פגיעות-בחיי-הדת-והתאסלמות-במרוקו


פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות

שני נערים וצעירה במוגדור פותו להתאסלם

מר ליאון יהודה לובטון מנהל בית הספר של כי״ח במוגדור בין השנים 1909- 1915 כתב לנשיא כי״ח ב-6 באוגוסט 1909 על שלושה מקרים של התאסלמות במלאח של מוגדור תוך חודש אחד. הראשון נער בן 14 אשר פותה על ידי נציג הקאדי, עזב את אמו והלך לגור בביתו של המוסלמי הנ״ל. האירוע גרם לכעס בקרב הקהילה. משלחת מורכבת מנכבדי הקהילה בראשותו של ראובן אלמאליח באה לקאדי ודרשה פגישה עם המומר הצעיר, כדי לברר את המניעים שלו למעשהו. הפגישה לא הניבה כל תוצאות.

הנציגות של הקהילה הביאה את הנושא בפני הפחה שהטיל על סגנו לתמוך בדרישת הקהילה, אבל הקאדי סירב לשתף פעולה. אז החליט מר ראובן אלמאליח להביא את הנושא לידיעתי ומסר לידי מכתב המיועד לנשיאות חברת כי״ח, ובו ביקש התערבותה. קונסול צרפת במוגדור מר ח'ורי בעל נטיה חיובית כלפי היהודים בעיר, ששאלתי בעצתו, הבטיח סיועו. וכן אמר שאוכל לסמוך גם על תמיכתו של קונסול בריטניה. הכותב נפגש עם שניים מנכבדי היהודים המוכרים על ידי הרשויות, בזכות היותם בעלי אזרחות זרה. אישים אלה נפגשו עם הקאדי ונתנו לו להבין שעליו לוותר, ואם לאו- צפויה התערבות כבדת משקל. האיום פעל, ובו ביום נענתה בקשתנו. אבל למרבה הצער המומר הצעיר גילה כלפי שני נציגינו יחס פרובוקטיבי. עד שהבינו שאין תועלת בהצגת שאלות, והעדיפו לעזוב אותו לנפשו.

ההמרה השניה היא של צעיר בן 19 המשרת עתה בפמליה של הקאדי.

נערה שהתאהבה באיש משטרה: המקרה השלישי הוא בדבר נערה שהתאהבה באיש משטרה, עזבה את בית הוריה וכפרה בדתה.השוטר מסר אותה לידי איש המשמר המקומי של חיל הרגלים. ההורים שדעתם נטרפה עליהם בגלל המעשה של בתם, סיפרו באופן דמיוני כי בתם בת 12 נחטפה מן המלאח ושהחוטף שלף כידונו מהנדן ואיים לדקור את היהודים, שניסו לרדוף אחריו. התברר שגיל הנערה הוא בין 16 ל-17, שעזבה את ביתה בליל ט' באב בעת שהוריה היו בבית הכנסת. היא לקחה אתה את תכשיטיה והלכה למצא את החייל ביחידת המשמר בה הוא משרת. הכותב ניסה להשיב את הנערה לבית הוריה, אך לא הצליח. אשת הכותב הגב' לובטון שהאירוע ריגש אותה, ובתקוה שתוכל למנוע בעתיד מקרים כאלה, הורשתה לפגוש את הנערה בבית אליו ברחה. נלוותה אליה אשה יהודיה כתורגמנית. הגב' לובטון ניסתה לעורר את רגשותיה של הנערה להוריה, והביאה להבנת החשש מפני ההשלכות ההרסניות של מעשיה. הציגה בפניה את חוסר ההגיון שבהרפתקה שלה. תיארה את החיים העלובים שצפויים לה, באומרה שהחייל משתכר בקושי למחייתו, וכי יש להניח שיגרשה כעבור זמן קצר. ביקשה לגלות לה מה מציק לנערה, והציעה לה להתלוות אליה, תוך הבטחה לדאג לה ולהגן עליה. הצעירה שהאזינה לדברים תחילה באדישות, ולאחר מכן אמרה בחוסר נימוס בוטה שאינה רוצה בדתנו, ושאין לה כל יחס רגשי כלפי הוריה, ואינה מוטרדת מהעובדה שאהובה יעזוב אותה. כל זה אמרה בצורה בוטה, עד שראתה שאין טעם בהפצרות נוספות.

מסקנת הכותב כי האירועים הנ״ל שאירעו תוך חודש אחד חייבים להזעיק את עירנותנו למצבם של יושבי המלאח. ובגלל העוני יש חשש מפני המרות נוספות. הכותב מניח כי חינוך יסודי עשוי לרפא את הרפיון ברגש הדתי ובגאווה היהודית. ומסקנתו כי על כי״ח להרחיב ולפתח את בית הספר לבנות וכן לייסד מוסד דומה במלאח בו גרים העניים (תעודה מסי 51).

בשבועון היהודי בלונדון תואר האירוע הנ״ל בידיעה זו: בשנת 1909 צעירה במוגדור ברחה מבית הוריה על מנת להתחתן עם שוטר מקומי מוסלמי. נשלחה משלחת מהקהילה למפקד המשטרה סגן צרפתי, שהבטיח עזרתו ואסר על הנישואין. היא גרה זמנית אצל משפחה מוסלמית. שתי נשים יהודיות אמורות לראיין אותה ולשאול אותה לסיבת הקשר שלה עם הבחור. היא התעקשה והתכחשה להוריה ולדתה. לאחר שבועיים נמסרה לידי נציגי הקהילה. היות והיא עקשנית הועברה לממשל שאסר אותה ושם היא נמצאת עד עתה (10 .JC, 1909, 5 Nov. p).

1910- נער בן 12 נכדו של הרב רפאל אבן צור מפאס נחטף ואולץ להתאסלם

כפי שדיווח א. אלמאליח מנהל בית הספר של כי״ח בפאס, והדבר פורסם ב-20 בספטמבר 1910.

ביום ראשון האחרון יצא נער בן 12 בערב מהמלאח, הובא בפני קאדי, ואוסלם בכפיה. המשפחה הבחינה במעשה, זמן רב לאחר היעלמותו. חיפשוהו במשך כל הלילה, והתברר בבוקר שהוא נחטף ואוסלם. הנער הוא נכדו של הרב הראשי רפאל בן שלמה אבן צור (1884-1827), ובנו היחיד של ר׳ שלמה, בנו של הרב. ראשי הקהילה פנו לוזיר הראשי אלגלאני בבקשה להחזירו לביתו, אבל לא נענו. אחר כך פנו לקאדי, וזה טען כי הנער ביקש להיות מוסלמי ורוצה להישאר אצל המשפחה המוסלמית האומנת. אבל הדברים אינם נכונים. האמת היא כי מטרת החטיפה על ידי הוזיר הראשי והקאדי היתה לשם סחיטת כסף מהיהודים, תמורת החזרתו ליהדות. כך נהגו לפני חודשיים, במקרה דומה עם תושב אמיד במלאח כשבנו התאסלם. לאחר מגעים נוספים עם וזירים, מושלים וקאדי, הצליחה המשלחת היהודית להגיע לסולטאן עבד אלחאפט' (שלט בשנים 1912-1908) אבל ללא הצלחה. לאחר מכן פנו למר אלמאליח מנהל בית הספר, שדיווח על האירוע. הוא התקשר מיד לקונסולים של צרפת ובריטניה, כדי שאלה יתערבו. הם פנו באותו ערב לוזיר טאיב אלמוקרי, כדי למחות על ההתאסלמות הכפויה. המנהל ביקר אצל הוזיר למחרת בבוקר, וביקש בתקיפות לשחרר את הנער, ואם לאו- יביא את המקרה לידיעת הקהל באירופה. הוזיר שאמור לפגוש את הסולטאן בעת התפילה, הבטיח לכותב כי ידבר אתו וימסור לו את התשובה בשעה ארבע אחר הצהרים. לדבריו: באותה שעה בא שוב לוזיר, ושם פגש את הנער. להפתעתו אמר הנער שהוא רוצה להישאר מוסלמי. נוכח דברים אלה, ההתערבות כבר היתה בלתי אפשרית. אבל הרגיש שהוא אומר דברים שאילפוהו. קיבל רשות מהוזיר לחקור אותו, לאחר שהבטיח לו שהוא עומד תחת חסותו, ואין לו לחשוש משום אדם. הנער אמר שרוצה לחזור להוריו היהודים. קודם אמר מה שאמר מתוך פחד כפי שאילצוהו לומר אצל הקאדי. לוזיר לא היתה ברירה אלא להחזיר את הנער באמצעות מר אלמאליח להוריו. הוא הוביל אותו למלאח, בו התקבלו בשמחה.

בקהילת קסר אסוק (השוכנת בעמק הזיז בדרום מזרחה של מרוקו) התאסלמו בן ובת בשנות ה-50 של המאה ה-.20

חטיפת בנות יהודיות על ידי מוסלמים

חטיפת נערות מוסלמיות ויהודיות והפיכתן לפילגשים היתה נוהג נפוץ במרוקו.

היו מקרים שבנות נחטפו ואוסלמו בגלל חוב של בן משפחה. על מקרה כזה דן ר' שאול ישעוה אביטבול (1809-1739) שפעל בצפרו, והאירוע היה בדבדו:

בענין שבויה שנשבית יתירה מבת ג' שנים ויום א' ששבאה גוי א[חד] בעד חוב שנושא באחיה ותפס בה והמירה והושיבה אצל א[חת] מנשותיו, ועמד כהן א[חד] ופדאה מרגוי הנז[כר] (אבני-שי״ש, ח״א, סי׳ ט״ו).

לפי ידיעה שפורסמה ב-1864 צעירה יהודית נחטפה על ידי צעיר בדמנאת. החוטף הוא קרובו של הסולטאן מוחמד הרביעי, וכל הפניות לממשל לא הועילו, וגרמו ליחס קשה יותר כלפי היהודים. הנושא הגיע לידיעת הקהילה בטנגייר, וזו פנתה לשגרירים שדיווחו לשרי החוץ שלהם. השגרירים פנו לסולטאן. הצעירה הוחזרה לביתה והחוטף נענש. הסולטאן פרסם הוראה למען בטחונם של היהודים, והורה שבכל משפט בו יהיו מעורבים, ייצג אותם יהודי, ויש לו הזכות לערער בפני הסולטאן.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות-עמ'125-122

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות

בתקופת החסות ואחריה

גם נערים יהודים היו עלולים להיחטף, ולהתאסלם כתוצאה מכך. על מקרה כזה מסופר על ידי אשר כנפו.

חטיפת נערות ואיסלומן: בשנות ה- 40 וה-60 של המאה ה-20 כולל בשנים לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה ב-1956, ושלט בה הסולטאן מוחמד החמישי עד פטירתו בפברואר 1961, היו בנות יהודיות נחטפות על ידי מוסלמים, ואלה נאלצו להתאסלם.

במכתב שנכתב ב-7 בנובמבר 1949 על ידי יהודי בתאזה נאמר, כי במשך השנה נישאו חמש בחורות יהודיות למוסלמים, אולי משום שרצו לעלות ברמת חייהן. נוסף לכך אירעו מקרים של אונם בנות על ידי מוסלמים. לאחרונה נאנסה ילדה בת 12 על ידי מוסלמי ממשפחת הפחה. הוא לקח אותה לביתו והכריז שהיא אשתו. כל המאמצים של הקהילה להחזירה לחיק משפחתה היהודית עלו בתוהו. המוסלמים תומכים בחוטף, ואיימו על היהודים ברצח, אם ינסו לתבוע אותה חזרה לביתה. כדי למנוע מהומות לקח המושל את הילדה לבית הסוהר (תעודה מסי 52).

לפי עדותו של יעקב אלפאסי תושב לשעבר של אזמור, המסתמך על עדותה של זהרי אלביליה, שסיפרה כי באזמור היתה נערה יהודיה יפה בת 12 לערך, בעלת עינים כחולות, שעבדה אצל מוסלמית בתפירה. מוסלמי בגיל 40 בערך התאהב בנערה, והחל לבא לבית התפירה מדי יום ולעתים מספר פעמים ביום. נסיונותיו להתקרב אליה לא צלחו. פנה לאחראית ואמר לה שהוא רוצה לשאת את הנערה לאשה. משפחתה עשתה כל שביכולתה כדי להצילה מידו, באשר היא היתה מכושפת. פנו לכותבי קמיעות ולצדיקים, ודבר לא הועיל. היא התאסלמה ונישאה למוסלמי, ומאז יהודי אזמור שמרו שבעתיים על בנותיהם.

הסולטאן מוחמד החמישי לא ראה בעין יפה תופעה זו, ונחקק חוק כי מי שחוטף נערה קטנה ייענש. אבל החטיפות נמשכו.

מאיר קנפו שפעל בשירות'המוסד' במרוקו החל באוקטובר 1955 עד 1961, ועסק בארגון העלייה לארץ ופעילויות שונות כותב, כי בנות יהודיות נחטפו על ידי המוסלמים (תש״ס, עמי 378. שגב, תשס״ח, עמי 85,80).

לפי מכתבו של יחיל מרוז, מנהל לשכת שר העלייה ב-13 בינואר 1960 אל הקונסולים הישראלים בעולם, בעקבות טביעתה של הספינה'אגוז', חטיפת בנות יהודיות על ידי מוסלמים היא אחד הזרזים ליציאת יהודים ממרוקו.

ב-20 בינואר 1961 ביקר רב מאנגליה במרוקו למשך שלושה שבועות וכתב דו״ח בלונדון ב-22 בפברואר על מצב היהודים בארץ זו. בביקורו ברבאט סיפר לו מנהל בית הספר של כי״ח, בין שאר הבעיות בהן הוא התמודד את המעשה הבא. בחור מוסלמי שהועסק במחלקת החינוך התאהב בבחורה יהודיה שעבדה באותו משרד, והזמינה לצאת עמו. היא סירבה עד שפעם אמר לה שרוצה לשאתה לאשה. היא סירבה כי דתה שונה משלו. הוא הגיב כי המלך הצהיר שכל נתיניו שווים. הנערה עזבה את המשרה ואת העיר. המנהל סיפר למבקר כי יש מקרים רבים כאלה. יתר על כן, נערות יהודיות חוששות לצאת למקומות בילוי מחשש שמוסלמים צעירים שהגיעו לעמדות כלכליות מכובדות ייפגשו אתן.

ב-7 באוגוסט 1962 פורסם בעיתון 'הבוקר' תחת הכותרת: 'רדיפות חדשות על יהודי מרוקו' וכותרת משנה: 'מעשי רצח ואונס', כי היו מקרים של אונס בחורות יהודיות וחטיפות על ידי מוסלמים, הכופים עליהן נישואים והתאסלמות. לאחר ההתאסלמות אין ההורים יכולים אפילו להגיש תלונות, משום שהדת המוסלמית שומרת על הנפש החדשה. בפרבר בקזבלנקה נאנסה נערה יהודיה בת 12 על ידי שני מוסלמים, פקידים גבוהים. כשבאה האם למשטרה אמר לה הקומיסר: "אם תשתקו אתן לבני משפחתך דרכונים לצאת לחוץ לארץ".

חשיפת העובדה בדבר חטיפת נערות יהודיות ואיסלומן היתה נושא רגיש. והשאלה שעמדה בפני

מנהיגים יהודיים בארץ ובעולם כיצד להגיב. והאם יש להאשים בכך את ממשלת מרוקו. ב-13

בפברואר 1961 כתב מר א. איסטרמן, מנהל המחלקה הפוליטית של הקונגרס היהודי העולמי לש״ז

שרגאי מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות, בו הביע הסתייגותו מהעובדה ששרגאי האשים את

ממשלת מרוקו בפעולות המשטרה בקזבלנקה, ובאחריות הממשלה שם בחטיפת נערות יהודיות על

ידי מוסלמים. לדבריו, התופעה אינה רחבת היקף, ומתבצעת על ידי בודדים בלבד.

הפעילות למניעת חטיפתו של גנות יהודיות והשאתן למוסלמים

בד' אדר תשכ״א 20 בפברואר 1961 נכתב מפרים מכתב סודי למר ש״ז שרגאי, ראש מחלקת העליה של הסוכנות היהודית, חתום ע״י י. יגר, ובו נאמר שנפגש עם שני נציגים של הועד היהודי האמריקאי שחזרו מביקור במרוקו, ומסרו לו דו״ח על פגישתם עם המלך, ובה ביקשו בין ארבע בקשות, בקשה זו:

פעולות נגד חטיפת בנות יהודיות, התאסלמותן והשאתן למוסלמים, בניגוד לרצונן ורצון משפחותיהן.

המלך ענה לשלוש הבקשות, אבל התעלם מהבקשה הנ״ל.

למחרת הפגישה כתב דוד עמאר מזכיר מועצת הקהילות במרוקו מכתב למלך. בין ארבעה סעיפים של בקשות נאמר בסעיף 2:

׳מועצת הקהילות מבקשת להסב תשומת לבו של הוד מלכותו לבעיה חמורה ועדינה כאחת אשר נוגעת ללבו של כל אב משפחה, תהיה דתו אשר תהיה. מדובר בהמרת דתן ובהשאתן של נערות קטינות, וקל להוכיח כי הדבר מצביע על אפליה ממשית לרעת היהודים במרוקו.

אב מרוקאי יהודי לנערה קטינה, רשאי בהחלט לסרב מלתת את בתו לבן דתו. אבל אב זה עומד ללא הגנה כאשר בתו הקטינה ממירה דתה ונישאת למוסלמי. לו היה האב נתין זר, לא היתה נשקפת לו סכנה דומה.

מקרים כאלה ייתכנו רק לגבי יהודים מרוקאים, למרות שלפי דת משה ולפי החוקים האזרחיים תחילת הבגרות היא בגיל 21. מבחינה אנושית קשה להשלים עם עזיבתה של נערה קטינה את בית אביה, ואובדנה לעולמים למשפחתה, אנו משוכנעים כי יימצא פתרון לבעיה כאובה זו בהתאם לרוחם המתקדמת של מוסדות השלטון המרוקאי',

הנושא הגיע גם לידיעתו של הרבי מלובביץ, שכתב לש״ז שרגאי בכה אדר תשכ״א, 13 במרס 1961, וביקשו להיזהר בפרסום פגיעות ביהודי מרוקו, והטלת האחריות על הממשלה. שרגאי ענה לו ביז ניסן 3 באפריל, וכתב לו בין השאר:

'מה שאמרתי בפגישה עם עיתונאים אחרי המעצרים והעינויים לעשרות יהודים עקב ביקורו של נאצר, וחטיפת בחורות יהודיות והעברתן על דת ישראל, מבלי שהמשטרה תרצה לנקוף אצבע- אמרתי על דעת המוסדות- אתם התיעצתי מראש'.

הארכיון הציוני המרכזי – 10, 090/ S6 תודתי למר יוסי דדון שמסר לי פרטים אלה. על אלכסנדר איסטרמן ופעילותו למען יהודי מרוקו: ,172-173 ,168-170 .M. Laskier, 1994, pp 333 ,305-306 ,211 ,202-203 ,195-196 ,181-182 במאמר שפורסם Jerusalems Post ב-20 בפברואר 1959 תחת הכותרת 'האסירים בטנגייר', על היהודים שמחכים שם לעלייה, נזכרת הסכנה הנשקפת לבנות היהודיות המוטרדות על ידי המוסלמים.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות-עמ'128

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-התאסלמות למראית העין ושמירת מצוות בסתר-עמ'131

נאנס על ידי הממשל להתאסלם

שמירת היהדות בסתר היתה אחת האפשרויות תחת שלטון המוסלמים, כי המתאסלם לא נדרש אלא לומר את הצהרת אמונתו באללה ומוחמד שלוחו, אבל לא נמנע ממנו קיום מצוות היהדות בסתר. להנחה זו יש ראייה מדברי הרמב״ם. הוא כתב ביאגרת השמד' כי בשמדות בתקופת החכמים נדרשו המשומדים לעשות מעשים, כמו שלא יעסקו בתורה ולא ימולו את בניהם, ואילו עתה תחת שלטון המוסלמים 'לא יתחיבו עשית מעשה זולת הדבור בלבד, ואם ירצה אדם לקיים תרי״ג מצוות בסתר- יקיים ואין אשם לוי. (מהל רבינוביץ, תשי״א, עמי סא)

שמירת הזהות הקודמת דהיינו קיום מצוות היהדות בסתר לאחר התאסלמות, נחשבה כעבירה חמורה בעיני המוסלמים. אם הוא נתפש- עונשו רגימה באבנים או שריפת גופו.

אדם התאבד מחשש שייאלץ להתאסלם

ר' משה טולידאנו(1773-1724) כתב על 'אדם אחד שהמית ואבד את עצמו מיראה שיסיתנו יצרו הרע להשתמד. באשר כי ראה שיצרו תוקפו מאד לעבור על דברי תורה,.

השאלה שנשאל האם דינו כמי שמתאבד שאין מתאבלים עליו ולא מספידים אותו, כפי שנפסק בשו״ע יור״ד סי' שמה. החכם הגיע למסקנה שיכל העושה לשם תשובה להציל עצמו מאיסור גדול, אין לו דין מאבד עצמו לדעת, ומזומן הוא לחיי העולם הבאי(׳השמים החדשים׳, יור״ד, סי׳ נד).

'מעשה בראובן שהיה נשוי עם לאה ויקר מקרהו שנאנס על ידי השררה להמיר דתו בעל כרחו ועדיין הוא משמר דת ישראל בצינעא בכל יכולתו ורבים מכאוביו על זה' בהמשך מסופר שהזוג התגרש. (פתחיה מרדכי בירדוגו(1820-1764) 'נופת צופים', אהע״ז, סי' יג, בנטוב, תש״ם, עמי 142, העי 60).

אותו מעשה נדון גם על ידי ר׳ רפאל בירדוגו(1822-1747). הוא דן בכמה תשובות במקרים של המרה כפויה לאסלאם:

החכם נשאל על יהודי שנשא אשה, ולאחר כמה שנים יקרה לו מקרה בלתי טהור והמיר טוב ברע ואף על פי כן שומר עצמו מכל הדברים הרעים. מפתם לא יאכל ומכוסם לא ישתה ועדיין הוא נשוי עם דינה אשתו ונוהגת עמו כבנות ישראלי. בהמשך מסופר שגירש את אשתו, והיא התקדשה למישהו אחר, שגם כן גירשה. 'ותשאר האשה משני ילדיה' [גרושה משני בעליה], ראובן בעלה הראשון רצה להחזירה אליו, 'כי ראה שכל העולם חשך בעדו… שמיום שגרש את אשתו נשאר מטולטל טלטולא דגברא… ונמצא שכל מה שטרח ושמר עצמו… יהיה לריק, לישא גויה אינו יכול, ישראלית אינו יכול גם כן, כי סכנה גדולה היא לכל העולם, והוא במצב קשה׳. החכם המודע לאיסור של החזרתה אליו, חרג בפסק דינו מן ההלכה המקובלת, והגיע למסקנה כי יוכל לחיות עם האשה הראשונה שגירש, במעמד של פילגש, ולחיות אתה חיי אישות:

׳כבר הקדמתי שלהציל נפש אחת מישראל שלא יטמע בגוים, ראוי להעמיד הדבר על דברי תורה ואפילו אם היה איסור דרבנן, נוכל להתירו משום הצלת נפשות,.

פסק הדין שלו החורג מאלה של הפוסקים, מעיד על מקוריות הפסיקה של החכם, המתחשב בנסיבות המיוחדות של היהודי('משפטים ישרים', חייב, סי' קע; משה בר אשר, תשס״ה, עמי 7-5).

יהודי נאנס להתאסלם ושומר על יהדותו נסתר

׳מעשה שהיה בראובן שהמיר לאונסו והיה מתנהג ביהדות בינו לבין עצמו,. בהמשך מסופר שהוא נפטר בלא בנים, והמלך נטל את כל ממונו(׳משפטים ישרים׳, חייב, סי׳ קיב).

נאלץ להתאסלם

אותו חכם נשאל: מי שהמיר לאונסו אם יכול אחיו לייבם את אשתו או לא׳. השאלה על רקע המעשה דלקמן: 'ראובן בן עבו המיר בעל כרחו שלא בטובתו כמו שידוע, ואחר כך נפטר לבית עולמו ונשארה אשתו זקוקה ליבם', השאלה האם יכול לייבם. התשובה היא שלא רק רשאי, אלא גם חייב ליבם או לחלוץ (שם, סי' קפח, מטוב, תש"מ, עמי 142, העי 60).

ר' שמואל עמאר (1889-1830) דן ביהודי שנאלץ להתאסלם יידוע ומפורסם שראובן הנזכר המיר לאונסו וכל ימי המרתו היה ישראל גמור', הוא מזכיר זאת בהקשר לדיון בדבר יבעל בתו של המומר… שנטל השר מהמומר המכר' (ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ מב).

הבעל התאסלם למראית עין והאשה נאמנה ליהדות

לפי פסק דין משנת תר״ל (1870) ניתן ללמוד את הפרטים הבאים: בפני בית הדין בצפרו הופיעה שמחה, אחת משתי נשותיו של ישועה עובדיה. היא נשבעה כי כשהמיר בעלה לא העלימה מרכושו דבר. וגם כשגורשה בפאס לא נתן לה דבר מדמי הכתובה המגיעים לה. חתומים על פסק הדין שלושה מחכמי צפרו. לפי עדותו של ר' ישועה (1954-1872), אביו של הרב דוד עובדיה, אותו ישועה שהתאסלם היה נער יפה תואר, והערבים לא יכלו לסבול שנער כה נאה ישאר יהודי. הם רדפו אותו כדי שיתאסלם, ואיימו עליו שאם יסרב יהרגוהו. ולא היתה לו ברירה אלא להתאסלם למראית עין. ולאחר שגירש את נשיו, ברח לאוראן שבאלגייריה ושם נשא אשה והקים משפחה (עובדיה, 'קהלת צפרו', מסי 630; בשן, 2000, עמי 69-68).

יהודי התאסלם למראית עין

עיתונאי בריטי ששהה במרוקו בתחילת המאה ה-20 כתב כי במראכש הציע הקאיד ליהודי בעל קול נאה להתאסלם ולשמש כמואזין. אבל היהודי סירב. סירובו לא נענה, חיילים תפשוהו, נאסר ועונה עד שהתאסלם למראית עין(195-6 .Harris, 1909, pp).

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-התאסלמות למראית העין ושמירת מצוות בסתר-עמ'131

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר