מורשת יהדות מרוקו

פרק שלישי:

עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי

לאחר גל ההגירה הגדול בעל האופי הדתי החזק של השנים 1947 – 1950, העליה לישראל הואטה במידה ניכרת. המצב עמד להשתנות מכל-וכול במסגרת העימות בין התנועה הלאומית המרוקנית, לבין הרשויות הצרפתיות שהתקשו להשלים עם המעשה הבלתי־נמנע של סיום שלטון הקולוניאליזם.

הממשלות של הרפובליקה הרביעית נקטו במדיניות של זירוז הליכים כדי להציל את ״מרוקו הטובה והישנה״ ולא היססו להדיח ב-20 באוגוסט 1953, בשיא המשבר בין הארמון לבין הרזידאנס, את הסולטן מוחמר החמישי שישב בגלות עם משפחתו, במדגסקאר, ולהחליפו בשליט-בובה בשם מולאי עראפה, שנתמך על ידי הגלאואי של מרקש.

מעתה ואילך, הנתק בין המרוקנים לצרפת היה רשמי, מציאות אשר פגעה קשות בקהילה היהודית. אם פעם חלמה יהדות מרוקו על שותפות עם השלטון הקולוניאלי, ועל השתלבות בחיק המכלול הצרפתי, הרי שכעת נוכחה לדעת ששאיפה זו אינה זוכה לתגובה באותו מטבע. סירובם של השלטונות הקולוניאליים להחיל על מרוקו את הוראות צו קרמייה (Cremieux) – שאפשרו את התאזרחותם של היהודים האלג׳ירים כאיש אחד – ואכיפה מחמירה של שתי תקנות לענייני יהודים בין השנים 1940 ו־1942, פוגגו את אשליותיהם של רבים. רק מיעוט מבוטל, של אנשים שמוצאם בשכבות האמידות ביותר של האוכלוסייה, עדיין האמין ביתרונות של התבוללות ושל שותפות עם צרפת.

אולם אין זה אומר, שהיהודים המרוקנים ראו בעין יפה את השפעתה הגוברת של תנועה לאומית בעלת קונוטציות איסלמיות חזקות. נדירים ביותר היו הפעילים היהודיים של ״איסתיקלאל״. אף כי היהודים המרוקנים היו נאמנים, באופן טבעי, לשושלת העלאווית, הרי מצאו לנכון לנקוט בזהירות, ולהתרחק מן היצרים הפוליטיים ששררו באותה עת, מחשש שמא יהפכו לכלי בידי אחד מן הצדדים בעימות.

הנייטראליות הבלתי־אפשרית הזאת גרמה להם להרגיש כנתונים בין הפטיש לסדן, וכמטרות מסומנות לכל מעשה אלימות. כך קרה ביום השנה הראשון להדחתו של מוחמד החמישי, 20 באוגוסט 1954, בכפר סידי קאסם (פטי־ז׳אן), המצוי במרחק של כעשרים קילומטרים ממקנס.

בסידי קאסם לא התקיימה קהילה יהודית סדירה; אולם סוחרים יהודים ממקנס עבדו בשוק בעיירה ושהו שם במשך ימי החול, וחזרו לבתיהם לשבתות וחגים.

בתחילת אוגוסט 1954, החוגים הלאומנים המרוקנים פתחו בשביתה, ולחצו על הסוחרים היהודיים לסגור אף הם את חנויותיהם. בפטי-ז׳אן, הרשויות הצרפתיות דרשו מהיהודים שלא לעשות זאת, והבטיחו להם תמורת זאת הגנה של כוחות הביטחון – הבטחה כוזבת, כפי שהתברר.

ב-3 באוגוסט 1954, מפגינים תקפו את החנויות היהודיות הפתוחות; הם כיוונו במיוחד לחנויות של יהודים, כפי שתיאר עד ראייה לטבח:

״כוחות הביטחון, שידעו מהו הלך־הרוחות של האוכלוסייה, ואשר אחרי הפרובוקציה שלהם נטשו את המתחם של המקומיים, כדי לצאת להגן על הרובע האירופי, השתתפו כמשקיפים בטבח, למרות קריאות נואשות לעזרה, וטענו שאין להם פקודות מרבאט ושהם ממתינים לתגבורת.

רק ארבע שעות לאחר תחילת הפרעות, לקראת 10:30, המשטרה, שהגנה אך ורק על הרובע האירופי, החלה להקים מחסום, ולירות על הפורעים, שהחלו לברוח לכל עבר; החיילים שהגיעו, 300 במספר, רדפו אחריהם. הדבר החשוד היה הכשל החמור של המשטרה, אבל יותר ממנו – המשמעת המחשידה של הפורעים, שהתקיפו אך ורק את החנויות של היהודים ונמנעו בקפידה מפגיעה בחנויות של מוסלמים, ובאלו של חברות צרפתיות וזרות – מה שהיה בל-ייאמן עוד יותר.

וכך, כאשר הגיעו אל מחסני SCAM ורצו לשרוף אותם, בדקו תחילה מי הבעלים. כשהתברר להם שמדובר בחברה צרפתית, טרחו לחוס עליה והמשיכו הלאה, לנכסים יהודיים נוספים.״

הטבח בפטי־ז׳אן תבע 6 קורבנות, שנקברו בדיסקרטיות גדולה במקנס. בתום תקופת האבל, ועד הקהילה הפיץ מכתב גלוי בבתי-הכנסת. המסר נוסח, בכוונה, חלקו בעברית וחלקו ביהודית־ערבית, היות שבאווירת הפחד שבה חיה הקהילה, היה מקום לחשש שזעקת הכאב הזאת תובן בצורה עוינת, אם תיפול בידיים זרות של צרפתים או מוסלמים. וכך נאמר בכתוב:

"אל נקמות! מי ראה זוועות שכאלה, מי שמע סיפורי עוולה! בני ישראל נרצחים ונשרפים כמו בבית-מטבחיים. איזה לב לא ייקרע! אהה! אבות ובנים נשחטו באותו היום… רוצחים רוויי שנאה, פראים ואכזרים, עינו אותם בארבע מיתות בית דין. ראה אלוהים והבט, הענש אותם כראוי להם! לנשמת אחינו היקרים והאהובים, שהוקרבו כשעיר לעזאזל על המזבח, קורבנות למען עם ישראל, למען קידוש שמך האלוקי, אך ורק מפני שהם בני העם הנבחר, עם הספר, ספר תורתך הקדושה, נשחטו, נרצחו ונשרפו בגלל היותם יהודים… אל הרחמים יושיב אותם בקרב הצדיקים בגן העדן ויקומו לתחייה בחסדו באחרית הימים!״

עד כאן בעברית, ואילו ההמשך היה בדיאלקט ערבי, והיה בעל אופי ציוני ניכר:

"אחים יקרים,

עלינו לדעת, שמה שקרה לאנשים הללו, עלול לקרות לכל אחד מאיתנו, מאחר שהקורבנות הללו לא הואשמו בשום דבר, ולא עשו דבר לא בידיים ולא ברגליים. הם נרצחו אך ורק מפני שהיו יהודים, מה שאומר, שהיו קורבנות שהוקרבו בתור כפרה לקהילה היהודית כולה. אין זה דבר של מה-בכך, לאבד שש נשמות טהורות באותו היום, משום שעבורנו, כל יהודי שווה ערך לאנושות כולה, כפי שאומר הכתוב: "כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו". ופירושו של דבר שאיתם איבדנו שישה עולמות. במקרים שכאלה, בקרב עמים אחרים, היו מקימים יד זיכרון מאבן. אולם אנו, בני ישראל, רואים את הדרך הטובה ביותר לשמור את זכרם לעד, בנטיעת יער בארך ישראל. ככל שהיער הזה יגדל, כך יישמר זכרם. עבורנו, זוהי הדרך הטובה ביותר להקל על משפחות הקורבנות, משום שבכך יש הן הבעת כבוד למתים, הן נחמה לאבלים, וגם שבח לכל ישראל, ובנוסף לכך קיום מצוות יישוב ארך ישראל."

פרשת ״פטי-ז׳אן גרמה לתוצאות קשות. התגברות חוסר-הביטחון והשפל הכלכלי שנגרם עקב כך, יצרו בקרב רבדים מסויימים באוכלוסייה היהודית פסיכוזה ממש, מרוב להיטות לעזוב את הארץ. כולם רצו לצאת ממרוקו, לפני שיהיה מאוחר מדי. עשרות אלפי מועמדים להגירה התנפלו על משרדי ״קדימה״. בחודש אוגוסט נרשמו 1,032 עזיבות, 1,612 בספטמבר, 973 באוקטובר, 1,662 בנובמבר ובדצמבר 1954 – 2,214. תנועה זו לא פסקה במשך כל שנת 1955, שבה היו 25,000 עזיבות. והמספרים היו גדולים עוד יותר, אלמלא ישראל, שמיתנה את התופעה עקב המדיניות שלה לסלקציה בקרב העולים.

לנוכח התנועה הזאת, שבאמת נראתה כמו הגירה המונית, הרזידאנס החלה לחשוש בכל הרצינות, עקב עזיבתם של אנשים מהסוג שנחשב לנחוץ להמשך הנוכחות הצרפתית, דבר אשר עלול היה לפגוע עוד יותר באיזון העדין הפנימי שבין התומכים בצרפת לבין יריביה. זאת, בנוסף להאשמות נגד הסוכנות היהודית בגלל מדיניות הסלקציה שלה, לפיה לקחו רק את שמנה וסלתה של היהדות המרוקנית, את הבריאים ובעלי המקצוע, והשאירו את החולים ואת המקרים הסוציאליים לנטל על הקהילות.

נוסף לכך, הרזידאנס נאלצה להביא בחשבון את אי-הנחת של ״המאחזן, ואת תלונותיהם של הלאומנים לנוכח שטף העזיבות הזה החסר-כל-תקדים. לדעתם, הדבר היה חסר-הצדקה. הנציג לאקוסט, הנתון ללחצים סותרים, זימן ב-1 באפריל 1955 את מנהל ״קדימה״, עמוס ארבל, כדי להורות לו, ללא מיתון בניסוח, שחייבים להאט את הקצב: ״אתם שולחים יותר מדי אנשים. לפי המידע שבידינו, מספר העזיבות מגיע ל-2,000 בחודש, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מספרים כאלה. אתם חייבים לחזור למיכסה שנקבעה ב-1949 – 700,600 איש לחודש.״

במקביל לפעילותם של דיפלומטים ישראליים שהיו מוצבים בפריס, הסוכנות היהודית החליטה לשלוח לרבאט את אחד השליחים המוכשרים ביותר בתחום, איש המוסד, יעקב כרוז. ראש הלשכה הדיפלומטית של הרזידאנס, בודואי Baudouy, הכחיש שצרפת, מתוך רצון לאזן, רוצה לעכב את היהודים למען האינטרסים שלה. הוא טען, שהאחריות לכך מוטלת אך ורק על הרשויות המוסלמיות, שלחצו על הרזידאנס להפסיק את העזיבות; באופן רשמי היה זה מסיבות כלכליות, כדי למנוע בריחה של אנשים ש״ניתן להטיל עליהם מסים״.

ב-7 ביוני 1955, יעקב כרוז התקבל אצל הנציג, הגנרל פראנסיס לאקוסט, ופגישתם התארכה. הנציג הסביר לשליח הישראלי, שהחליט להאט את קצב העזיבות ל-700 לחודש בממוצע, כדי למנוע את התדרדרות המצב, ושפיכות דמים נוספת. לא עזר לכרוז, שהזהיר אותו מפני התגובות האפשריות של דעת הקהל בישראל ובקהילות היהודיות במערב לאיסור העלייה; פראנסיס לאקוסט לא זז מעמדתו. הישראלים החליטו ללחוץ שוב על פריס. הייתה לכך הצלחת-מה. קצב העזיבות לחודש עמד על 2,000 איש לערך עד סוף 1955, ואילו בתחילת 1956 עלה ל־3,000.

שובו של הסולטן מוחמר החמישי, שכל זכויותיו הוחזרו לו על ידי פריס, והענקת העצמאות למרוקו במארס 1956, פתחו פרק חדש בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בעת ראיון שהעניק המלך לג׳ו אוחאנה, נשיא התנועה המרוקנית הלאומית, ב-2 בנובמבר 1955, ב-לה סל סן קלו, טרח הלה להרגיע את נתיניו היהודים, בהצהירו על ביטול ה״דחימה״, וכינון שיוויון מוחלט בין יהודים למוסלמים: ״מעולם לא היה הבדל ולא ננקטה אפליה בין מרוקנים יהודים למוסלמים, ולא תהיה כזאת. היהודים המרוקנים הם אזרחים במלוא מובן המילה, ממש כמו בני ארצם המוסלמים."

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 57-52

המשבר בעלייה ממרוקו, גרם לתסיסה גם בישראל. משלחת מטעם ארגון יוצאי צפון־אפריקה, עלתה ב־15 ביוני לירושלים ובפגישה עם שר החוץ, משה שרת, היא טענה נגד ההגבלות על עליית יהודי מרוקו. בעיקר יצא קצפם של חברי המשלחת על מדיניות הסלקציה שהונהגה כלפי בני עדתם. שרת דחה טענות אלה בתוקף והסביר כי ממשלת ישראל עושה כל שביכולתה, כדי לבטל את רוע גזירתו של הסולטאן. אשר לסלקציה, זו לא הונהגה משום רצון לצמצם את העלייה, או משום הרצון להפלות לרעה את יוצאי צפמ־אפריקה, אלא משום המצוקה הכלכלית בישראל והקשיים בקליטה המונית של עולים חסרי־אמצעים.

אך לבו ומחשבתו של שרת, לא היו נתונים אותה שעה לנושא העלייה, אלא לשאלת מעמדו בממשלה והבטחת עתידו הפוליטי. מאז שב בן־גוריון מחופשתו בשדה בוקר, בפברואר 1955, היה נטוש ויכוח עז בינו לבין שרת, ביחס למדיניות שיש לנקוט בה כלפי מצרים, בהנהגתו של גמאל עבד אל־נאצר. מדיניותה התוקפנית של מצרים והעידוד הגלוי שנתנה לפעולות טרור בגבול רצועת עזה, החריפו את הויכוח בממשלה בין חסידי ה״קו התקיף״, בראשותו של בן־גוריון, לבין חסידי ה״קו המתון״, בהנהגתו של שרת. לאחר ששר החוץ הצליח בכמה מקרים לגייס בממשלה רוב נגד פעולות תגמול מאסיביות ברצועת עזה, החליט בן גוריון להביא נושא זה להכרעה במוסדות מפלגתו. ב־ 17 ביוני 1956, "התפטר" שרת מכהונתו וגולדה מאיר נתמנתה במקומו כשרת החוץ בממשלת בן־גוריון.

גולדה מאיר נרתמה מיד ובמלוא הלהט היהודי והציוני שבה, למאבק למען עלייתם של יהודי מרוקו לישראל. על פי הוראותיה, נועד השגריר צור ב־26 ביוני 1956 עם הרוזן מפאריס, עם הגנראל קאטרו ועם הנציב העליון לשעבר, ג׳ילבר גראנוואל. כל השלושה היו מיודדים באופן אישי עם הסולטאן, אך כולם הביעו ספקות ביחס ליכולתם להביא לשינוי החלטותיו בנושא העלייה. הרוזן מפאריס, הכיר את ראש ממשלת מרוקו סי בקאעי, מתקופת לימודיו בצרפת. הוא שיגר אליו מכתב וביקשו לכבד את עקרון "חופש התנועה", המעוגן במגילת זכויות האדם. אך סי בקאעי לא הזדרז להשיב.

ב־1 ביולי 1956, שבו איסטרמן וגולן למרוקו ובמרוצת השבועיים הבאים, הם ניסו למצוא מוצא מן המשבר. שר החוץ המרוקני, אחמד בלפרייג׳, הסביר לאורחיו כי ״מצבה של מרוקו בזירה הבינערבית מסובך״ וכי ללא תמיכתו של עלאל אל־פאסי, ספק אם הממשלה תאשר את הסיכום עם לגזאוי. ג׳ו גולן נסע לפאס, לפגישה עם עלאל אל־פאסי. לאחר סעודת צהריים, בביתו של מנהיג מפלגת ה״איסתקלאל", פרשו השניים לחדר צדדי וקיימו שם שיחה ערה ביחס לפרשת מחנה ״קדימה״. בראשית השיחה, ביקש עלאל אל־פאסי להזים את הטענות נגדו, כאילו משום גלותו הממושכת בקאהיר, הוא הפך להיות ״שונא יהודים״. הוא אמר שכמי שנולד וגדל בפאס, וכמי שיודע את תרומתם הרבה של יהודי פאס לתרבות המרוקנית, אין הוא יכול להיות אנטי־יהודי. גם עלאל אל־פאסי הסביר את האילוצים הבינערביים המשפיעים על מדיניותו של הסולטאן כלפי מדינת ישראל. אך ביחס להגירה היהודית – ״אין הוא יודע דבר״. אף על פי כן, בגמר השיחה, הוא רמז שאם יובא הנושא של מחנה ״קדימה״ לדיון בממשלה – בלפרייג׳ לא יצביע נגד הסיכום שהושג עם לגזאוי.

ג׳ו גולן חזר לרבאט ויחד עם איסטרמן הלך לראות את סי בקאעי. לאחר ששמע את פרטי השיחה עם עלאל אל־פאסי, הבטיח ראש הממשלה כי הסיכום עם לגזאוי יובא לאישור הממשלה ״בהקדם״. מתוך דבריו ניתן היה להבין שבממשלה המרוקנית קיימת מבוכה רבה ביחס ל״שאלה היהודית״ ואין היא יודעת כיצד להחלץ מן המשבר.

בינתיים החריף מאוד המשבר במזרח התיכון.. שליט מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, הלאים את תעלת סואץ ובתגובה על כך – פתחו ממשלות בריטניה וצרפת בהתייעצות ביחס לאפשרות פעולה צבאית נגד מצרים. גם המצב הבטחוני בגבולות ישראל החריף בצורה מסוכנת. אף על פי כן, בן־גוויון לא זנח אף לרגע את נושא העלייה ממרוקו. במגמה להבטיח טיפול שקט בפרשה זו, ומתוך רצון לאפשר לסולטאן להיחלץ מן המשבר ללא אובדן יוקרה – הורה בן גוריון להטיל צנזורה קפדנית על כל פירסום בנושא זה. במקביל לכך, הפעיל בן־גוריון גורמים שונים בעולם כדי שיפעילו השפעתם על הסולטאן. ב־18 בספטמבר 1956, נראה היה כי נמצאה הנוסחה לפתרון המשבר. הרוזן מפאריס, הקריא לשגריר יעקב צור את נוסח התשובה שקיבל מראש ממשלת מרוקו, בענין המשך העלייה היהודית וסגירת מחנה ״קדימה״. המכתב נקט עמדה עקרונית נגד יציאתם של יהודים, ״באשר ההגירה מנוגדת לרצון ה.מ. לנהל מדיניות ללא אפליה, לטובת כל נתיניו״. סי בקאעי האשים את צרפת ואת ״התעמולה הציונית״ בעידוד היהודים להגר. אך לאחר שהוצהרה העמדה העקרונית – בא המפתח להסדר. סי בקאעי כתב כי"השאלה העומדת בפנינו עתה, איננה אם יש או אין ליהודים זכות לחופש תנועה. זו היא זכות טבעית המוקנית לכל אזרח, על־ידי המגילה לכיבוד זכויות האדם. מרוקו, ככל מדינה דמוקרטית, מכירה במגילה זו אך אין היא מוותרת על זכותה להסדיר את ההגירה במסגרת חוקיה ורבונותה״. מתוך מכתב זה היה בדור שהסולטאן מבקש להשתמש בהגדרה זו של "חופש תנועה" כדי ליישב את המשבר.

ואמנם, ימים מעטים לאחר מכן, הובא הסכם לגזאוי – גולן לאישור הממשלה המרוקנית, שבה כיהן עדיין ד״ר ליאון בן־זקן כשר הדואר. באותה ישיבה השתתף גם הסולטאן. לאחר שראש הממשלה חילק את המסמך בין השרים, ביקש סי בקאעי את תגובתם עליו. איש מבין השרים לא פצה פה. הסולטאן ניצל שתיקה זו ואמר כי מאחר שאין הוא שומע דברי התנגדות, אזי הוא מסיק מכך שהממשלה סומכת את ידה על ההסכם. הוא סיכם את דבריו באומרו: ״גם היהודים הם בני ואני אוהב אותם. אינני יודע מה הסיבות להגירתם של היהודים, אך אם זה רצונם – יסלח להם אללה על מעשה זה…״

איסטרמן וגולן דיווחו מיד לפאריס על אישור הממשלה. שליחי העלייה אריה אברהמי, מנדל וילנר ויעקב חסן – נקראו למשטרה ונאמר להם כי היהודים במחנה ״קדימה״ יוכלו לצאת למארסיי, קבוצות קבוצות, וכי עליהם להגיש את רשימות העולים בו ביום. ההודעה על הסיכום החדש, נמסרה לברוך דובדבני בבית הכנסת במחנה ״קדימה", בעיצומו של יום הכיפורים. בדומה לרבני מרוקו, שפסקו בעבר כי העלייה לישראל דוחה שבת – כך גם דובדבני הודיע לשליחים הישראלים כי פינוי מחנה ״קדימה״ דוחה תענית ואת קדושת יום הכיפורים. אברהמי, וילנר וחסן נכנסו, איפוא, למשרד והכינו את רשימות העולים. שניים מבין השליחים יצאו אחר כך לרבאט, כדי להגיש את הרשימות למשרד הפנים המרוקני ולקבל אישור ליציאה קולקטיבית של העולים.

אך בינתיים עורר שר המשפטים המרוקני שאלה: מי ערב לכך שהמהגרים לא השאירו מאחוריהם חובות כספיים או התחייבויות אחרות, כלפי אוצר המדינה, או כלפי בני משפחותיהם שנותרו במרוקו. ג׳ו גולן הלך לראות את שר המשפטים, עבד על־קאדר בן ג׳לון, שאותו הכיר מתקופת לימודיו בפאריס. השניים סיכמו ביניהם כי גולן יהיה ״ערב״ לחובותיהם של העולים ויחתום את שמו ליד שמותיהם של כל אחד ואחד מהיוצאים.

לרגע נדמה היה כי המשבר חוסל ויציאת היהודים מתנהלת בקצב משביע רצון. אך לא חלפו ימים רבים וגולן נקרא שוב לראש ה־ש.ב. המרוקני. אחמד לגזאוי החזיק בידו רשימה ואמר: ״אנו התרנו יציאתם של 6,300 יהודים בעלי דרכונים, מתוך 9,000 איש שהצטופפו במחנה, אך עתה מתברר כי יהודים במספר כפול מזה יצאו מ״קדימה״. בנוכחותו של לגזאוי, התקשר גולן עם דובדבני בקזבלנקה. הלה הסביר כי בשבועות האחרונים נהרו לקזבלנקה אלפי יהודים מכפרי הדרום, ולמרות ההסגר המשטרתי – הם הצליחו להסתנן למחנה ״קדימה״. על כן, במגמה למנוע סיבוכים חדשים, ביקש דובדבני כי יינתן גם ליהודים אלה לעזוב את המדינה. לגזאוי הסכים לכך, אך בתנאי שיובטח לו כי לא יוברחו יהודים נוספים למחנה ״קדימה״. בסופו של דבר, – יצאו ממחנה ״קדימה״ קרוב ל־13 אלף יהודים.

אך למרות יישוב המשבר, האוירה הציבורית במרוקו היתה נגד המשך ההגירה היהודית לישראל. במאמר שפירסם בעתון ״אל־עלם״, בטאון מפלגת ה״איסתקלאל״, ׳כתב עלאל אל־פאסי כי ״סגירת מחנה ׳קדימה׳, תמנע את הגירתם של יהודים לפלשתינה, מדינה ערבית ששועבדה על־ידי האימפריאליזם הציוני״. עלאל אל־פאסי קרא ליהודים להשתלב בבניית מרוקו החדשה. הוא הביע חשש פן יהודי טאנג׳יר האמידים יהגרו לישראל ״ובכך אנו מגישים לציונים מאות יהודים עשירים ובריאים, שילחמו נגד הערבים בפלשתינה״. בסיום מאמרו, קרא עלאל אל־פאסי לשר הפנים, למנוע הוצאתם של דרכונים קולקטיביים ולאסור את הגירתם של יהודי מרוקו לישראל.

מאמרו זה של עלאל אל־פאסי לא הותיר עוד ספק ביחס לכוונותיה של ממשלת מרוקו בעתיד. לקראת השלמת פינויו של מחנה ״קדימה״, הוחל בתכנון יציאתם של אחרוני השליחים של הסוכנות היהודית. כ״רמז״ לקראת הבאות, נקרא אריה אברהמי לחקירה בקזבלנקה והוא נותר במעצר כמה ימים. ברוך דובדבני, שבידו היה דרכון ״כשר״, עיכב את יציאתו לפאריס, עד לשחרורו של אברהמי. יעקב חסן, שהכיר יפה את דרכי היבשה במרוקו, תיכנן בריחה דרך טאנג׳יר ומשם לגיברלטר. מנדל וילנר יצא מקזבלנקה בדרך האויר. אך אברהמי ואשתו, דובדבני ויעקב חסן נמלטו בלילה מקזבלנקה, כשהם לבושים בלבוש מרוקני מסורתי. חסן עקף את כל הדרכים שבהן סיירו משמרות שוטרים. אף על פי כן, קרתה להם תקלה: מכוניתם סטתה מהכביש והידרדרה לתעלה בצידי הדרך. רק בדרך נס, איש מהישראלים לא נפגע. בסופו של דבר, הגיעו השליחים לטאנג׳יר ומשם יצאו במטוס לגיברלטר.

ב־27 בספטמבר 1956, פירסם ראש ה־ש.ב. המרוקני, מוחמד לגזאוי את הצו מס׳ 424, האוסר על יהודי מרוקו ״להגר לפלשתינה ולשוב למרוקו״. הודאה זו הופצה בין מושלי המחוזות השונים, ונתפסה כמכוונת למנוע הנפקת דרכונים ליהודים. משמעותו המעשית של הצו היתה – סגירת שערי היציאה. ליהודי מרוקו לא נותר אלא לנסות ולצאת את הארץ בכל דרך אפשרית.

ואמנם, הוראות לגזאוי כמו גם יציאתם של שליחי הסוכנות היהודית, פתחו דף חדש בתולדות העלייה היהודית ממרוקו. בנאום ב״בית בדל״, עוד. ב־28 ביוני 1956, אמר משה שרת בין השאר: ״יהדות מרוקו גם כן נסגרת, אך לא באסיפות פומביות ייפתחו השערים. האם נעבור לעלייה ב׳? בוודאי שנעבור, אם לא תהיה לנו ברירה אחרת…״ לאיש בישראל לא היה ספק בכך שהעלייה ממרוקו חייבת להימשך. נפתח שלב העלייה החשאית ושלב זה הצריך אירגון אחר, פריסה שונה ושיטות עבודה חדשות. הודות לחזונו של בז־גודיון ומסירותם הרבה של האנשים שעבדו במחיצתו – היתה מדינת ישראל ערוכה לכך זה מכבר.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 105-101