  אם לא יעלו מיד לישראל'. הנימוק להעלאתם המידית של יהודי צפון אפריקה לישראל – אין לנימוק זה על מה להסתמך.

מה הייתה אם כן לשיטתו הסיבה לרצונם של היהודים לעלות? בנוסף לסכנה הצפויה להם היו גורמים אחרים לעלייה, כמו אהדה לרעיונות התנועה הציונית או שאיפות דתיות. אילון נטה לפסול גם אותם. הוא הסביר ש'הם קרובים לציונות, אבל אי אפשר לדבר על תנועה ציונית בטוניס גם את משקלם של מניעים דתיים נטה אילון לגמד. הוא אמנם ציין שבקרב כפריים מסוימים קיימות גם שאיפות על רקע דתי: 'אצל הכפריים קיים משהו אחר, מעין אהבה פרימיטיבית, מיסטית בעיקרה ל"ארץ ישראל" ושנאה עוורת ל"אומות העולם"'. אולם בהמשך הסתייג מחשיבותו של אותו רגש משיחי, והדגיש שהסיבה המרכזית לעלייה היא 'פסיכוזה המונית שמעודדים באופן שיטתי השליחים […] פסיכוזה של "הכל עולים נעלה גם אנחנו". בחברה המסורתית הזאת, הבנויה משפחות משפחות, לעיתים גדולות מאד […] לא קשה לפסיכוזה כזו להיווצר'

הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .בהקשר זה חשוב לציין כי דווקא בטוניסיה הייתה התנועה הציונית משמעותית ביותר עבור היהודים ובעלת השפעה רבה. ראו, חיים סעדון, התנועה הציונית בתוניסיה 1918-1948 ,עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"ג.

זעקת יהודי מרוקו – יצחק משה עמואל

עליה ״מובחרת״ (סלקציה)זעקת יהודי מרוקו 0-ה

הקושי הגדול בקליטת העלייה הקודמת ומעוט האמצעים לקליטת העליה החדשה הביאה את שיטת הברר, סלקציה, בעלית יהודים מצפון אפריקה. הוראות מיוחדות נשלחו אל משרדי מחלקת העליה בקזבלנקה ואל רופאי המיון עלי ידי משרד הבריאות ומחלקת העליה, והנה הוראות מספר, כפי שפורסמו בזמנו ,״סלקציה משפחתית:

א. משפחה העולה כולה .ויש בה איש אשר צריכים־לפרנס;אותו,דבר זה ישמש עיכוב לעלית המשפחה.

ב. איש אשר צריכים לפרנס אותו׳ פרושו: נכה אשר איננו זקוק לטיפול רפואי ולא יהיה זקוק בגלל נכותו זו. לטיפול כזה בעתיד, אבל נכותו שוללת ממנו את האפשרות להתפרנס בכוחות עצמו (זקן, עוור, גרם׳ קטע ועוד).

ג. איש החולה במחלה מדבקת (שחפת, צרעת׳ עגבת ועוד); או מחלה אשר תדרוש טיפול רפואי ממושך במוסד (מחלות לב,־כליות וכ״ו), או מחלת רוח לא יימנה על סוג ״איש אשד צריכים לפרנס אותו הוא ייפסל ולעליה. במקרה שאין המשפחה מוכנה להפרד מעל הזה, לא תוכל לעלות. במקרים מיוחדים מסוג זה אשר יהיו נימוקים בכל זאת להעלותם, יהיו טעונים אשור מיוחד מטעם משרד הבריאות בירושלים.                                                                                        

חולים במחלות הנתנות לרפוי על ידי טיפול קצר, כגון: גרענית, גזזת ועוד יקבלו את רפויים במחנות הרפוי של מחלקת העליה־ בחו״ל, או .ב"שער העליה״ בחיפה.                                                                                           

מפרנסים                                                                                                 

א. מפרנס — פירושו: גבר או אשה, במצב בריאות משביע רצון וגילו אינו פחות מ־16 שנים ולא עלה, על 40.  

ב. מועמד לעליה׳ שעבר את גיל 40, יחשב כמפרנס ויוכל לעלות עמ משפחתו בתנאי. א. אם הוא מסוגל לעבודה גופגית; או ב, אם יש לו מקצוע, שהוא׳ מסוגל לעבוד בו ושיוכל להתפרנס ממנו בארץ.

זקנים

א. אין להעלות זקנים אשר אין מפרנסים במשפחתם. העולה אתם אשר אין להם קולטים בארץ.

ב. .זקן״ — פרושו: גבר או אשה בגיל למעלה מ־40, אשר אינו נמנה על סוג ״מפרנסים׳׳׳ לפי ההגדרה בסעיף ״מפרנסים׳».

״נדרשים״

עולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ, שבהם תלויה פרנסתם, יועלו רק לאחד שיוכח כושר קליטתם אצל הקרובים הדורשים את עליתם.

בעלי אמצעים

עולים בכל הגילים, אשר מחלקת העליה תווכח שהם בעלי אמצעים די הבטחת קיומם בסידור עצמי — יוכלו לעלות ובלבד שלא יהיו חולים במחלות מדבקות. בעלי אמצעים החולים במחלה שתדרוש טיפול רפואי במוסד, או אישפוז — אשורם לעליה מותנה בהסכמת משרד הבריאות״.

להצדקת שיטת הסלקציה בעליה אשר בכנסת מר משה שרת ז״ל ראש הממשלה דאז, ביום 2.9.55, כדלהלן: ״חלילה לנו לזנוח את השיטה הזאת — שיטה מבורכת של עליה מבוררת, אלא אם־כן תהיה החרב החדה מונחת על הצואר. על כל פנים׳ אין טעם מעשי או מוסרי לבטל כיום את שיטת הברר לגבי מרוקו, שם רשומים כבר עכשיו כ־60 אלף מועמדים לעליה, אשר כשני שלישים מהם עמדו במבחן כללי ד,ברר״.

חטא קדמון זה של הסלקציה לגבי עלית יהודי צפון אפריקה גרמה לכך, שעם סגירת שערי מרוקו ב־1956, נותרו יהודים רבים במציאות קשה בגולה ולא זכו לעלות לארץ אבות.

מענין לציין שגם מר חנניה דהן, עסקן ידוע מקרב יהודי צפון אפריקה, הצדיק שיטת הסלקציה וכתב, כדלהלן:

״אם רצוננו בעליה שקטה וקונסטרוקטיבית אשר תהיה מלווה בתכנית קליטה מחושבת עלינו לתמוך במדיניות העליה הקיימת, מבלי לשחרר את עצמנו ואת המדינה מלהכין דרכי הצלה לעת הצורך. עליה המונית בלתי ממוינת, פרושה חוסר תכנון בקליטה, פתיחת מעברות חדשות, הגברת חוסר העבודה, והעמסת מקרים סוציאליים על חשבון העם והמדינה. כבר מדגישים שמאז החל המבצע ״מהאוניה לכפר״ העולים נקלטים ללא קשיים, מבחינה חומרית ומבחינה רוחנית גם יחד. תנאי הדיור, מצב התעסוקה הטיפול ועוד. כל זה מראה על יסודות בריאים יותר בעליה ובקליטה״.

תושבי המעברות לפי ארצות מוצא : 1 בינואר 1953, מפקד של האגף לסטטיסטיקה של מחלקת הקליטה – הסוכנות היהודית.

 

טבלה מספר 10 : תושבי המעברות לפי ארצות מוצא : 1 בינואר 1953, מפקד של האגף לסטטיסטיקה של מחלקת הקליטה – הסוכנות היהודית.

ארץ המוצא                   משפחות                 אחוזים            נפשות            אחוזים

פולין                             3033                     5.0                 8205              3.9

רומניה                          14656                    24.3               34424            16.3

ארצות אירופה האחרות     1695                    2.8                 4337                2.1

עיראק                           18071                   30.0               79175             37.5

פרס                              3887                     6.5                 16455             7.8

תימן                             3323                      5.5                12214              5.8

ארצות אחרות באסיה        2172                     3.6                7421               30.5

מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה   3778                    6.3                 7421               6.0

לוב, טריפולי, טנג'יר         4319                     7.2                 17463            8.3

מצרים                           1788                     3.0                  6878              30.

צפון / דרום אמריקה        24                                                 54

לא מוגדרים                    3508                     5.8                   11673           5.5

סך הכל                         60254                    100.00             211044         100.00

מעברות לא מעטות הפכו לעיירות פיתוח : ירוחם, קריית מלאכי, שדירות, נתיבות, בית שאן, מגדל העמק, קריית שמונה ויבנה. אחרות הפכו לשכונות בפרברי הערים : גבעת אולגה בחדרה, עמישב בפתח תקווה, הקטמונים בירושלים, רמת אליהו בראשון לציון ועוד.

על ירושת המעברות אמר אריה שחר :

" ירושת המעברות הייתה חברתית בהנצחת הפער התרבותי עדתי. תושבי המעברות תפסו לא רק את הרובד התחתון בדיור, אלא גם הרובד התחתון בתעסוקה ובחינוך. עתידם בתחומי העבודה, השכלה, החינוך והשיכון היו מוגבלות ביותר " .

הממשלה והסוכנות נתנו עדיפות ליוצאי אירופה לא רק לשיכון, אלא אף במיקומו באזורי הארץ המרכזיים, שניתן להגדירם כ " רצועת המוביליות החברתית " – מגדרה עד נהריה ; בעוד יוצאי צפון אפריקה נשלחו להתיישבות בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים, שבהם היו התנאים הסוציו אקונומיים גרועים.

הנתונים על מגורי העולים לפי ארצות המוצא שלהם בשנים 1948 – 1953 מורים :

ב " רצועה המוביליות החברתית " גרו 96.700 עולים מיוצאי פולין, כלומר 83.2% מכלל עליית יהודי פולין בשנים 1948 – 1953, לעומת 23.000 יוצאי צפון אפריקה, כלומר 44.5% בלבד.

בתל אביב התגוררו 46.400 יוצאי פולין, המהווים כ-40% מכלל עליית יהודי פולין בשנים 1948 – 1953, לעומת 3.700 יוצאי צפון אפריקה, המהווים כ-7% בלבד

והמסקנה ברורה…………..

התיישבות העולים שעלו בשנים 1948 – 1953 לפי ארצות המוצא – באלפים

טבלה 11 : התיישבות העולים שעלו בשנים 1948 – 1953 לפי ארצות המוצא – באלפים

 

                     תימן    עיראק     מרוקו, תוניסיה וטנג'יר       פולין     רומניה   בולגריה, יוון ויוגוסלביה

ירושלים          3.9      12.2             8.5                          3.9         4.8           3.8

הצפון              6.1      14.7            10.0                         7.6         16.5          2.9

חיפה               2.9      11.3             8.5                          24.0       35.2         5.4

המרכז             20.6     31.0             10.8                      26.3         25.5         11.1

תל אביב           5.6       30.7           3.7                          46.4       29.0          20.8

הדרום             3.4       7.3              5.3                          2.1          6.3           0.5

לא ידוע            3.1       8.9              4.9                         5.9           6.7           3.2

סך הכל            45.8    11631          51.7                       116.2       124.0        47.6

 

העלייה מן המערב

יהודי המערב – ארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה – לא התלהבו לעלות ארצה, שכן מצבם החברתי, הכלכלי והפוליטי היה טוב. מצדן עשו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות כל שביכולתן לעודד יהודים אלה לעלות, משום חיוניותם למדינת ישראל שזה עתה קמה.

במאי 1952 התבטא חבר הכנסת אליעזר לבנה – מפא"י :

העלייה המערבית תכונותיה שונות מתכונות העלייה שזרמה אלינו בארבע השנים האחרונות. מועמדיה – בעלי ברירה, בעלי מקצועות, בעלי יוזמה טכנולוגית ועסקית, בעלי רקע דמוקרטי, ורובם בעלי אמצעים עצמיים גדולים או קטנים…..עיקר תועלתה – האיכות, לשון אחרת : כדי שהעלייה המזרחית והאוריינטאלית הגדולה מאוד תיקלט קליטה חברתית ומשקית דרושה לנו עלייה מערבית.

בשנת 1953 בחנה ועדה משותפת של הממשלה והנהלת הסוכנות את האפשרות לתת הטבות לעולי המערב, ובין היתר " שחרור משירות צבאי, מתן עדיפות לשיכון נאות והבטחת משכורת לשלושה חודשים.

בן גוריון תקף את הנהלת הסוכנות שאינה עושה די להעלות את יהודי המערב, שר הפנים, רוקח, וחבר הנהלת הסוכנות, מ' גרוסמן, היו הפעילים בקרב ההנהגה למתן הטבות ליהודי מערב אירופה ואמריקה.

ראש מחלקת ההסברה, זלמן שזר, טען כי תפקיד הציונות להכניס את יהודי המערב למעגל העלייה והוסיף : " האם היישוב בישראל – יוכל להתקיים – בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו ".

למרות כל ההטבות הללו לא נהרו יהודי מערב אירופה ואמריקה לארץ. היטיב לבטא מצב זה ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " כל החינוך הציוני שהיה במערב במשך 30 שנה, לא עמד בשעת מבחן. היהודים ומנהיגיהם לא רוצים לעלות ארצה.

בכל שלוש השנים 1952 – 1954 עלו מיבשת אמריקה רק 2981, ומארצות מערב אירופה – 2613 יהודים בלבד.

העלייה מאירופה ומאמריקה בשנים 1952 – 1954

מערב אירופה ואמריקה – 5594 – מזרח אירופה – 6781 – כלל העלייה 54.065

אחוז עליית היהודים מהארצות השלוות במערב אירופה ואמריקה היה כ-10 אחוז עליית היהודים מכל ארצות אירופה ואמריקה היה כ-23 בלבד. אילו לא בלמו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות את עליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחיד לעלייה המונית בשנים אלה – היה מתבצע בארץ שינוי דמוגרפי, אך לכך כידוע לא היו מוכנות.

באוגוסט 1955 הקצו הממשלה והסוכנות 9 מיליון לירות לקליטת 1.000 משפחות מן המערב. כדאי להשוות : לקליטת 1.000 משפחות מצפון אפריקה נדרשו 3 מיליון לירות בלבד, ובעוד גודל משפחה ממוצעת מצפון אפריקה עמד על 5.6 נפשות למשפחה – זו מאירופה עמדה 3.5 נפשות.

תוכניות הסוכנות לעליית יהודים מן המערב כללה :

1 – בניית שיכונים של 70 מטר רבועים – לעומת 40 מטר שיכון לעולה רגיל

2 – בניית הוסטלים עבור הצעירים – רווקים ורווקות.

3 – מתן הלוואות לבעלי מלאכה צעירים

4 – מתן חנות או בית מלאכה ללא תשלום לעצמאים

5 הלוואה תקציבית – מענק – של 15 אלף לירות לאלה שיילכו להתיישבות

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הציע לתת הטבות אלה גם לעולי צפון אפריקה בעלי מעמד חברתי כלכלי איתן – אך הצעתו נדחתה. חבר הנהלת הסוכנות מניו יורק, צבי לוריא, דרש להתנות מתן הטבות אלה לבעלי מקצועות נדרשים בלבד מקרב עולי אירופה – אך דרישתו נדחתה.

בסיכומו של דבר היה אפוא הקריטריון היחיד לקבלת הטבות אלה : היות העולה מארצות המערב.

אלא שגם הטבות אלה לא גרמו ליהודי המערב לעלות ארצה : בשנים 1955 – 1956 עלו מארצות מערב אירופה ויבשת אמריקה 2.222 יהודים בלבד.

ובאותה עת מתנהלת לה הסלקציה ביחס למאגר האנושי האדיר – והיחיד – בצפון אפריקה !…..היא באה לידי ביטוי בגיל העולים יוצאי צפון אפריקה – לעומת גיל העולים מאירופה ומאמריקה.

עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה 1951-195אבי פיקאר

מסלול קליטתם של העולים הנבחרים כוון כך שהם ימלאו את ייעודם: להיות הידיים העובדות של המדינה. הדבר לא נכפה עליהם אך הוצג כתנאי שבלעדיו לא תתאפשר עלייתם. הוותיקים היו אמורים להיבנות כלכלית מעבודתם של העולים מארצות האסלאם. נקבע אפוא שעל העולים, בכלל זה גם צעירים ומי שלא נכללו במסגרת עליית הנוער, להתחייב לשנתיים של עבודה חקלאית. הגבלת הגיל (35 בתחילה ומאוחר יותר 40) נקבעה לפי היכולת לעבוד עבודה גופנית קשה. היה ברור שזה יהיה עיסוקם של עולים אלה לאחר עלייתם.

הצורך בהתיישבות חקלאית גרם לכך שבתקופת העלייה הסלקטיבית הועברה הפעילות המרכזית של שליחי העלייה מריכוזי היהודים הגדולים בערים אל כפרים בהרי האטלס. נציגים של תנועת המושבים יצאו לחפש חקלאים ׳טבעיים׳, וניסו לארגן תושבי כפרים שלמים, להביאם לארץ כגופים אורגניים וליישבם במושבים בארץ. לצורך העלאת כפר שלם הצליחו לעתים להתגבר על תקנות הסלקציה. במקביל התקבלה מדיניות קליטה שקבעה שהעולים מצפון אפריקה יועברו ישירות מהאנייה לכפר. מדיניות זו החלה להיות מיושמת מאוגוסט 1954, ולקראת סופה של התקופה היה בקרב יהודי צפון אפריקה השיעור הגבוה ביותר של אוכלוסייה כפרית בהשוואה לילידי ארצות אחרות.

לטבוע בים של לבנטיניות׳: המניע התרבותי

הקולטים נחלקו כאמור לתומכים בגישה המשלבת ולתומכים בגישה המסתייגת. אולם גם בעלי הגישה המשלבת היו אמונים על תפיסת עולם שתרבות המערב נכונה יותר וראויה יותר לחברה הישראלית מתרבות המזרח. תפיסת עולם זו הייתה למעשה גם נחלתם של רבים מיהודי ארצות האסלאם, בוודאי בני המעמדות הגבוהים שבהם, שעברו עוד בארצות המוצא תהליך התמערבות.

שאלת זהותה התרבותית של החברה העתידה להתגבש בישראל הטרידה רבים ומדיניות הסלקציה נועדה בין השאר להתמודד עם החשש משינוי דמותה התרבותית של החברה הישראלית. באמצעות העלייה הסלקטיבית ביקשו הקולטים להביא ארצה יהודים מארצות האסלאם ובד בבד עם עלייתם לדאוג שיעברו תהליך סוציאליזציה שיביא להמרת ערכיהם הישנים בערכים ובנורמות של החברה הוותיקה. כך קיוו הוותיקים לשמור על הדומיננטיות שלהם ושל תפיסת עולמם למרות השינויים הדמוגרפיים הגדולים. מבחינה מסוימת אפשר לייחס ניתוח זה לגישה המחקרית שכיניתי ׳סולידריות מתנשאת׳, גישה שרואה בחיוב את שילובם של יהודי ארצות האסלאם בחברה הקולטת ואינה מייחסת לקולטים זדון במהלך הקליטה אך מצביעה על הסתייגותם מתרבותם של הנקלטים.

שילובם של יהודי ארצות האסלאם בתכניות העלייה, ׳האוריינטציה המזרחית׳, לא היה מובן מאליו בתנועה הציונית. הסיבות שהביאו להסתייגות מעלייה זו עד לשנות הארבעים צצו ועלו שוב בראשית שנות החמישים. ב־1951 כבר היה ברור שעליית המונים מארצות האסלאם משנה את ההרכב הדמוגרפי של המדינה ומאיימת על דמותו המערבית והחלוצית של היישוב.

הערת המחבר: שיעור האוכלוסייה הכפרית מכלל ילידי חו"ל היה 14.5 אחוזים; מיהודי תימן ועדן – 22.6 אחוזים; מילידי עיראק 10.6 אחוזים; מילידי פולין וברית המועצות 17 אחוזים ומילידי גרמניה ואוסטריה 15 אחוזים. יהודי צפון אפריקה היו 23 אחוזים מהאוכלוסייה הכפרית בעוד שיעורם בכלל האוכלוסייה היה 13 אחוזים. על כך בהרחבה ראו פיקאר, חלוצים נשכחים.

אמנם כבר הייתה לפני כן עלייה מסיבית מעיראק ומתימן, אך שם זו הייתה כאמור ׳עליית הצלה׳ ולא הייתה אפשרות להאט את קצבה. גם הסטראוטיפ של היהודי מארצות אלו לא היה כה שלילי כמו זה של היהודי מצפון אפריקה. זאת ועוד, יהדות צפון אפריקה הייתה הקהילה היהודית הלא־אשכנזית הגדולה בעולם. בתימן למשל היו רק 50,000 יהודים ובעיראק, התפוצה הגדולה ביותר בקרב עולי העלייה ההמונית, היו 125,000 יהודים. בשלוש ארצות המגרב (כולל אלג׳יריה) היו כמעט חצי מיליון יהודים, 85,000 מהם בתוניסיה, ובמרוקו לבדה חיו 250,000 יהודים.

הערת המחבר: שמלץ, העלייה ההמונית, עמי 19-18. 1951 הייתה גם השנה הראשונה, מאז 1882, ששיעורם של יהודי ארצות האסלאם בקרב העולים עלה על שיעורם של יוצאי אירופה. ב־1969, בשל שיעור הילודה הגבוה בקרבם ושיעורם הגבוה בקרב העולים, היו יהודי המזרח לרוב בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ (ליסק והורוביץ, מצוקות באוטופיה, עמי 113; פרם, יחסי עדות, עמי 45)

המספרים הגדולים הללו גרמו לחרדה מפני שיטפון שישנה את פניה של החברה הישראלית. הגבלת עלייתם של יהודי צפון אפריקה נראתה פתרון טוב. דוגמה לכך אפשר לראות במה שכתב רופא שגויס לשירות מילואים במעברה על דרי המעברות המזרחיים: ׳זאת היא שכבת עוני ודלות; חלאת [כך במקור]. בלונדון ניו יורק ופריז יש גם כן חלאת. אלא מהו האחוז שלה כלפי התושבים המסודרים יותר או פחות? האחוז אצלנו הוא כביר, הוא מהווה סכנה, סכנת הצפה עם כל הכרוך בה מבחינת היגיינה, תרבות, רמה מוסרית וכיוצא בהם […] אם זה ישאר כך […] יהיה זה עול היסטורי ולא משימה היסטורית; לא יהא זה קיבוץ גלויות אלא ״גלות מקובצת׳״. שיבא, מנכ״ל משרד הבריאות רב ההשפעה וחלוץ המחקר הגנטי בארץ, התנגד לעלייה בלתי סלקטיבית כי חשש לעתידו של העם ולכושרו האינטלקטואלי. לחיזוק דבריו הוא הסתמך על גנטיקאי אנגלי שטען שסקוטלנד ירדה מגדולתה משום שלא דאגה לשמור את כוח האדם האינטלקטואלי שלה.

יוספטל, ראש מחלקת הקליטה, הרבה להביע את חששותיו בשאלת הצביון העדתי שהמדינה לובשת. חששו הגדול היה שהארץ תרתיע עולים פוטנציאלים, ציונים מארצות המערב, בגלל היותה ׳מזרחית׳ מדי. בקיץ 1953 אמר יוספטל ש׳אי אפשר לספוג יותר׳. ריכוזי העולים הם ׳מלאי בורות וחסרי אידיאלים׳. רק בסלקציה חמורה ועלייה אטית יוכל לחול מפנה. לא רק הקשיים הכלכליים בקליטה הביאו לתמיכתם של חברים בהנהלת הסוכנות במדיניות של האטת העלייה ובחירת העולים. המורשת הקולוניאלית, שהמשיכה להשפיע לצד האתוס הלאומי, נתנה את אותותיה בתפיסת עולמם וגרמה להם לחשוש לאופייה המערבי והחלוצי של המדינה.

גולה במצוקתה-יהודה בראגינסקי

גם הצרפתים ישיבו את פנינו ריקם ויאמרו שאיננו יכולים לקלוט את היהודים האלה, ומדוע לדרוש את יציאתם משם. הערבים יעוטו על זאת בשמחה, הרי במו ידינו אנו נותנים בידיהם חומר נפלא להסברה אנטי ציונית.

סגל – חבר ההנהלה מארצות הברית – תרם תרומה גדולה לעניין הסלקציה. ידוע שמפלגתי היא נגד הסלקציה. הסלקציה הינה דבר רע. אפילו הצרפתים אמרו שלא יפה להשאיר סבא זקן אם שולחים את כל המשפחה. זה לא נאה מבחינה מוסרית ואנושית. יש לנו ויכוח עם יוזספטאל. איך אומרים לאדם רווק שאם הוא רוצה לבוא, עליו ללכת לקיבוץ, ואחרת לא יתנו לו לעלות ?. אני עצמי חבר קיבוץ וגם מי שאינם חברי קיבוץ, מבינים זאת יפה. לא יקרה דבר אם ילך לקיבוץ באופן זמני. אבל בחוץ לארץ קשה ליהודים להבין את האונס שישנו בדבר כזה. בכפר אחד השאירו אלמנה בת 38 ואת בתה בת ה – 18, משום שאמרו שבשבילם אין עבודה כאן. סגל הבין את ההיגיון של דברי, ואני מודה לו על עזרתו.

ההחלטה במוסד לתיאום הייתה שהגדלת העלייה – עד 45.000 לשנה  – תיחשב לא מאפריל אלא מדצמבר. אם נרצה נוכל לעשות זאת מדצמבר. דרוש לכך מאמץ, יוזפסטאל ואשכול יכולים להתגבר על כך מבחינת הנהלת החשבונות. אני נגד חלוקה כזאת, שבחודשים הראשונים יעלו 3.000 בחודש ואחר כך יגדילו כל חודש בכמה מאות, עד שיגיעו ל – 45.000. היום, לקראת עונת הגשמים אולי אי אפשר לקלוט יותר מ – 3.000 איש בחודש, אבל החל מינואר יש לקלוט 4.000 איש לחודש – והדבר הזה יכול להיעשות.

בישיבת הנהלה מיום 20.08.1955 אמרתי :

" ההנהלה הירושלמית בחרה בוועדה לקביעת מספרי העלייה, אך היא לא התכנסה. אילו ישבנו בוועדה כזאת, אולי היינו מונעים את הוויכוח הזה שלא הביא תועלת. אם עד למושב הוועד הפועל הציוני תוכל לשבת וועדה כזאת ותדון בפרטי תוכנית העלייה, יהיה בזה מן התועלת. לפנינו תוכנית של המוסד לתיאום, שאני חושב שבשום אופן אי אפשר לקבלה. בכל אופן צריך להכניס בה תיקונים. – לוי אשכול : למה לך לתקן את התוכנית ההיא, יש הצעה של 100.000, אני מעוניין במספר זה, בתנאי שתבוא בתוכנית כספית, גם תוכנית של 100.000 אפשר לעשות אבל לשם כך צריך לשנות את הממשל כדי שתשנה את כל התוכנית שלה. זאת אינני מציע. אני מוסיף שלוועדה הזאת יתן לנו אשכול את עזרתו, או הוא עצמו או על ידי פקידו. לא נוכל להעלים מהוועד הפועל הציוני שאין גם 45.000. כדי להבטיח מספר זה של 45.000, דרושה וועדה שתבטיח אפשרות לביצוע התוכנית הזאת.

מסרתי הודעה מסוימת ואני רוצה שהחברים יבינו את מצבי. אני בעד עלייה בלתי מוגבלת. כל מי שיכול לבוא ארצה צריך לבוא. אין תקווה להעביר החלטה כזו ליד השולחן הזה. אבל יחד עם זה אגיד משהו : במשך 6 – 7 שנות עבודתי במחלקת הקליטה, אני מתנהג בלויאליות כלפי מוסד זה. אני גם לויאלי כלפי הסלקציה שאני שונא אותה. אני לויאלי למספרים שמתקבלים פה. אבל אתם אינכם יודעים להעריך זאת. רציתי להשלים עם התוכנית של 45.000. כשחזרתי ממרוקו לפני ארבעה חודשים, הייתה תוכנית המינימום של 65.000, עכשיו תוכנית זו אינה ריאלית לגבי, מפני שיש יותר עולים.

זאת ועוד, הצעתי דבר דרסטי וקונקרטי, כי אני רואה שגם 45.000 לא נקלוט בכלים המצויים בידינו, מפני שהממשלה עדיין לא החליטה להכניס עולים אלה לצריפים ולאוהלים. אין החלטה איך להגדיל ממש את הקליטה. לדעתי, אפשר לשכן את אנשי הכפרים האלה באוהל או בצריף או בפחון, בסביבות באר שבע או מקום אחר. על זה היה ויכוח עקרוני בוועדה, והיא לא קיבלה את דעתי.

ומלים אחדות על יחסי החברות ונוהלי עבודה משותפת במוסד זה שאנו יושבים בו. בישיבת וועדת העלייה של הוועד הפועל הציוני שהתכנס באותם ימים בירושלים, הודיע שרגאי שההנהלה החליטה להעלות באוקטובר ובנובמבר 5.000 עולים בחודש. לא ידעתי שיש החלטה כזאת. לפגישה עם הצפון אפריקנים, בה נכחו פקידי הסוכנות, לא הוזמנתי, למרות היותי ראש מחלקת הקליטה. באותה פגישה הודיעו להם על 5.000 איש לחודש. לא ידעתי על החלטה כזאת אם כי אני מקבל אותה בשביעות רצון.

הדבר לא יכול להימשך כך. שרגאי הודיע, שהדבר קרה בשבת ואי אפשר היה לכנס את ההנהלה לישיבה – בערב. אני מוחה. אני, חבר ראשות מחלקת הקליטה, אינני יודע על החלטות שנתקבלו בהנהלה !   יכולתי לבוא גם בשבת, ויסלחו החברים הדתיים, הלא פיקוח נפש דוחה שבת. הועמדתי במצב טיפשי כלפי האנשים מצפון אפריקה. הם שאלו אתי היכן הייתי, ואמרתי שהייתי חולה…אני מבקש מיוזספטאל שיסביר כיצד מצא את האפשרות הפתאומית להגדיל את העלייה. הרי הייתה גם לי יד בכך שבוועדת העלייה יגיעו לאחדות דעות.

ולעניין הסלקציה. שאלה הומניטארית שאינה שייכת לקואליציה. הסיעה שלנו בוועד הפועל הציוני דנה בסלקציה וקיבלה החלטה נגדה. איננו רוצים שהדבר הזה ישמש תקדים, להאשים אותנו בהפרת תנאי הקואליציה. בישיבות הקודמות של הוועד הפועל הציוני העלתה המפלגה שלנו הצעת החלטה שלילית, הצביעו עליה והיא נדחתה. המפלגה שלנו היא נגד סלקציה….

הסלקציה-הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1956-1948

בפרסומים הרשמיים ניסתה הנהלת הסוכנות "לעדן" את ההחלטה על הסלקציה ותקנותיה החמורות, כך, למשל, ביוני 1953, בישיבת מועצת העלייה בהשתתפות העיתונות, הסביר רפאל את הסיבות לשפל בעלייה.

1 – סגירת שערי מזרח אירופה

2 – חיסול גלויות עיראק, תימן ולוב.

3 – אין עלייה מארצות המערב

4 – מוסדות העלייה לא הכריזו על שום גולה כארץ חיסול, אלא הכריזו על " עלייה נבחרת "

אכן "עלייה נבחרת" היא לגיטימית, באופן כללי – אך לא ניתן ללמוד ממנה על הסלקציה, שכוונה ליהדות צפון אפריקה…………

ועוד : הנהלת הסוכנות אכן פרסמה על ההחלטה ממרץ 1952 – לאשר למחלקת העלייה להעלות 6.000 נפש מתוך קהילות קטנות, שמספרן עד 100 משפחות, מדרום  תוניסיה ודרום מרוקו – אם יובטח סידורם של החולים במחלות מידבקות, הנכים והזקנים, שאין להם מפרנסים בארצות המוצא, על ידי הג'וינט והמוסדות המקומיים ;

אלא שהסוכנות היהודית לא סיפרה שתוכנית זו לא יצאה לפועל : הרי בלחצו של ד"ר שיבא ביטל בן גוריון החלטה זו ב "מוסד לתיאום".

בפרסומים הרשמיים של הסוכנות היהודים גם לא היה מידע על " חוליות המיון " שנשלחו רק למרוקו ותוניסיה.

סיכום השנים 1952 – 1954.

לאחר העלייה ההמונית בשנים 1948–1951, שבגינה הוכפל היישוב היהודי בארץ, קיוו קברניטי המדינה להמשך העלייה מארצות המערב ומאמריקה – אך אוכזבו. בעלייה ההמונית עלו יהדות בבל, תימן ולוב, וממזרח אירופה –כל היהודים החפצים בכך.

אחר כך הורד " מסך הברזל ", והמקור היחיד לעלייה המונית נותר אפוא מקרב כ-500.000 יהודי צפון אפריקה. אלא שהממשלה והסוכנות חששו משינוי דמוגרפי בארץ והפיכת מדינת ישראל לארץ לבנטינית נחשלת, ולכן התקינו את תקנות הסלקציה כלפי העלייה משם, ובכך בלמו אותה.

לשלוש שנים אלה – 1952 – 1954 תוכננה ותוקצבה העלאת כ-200.000 עולים וביניהם 60.000 עולים מצפון אפריקה, ומתוך זה 40.000 ממרוקו.

בפועל הגיעו בשלוש שנים אלה ארצה רק 54.065 עולים. מתוכם 22.493 מצפון אפריקה, ומכלל זה ממרוקו 16.076, מתוניסיה – 5973, ומאלג'יריה – 444.

כיצד בוצעה סלקציה זו, שמנעה את עליית יהדות מרוקו ?

1 – הקצאת מכסות נמוכות :

 בשלוש השנים האלה הוקצתה ליהדות מרוקו, על כ-270.000 תושביה, מכסת עלייה של 40.000 עולים בלבד. הריבוי הטבעי של יהדות מרוקו היה 4.5% בשנה, כלומר לשלוש שנים 1952 – 19564 – כ-37.500. מכאן שהקצאת מכסת העלייה שווה כמעט לריבוי הטבעי.

2 – אי ניצול המכסה :

 מתוך הקצאת המכסה של 40.000 עלו ממרוקו בפועל 16.076 בלבד. מכאן שבתום שלוש השנים האלה לא רק שיהדות מרוקו קטנה, אלא אף גדלה בכ-23.000 נפש.

3 סלקציה

רפואית וסוציאלית חמורה ובלתי אנושית. לפי תקנותיה, נחשב ל "זקן" אדם בגיל 35 ; ומשפחה בריאה שיש בה יותר משש נפשות, צריכה הייתה להיפרד מילדיה, שיעלו במסגרת עליית הנוער. כך נאלצו משפחות, הרוצות לעלות לארץ, להיפרד מיקירם או להפקירו, אם הוא חולה או זקן.

אומנם בשנת 1953 הועלה גיל ה "זקן" ל-40, אף היה מעבר לסלקציה משפחתית, ובשנת 1954 הועלה הגיל ל-45 – אך לא היה בכך ממש בהקלת התקנות. מבין חברי הממשלה והסוכנות תמכו בסלקציה דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גיורא יוספטל, זלמן שזר, א' דובקין, מ' גרוסמן, י' רוקח, נחום גולדמן, ברל לוקר ומשה שרת.

התנגדו לה יצחק רפאל ומחליפו שניאור זלמן שרגאי והשרה גולדה מאיר. יהודה ברגינסקי תמך תחילה בסלקציה, אך שינה את דעתו בסוף 1952, וכמוהו התנגד לה משה קול משנת 1953. כדי להצדיק את ההפליה במדיניות לגבי העלייה מצפון אפריקה, הסתתרו הממשלה והסוכנות מאחורי נימוקים שונים, שברובם לא היה ממש :

1 -קשיי הקליטה כתוצאה מהעלייה ההמונית.

לכאורה טענה זו כבדת משקל, כי אכן היו בעיות קשות בארץ בעקבות העלייה ההמונית ; אלא נימוק זה, אין בו ממש : הן לשלוש השנים 1952 – 1954 תוכננה עליית 200.000 עולים, כמחציתם ממזרח אירופה וממערבה, אך היא לא בוצעה לא משום קשיי הקליטה – אלא משום ששערי מזרח אירופה היו סגורים, והיהודים מארצות המערב לא רצו לעלות.

2 -קשיי תקציב.

גם נימוק זה איננו רציני, שכן תוכנית העלייה של 200.000 העולים בשנים אלה גובתה בתקציב של הסוכנות בסך כ-310 מיליון לירות – ועליו אמור היה להתווסף תקציב הממשלה למטרה זו. וכדברי חבר ההנהלה מ' גרוסמן בדיון על חידוש העלייה מצפון אפריקה : "איך אפשר לבוא ליהודי אמריקה ולבקש מגבית מיוחדת לטובת העלייה ?

הרי יאמרו לנו, מדוע אתם באים אלינו? הרי אתם מדברים על עלייה של 3.000 יהודים בחודש, ויש לכם תקציב של 110 מיליון לירות ". גם הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, אמר בנובמבר 1953 : " מתקציב העלייה ניצלנו רק 60% מהתקציב.

3 -יחס ישראל צרפת.

דוד בן גוריון, משה שרת, נחום גולדמן ושגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, טענו שעלייה המונית של יהודים מצפון אפריקה – יש בה כד לערער את השלטון הצרפתי במרוקו ובתוניסיה, משום שהיהודים לויאליים לשלטון הצרפתי.

במקביל, עלייה המונית של יהודים לישראל, הנמצאת במאבק יהודי ערבי – יש בה כדי לחזק את היהודים שם במאבקם כנגד הערבים, וכתוצאה – לקומם את הערבים הלאומניים במרוקו ובתוניסיה ולערער את השלטון הצרפתי. מסקנה : עלייה המונית מצפון אפריקה לארץ, יש בה כדי לערער את יחסי ישראל צרפת.

גם נימוק זה אינו רציני : הן לפחות בכפרי דרום מרוקו ותוניסיה, שם היה מצבם של היהודים קשה, לא התנגדו הצרפתים לעליית יהודי הכפרים, ואף הציעו את עזרתם לכך !

4 – אין יהודים ראויים או הרוצים לעלות לארץ.

בדיון בהנהלת הסוכנות בפברואר 1952 אמר ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין "אין עלייה מצפון אפריקה לא בגלל חוקי הסלקציה, אלא משום שהיהודים לא רוצים לעלות". זו טענה מיתממת ולא כנה ; שכן כאשר אומרים למשפחה מצפון אפריקה, הרוצה לעלות לארץ, שעליה לוותר על אחד או שניים מבני משפחתה, כלומר בעצם להפקירם בארץ ערבית – מה מצפים ממנה? שתסכים לכך?

ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, אמר בהזדמנות אחרת : " זה לא יהיה נכון לומר שיהודי צפון אפריקה אינם  מוכנים לעולת, אלא שאנחנו מרדימים אותם".

ועוד : הן משפחות רבות ממרוקו עברו את כל כללי הסלקציה הדרקונית, אף חיסלו את עסקיהם – אך גם לגביהן לא התאמצו הממשלה והסוכנות להביאן ארצה, כדברי שניאור שלמן שרגאי בספטמבר 1954 : 12.000 איש אושרו לעלייה לאחר סלקציה בצפון אפריקה. הם מחסלים את רכושם או שחיסלו אותו. אין בשבילם מקום במחנות, ואין אנו מסוגלים להעלותם. " למה לנו לדבר על הקלה בסלקציה, כשאיננו מעלים את הבריאים"

והמסקנה ברורה : "מעטה" זה הסתיר את הנימוק העיקרי למדיניות ההפליה בעלייה של יהודי צפון אפריקה : החשש לשינוי דמוגרפי בארץ, העלול להופכה ללבנטינית נחשלת.

סוף פרק שלישי.

עולים בִּמְשׂוּרָה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-אבי פיקאר

ההיבט העדתי של העלייה הסלקטיבית לא נעלם מעיני מבקריה, ואלה שראו את עצמם נציגי הנפגעים מתחו גם הם ביקורת על הסלקציה. ביקורת זו חצתה גבולות של אופוזיציה וקואליציה. למשל בכור שלום שטרית, שהיה שר בממשלה, ובאותם ימים גם עזב את מפלגתו המקורית, מפלגת הספרדים, והצטרף למפא״י, תקף את הסלקציה כאשר דיבר בוועד הפועל הציוני בשם הפדרציה העולמית של הקהילות הספרדיות. הוא הביע חרדה מהקיצוץ בעלייה ומהכתרת הקיצוץ בכותרת ׳סלקציה׳. המונח ׳סלקציה׳ זר ליהדות, אמר שטרית, יש מושג ׳ובחרת בחיים׳, ועל כן יש לבחור את אלה הרוצים לעלות ו׳למחוק את המילה סלקציה מתוך התנועה הציונית׳. גם חברו אליהו אלישר, שנותר במפלגת הספרדים, תקף את הסלקציה ואמר שהמצב כפי שהוא יש בו כדי ליצור אי־הבנה ולהשרות רושם של אפליה. ביקורת ציבורית על מדיניות העלייה הסלקטיבית באה גם מצד התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל. ומצד פעילים ציונים בצפון אפריקה. בביקורת זו עלה הנושא העדתי רק ברמז. למשל ההתאחדות ציינה ש׳התנאים הנדרשים מהעולה הצפון אפריקאי הם מוגזמים ומשפחות רבות שלמו ביוקר על חטאי האחראים׳.

הערות המחבר: התאחדות עולי צפון אפריקה לרפאל, 29.3.1953, ג״מ/43/ג/5558/4; תזכיר של התאחדות עולי צפון אפריקה, 9.4.1953, אצ״מ, 86/6239. רפאל הזמין את אנשי ההתאחדות לפגישה ושמע את תביעותיהם. הם ביקשו הקלות נוספות באישור העולים ורפאל טרח להעביר דרישה זו ללשכת ראש הממשלה (רפאל למשרד רה״מ, 22.4.1953, שם).

יצחק דוייב לבן־גוריון, 20.11.1952, ג״מ/43/ג/5558/4; החלטות ועידת ציוני צפון אפריקה במרסיי, פברואר 1953, אצ״מ, 86/6239; החלטות הכינוס האזורי של ארגון ציוני מרוקו, 21-22.3.1953 (בצרפתית), שם.

אולם למרות הביקורת בכנסת, בוועד הפועל הציוני ובמכתבים לסוכנות מיעטה דעת הקהל הישראלית להתייחם למדיניות העלייה החדשה אף שהייתה גלויה וידועה. לא היו מאמרים רבים בעיתונות שביקרו אותה ולא היו הפגנות רחוב. החשש מתגובה ציבורית חריפה היה חשש שווא. הקשיים שנוצרו בארץ עקב מלחמת העצמאות ועליית 700,000 עולי העלייה ההמונית הביאו רבים לשנות את יחסם לעלייה והכינו את הציבור להגבלתה. קולות בודדים של אנשי אופוזיציה מחרות וממפ״ם או של פעילים מיהודי צפון אפריקה מתחו ביקורת נוקבת על העלייה הסלקטיבית, אולם לא התחוללה סביבה סערה ציבורית.

המעבר למדיניות עלייה סלקטיבית לא נועד להאט משמעותית את העלייה אלא בעיקר להביא לשינוי הרכבה הדמוגרפי ולמנוע עלייתם של עולים נזקקים. תקנות מגבילות עלייה לא ננקטו בארצות שנשקפה בהן סכנה לביטחון היהודים או לחופש ההגירה שלהם. ארצות צפון אפריקה, שהיו תחת שלטון קולוניאלי יציב שהעניק ביטחון ליהודים, הוגדרו, כמו ארצות חופשיות במערב אירופה ובאמריקה, ארצות שמעלים מהן רק יהודים העומדים בקריטריונים של תועלת למדינה. אולם בעוד יהודי מערב אירופה ואמריקה לא נטו לעלות, הרי שבקרב יהודי צפון אפריקה היו שכבות חברתיות נרחבות למדי שביקשו לעלות, ולכן הופעלה מדיניות הסלקציה – שעקרונותיה נוסחו באופן כללי – בעיקר כלפיהם. ייתכן שלא רק צירוף מקרים ועיתוי עלייתם הביא לכך שיהודי צפון אפריקה היו הנפגעים העיקריים. ההחלטות כמו ׳נתפרו׳ עבורם. החשש מעלייה של רבע מיליון מיהודי צפון אפריקה ומ׳לוונטיניזציה׳ של החברה הישראלית תרם לקבלתה של מדיניות הסלקציה ולהקפדה עליה. מרגע שקובעו התקנות הן קיבלו עצמה משלהן וניתנה לגיטימציה מחודשת ורשמית להגבלה כלשהי של העלייה.

בקבלת מדיניות הסלקציה חזרה בה למעשה מדינת ישראל משתיים משלוש הנחות היסוד שעמדו בבסיס מדיניות העלייה הרשמית שנוסחה במגילת העצמאות: מדיניות שיבה, מדיניות הצלה ויחס משלב. העלייה והמועמדים לעלייה נמדדו על פי תועלתם למדינה ולא רק על פי מטרתה האידאולוגית של ישראל. מדינת ישראל המירה את כללי מדינת השיבה בכללי מדינת הגירה.

מדיניות הצלה עדיין הייתה המדיניות הרשמית. הגבלות העלייה כוונו רק למדינות שלא נשקפה בהן סכנה ליהודים. הן לא חלו על יהודים מארצות מצוקה, אולם השאלה מה היא סכנה ומתי יש לשנות את המדיניות העמידה לימים במבחן קשה את מדיניות העלייה מצפון אפריקה.

הגישה המשלבת, שראתה ביהודי ארצות האסלאם חברים שווים בקולקטיב ומועמדים ראויים לעלייה, עדיין שלטה בשיח, אולם רבים חששו מהשפעת השינוי החריף בהרכב הדמוגרפי על דמותה של המדינה. משקלם של הסדר הקולוניאלי ושל הגישה המסתייגת גבר.

הדילמה בין עלייה סלקטיבית לעלייה המונית, דילמה שליוותה את הציונות מראשיתה, שינתה את פניה. לפני קום המדינה הייתה סוגיית העלייה הסלקטיבית צבועה בצבע פוליטי־מעמדי, ועיקרה היה מאבק בין החוגים האזרחיים לתנועות הפועלים. לאחר קום המדינה נצבעה השאלה בצבע עדתי. זהותם הפוליטית של מרבית יהודי ארצות האסלאם, מועמדים מרכזיים לעלייה, לא הייתה ברורה. אפשר אף לומר שהיא לא הייתה מעניינת. ההנחה הייתה שהם יתגייסו לתנועה שתפרוס עליהם חסות. לעובדה שהם באו מהחלק ה׳ילידי׳ של המתרס הקולוניאלי הייתה השפעה רבה יותר.

לאחר שהתקבלה המדיניות החדשה החל יישומה המעשי, והוא נתקל בקשיים לא מעטים. מדיניות זו הייתה מנוגדת במידה רבה לחלקים מרכזיים באתוס הלאומי. אתוס זה היה עדיין גורם רב־השפעה על אנשי מנגנון העלייה כמו גם על המועמדים לה מבין יהודי צפון אפריקה. הדבר חייב התמודדות לא פשוטה עם הסתירה והעמיד בפני פעילי העלייה דילמות רבות.

הסלקציה- הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-1998

פרק חמישי – לקראת עצמאות מרוקו.

ערב הקמת המדינה מנתה יהדות מרוקו כ-270.000 נפש. במשך שש השנים הראשונות למדינה עלו ממרוקו פחות ממחצית מהריבוי הטבעי, ובסוף 1954 מנתה אוכלוסייה זו כ-300.000 נפש. לקראת עצמאות מרוקו הידרדר מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו.לממשלה ולהנהלת הסוכנות היהודית גם היה ברור ששערי מרוקו יינעלו עם קבלת העצמאות, ושצרפת אינה מונעת עלייה המונית ממרוקו – אך הן סירבו להכריז על יהדות מרוקו כעל "יהדות הצלה" והעלותה ארצה.

לאור מצוקתם זו של יהודי צפון אפריקה הציע ביוני 1955 ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, להכפיל את עליית היהודים משם עד ל-60.000 במקום 30.000, להצעתו התנגדו חברי ההנהלה, העקביים בהתנגדותם לעליית יהודי צפון אפריקה, מן הסיבה הידועה – החשש לשינוי דמוגרפי : לוי אשכול, גיורא יוספטל, אליהו דובקין, משה גרוסמן, ברל לוקר. גיורא יוספטל אמר בדיון זה :

"ניתן היה להתאמץ ולהגיע למספר של 60.000 עולים, אך לעולים ברמתם של יהודי צפון אפריקה, לא תאשר זאת הנהלת הסוכנות וגם לא הממשלה".

הכפלת העולים מצפון אפריקה לא הייתה אפוא בלתי נמנעת. חבר הנהלת הסוכנות, א' דובקין, אמר שלא ניתן לגייס כסף מיהדות ארצות הברית מן הנימוקים היודעים : "אלה מרוקאים הם שחורים", גם ראש המחלקה הכלכלית בסוכנות, מ' גרוסמן, התנגד ונימוקו : "אין להעלות יהודים שלא מוסיפים לנו לא כבוד ולא יציבות".

טבלה 14 : נתוני העלייה לשנים 1955 – 1956

שנה 1955 – כלל העלייה – 37478 ; ממרוקו 25.100 ; מתוניסיה 6146 ; מאלג'יריה – 581 מכלל  ארצות צפון אפריקה – 31827

שנת 1956 – כלל העלייה – 56.324 ; ממרוקו 36.419 ; מתוניסיה 6588 ; מאלג'יריה – 1020 ; משלושת מדינות צפון אפריקה 43.842

מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו.

כבר ביולי 1954 אמר יושב ראש הנהלת הסוכנות בניו יורק, נחום גולדמן, כי הוא רואה את המשטר הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, וכי לדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו.

יהודה ברגינסקי, שבתחילת 1955 חזר מסיור בן שישה שבועות בצפון אפריקה, סיפר על חששם הכבד של היהודים ופחדם לצאת מביתם לאחר רדת החשיכה, כן סיפר על יהודי ממרוקו שנרצח לעיני בתו, משום שפרסם מאמר בעיתון צרפתי.

גם ראש מחלקת העלייה שניאור זלמן שרגאי, שחזר מביקור בפריס, דיווח באוגוסט 1955 להנהלת הסוכנות על המצב הביטחוני של יהודי  מרוקו :

המצב במרוקו מתוח מאוד. השלטונות הציבו מספר שוטרים ליד המחנה שלנו בקזבלנקה. הערבים מאשימים את היהודים שהם פרו צרפתי ומכים יהודי משום שהוא יהודי.

ביולי 1955 שלח שרגאי תזכיר למשרד החוץ, ובו נאמר :

ההצהרה על שלטון עצמי בתוניסיה נתנה דחיפה לשאלת מרוקו.אומרים שבזמן המאורעות במרוקו נהרגו שישה יהודים. רבים היהודים שנהרגו בשנה האחרונה, והסוחרים היהודיים בקזבלנקה נמצאים תחת טרור האסתקלאל.

כדי להחזיר את השקט למרוקו ולהרגיע את הלאומנים, הוחזר הסולטאן מוחמד בן יוסף מגלותו באוגוסט 1955. כל זאת – תוך משא ומתן בינו לבין צרפת על מתן עצמאות מלאה למרוקו בתמיכת נשיא מצרים, עבדול נאצר, ובתמיכת הליגה הערבית.

הלאומנים המשיכו בפעולותיהם כדי ללחוץ על צרפת למתן עצמאות, ובאוגוסט 1955 דיווח משה קול למליאת הסוכנות :

לאחר שנזרקה פצצה לקפה צרפתי במרוקו, יצאו הצרפתים לפעולות תגמול כנגד הערבים. אחר כן הערבים נכנסו לבתי יהודים ואנסו בחורות יהודיות בנוכחות אמהותיהן.

מסקריה של המחלקה למערב אירופה במשרד החוץ עולה, כי ב-19 בספטמבר 1955 נזרק רימון לבית קפה יהודי בעיירה ברס שבמרוקו, ונפצעו עשרה יהודים, על כך כתב העיתון הצרפתי פיגרו : "הטרור במרוקו נופנה והולך כנגד היהודים". בספטמבר 1955 פרצו פרעות במכנאס, בפאס, במראכש, ובכפר ואד-זאב ליד מכנאס. פורעים  מוסלמים שפו בית חולים, ובתי יהודים נשרפו ונבזזו.

בדיון ב "מוסד לתיאום" דיווח ראש מחלקת הנוער והחלוץ על מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, ועל שמכריחים אותם לסגור את חנויותיהם ביום שישי. בנובמבר 1955 נערך דיון בפריס על יהדות מרוקו בהשתתפות ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, מנהל מחלקת העלייה בפריס, ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה במורו, עמוס רבל, ואנשי מחלקת העלייה במרוקו. מסקנותיהם נשלחו לשגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, ולראש הממשלה, דוד בן גוריון. על המצב הביטחוני נכתב :

1 – אנשי המשלחת ממרוקו מסרו ששני אנשים שאושרו לעלייה, אחד באוג'דה והשני בבני מלל, קיבלו מכתבי איום שיהרגו אותם אחרי שביקשו לעלות לישראל, ואחרי ימים מספר בוצע האיום לפועל ושני היהודים נרצחו.

2 – יהודי שהלך לקנות עופרת  – נשחט.

3 – במכנאס הוכרז חרם על היהודים.

4 – הרבה יהודים מהכפרים ומהעיירות הקטנות, משאירים את רכושם ועוברים לערים הגדולות.

ככל שקרב מועד עצמאותה של מרוקו, כך היה חשש לגורל יהודיה. לכן גם סירבו הרופאים, לרבות אלה של אוז"ה, לבדוק מועמדים לעלייה, שכן קיבלו איומים מצד ממשלת מרוקו ומצד לאומנים ערביים.

ב-9 לספטמבר 1956 דיווח מנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, להנהלת הסוכנות על מהומות שפרצו במרוקו, ובהן נהרגו שישה יהודים.

חלק מחברי הנהלת הסוכנות רטנו, שעל אף מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, אין הממשלה והסוכנות היהודית עושות מאמץ עליון להצילם. עוד טענו שאילו היה מצב זה בארץ אירופית, היו הממשלה והסוכנות נוהגות אחרת. כך, למשל, אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :

אילו היה מצב חירום באיזו ארץ אחרת, באירופה, כלום היינו יכולים להרשות לעצמנו שלא להעלות דבר זה על סדר יומנו כשאלה מרכזית ".

וראש המחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי אמר :

עד מתי נסתיר את בעיית צפון אפריקה אילו היה זה עניין של יהודי רוסיה – לא היינו עוברים עליו בשתיקה.

הסלקציה- הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקומ  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-1998עמ' 149-146- ההדגשות במאמר הן שלי א.פ

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר