היקפה ומימדיה של התנועה במרוקו- שנות תכ"ו-תכ"ט-1666-1669- אליהו מויאל

התנועה השבתאית במרוקו

הבה נבדוק אם כן, מה אומרים לנו המקורות. יש בידינו הרבה עדויות על המצב ששרר באותה תקופה בקהילה היהודית במרוקו, ונביא חלק מהן. המסמך של ר׳ יעקב בן־סעדון נכתב בשנת 1669. מבחינה מדינית ״ארבעים שנות המרד״ (1671-1631) עליהן דיברנו בפרק השני, טרם הסתיימו. שנה זו היא בין שנות שלטונו האחרונות של מולאי ראשיד, מיסד שושלת העלאווין. אי־הסדרים עדיין שולטים. מהומות ומרידות פוקדות את המדינה תכופות. השלטון אינו יציב. יחסו של המלך היה בדרך כלל עוין כלפי היהודים ולא במעט נבע מעצם קיומה של התנועה השבתאית שבה ראה תנועה הגורמת לתסיסה חברתית. ימי הדיכוי ממנו סבלו היהודים בסאלי עירו של ר׳ יעקב בן סעדון, בימי שלטונו של שודד־הים ג׳ילאן, עדיין זכורים להם. מלחמות וקרבות עזים עדיין נטושים בין המלך לבין ראשי השבטים המקומיים. מסים וארנונות כבדים מוטלים על היהודים כדי לממן את מלחמות המלך.

ואשר לבחינה הכלכלית, שנה זו היתה שיאן של שבע שנות רעב שפקדו את מרוקו, הרעב של שנות תכ׳׳ב-תכ״ט (1669-1662). הבצורת פקדה בדרך כלל את כל המדינה, והיתה קשה יותר בפנים הארץ ופחות קשה בערי החוף. אך הבצורת הזאת, שארכה שבע שנים, פגעה קשות גם בערי החוף, כולל עירו של ר׳ יעקב בן־סעדון – העיר סאלי, כפי שמעידה אגרת שנכתבה בשנת תכ״ט (1669) על־ידי רב מסאלי, ר׳ מסעוד אתאזי, אל עמיתו ממקנס ר׳ חסאן אדארוקי, הכותב בין השאר: ״אחרי שבע שני הרעב והיוקר אשר אמרנו בסאלי נחיה … אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן ומי בכל עמו ישראל נשאר שלם בגופו ובממונו? שניים שלושה גרגרים בראש אמיר הלא מצער הם.״ תאורים מזעזעים של אותן ״ארבעים שנות המרד״ (1671-1631), אנו מוצאים אצל כל כותבי דברי העתים של התקופה, ב״דברי הימים״ לר׳ שאול סירירו ור׳ שמואל אבן דנאן, ר׳ סעדיה אבן־דנאן, וכן ב״כסא מלכים״ לר׳ משה רפאל אלבז. התאורים המרגיזים לבבות ומרעישים נפשות אינם נוגעים רק למצוקות החמריות הערמות על־ידי עצירת גשמים, כפן ורעב ונגישות השלטונות, אלא גם להעברת אנשים על דת אבותיהם. ר׳ שמואל אבן־דנאן מספר לנו באחת העדויות על התלאות, העינוים והיסורים שהיו מנת חלקם של יהודים על־מנת לאלצם לשלם מם מעל ליכלתם. וכך הוא מספר על העינוים שעונה ״עשיר אחד ושמו סולמאן בוטבול ומרוב העינוי והמכות והחניקה שהיו חונקים אותו ולא היה יבול לסבול, המיר דתו.״

ר׳ משה רפאל אלבז מספר לנו ב״כסא מלכים״ על התלאות והעישות שעברו על יהודי טטואן ואלקצר באותה תקופה. בתי־כנסיות של טטואן נהרסו ביום־הכיפורים וגזרו על היהודים שלא יתפללו במנין ״ובטיטואן עברו שמדות על שלושה יהודים ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ.״

וכמה שנים לפני כן אומרת לנו עדותו של ר׳ שאול סירירו על הרעב של שנות שס״ד-שס״ו: ״מראש חודש תמוז עד ר״ח כסליו של שנת שס׳׳ו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות בני פאס היקרים, נפוחים כנאד מזי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרם, חבקו אשפתות, לנקר בהם כתרעולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו דתם (ההדגשה שלי א.מ.) והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.״

אבן גזרות ושמדות היו, והעברת יהודים על דתם היתה תופעה שכיחה באותה תקופה. תמוהה לכן קביעתו של ר׳ יעקב בן־סעדון האומרת: ״ומזה יצא לנו טוב טעם ודעת לאנשי מערבנו… שאין בהם שמד שבח לאל והודאה לשמו כי הם יכולים אם ירצו רובם שלא להתענות.״

לפי כל מה שאמרנו לעיל, מסקנתו וקביעתו של ר׳ יעקב בן סעדון אין להן על מה לסמוך, ואינן תואמות את העובדות ההסטוריות. מסקנותיו, אשר לפיהן הוא מתיר את ביטול הצומות היות ואין גזרות ואין שמד – נטולות כל יסוד עובדתי.

במלאכת השכנוע שלו נזקק ר׳ יעקב בן־םעדון גם לדימוים ולמשלים. כך הוא מביא את המשל הבא: משל לעבד שליח של המלך שצוה לכל נתיני הממלכה בשם המלך שיעשו מצוה מסוימת והוסיף כי על כך החליטו המלך ומועצת יועציו ושריו והתרה בהם שאם ימצא איש שלא יקיים את מצות המלך ילקו אותו עשר מלקות. העבד השליח היה ידוע כנאמן המלך ועושה דברו ואיש לא פקפק באמיתות דבריו. אך לאחר שהתחילו בקיום המצוה בא אליהם שליח אחר שלא הכירוהו ובשם המלך צוה עליהם לא לקיים יותר אותה מצוה עליה נצטוו מפי השליח הקודם, והוסיף שמהיום והלאה כל מי שיוסיף לקיים אותה מצוה יחשב כעובר על גזרת המלך ואחת דתו להמית ויושלך אל הים.

מבוכה השתררה בין הנתינים ולא ידעו במה להאמין. חכמים נכבדים ויועצים נתאספו כדי לכלכל מעשיהם ולהחליט מה לעשות. ראשי העם נחלקו בדעותיהם. קבוצה אחת אמרה כי יש להשמע לפקודה שניתנה על־ידי השליח הראשון של המלך, כי הרי הוא מוכר וידוע כשליחו ועושה דברו של המלך ולכן אין להטיל ספק באמינות דבריו ובאמיתות שליחותו. ואשר לשליח השני, איש מאתנו אינו מכיר אותו, לא שמעו עליו שיש לו מהלכים בחצר המלכות, ואם כך הדבר לא הוא המתאים שסודות המלך וגזרותיו ישלחו על ידיו, ושנית ״שלא הביא בידו אות או מופת״, כי שליח המלך הוא ומה גם שאינו מוכר לנו. היה עליו להביא אות או מופת על־מנת שנכיר בשליחותו; ולכן המסקנה היא להמשיך ולקיים את המצוה שנמסרה להם על־ידי השליח הראשון עבד המלך הנאמן.

הקבוצה השניה טענה טענה יותר פשוטה ועשתה חשבון מעשי יותר ״ותשקול בפלס ומאזני משפט ומצאה כי גדול יהיה עונש האחרון מן הראשון״, כי הרי לפי העבד השליח הראשון, מי שלא יקיים את מצות המלך ייענש על־ידי ספיגת עשר מלקות, ואילו לפי העבד השני, העובר על דברי המלך ״יושלך אל תוך הים״ ומי הוא זה אשר לא יבחר במה מלקות שאין בהן סכנה, על פני השלכה לים הכרוכה במות?

מן המשל הזה עובר ר׳ יעקב בן סעדון אל הנמשל: מועצת השרים וסגניהם הם חכמי ישראל ונביאיו שהיו בימי החורבן וקיימו וקיבלו עליהם לעשות את ארבע תעניות וגם החכמים שבאו בדורות הבאים אחריהם היו עבדים נאמנים להם וקיימו כל המצוות שנצטוו, והעובר על דרכם חייב מכת מרדות, ״כי האוכל במזיד ביום הכיפורים חייב כרת ואילו האוכל בתשעה באב במזיד אינו חייב כי אם מכות מרדות שהוא פחות ממלקות.״ אשר לעבד השני, שאינו מוכר, הוא שבתי צבי אשר ציוה לבטל את התעניות וכל העובר על דברו חייב מיתת חנק על־ידי השלכתו לים. המסקנה של הנמשל היא כמו המשל. אכן טיעון משכנע!!

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר