ארכיון יומי: 16 בנובמבר 2017


בס"ד ליקוטים לפרשת תולדות מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת תולדות מאת יצחק פריאנטה

 

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את השם [כה/כב] אומר אהבת חיים

והנה יש לשאול מדוע כתוב בפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה ולא כתיב ויתרוצצו הבנים בבטנה כמו שכתוב שני גוים בבטנך? אלא שבקרבה אותיות [רבקה]  ורבקה שאלה שתי שאלות ? השאלה הראשונה הייתה שבקשה מבעלה שיתפלל שתלד בן ולא תהיה עקרה, כיון שראתה עצמה בהריון והיה לה צער גדול , הלכה לדרוש את השם, השיבו לה מהשמיים שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעיך ייפרדו, כלומר מפני חוסר זכות מעיים שבאה מבית בתואל לכן יהיה לה בן רשע. אז התפללה שלא תלד עוד והשם קיבל תפלתה, אמרו חכמינו הייתה ראויה רבקה שיצאו ממנה 12 שבטים ועל ידי תפלתה שאמרה למה זה אנוכי, [זה] בגימטרייה 12, נתנו 12 שבטים ליעקב הנה בזה אנו רואים הבדל גדול ביו רבקה לשאר הנשים, כי סתם אישה היא ההרה וסובלת, היא דורשת וחוקרת אצל רופאים, אבל רבקה לא עשתה כמו שאר נשים אלא ותלך לדרוש את השם, אמר הקב"ה כיון שרבקה לא עשתה כשאר נשים, אלא באה לדרוש ממני, לכן אני מבשר לה בשורה טובה, וזהו שני גוים בבטנך, אמרה רבקה: ריבונו של עולם איזו טובה זו? בעלי עולה תמימה פשט צווארו ונשחט עורו, צדיק כזה יהיה לו בן רשע ? והבריות יאמרו האם זה בנו של יצחק? אמר הקב"ה: רבקה, דעי לך שמה שיולד עשו זה תועלת ליעקב כמו שכתוב ואלה הגויים אשר הניח השם לנסות בם את ישראל , אמר הקב"ה אני מכין רצועת מרדות לישראל להדריכם בדרך טובה, וכמו שכתוב במסכת מגילה גדולה הסרת טבעת יותר 48 נביאים.

ויאמר ה" לה שני [גיים] גוים בבטנך ושני לאומים ממיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר [כה\כג] אומר רבינו סעדיה בו אור בספרו ערוגות הבושם

פירש רש"י שני [גאים], אלו אנטונינוס ורבי והם היו בבחינת יעקב ועשו. ואנטונינוס אמר לרבי מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא. ולמדנו מזה איך רבי השפיע השפעה רבה על אנטונינוס, וקיבל ממנו ניצוצות של ברכה. ועל זה מספרת לנו התורה כי יצחק אבינו זכה להעמיד שתי תולדות, אחד הוא עמוד ויסוד העולם, הוא יעקב אבינו, והשני עשו אשר הושפע מיעקב, דכתיב: וידו אוחזת בעקב עשו, כלומר שיעקב מונע מעשו להיות שופך דמים ולהחריב בתי הבריות ולרדות בהם.

ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב [כה\כו] אומר רבינו סעדיה בן אור.

הנה חז"ל כינו את יעקב אבינו בחיר שבאבות. גם מצאנו כי תולדות יעקב אבינו נרחבות יותר משאר האבות אברהם ויצחק, כי תולדות אברהם אבינו מבוארים בשלוש פרשיות לך לך , וירא, חיי שרה, ויצחק אבינו בפרשה אחת תולדות, אבל תולדות יעקב אבינו מבוארים בשש פרשיות ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי. ומכאן נמצינו למדים תוקף גדולתו והוד קדושתו של יעקב אבינו, יותר משאר האבות הקדושים אברהם ויצחק.

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב [כה/כח] אומר שמנה לחמו  

ויאהב לשון עבר, שמתחלה אהב אותו כאשר לא ידע ממנו את רוע דרכיו ומעלליו, והיה ציד את אביו ומרמהו , אבל אחר כך כאשר נודע לו דרכיו ומעלליו אשר לא טובים, לא אהבו עוד. ורבקה אוהבת את יעקב לשון הווה שתמיד הייתה אוהבת  את יעקב, ותמיד הוסיפה לו אהבה על אהבתה.

וייעתר יצחק לשם לנוכח אשתו כי עקרה הוא וייעתר לו השם ותהר רבקה אשתו [כה/כא] אומר אור החמה.

יש לדקדק למה הוצרך לומר ותהר רבקה אשתו. והרי כבר אמר וייעתר לו השם? ואפשר לומר אף על פי מה שכתב הרב בעל הטורים על פסוק כי עקרה היא, כתוב [הוא] וקרינן היא, לומר לך שאף הוא היה עקר והנה כתבו רבותינו בגמרא המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה ולפי זה מיושב היטב, שיצחק התפלל על רבקה תחילה כמו שכתוב: לנוכח אשתו, ולכן הוא נענה תחילה, שנאמר וייעתר לו השם כלומר, התפלה הועילה לו שמאז לא נעשה עקר, ואחר כך ותהר רבקה אשתו.

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה כו/א] אומר ילקוט שמעון

עשרה רעב ירדו לעולם מאדם הראשון עד ימות המשיח, תשעה באו ואחד נשאר, ותשעה שבאו כנגד ירחי לידה כמו שאמרו [רעב ימים 272] הילד במעי אמו, וזה רמז שאמרו תשע פעמים רעב כנגד תשעה ירחי לידה ,וימות המשיח הוא חבלי משיח חבלי לידה שיבוא, עוד רעב בסוף העולם ואלו הם1] בימי למך כדכתיב אררה האדמה, 2] בימי אברהם כדכתיב ויהי רעב בארץ 3] בימי יצחק, 4] בימי יעקב, 5] בימי רות המואבייה, 6]בימי דוד, 7] בימי אליהו, 8] בימי אלישע בשומרון, 9]חוזר ומתגלגל בעולם, 10] יהיה לימות המשיח וזה שכתוב ויהי רעב בארץ ואומר הנביא: הנה ימים באים נאום השם ושלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי השם.

ויעקבני זה פעמיים אומר ילקוט שעון בשם ספר כסא רחמים  

המילה [זה] לכאורה מיותרת ומה משמעותה בפסוק, אלא יש לומר:  שעשו ראה את הקערה שלפני אביו שהיא אותה הקערה שנתן לו בה יעקב עדשים , ויעקב תוך פחד ששמע קול רגלי עשו הוא יצא מהר, ולא הספיק לקחת את הקערה, וזה שכתוב ויעקבני זה פעמיים רוצה לומר בכלי [הזה], מקודם נתן לי בה עדשים ולקח את הבכורה, ועכשיו לקח ממני גם את הברכות.

ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב השם לנו ופרינו בארץ [כו/כב] אומר ילקוט מעם לועז  

למה מספרת לנו התורה כל זה לכאורה הם דברים לא כל כך חשובים וכי מה תועלת יוצאת מזה לדעת כמה בארות חפר יצחק, אבל דעו שכל זה היה רמז לבאות , לפי שהבאר הראשון שנקרא [עשק] , ומזה על בית ראשון, והבאר השני הוא הבית השני שנחרב בעונות בגלל עוון שנאת חינם , וכך נקרא הבאר הזה [שטנה], כי שנאת חנם היא המצאתו של השטן שבני אדם מריבים זה עם זה בלי סיבה, השלישי שלא הייתה בה שום מחלוקת מכוון כנגד בית  המקדש השלישי שהוא עתיד להבנות, שיהיה בשלום ובאהבה בעזרת השם, וכן אומר בבאר השלישי, כי עתה הרחיב השם לנו רוצה לומר בניין המקדש השלישי תלוי בידנו שאם היום נחזור בתשובה נגאל.

וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו: ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן [כז/יד-טו] אומר ילקוט מעם לועז

ועשו היה זהיר בכבוד אב כשבא לשרת את אביו היה לובש את בגדי החמודות אמר: אין כבוד לאבא לשרתו בבגדים פשוטים אלא בבגדי מלכים וגם כתבנו שלעשו היה בגד של עור יקר מאוד, שהיה של אדם הראשון , וכמו כן יקר היה

שהיה נראה כבגדי מלכות. ולכך החזיק אותם בתיבה של אמו, כדי שיהיו מוכנים לו, שאם יקראהו אביו יוכל ללבוש אותם מיד. ואמר רבי שמעון בר יוחאי : לא היה בעולם אדם שקיים מצוה זו של כבוד אב כמו עשו, וליו הכתוב אומר: בן יכבד אב [מלאכי א] , ובזכות זה הוא שולט בעולם. ובגלל עוד סיבה החזיקם אצל רבקה שבהיותם יקרים כל כך לא האמין לנשותיו אף על פי שאהבם מאוד, מפני שהיו מרושעות והניחם אצל רבקה אף על פי שלא אהבה כל כך אבל האמין לה, לפי שהייתה חסידה. ואף על פי שעשו היה הולך לציד, לא היה לובש את הבגדים האלו הואיל ולא היה צריך להם אלא במקומות רחוקים של חיות רעות, ואולי לקח חלק מהם. שהרי בוודאי לא היה זה בגד אחד. שכן קורא להן: כותונות עור ונראה מכאן שהיו הרבה. וכן אומר : בגדי עשו ויש אומרים שבאותו יום לא לקח עמו הבגדים האלה, ולכן השתהה כל כך הרבה זמן בשדה שלא כפי הרגלו. ויש אומרים שהבגדים האלה היה לובש הבכור, כי באותם הימים היו הקורבנות נקרבים על ידו, וכך לבשם אדם הראשון ראשונה ונתנם לשם בן נח שהיה בכור. ושם מסרם לאברהם ליצחק ויצחק לעשו שהיה בכור, אבל משראה יצחק שנשותיו של עשו עובדות עבודה זרה, לקח הבגדים ונתנם לרבקה שתשמרם. ומפני שלרבקה נודע מכר הבכורה ליעקב, אמרה: ראוי ליעקב ללובשם  שהוא הבכור.

ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש [כז/כח] אומר ילקוט מעם לועז

עכשיו מודיענו הכתוב את נוסח הברכות שבירך יצחק את יעקב. וכבר כתבנו בפרשת וירא שפעמים מדברים הנביאים דברים שהם עצמם אינם מבינים פשרם. כי הקב"ה שם בפיהם כדי לאומרם. אף ביצחק היה כך. הוא היה סבור שמברך את עשו, אבל הקב"ה זימן לו בפיו ברכות טובות שהיו מתאימות ליעקב. והם 7 ברכות. ויש אומרים שבירכו בעשר ברכות כנגד עשרת הדברות שבהם נברא העולם. ואלו הדברים שאמר הקב"ה ייתן לך ויחזור וייתן לך מן הטללים הטובים היורדים מן השמים ומן המעיינות הטובים העולים מן הארץ , ומגדלים את הצמחים. ויהיה לך הרבה דגן ויין וייתן לך כוח ועוצמה. והברכות האלו יהיו לך נוסף על הברכות שברכני ה" אחרי פטירתו של אברהם אבי. השם ייתן לך מן מלמעלה שיהיה עטוף בטל. ויזמין לך באר שיתרבו בו הרבה דגים, הוא יתגלגל עם בניך במדבר. ותגור בעיר ירושלים ושם תביא קרבנות ובכורים ותהיה לכם מנוחת נפש ללמוד פסוק משנה וגמרא ומדרש.

יעבדוך עמים וישתחו  לך לאומים הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך אורריך ארור ומברכיך ברוך [כז/כט] אומר שמנה לחמו

הווה גביר לאחיך ראשי תיבות [הגל] כשרדף אותו לבן והשיגו וביקש להרגו, ובסוף התגבר יעקב עליו וביקש לבן שיכרות עמו ברית שלא יעשה עמו רעה , ולזיכרון הברית הציב הגל ואמר עד הגל הזה וכו… הווה גביר לאחיך בגמ"[ש] זהו [ש] של תפילין שנאמר שם [דברים כח/י] וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך. וישתחוו לך בני אמך עיין בפירוש רש"י ולי נראה שלכן אמר לו [בני אמך] להשתעבד לו כל האומות  שנקראו לאימותם על שם האם ולא על שם אבותם , שבני נח אין להם שאר אב, אבל יעקב אמר ליהודה בני אביך, שרצה להשתעבד לו רק ישראל לבד שהם מתייחסים לבית אבותם לכן אמר לו בני אביך ויש בברכה זו 70 אותיות, כנגד 70 שמות שיש להקב"ה , וכנגד 70 פנים לתורה שהתורה נדרשת , וכנגד 70 זקנים, וכנגד 70 שמות שיש לישראל, וכנגד 70 נפש שירדו למצרים, וכנגד 70 שמות שיש לירושלים , וכנגד 70 אומות, שכולם עתידים להיות משועבדים ונכנעים  לזרע יעקב, כמו שכתוב [ישעיה מ/יב] כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו .

.ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת הוא לך אבי, ברכני גם אני אבי. ויישא עשו קולו ויבך [כז/לח] אומר ילקוט מעם לועז

3 דמעות הוריד: אחת מימינו ואחת משמאלו והשלישית נשארה תלויה בין עיניו, שאם הייתה יורדת אף היא לא היו ישראל נגאלים לעולם מתחת ידיו, ולא ייגאלו ישראל אם אכן יימחו דמעותיו של עשו, ובשכר אותם הדמעות ניתן לו הר שעיר שהוא הר מבורך שאין גשמים נפסקים שם לעולם. והרכה צרות גרמו הדמעות האלו שביקש מאביו שיברכהו, כי מזה הוכח שהיה מוקירו מאד , ובגללן  משועבדים ישראל לעשו, ויהיו תחת ידו עד שיחזרו בתשובה בדמעות ובכיות ויבקשו מאת השם שירחם עליהם [דברי המחבר לעניות דעתי [ויישא/עשו/קולו] שלושה מילים כנגד שלוש הדמעות והמילה האחרונה [ויבך] היא לעתיד לבוא הוא באמת יבכה על הצרות שעשה לישראל עד היום הזה כפי שאומר הפסוק ועלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והייתה לשם המלוכה].

ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים [כח\מו] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא:

קצתי כתיב ב [ק] זעירא] הטעם על פי מה שאמרו חז"ל: שבעוון ביטול תורה נחרב בית מקדש הראשון והוא הנאמר בירמיהו [ח\יב] על מה אבדה הארץ ויאמר ה" על עזבם את תורתי, והנה פו נכתב קצתי בק זעירא נראה לי לרמוז בה שראתה רבקה ברוח-הקודש שעתיד בית מקדש הראשון להחרב בעוון ביטול תורה ורמזה דבר זה במה שאמרה קצתי בק זעירא כלומר כאשר קול התורה הנרמז באות ק יקטן ויתמעט אז יחרב בית המקדש כרמז האותיות הנשארות במילה זו והם [יתץ] שהם לשון חורבן והריסה. ולי נראה לרמוז במילה [קצתי] בחיי שבעת החורבן יקוצו ישראל בחייהם כאשר יחרב הבית לסוף [תי] שנים שיהיה קיים, ומילה זו נדרשת ק"ץ ת"י כלומר הקץ של הבית יהיה לאחר [תי] שנה יקוצו ישראל בחייהם בהולכם לגולה.

ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ מושבך ומטל השמים מעל: ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד, והיה כאשר תוריד ופרקת עולו מעל צווארך [כז/לט-מ]אומר ילקוט מעם לועז

משמני הארץ מושבך זו [איטליה של יון] , שם יהיה מושבך, ומטל השמים תהנה ועל חרבך תחיה שתנצח את אויביך בתנאי שלא תריב עם ישראל ואת אחיך תעבוד אבל אם בניו יעברו על מצות השם או לא תהיה תחת עולו ותשלוט עליו וכמו שכתוב והיה כאשר תוריד ופרקת עולו מעל צוואריך ורשות ניתנת לך לגזור עליהם גזרות שמד אם יהיו רעים. וכל המלכים והאימפרטורים שיהיו בכל דור תהיה אתה מחוללם והטעם שנתן לו איטליה של יון שבשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד מלאך ונעץ קנה בים והיה גדל מעט מעט  עד שאפשר היה לבנות שם הרבה בתים, ולימים נעשתה עיר גדולה וזוהי איטליה . ולפי שכל העולם הזה נברא בשביל יעקב, וגם יצחק ברכו, לא יתכן היה שעשו ישתלט על עיר אחת בעולם, שהכול היה שייך ליעקב, לכן לא מצא עיר אחרת לתת לו אלא איטליה  שהיא עיר חדשה שלא הייתה קודם שנברא העולם. וזהו שאומר ועל חרבך תחיה, הטעם הוא מפני שהיה ליעקב חרבו של אדם הראשון, ונתן החרב לעשו כדי שימכור לו את הבכורה, לכן אמר לו שלא יחיה אלא על חרבו, כי איבד כל טוב בגללה, ולא נשאר לו דבר.

הנה משמנה הארץ מושבך ומטל השמים [כז/לט] אומר שמנה לחמו

אצל יעקב הקדים מטל השמים ואחר כך משמני הארץ, ובעשו הקדים משמני הארץ ואר כך מטל השמים, לפי שעיקר חיותו של יעקב הוא על ידי התורה והמצות שהם מן השמים, כמו שכתוב [דברים ל/כ] כי הוא חייך ואורך ימיך, אבל בעשו שעיקר חיותו רק בעולם הזה בארץ בדברים ארציים, על כן הקדים אצלו משמני הארץ שהם תענוגות בני אדם שבארץ יסודם. מושבך ומטל השמים מעל ראשי תיבות[ומהם] וסופי תיבות [למלך] , שכל זמן שלא היה מלך לישראל היה מלך אצל אדום, אבל כאשר מלך דוד בישראל הוא לכד את אדום ולא היה להם מלך, רק מלכי יהודה משלו בהם, כמו שכתוב [מלכים א/כב-מח] ומלך אין באדום ניצב מלך, עד בימי יהורם בן יהושפט בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך [מלכים ב/ח-כ].

וילך עשו אל ישמעאל בן אברהם וייקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה [כח/ט] אומר שמנה לחמו

למה צריך לכתוב את כל הייחוס הזאת , אלא לפי שראה עשו ששלחו את יעקב לקחת אישה מבנות לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה, לכן הלך גם הוא ולקח בת ישמעאל בן אברהם אחיו של יצחק ואחות נביות, וחשב עשו שלקח מיוחסת גדולה, והיא יותר מיוחסת מאחת מבנות לבן בן בתואל, אבל אילו עשה זאת קודם שלקח את נשיו או אחר שגרש את נשיו שהיו לו מבנות חת, היה צדיק בזה, אבל הוא לקח אותה על נשיו לו לאישה , והוסיף מרשעת על המרשעות שהיו לו כבר ולא גירש את הראשונות, לא הועיל בזה מאומה. על נשיו לו לאישה בגימטרייה [הוסיף עוד בה ברשעה זו]

הפטרת תולדות [מלאכי א ב/ז] משא דבר השם אל ישראל ביד מלאכי אומר אהבת חיים

אהבתי אתכם אמר השם, ואמרתם במה אהבתנו, אמרו חז"ל נבואה זו נאמרה בעת השבעים שנה בגלות בבל שהתחילו בבניין הבית ונבטל על ידי מכתבי שטנה שכתבו עליהם השכנים בסביבותינו, אז אמר עליהם הקב"ה אהבתי אתכם, אמרו ישראל: איזה אהבה אהבתה אותנו, שפיזרת אותנו בין האומות תחת אלו שרים זרים ואכזרים? עוד תמיהה גדולה, שהפסוק אומר הלא אח עשו ליעקב ואת עשו שנאתי, מה תועלת ליעקב אם בקב"ה שונה את עשו או לא? בו בזמן שעשו מצר יעקב בלאו הכי, ועוד, איזה אהבה יש ליעקב שהיה לו אח רשע שתמיד היה רודף אחריו להרגו ולא היה לו שום נחת רוח ממנו? עוד כתוב שם תמימה אחרת, איך יעקב ועשו היו אחים בני אב ואם אחת ונבראו מבטן אחת וינקו ממקום אחד והם שני הפכים, שיעקב היה מובחר שבאבות, ועשו ראש הרשעים, ועל מה עשה הקב"ה כך? עוד כתוב שם בשם הזוהר הקדוש ובשם האר"י ז"ל הקדוש על פסוק: אהבתי אתכם אמר השם ואמרתם במה אהבתנו, שאלו ישראל הקב"ה: איזו אהבה יש פה? כשחטאו ישראל תכף אתה מפזר אותם בין האומות , שיסבלו צרות וייסורים ועינויים קשים  ומרים, כמה וכמה פעמים במיתות משונות אשר לא כתוב בתורה זאת היא האהבה שאהבת אותנו? ואם חטאו ישראל והיו צריכים לקבל עונש היה צריך להענישם בארצם ולא יהיה שמך מחולל בין העמים באומרם : עם השם אלה ומארצו יצאו, אם כן איזה אהבה יש פה? השיב הקב"ה: הלא אח עשו ליעקב ואת עשו שנאתי כדי להבין את כל העניין הזה אמרו חז"ל שהגלות לא עונש לישראל, אלא דבר הכרחי הוא כמו שאמרו חז"ל כי מתחילה ברא השם הקדושה והקליפה זה לעומת זה ולא יתערבו זה בזה וכשחטא אדם הראשון ערב טוב ורע ונפלו תוך הקליפות, ומחמת זה נתחזק כוח הסטרא אחרא ואומות העולם, ונחלש כוח קיבול הקדושה לכן הוכרחו ישראל להתפזר ב4 רוחות העולם להוציא וללקט את [נק] בכל מקום שהם ואיך? על ידי עסק התורה לשמה ותפילה ומעשים טובים בנקל מוציאים [נק] מסטרא אחרא כי כל דבר משתוקק לחזור לשורשו. זהו מה שכתוב אומר ואת עשו שנאתי כלומר, בני היקרים לא שלחתי אתכם בין העמים שתקבלו צרות וגזרות אלא להכרח גדול  חפץ הקב"ה להפריד הקדושה מהקליפה ואז תהיה הגאולה בזה יתיישב לנו על הסיבה מה שישראל מפוזרים בין העמים.

י צ ח ק     פ ר י א נ ט ה

OUAZANA-OUDAY-OUTMEZGUINE

OUAZANA

Nom patronymique au sens et à l'origine difficiles à cerner. A première vue, il semble que le nom soit d'origine arabe, indicatif d'un trait de caractère, l'homme équilibre, mesuré. 11 serait alors synonyme du patronyme Uzan porté en Tunisie. Mais l'indice de filiation Oua semble indiquer une origine berbère, d'autant plus qu'il existe au Maroc et en Algérie plusieurs localités portant un nom proche: Ouezzane au nord-est du Maroc, douar des Ait Ouzana dans l'oude Ziz au Tafilalet. David Corcos confirme cette piste berbère en précisant que c'est un ancien prénom d'homme porté dans la confrérie berbère des Zenata autrefois judaïsée, tombé en désuétude et qui n'a été préservé que comme nom patronymique chez les Juifs. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté essentiellement au Maroc (Fès, Rabat, Tafilalet, Marrakech), mais également en Algérie (Oran, Mascara ).

  1. ABRAHAM:

Saint dont le tombeau cimetière de Ait Boudial, dans le Tafilalet, était un lieu de pèlerinage locale. Selon la tradition il est né à Sakoura dans l'Atlas et a vécu au début du siècle dernier. Le tombeau de son frère David, était également l'objet de vénération.

  1. ELIEZER:

 Président du Comité de la Communauté de Marrakech dans les années quarante.

 RAYMOND:

 Economiste israélien, né à Rabat. Arrivé en Israël en 1966 dans le cadre du mouvement Oded, il intégra après ses études à l'Université Hébraïque de Jérusalem, l'Institut des Statistiques où il fit     longtemps chargé du calcul de l'indice des prix.

OUDAY

Nom patronymique d'origine berbère, déformation de Aouday, diminutif de Iddo, Judah, désignant en berbère le Juif en général, à rapprocher de l'arabe Yihoudi. Autre forme : Aouday. Au XXème siècle, nom extrêmement rare porté uniquement au Maroc (Tanger, Meknès) et en Algérie (Oran, Aïn-Sefa).

  1. YAHYA: Célèbre rabbin à Tanger, qui continua pendant longtemps à porter mort en 1727. 11 fut le fondateur de la première synagogue de la ville portuaire, qui continua pendant longtemps à porter son nom, Slat rabbi Yahya.

OUTMEZGUINE

Nom patronymique d'origine berbère, indicatif d'une particularité physique: l'homme aux petites oreilles. Le rabbin Eisenbeth s'appuyant également sur l'origine berbère lui donne un autre sens: veillard. Autre explication proche, ethnique de la tribu des Ait Imezguin, dans le Sous ou de la bourgade de Tamezgan, près d'Agadir qui comptait une importante population juive jusqu'à sa destruction par un marabout en 1442. Le nom figure dans la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIèmme siècle. Autres formes: Amezguine, Atmezguine. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc (Sous, Casablanca) et en Algérie ( Oranais).

ואענונו, בן וואליד, בן ווחנא, וותמזגין

ELIAHOU: Médecin personnel du sultan Moulay Slimane ( 1792- 1823) appelé dans les sources rabbiniques, Hahassid le pieux, pour avoir permis à la communauté  juive du Maroc de se reprendre après le grand cataclysme que fut le régne sanguinaire de son prédecessseur Moulay Lyazid (1790-92). Très versé dans les traités de Maïmondie et les plantes médicinales, il était connu comme un des derniers grands médecins de l'ancien Maroc.

מחלות הילדים וריפויין, התפתחות ותקלות.

מחלות הילדים וריפויין, התפתחות ותקלות.

גידול בנים וחינוכם אינו קל, והוא מלווה בקשיים רבים. צער גידול בנים הוא תוצאה של קשיי פרנסה, דיור לא נאות ועוד גורמים נוספים. במרוקו הילודה הייתה גבוהה הן אצל היהודים והן אצל הגויים תושבי המקום וברור שגם התמותה לא פידרה אחריהם.

המחלות השכיחות.

אחת המחלות הנפוצות בקרב התינוקות באוכלוסייה היהודית והמוסלמית, היתתה מחלת האבעבועות, או בשמה הערבי א-זדרי. למחלה קטלנית זו, לא הייתה תרופה. היא הפילה חללים רבים והייתה נפוצה גם בקרב המבוגרים. ואם הייתה חסה על מישהו, היא השאירה את הקורבן עם צלקות רבות.

מחלה אחרת נפוצה לא פחות, הייתה אבעבועות הרוח, או בערבית ריח-א-סיף. לאלה יש להוסיף את האדמת או בוחמרון – מחלה שלא חסכה בקורבנות והשתוללה במיוחד בחודשי החורף, מחלת הצהבת או בוסספאר, מחלת מעיים או מרר למסאראן, מחלות עיניים מרד לעינין והרשימה עודנה ארוכה. כדי להילחם בכל מרעין בישין אלה, הם השתמשו בשיטות רבות ושונות.

אבעבועות א-זדרי

כנגד האבעבועות, הם השכיבו את התינוק לבדו מבלי שמישהו אחר יתקרב אליו זולת אימו, וכיסו אותו בסדין אדום או בבגדים אדומים.

מהבית שבו שכב חולה אבעבועות, לא הירשו להוציא דבר. אם השכנה ביקשה מעט מים חמים למשל, הם לא נתנו לה: ״מא כא נכ'יררזוס״ ענו לה (לא מוציאים דבר). גם אשה בימי מחזורה לא הורשתה להיכנס לבית בו שכב חולה אבעבועות או חולה אדמת.  

 

כאמור מחלה זו, תקפה לא רק ילדים בלבד אלא גם מבוגרים, וברוב המקרים הם לא יצאו ממנה בשלום. כדי לרפא מבוגר ממחלה זו, השכיבו אותו במקום חם וכיסו אותו גם כן בבגד אדום. הם נתנו לו לשתות רק מי־שעורים שהושרו בהם תאנים לבנות. עד שהאבעבועות לא נבקעו ולא הוציאו את הפרשותיהן, הם לא נתנו לחולה לישון הרבה.

תזונת החולה הורכבה ממאכלים מבושלים בשמן של שקדים מתוקים, משתיית מיץ רימונים או תפוחים. אסרו עליו מאכלי בשר, ביצים, דבש ויין, ובמיוחד דברים מלוחים, באומרם שזו סכנה גדולה לחולה. כמו כן נזהרו שלא להכעיסו.

טיפול נוסף במחלת א-זדרי (האבעבועות): לקחו קמח שעורים, עירבבו אותו עם חלמון ביצה, שמוהו בתוך חתיכת צמר לא מכובס, והניחוהו על הבועות כדי לזרז את הפרשת המוגלה. למרות האמצעים שמנינו, מעטים היו ניצולים, ואם לא מתו הם נשארו עם צלקות בפנים לכל חייהם. צלקות קעורות כעין שקעים זעירים, שכיערו את פניהם וזיכו אותם בשם הגנאי המביש: כ'רבוס (מקושקש). ואם זו אשה כירבוסא (מקושקשת). רבים נותרו עיוורים, או עם תבלול בעינים וכדומה.

היו משפחות אחדות שפחדו ודאגו לבנותיהן, פן חס וחלילה תקבלנה אבעבועות, וכתוצא מכך, הן תישארנה עם מום או פגם; היו מעמידות תנאים בעת שידוך בנותיהן, תנאים שנרשמו בשולי הכתובה: ״אם הבת כתוצאה מהאבעבועות תישאר ״נכה״, היינו תקבל עיוורון או כיעור כלשהו בפנים, אין הבעל רשאי לגרש את אשתו או לעוזבה, תנאי שהוא כעין: ״לא־יוכל לשלחה כל־ימיו״ ״נכתב ונחתם בכתובה״.

אבעבועות רוח(ריח א-סיף)

בתחילת הקיץ, עם שינוי מזג האויר, נשבה במרוקו רוח מזרחית חמה: א־׳שרקי ובפי היהודים א-שרגי, הדומה לחמסין שלנו. רוח זו הזיקה גם למבוגרים, ואלה שלקו במחלה נפגעו בעור הפנים ובידיים. הם השתמשו בכל מיני משחות כדי להתגונן מפניה, הבעייה הייתה קשה יותר עם התינוקות והילדים. ושוב פנו לשיטת ההסגר, א. הוציאו את הילד מפתח הבית וסגרו אותו ממש כשהחלונות מוגפים. כי רובם תלו את הסיבה בעין־הרע, אולי איזו שכנה לא רצויה או קרובת משפחה הסתכלה על הילד

בנוסף להסגר, הייתה תרופה בדוקה נגד ריח-אסיף. אם בחניכיו של הילד ובמיוחד ברירית הפה, הופיעו בועיות שהתפשטו לאחר מכן, האמא לקחה חתיכת בד פשתן דק, כרכה אותה סביב האצבע, שיפשפה את חניכיו של החולה פעמיים או שלוש, והמחלה נעלמה.

יש לציין שמחלת אבעבועות הרוח, הייתה מכה בחוזקה בתינוקות ובעטיה היו אלה מפסיקים לינוק מאימם, בגלל הבועיות שבפה. הייתה עוד בעייה נוספת לאם: בעיית ההנקה; האם התפתלה מכאבים איומים. דדיה שופעים חלב, ואין את מי להיניק, כי התינוק מסרב לינוק וגם אינו יכול.

בצפרו, חולה אבעבועות הרוח קיבל טיפול מוזר וכך כותב מחבר קהלת צפרו:

טיפול מוזר היו מטפלים במחלה זו שהיו מעשנים סמים הנקראים כיף (חשיש) ונופחים העשן בפני הילד ועל מיטתו. טיפול אחר, לבשל יין כשבתוכו מטבעות נחושת ולהשקות בזה לילד.

שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג

צורות ורכיבים מוסיקאליים

שירת הבקשות פותחת בתיקון-הצות, תפילה המושרת לזכר חורבן בית-המקדש לפי התלמוד (בבלי ברכות ג ע"א), הקב"ה בכבודו ובעצמו מתאבל, כביכול, שואג כארי ומצטער בצער החורבן וגלות השכינה. שעת חצות נקבעה, משום שדוד המלך היה קם בשעה זו להתפלל. למנהג זה של 'תיקון חצות', שהתפתה בעקבות הקבלה הלוריאנית, יש שתי צורות: 'תיקון רחל' ו'תיקון לאה', ורק השני שבהם נאמר בשירת הבקשות. שני התיקונים אמורים להערך בבית, ליד המזוזה, לאחר היטהרות ורחצה, מיד לאחר ברכות השחר.

'תיקון רחל' מתקיים בימים שאומרים בהם תחנון וכולל קריאת פרקים קלז, עט בתהלים ותחינות על חורבן בית-המקדש. בשבתות ובמועדים, שאין אומרים בהם תחנון, עורכים 'תיקון לאה'. היסוד המוסיקאלי בתיקון-הצות מקורו כנראה בשם 'רחל', שהוא כינוי לשכינה והוא ראשי תיבות של: רינת חצות לילה .

'תיקון לאה' נערך בשבתות ובמועדים, שהם ימים שאין אומרים בהם תחנון. הוא כולל: פרקי תהלים שמחים (כמו פרקים ג, קכו) ופרקים ממסכת 'תמיד' במשנה. ב'תיקון לאה', הדגש הוא על הגאולה והנחמה. 'שירת הבקשות' פותחת, כאמור, ב'תיקון לאה', הכולל ארבעה שלבים: (1 (פרקי תהלים)מב, מג, כד, כא, סז, קיא, נא , קכו); (2)התפילה(מתוך מוסף לשלוש רגלים:  'אלהינו ואלוהי אבותינו, מלך רחמן רחם עלינו ] . . .] '; (3 )משנה, מסכת 'תמיד', פרק א ; (4 )קדיש.

אחרי 'תיקון לאה' מושרת 'פתיחה', הכוללת שני פיוטים בעלי אופי קבלי, נערכת תפילה ונאמר קדיש. פתיחה זו בנויה כדלקמן: (1 ) הפיוט 'דודי ירד לגנו' מאת ר' חיים הכהן. (2 )הפיוט 'ידיד נפש' , מאת אליעזר אזקרי (או אזכרי, או אזיכרי(ממקובלי צפת, מחבר 'ספר חרדים'. (3 )התפילה: 'ה' חננו, לך קוינו', שהיא תשבץ פסוקים מתהלים, מהנביאים ומשיר השירים. (4 )קדיש. הצבת הקדיש לאחר 'תיקון לאה' ובסוף הפתיחה קובעת את שני החלקים האלה כמסגרת ליטורגית. זה מתאשר גם על-ידי שיבוץ תפילות נוספות בתוך שתי החטיבות. המבנה של שתי החטיבות ושל שני הפיוטים בתוכן חושף את התפקיד של החטיבות ושל הפיוטים הללו: מבוא לאופי הקבלי-סמלי של שירת הבקשות, שירה העוסקת בגאולה ובנחמה. שני הפיוטים מקורם במסגרות ליטורגיות, וכמקובל בליטורגיה, הם מושרים בצורה מחזורית: מדי שבת. הקדיש האחרון חותם את הגבול בין הליטורגיה לשירת הבקשות.

בפועל, אין מקיימים את 'תיקון לאה' ואת הפתיחה במלואם. שרים 'אלוהינו ואלוהי אבותינו' , קוראים במסכת 'תמיד' ואומרים קדיש. מכאן לשני הפיוטים האלה, שמהם מושרים פסוקים אחדים בלבד, ואחר-כך מושרת ה'בקשה לשבת'. המעמד הליטורגי שנוצר בעקבות שילוב 'תיקון לאה' והתפילות המקדימות עוצב – לפחות בכתב – רק ב'רני ושמחי' ואחריו ב'שיר ידידות'. רק עתה מתחיל החלק המשתנה מדי שבת, הפותח בבקשה המתחלפת משבת לשבת ובסדרות פיוטים לשבתות השונות

. ה'בקשה' הינה בראש ובראשונה צורה פרוזודית, שיר-קודש מסוג הסליחות. יש בקשות ארוכות מאוד כתובות פרוזה פיוטית או מליצה חרוזה, כגון שתי הבקשות הגדולות מאת רב סעדיה גאון ו'כתר מלכות' מאת אבן גבירול. סוג אחר הוא הבקשה השקולה שנוצרה בספרד, שיר-קודש סטרופי ושווה חרוז, שהוא יצירה קטנה המתייחדת בכך שהשורה המסיימת זהה לפותחת. הבקשה המוקדמת ביותר הידועה בסוג זה היא 'אלוהי אל תדינני כמעלי' מאת יצחק אבן מר שאול, המקובלת במחזור הספרדי. הבקשה בצורתה החדשה 'היא אחד החידושים של הפייטנות הספרדית' הבקשות ב'שיר ידידות' עוסקות כולן בשבת, וצורתן אינה קבועה. הבקשה שהיתה פעם מרכזה של שירת הבקשות הפכה להיות גשר בין הפתיחה לאסתח'באר, שהוא הפותח למעשה את שירת הבקשות. בדרך-כלל, הבקשה מושרת בלחן של אחד הפיוטים מתוך אותה שבת. מהערות עורכי 'שיר ידידות' אנו למדים, כי הבקשה שימשה בידיהם לפתרון בעיות אמנותיות שונות, על-ידי שילובה בין הפיוטים.

עורכי 'שיר ידידות' ממליצים לפעמים לשיר בקשה מסוימת בין הפיוטים. יכולות להיות לכך סיבות שונות . האחת – רציפות רעיונית: הטקסט של הבקשה מתאים מאוד מבחינת תוכנו, ונראה לעורכים כי מקומו בין פיוטים אלה. יכולות להיות לכך גם סיבות מוסיקאליות-כלליות, כגון הצורך ברצף המלודי-מודלי, העשוי להיווצר באמצעות הלחן של הבקשה. שילוב בקשה בין הפיוטים גם עשוי לפתור בעיות גובה: צליל הפתיחה של פיוט כלשהו יכול להיות לעיתים גבוה מדי כתוצאה מצליל הסיום של הפיוט שקדם לו. במקרים אלה שיבצו העורכים בקשה מתאימה בין שני הפיוטים האלה. צליל הסיום של הבקשה הזאת מאפשר להתחיל את הפיוט הבא בגובה סביר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר