ארכיון יומי: 2 בנובמבר 2017


ספר בראשית – פרשת "וירא". מאת: האב משה אסולין שמיר.

 ספר בראשית – פרשת "וירא".

מאת: האב משה אסולין שמיר.

"וירא אליו ה' באלוני ממרא.

 וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו

  וירא וירץ לקראתם" (בר' יח, א-ב).

"וירא אליו ה'"

"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם להיות –

 מרכבה לשכינה" (רבנו "אור החיים" הק').

מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג,

גם אברהם אבינו מציית לנהג העולם הקב"ה – בכך שמקבל את הנהגתו.

כבניו של אברהם אבינו –   גם אנו ננהיג את הקב"ה עלינו.

אירועי פרשת "וירא", מתפרשים על פני 38 שנים. החל בקיום מצות הכנסת אורחים לשלושת המלאכים אותה עשו אברהם ושרה מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך, דרך הבשורה לשרה על לידת בן, תפילת אברהם להצלת אנשי סדום, הפיכת סדום והצלת לוט ובנותיו ע"י המלאכים, שרה בבית אבימלך, לידת יצחק וגירוש ישמעאל, הברית עם אבימלך, וכלה בעקידת יצחק כאשר בסיומה, הקב"ה מזכה את אברהם בתואר: "ירא אלוקים", ומברך אותו ואת זרעו.

"וירא אליו ה'" – הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר: "וירא אליו ה'", ולא נאמר "וירא ה' אליו" {נשוא + נושא}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא ה' אל אברם" (יב, ז). כמו כן, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' אל אברהם?

 רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).

 רש"י מביא בפירושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצוות ביקור חולים, כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאבים, לכן נאמר "וירא אליו ה'".

ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שרואים בבת"ח.

הרמב"ם במורה נבוכים אומר שהפסוק הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.

הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך. וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא ה' אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו". כלומר, הקב"ה בא להגיד לו שהוא מרוצה ממנו בגלל הברית שעשה. דוגמא לכך, התגלות ה' לעמ"י אחרי הקמת המשכן – "וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא, פרשת שמיני ט,כג).

רבינו "אור החיים" הק' משיב לשאלה הנ"ל, מדוע נאמר "וירא אליו ה'", ולא "וירא ה' אליו".

א. הקב"ה השרה שכינתו על אברהם ונעשה מרכבה לשכינה, "ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו 'וירא ה' אליו', כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו , והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר ה' – כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו", כדברי קדשו.

ב. אחרי השראת השכינה על אברהם ע"י הקב"ה, הוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:

  1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
  2. 2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו ה'" {הוי-ה}.
  3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצוות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.

לדעת רבנו אוה"ח הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בה התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א').  לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י

                                     ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.

                                     ד – הזרוע בבחינת ד.

                                     י – ברית המילה בבחינת י.

            כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל  ש-ד-י {חסד ורחמים}.

"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה.

הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן בה' – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

כאשר הקב"ה הודיע לאברהם על מצות ברית מילה, אברהם נפל על פניו ככתוב "ויפול אברם על פניו, וידבר אתו אלוקים לאמר" (בר' יז, ג). אחרי קיום ברית המילה, נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בר' יח, ח).

הגוף שלנו הוא גשמי, וקשה לשאת קדושה שהיא רוחנית, לכן נאמר אצל אברם "ויפול אברם". אחרי ברית המילה ושמירתה, הגוף שלנו הופך להיות קדוש, ולכן הוא יכול לשאת את הקדושה, ואברהם יכול לעמוד מול מלאכים ככתוב "והוא עומד עליהם", או לשבת כשהקב"ה נראה אליו ככתוב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא – והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בר' יח, א).

השינוי הנ"ל בא לבטא את כוחה הרוחני של שמירת הברית, דרכה זוכה האדם להתגלות אלוקית בכל רמ"ח איבריו.

רבנו ישראל בעל שם טוב אומר: א-ב-ר-ם = רמ"ג = 243. אברם היה שמו לפני הברית. אחרי הברית, הוסיף לו הקב"ה את האות ה', ושמו נהפך לא-ב-ר-ה-ם = רמ"ח = רמ"ח איברים.

לפני הברית הייתה לו שליטה רק על רמ"ג איברים. אחרי הברית, נוספה לאברהם אבינו השליטה על עוד חמישה איברים: שתי עיניים, שתי אוזניים וברית מילה.

חמשת האיברים הנ"ל הם רוחניים, וכל השומר אותם, זוכה להתגלות השכינה.

לכו, אומר הבעש"ט, כל יהודי יכול לזכות בגילוי השכינה, במידה ויקדש את עיניו ואוזניו,

 בבחינת לא רואה ולא שומע שום דברי תועבה, וכך זוכה לשמירת ברית קודש.

הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.

הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.

כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים מצוות הידור ומתוך קדושה – נזכה להאיר את נשמתנו.

אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".

 גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:

"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגימטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך לאמץ את ידיו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".

"והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…

 ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…

ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז, ז – יא). 

ברית המילה וברית ארץ ישראל,

  והקשר ביניהם.

את מצוות ברית המילה, חכמים למדו מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכת המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן אברהם יכל לרוץ לקראתם: "וירא – וירוץ לקראתם".

הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.

כמו כן, רצה הקב"ה שעם ישראל ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצוות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצוות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל. שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע בבשרנו את המילה, ובאדמתנו את ארץ ישראל.

מצות המילה היא המצוה שנכנסת למרכז גופו של כל יהודי, וא"י היא המצוה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את עמ"י לפני כניסתו לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד). דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).

שלבי התגלות ה' לאברהם:

  • "לך לך" ב. "במחזה" ג. "וירא".

תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.

תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, ובעצם לכל אחד מאתנו, עובר דרך שלושת השלבים הבאים:

א. "לך לך". בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא מצווה אותו: "לך לך אל הארץ אשר אראך", בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק. {עיין בדברי רבנו אוה"ח הק' בר' יב, א}.

ב. "במחזה". "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברהם במחזה". בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם אבינו במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. אברהם "האמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

ג. "וירא אליו ה'. – הקב"ה  מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו אוה"ח הק'.

מהדברים הנ"ל עולה, שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין מדוע יש רעב בא"י למרות הבטחות ה' – "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה וכו'", וכן מדוע חוטפים את שרה אשתו לבית פרעה וכו'.

אכן, ע"י ביצוע ציווי ה' – "לך לך", האדם זוכה בקרני אורות אלוקיים חלומיים כמו במחזה בין הבתרים.

בהמשך, האדם זוכה לראיה רוחנית, בבחינת"וירא אליו ה'".

"ויהי אחר הדברים האלה,

והאלוקים ניסה את אברהם" (בר' כב, א).

תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.

"רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מדרש תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות קשים ומגוונים:

בגופו – הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת אביו תרח, עקב אמונתו בה'.

באשתו – כאשר שרה אמנו נלקחה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך.

בממונו – "ויהי רעב בארץ" בניסיון השני.

בקרוביו – הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.

בהוריו – בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.

בבנו – הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.

ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה, ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..

פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים: וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמתו של הקב"ה יתעלה שמו.

הניסיונות היו מהקל אל הכבד:

א. אור כשדים. ב.  לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה. ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו. ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל. י. העקידה (אבות ה, מ"ג ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא). יש כאלה כמו הרמב"ם, המונים את הניסיונות מניסיון העקידה.

רבי אברהם אבי הגר"א אומר: בעצם, כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו:

בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו.

בממונו – עליות וירידות בפרנסה.

בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט כשהילדים זקוקים לצרכים ייחודיים.

באשתו –יחידי סגולה זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".

הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "ה' צדיק יבחן…" (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'.  ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:

"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני" (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.

הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו':  ניסיון, מלשון נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "נסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים דגל אברהם.

רבי אברהם אזולאי מחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו.

רבנו אוה"ח הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוקים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוקים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".

כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוקים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.

הרשב"ם: "ויהי אחר הדברים האלה – והאלוקים ניסה את אברהם".

הרשב"ם מסביר אחרי אלו דברים ניסה הקב"ה את אברהם בעקידה. רבנו טוען שהניסיון נעשה בגלל ההסכם שעשה אברהם עם אבימלך, בו ויתר לאבימלך על ארץ פלישתים הנחשבת כחלק מארץ ישראל, וכך דברי קדשו:

"כל מקום שנאמר אחר הדברים האלה – מחובר על הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה {לעיל טו, א}. שהרג אברהם את המלכים, אמר לו הקב"ה: 'אל תירא אברם מן האומות… אף כאן, אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו, ונתן לו שבע כבשות הצאן – וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז)… לכן והאלוקים ניסה את אברהם – קינתרו וציערו… כלומר, נתגאתה בבן שנתתי לך לכרות ברית בינכם ובן בניהם. ועתה, לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך…". 

בהמשך מביא הרשב"ם את העונשים אותם קיבלו בני ישראל בגלל אותה ברית: הארון נשבה בידי הפלישתים שבעה חודשים בגלל אותן שבע כבשות, וכן הריגת שבעה צדיקים: שמשון, חפני, פנחס, שאול ושלושת בניו וכו'. 

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך

ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים.

וירש זרעך את שער אויביו – והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בר' כב, יז-יח).

הברכה הגלויה והברכה הסמויה – לאברהם אבינו וזרעו.

בעקבות ניסיון העקידה, אברהם וזרעו זוכים להתברך ע"י הקב"ה. מהכתובים עולה, שהברכה כפולה: "ברך אברכך" המהווה כותרת לתוכן הברכה הכוללת ברכה גלויה וברכה הסמויה.

בברכה הגלויה נאמר: "וירש זרעך את שער אויביו" – עם ישראל הדומה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה היהודית, ינצח בסופו של דבר את אויביו הרבים השוחרים לטרף.

 בברכה הסמויה נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה", עם ישראל נדרש להפיץ את האמונה בה' בעולם בדרכו של אברהם אבינו, ולשמש אור לגויים ככתוב בתפילת שלמה המלך כאשר חנך את בית המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ – כי ה' הוא האלוקים, אין עוד" (מלכים א, פרק ח, ס). וכן כדברי הנביא זכריה: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (יד, ט).

הברכות הנ"ל רמוזות בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו (בר' יב, א-ב):

"לך לך – לתועלתך" כדברי רבנו אוה"ח הק'. כלומר, בניית אישיותו הרוחנית עליה יהיה ניתן לבנות את הלאומיות בארץ ישראל, בבחינת "אל הארץ אשר אראך", שזה השלב השני.

 על השלב השלישי נאמר: "ואעשך לגוי גדול". זה רומז לעמ"י עליו נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת… (דברים ד, ז-ח).

על השלב הרביעי נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הרומז לאחרית הימים בו העולם כולו יכיר במלכות שדי, כאשר עם ישראל יהיה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". {מעובד ע"פ הרב מרדכי גרינברג – שבת בשבתו}.

הדימוי של עם ישראל לכוכבי השמים, ומצד שני לחול הים, מבטא את מצבו של עם ישראל בעבודת ה':

 כאשר עם ישראל עובד את ה', הוא דומה לכוכבים שאיש לא יוכל לפגוע בהם. לעומת זאת, כאשר אינו הולך בדרך ה' – הוא דומה לחול הים עליו דורכים.

על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר ה' יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגת ההר, משם הוא משקיף בהנאה למרחבים הפרושים לפניו, ובהם הוא רואה בעיני רוחו את עם ישראל הדבק בתורתו, ומפיץ את אורו בעולם, כאשר הוא יושב בארץ ישראל כפי שהובטחה לו ולזרעו. גם מצות ברית מילה המיוחסת לאברהם – "בריתו של אברהם אבינו", מתקיימת ע"י רוב רובו של על ישראל.

אכן, דרך שתי הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,

 ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט,

למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).

בחירת אברהם אבינו – בגלל היותו איש חינוך לדורות.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' כי אברהם ישתדל עם בניו להטיב,

לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך,

ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו אוה"ח הק' בר' יח, יח).

רבנו אוה"ח הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו, ובחר בו להיות האיש עליו תושתת האנושות האמונית, ועם ישראל בראשה.

מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.

רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם".

הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?

מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.

לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).

סיבה נוספת: אברהם אבינו מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים רגילים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט). כלומר, הוא שופט בצדק.

רבנו אוה"ח הק': "כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעות: האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל וכמעשה של ריבה. והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים…".  לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.

הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך" הוא בזמן עתיד, ולכן בוחר בו.

כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.

דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': יפקוד ה' אלוקי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במדבר כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוקי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג  "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו, בבחינת – 'אלוקי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות, בבחינת – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).

את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.

כוח ההולדה באות ה' –

בשמה של כל אש – ה.

בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל). 

שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם של שרה, וחילק אותו לשניים:  פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה.

לרחל אמנו, לקח הקב"ה  ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדו, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי  – ואבנה גם אנוכי ממנה". (בראשית, ל, ג).

 האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן  יש החורטים אותה ותולים אותה.

"אראנו נפלאות"

לרבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי.

רבים משיריו, כמו "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך…",

מבטאים את כמיהתו לעלות לא"י, כפי שאכן עשה.

סוד עלייתו של ריה"ל לארץ – בעקבות אברהם אבינו.

רבי יהודה הלוי בסוף ספרו "הכוזרי", מחליט לעלות לארץ ישראל. מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו ושואל אותו שאלות נוספות: הלא העליה לארץ ישראל תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

לשאלה השנייה הוא השיב: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה", כפי שעשה עם עלייתו לארץ ישראל לעת זקנותו.      

 לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפר א"י כפי שעשו עולים רבים מדורי דורות.

זוכר אני שכאשר דרכה רגלנו על רגבי ארץ קדשנו, מו"ר אבי ע"ה השתטח במלוא קומתו על הארץ כדי לחונן את עפרה,. כמו כן, לקראת עלייתנו ארצה, הורי עזבו את רכושם הרב בעיר תינג'יר, ועברו עם ב"ב לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, ישבו על מזוודות בדירה שכורה, כשהמטען ארוז ומוכן לעת פקודה במחסן. אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים עשינו את דרכנו לעבר "ארץ חפץ" בה חפצנו, ואליה נישאו עינינו. הגענו ארצה ב-י"ג אייר, ערב ההילולה של רבי מאיר.

רבי יהודה הלוי נולד בטודלה {טולדו} שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים. בראשית דרכו הוא פגש/למד את/עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש רבו של רבי מימון הדיין הספרדי, אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

רבי יהדה הלוי היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות לתורה, ספר הכוזרי.

התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – ודרך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ ישראל, ישנן דעות אחרות המעוגנות במחקר האקדמי ספרותי.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לע"נ הצדיקים והצדיקות: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה. המלוב"ן  הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת עליה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

לרפואת אילנה בת בתיה תחי', יונתן בן קרן נ"י. משה בן זוהרה נ"י.

 

 

 

 

 

 

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות- הרעיון והמעשה-אברהם חיים

לאחר ועידה זו הוקם ועד מרכזי לארץ־ישראל של האיחוד העולמי, ובראשו עמדו הרבנים מאיר ועוזיאל כנשיאי כבוד, משה ולירו— נשיא, אברהם אלמאליח— יושב הראש, דוד אבולעפיה — גזבר, ויצחק רפאל מולכו — מזכיר כללי. באסיפה המייסדת של ועד זה הוחלט להוציא שבועון בשם ״היהדות הספרדית״, כשם הביטאון הצרפתי של האיחוד (שלא הופיע כנראה מסיבות תקציביות), ולפעול למניעת גזירת גירוש היהודים מרודוס בידי השלטונות האיטלקיים ולמען הצלת קהילות אחרות בארצות הים התיכון.

,בתקופת מלחמת העולם השנייה נפסקה פעילות האיחוד העולמי, וזמן קצר לאחוריה התארגן ועד מרכזי חדש בניו־יורק, שקבע תקנות חדשות ופנה לוועדי עדות בארץ להצטרף אליו; וע״ס בירושלים נאות להצטרף. גם ועד זה, כקודמיו, ביקש לקרוא לוועידה ספרדית עולמית, כשמטרותיו המרכזיות איחוד הכוחות הספרדים וטיפוח השכלה וחקלאות. בשל הפעילות העניפה והמאורעות שסבבו את הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות נדחה כינוס הוועידה, וזו התקיימה בפריז בראשית שנת תשי״ב (נובמבר 1951)

מסיכום דרכה של ההתאחדות מתברר, שחלק גדול מהצלחתה בראשית דרכה נזקף לזכות משה פיג׳וטו, שהקדיש מרץ רב לעבודה, תרם הרבה מכספו, ובזכות קשריו האישיים גייס גם כספים מיחידים ומקהילות (בעיקר באנגליה). אולם מאחר וכל התקוות נתלו בו והעול כולו הוטל עליו — התרשלו החברים האחרים של הוועד הפועל בהגשמת מטרות ההתאחדות. גם כאשר נעדר הנשיא חודשים רבים מן הארץ וביקש להתפטר מטעמי בריאות, לא ויתרו על שירותו, אפילו בימים המעטים ששהה בירושלים. חבר מתנדבים, שהקדישו זמן מועט לפעילות בהתאחדות (׳במקום עסקנים בשכר, המתמסרים לעבודה ציבורית במלוא כוחם), יחד עם קופה דלה, גרמו לכך, שכל הפעילות הארגונית היתה שטחית ומקוטעת ולא הביאה את ההתאחדות לקשר הדוק עם הקהל ולרכישת מספר גדול של תומכים, המשלמים דמי־חבר קבועים. גם תוכנית העבודה היתה גדולה מדי ביחס לכוח האדם שעמד לבצעה ולאפשרויות התקציביות. אחד החברים, שהתריע על כך במחצית השנה הראשונה לכינון ההתאחדות וביקש שזו תתרכז בסעיף עבודה אחד או שניים, לא זכה לגיבוי. אחת התקנות, שקבעה שאל לה להתאחדות להתערב בשאלות מקומיות, הכבידה על כל הנסיונות לארגון עדות המזרח בירושלים בהסתדרות אחת, שתהיה באת־כוחו של הציבור הזה. נסיונות אלה נכשלו גם בגלל היחסים המתוחים ששררו בין הרב הראשי יעקב מאיר ובין ראשי וע״ם בירושלים, התחזקות המפלגות, שצירפו ספרדים לשורותיהן, והקמת ארגוני עולים ארציים. כל אלה החלישו את ההתאחדות, ועל כן טענו המוסדות היישוביים והציוניים המרכזיים בארץ, שאין הם יכולים להיענות לדרישות ההתאחדות, כמייצגת יחידה של היהדות הספרדית. לכן הציע אחד החברים ״לקבור את ההתאחדות בכבוד כשם שנוסדה בכבוד״, אולם מאחר והמוסד הוקם על־ידי ועידה בין-ארצית של יהודים ספרדים, רק היא מוסמכת להכריע בשאלה זו ולא הוועד הפועל לבדו. וכך המשיכה ההתאחדות להתקיים ולפעול בשנות השלושים, בהצטמצמה בעיקר לטיפול בנושאי התיישבות ועלייה של יהודים ספרדים. הארגון הפוליטי הציוני של הספרדים נשאר, למעשה, בגדר תנועה פוליטית ארץ־ ישראלית מובהקת.

באוע״ס שמור העתק חוזה בין ההתאחדות ובין הרב מנחם הלוי (ללא תאריך) לשליחות של תשעה חודשים בערי ארם־נהיירם, הודו וסין לניהול תעמולה ולגיוס כספים לטובת ההתאחדות. הוא צויד במכתבי המלצה (ללא ציון תאריכים) מן הרב מאיר ומנשיא ההתאחדות, המבקשים את הקהילות השונות לסייע להצלחת שליחותו — אוע״ס׳1א״ם 5, אש 19 ; דאר היום (ירושלים), י״א כסלו תרפ״ח (5 דצמי 1927). לא מצאתי ציונים נוספים לעניין זה וכנראה לא יצאה השליחות אל הפועל, בגלל קשיים בהשגת אשרת הכניסה להודו ומכתב המלצה ממושל המחוז — סגן הנשיא לפיג׳וטו, י׳׳ב טבת תרפ״ח (5 ינו׳ 1928) — אוע״ס/|אש 32.

הגבלות תנאי עומאר.המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם-אליעזר בשן

הגבלות תנאי עומאר.

הביטוי המשפטי לדרישת הקוראן להשפיל את בני עם הספר הוא מסמך בשם " תנאי עומר ", שתפקידו גם להגן על הדת השולטת מפני הדתות המונוטיאסטיות הוותיקות, ולהבדיל מאמיניהן מהמוסלמים. תנאים אלה מובאים בנוסחאות דומות על ידי הכרוניסטים הערבים אבן ח'לדון – חי במצרים ובתוניס 1322 – 1406 וקלקשנדי חי במצרים במאה ה-15.

עיקרן של ההגבלות, איסור על צעדים המפגינים את הדתות בנות החסות, כמו איסור נשיאת צלבים ברחוב, לא לשדל מוסלמים להתייהד או להתנצר, אסור על בית בתי כנסת או כנסיות חדשים שלא היו קיימים בתקופה הטרום מוסלמית. יש לכבד את המוסלמים ולקום בפניהם. אין להגביה הבתים מעל אלה של המוסלמים. יש להיבדל מהמוסלמים בלבוש הגבר והאישה. לא יחגרו חרב. לא ירכבו על סוס ופרד, ועל חמור ועל מרדעת ולרוחבן. לא יועסקו כפקידי ממשלה, לא ימכרו משקה משכר ולא ילמדו את בניהם קוראן.

זמנם של התנאים : לפי קלקשנדי, הייתה זו אמנה שנתן הח'ליף עמר בן אלח'טיב מלך בשנים 634 – 644 לנוצרים וליהודים בממלכתו, אולם יש יותר סבירות להניח שהכוונה לעמר בן אלעזיז מלך בשנים 717 – 720 שהיה ידוע בקנאותו הדתית והוא הח'ליף הראשון שהוציא פקודות מיוחדות להגבלת בני החסות, לפיהן :

  • אין לקבל עדותם נגד מוסלמים.
  • אין לקבלם למשרות ממשלתיות.
  • אסור להם להעסיק מוסלמים
  • עליהם לחבוש מצנפות מיוחדות וללבוש גלימות צמר
  • איסור בניית בתי כנסת וכנסיות חדשים.

היו אלה פקודות אדמיניסטרטיביות, ואין ביטחון שהן קשורות בתנאים מוקדמים. יש חוקרים המאחרים את תנאי עומר לזמנו של הרון ארשיד 786 – 809. מכל מקום, היו אלה חוקי הפליה שנחקקו בדורות שונים, ולאחר מעשה רצו לתת להם גושפנקה של קדמות וקדושה והסמיכום לעמר בן אלח'אטיב שהיה אחד מהח'ליפים " ישרי דרך ".

הפרטים כפי שגובשו על ידי הכרוניסטים הנ"ל, הם צירוף של הגבלות שהוצאו על ידי הכ'ליפים מבית אומייה, בית עבאס, הפאטמים, הממלוכים, ונוסחו ליחידה אחת. למשל הח'ליף העבאסי אלמתכול 847 – 861 חידש בשנת 849 או 850 כי יש להנמיך קברות הבלתי מוסלמים, מאלה של המאמינים. הפטאמי חאכם באמר אללאה 996 – 1021 קבע, כי נשים בלתי מוסלמיות תנעלנה נעל שחורה ועל הרגל השנייה נעל לבנה. הסולטאן הממלוכי, אד צאלח גזר בשנת 1354 את הגזרות הבאות.

  • אסור להם לשרת כפקידי שלטון אפילו אם התאסלמו.
  • על המתאסלמים לנתק כל קשר עם קרוביהם שעדיין מחזיקים בדת אבותיהם.
  • על המתאסלמים להופיע חמש פעמים ביום למסגד.
  • אסור ליהודים ולנוצרים לעבוד כרופאים

תנאי עומר שימשו כאסמכתא, כשיהודים הגיעו למעמד גבוה בארצות האסלאם, ותאולוגים ראו בכך פגיעה בעיקרון הקוראני של השפלתם. פעל כאן גם גורם נוסף, והוא התחרות, צרות עין וקנאה מצד פקידים מוסלמים שלא השלימו עם עלייתם של יהודים ונוצרים בסולם ההיררכי. הח'ליפים שראו עיקר דרגתם בביסוס ממלכתם, נזקקו לניסיונם ולידע של בעלי מקצוע מבני החסות, בעיקר מומחים לפיננסים ורופאים.

הח'ליף הקנאי עומר השני בן עבד אלעזיז העסיק רופא יהודי בחצרו. זולתו פיטר את הפקידים הנוצרים והיהודים. אופייני מכתב של ח'ליף לנציבים בממלכתו.

אלוקים חילק כבוד ומעלה לעמו על ידי האסלאם ונתן מתנגדיו לחרפה ולבוז. אין אפוא מן הראוי שניתן להם שליטה על המוסלמים ועל ממונם, כדי שלא ירימו ידם ולא יאריכו לשונם עליהם. רצוננו להשפיל אותם ולביישם..

מתוך פקודה זו אתה למד על מעמדם הרם של היהודים, שגרם לשאיפות השפלה. הח'ליפים היו נתונים איפוא בין הפטיש והסדן. בין הרצון ליהנות משירותם היעיל של בני החסות ובין נאמנותם להלכה המוסלמית. על אי מילוי חובה דתית בתחום זה הואשמו מדי פעם השליטים המוסלמים על ידי התיאולוגים. התרוצצות זו מסבירה את חוסר העקביות ביחסם של השליטים כלפי הנתונים לחסותם.

יצירתיות דרשנית – פרופ׳ משה חלמיש -יכי"ן – רבי יוסף כנאפו זיע"א

יצירתיות דרשנית

פרופ׳ משה חלמיש

אחת התכונות המציינות את כתיבתו של רבי יוסף כנאפו זצ״ל היא שימושו הרחב בנוטריקונים, גימטריות ומשחקי לשון אחרים כחלק בלתי נפרד ממהלך הכתיבה. דברים אלה משתלבים באופן טבעי במבנה ההרצאה השוטפת.

ברצוני להביא כאן דוגמא של שימוש כזה בדרשה אחת שבה נידונו שלושה פסוקים מפרשת משפטים. חשוב לציין שדרשה זו מובאת בספר זך ונקי(ירושלים תשמ״ז) במסגרת הפרק ״התשובה ומעלתה״ (פרק יב), שאף הוא מכיל יסודות חשובים המופיעים ביתר כתביו. למשל, חשיבות המצוות המעשיות והמידות המוסריות, השאיפה התיאורגית לייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, החזרת הנשמה למקורה לאחר שהצליחה להפוך את היסוד החומרי ליסוד רוחני ואת היצר הרע ליצר טוב. במהלך הדברים ר״י כנאפו משלב, כאמור, פירוש לדיני השומרים שבפרשת משפטים (שמות כבי, ו׳-ח׳). פירוש דרשני זה ״מטפל׳ בכל מילה מן הכתובים הללו, הופך בה והופך בה, ומפיק הוראת דרך מעשית. עם זאת, לצד השימוש המגוון בדרכי הדרש, למעשה עומדת כאן בפנינו דרשה רעיונית רצופה ומחושבת היטב.

אנסה להעלות כאן בקצרה את דרכי הדרוש בהם השתמש המחבר כדי להביע את העקרונות הבאים: ״ה׳ ברוך הוא נתן בישראל שלש מתנות טובות והם נפש רוח ונשמה שהם רוחניים בתכלית… כדי לייחדם ולקשרם בקשר אמיץ כאלו הם בחינה אחת. וזה יהיה על ידי לימוד תורה לשמה וקיום המצוות ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובכוח זה יזכה ליירש עלמין דכסופין בעולם הבא, וכן ברא באדם רמ״ח איברים ושס״ה גידים כדי לתקנם בתורה שיש בה תרי׳׳ג מצות רמ׳׳ח מצוות עשה ושס׳׳ה מצוות לא תעשה״(עמי צז׳). והרי תוכנה של הדרשה: ״כי יתן איש״ – איש זה הקב״ה. אמת, הרי זו היא דרשה מוכרת למדי בספרות המדרשית והקבלית, והמחבר אף אינו מוצא לנכון להוסיף דבר על כך. ועוד, כבר בהסבר זה אנו יוצאים מעולם הפשט (שהרי מדובר בו באיש בשר ודם) אל עולם הדרש.

"אל רעהו״ – כאן מוצאים אנו שני פירושים שאף הם מצויים. ראשית, ״רעהו״ לפי הפשט: חבירו: שנית, רעהו זה הקב״ה, לפי דרשת חז״ל הידועה. וכך יכול המחבר להשתמש תחילה בפירוש הפשטני, ואף להרחיב אותו על כלל ישראל.

״כסף״ – מילה בודדת זו זוכה לשפע של פירושים: א) כסף מלשון נכסף, והמדובר בשלוש בחינות נר״ן שהן, כאמור, ״דברים הנכספים ורוחניים מלמעלה״¡ ב) שימוש במונח תלמודי-קבלי, לפיו העולם הזה מייצג"נהמא דכסופא״, שהאדם מצוי בו במין בושה כלפי מעלה. והרי האדם יורד לעלמא דכסופא זה כדי להעלותו: ג) באסוציאציה לכסף צרוף ומזוקק מדבר המחבר על תכלית הנשמה בעולם הזה להפוך את החומר לכסף צרוף. תוך כך מוסיף המחבר פרשנות דרשנית, הבנויה על ההסבר השלישי, לפסוק "אוהב כסף לא ישבע כסף״ שבקהלת ה׳, ט', לאמור מי שאוהב כסף, כלומר את השאיפה להביא למצב של כסף מזוקק לא ישבע מלעשות כך כל יום ויום.

״או כלים״ ־ כידוע, האדם מורכב מחלק רוחני – הנר״ן, וחלק גופני ־ רמ״ח האיברים ושס״ה הגידים. האחרונים משמשים אפוא כלים לקליטת הרוחניות.

״לשמר״ – פירוש על-פי פשט (כמובן, מנקודת ראות המחבר המציב נושא משלו) הוא שמטרת כלי הגוף היא, כאמור, לשמור ולעשות את התורה והמצוות. פירוש נוסף, בנוי על נוטריקון – ראשי תיבות למפרע: ״לשמר׳ = "רמ״ח מצוות שס׳׳ה לאווין״. המחבר יכול היה ״ליצור״ נוטריקון זה מפני שכתיב המילה ״לשמר״ באותו פסוק הוא הסר, אם כי כך אומנם בהתאם לכללי הכתיב המקראי. אך לרב כנאפו יש גם הסבר קבלי: הוא״ו החסרה, כביכול, רומזת ״על מקור התורה שהוא הדעת הנעלם שרמוז באות ו׳״ (עמ' צח׳), המייצגת את ספירת תפארת, שהיא מרכז עולם הספירות. ובמקרה זה שני הפירושים ־ הדרשני והקבלי – בעצם משלימים איש את רעהו, בשלבם את לימוד התורה וקיום המצוות. ובכן, עד כה הבינונו שהקב״ה נתן לאדם כלים לקליטת נשמתו הרוחנית תוך יישום תכליתה, שהיא שמירת התורה והמצוות. אולם, . ״וגנב מבית האיש״ – בהתאם לתפיסה הקבלית, כאשר אדם חוטא נשמתו נעשקת בידי הסטרא אחרא, וכל איברי גופו משמשים כלי ומשכן לכוחות הסט׳׳א. הסט״א ״גונב״ אפוא מן הקדושה כדי שיוכל להתקיים. ״אם ימצא הגנב ישלם שנים״ – כאשר יצליח האדם להתגבר על יצרו ולשוב בתשובה מאהבה (ברקע בוודאי עומדים דברי חז״ל שזדונות נעשים כשגגות) הרי הוא נוטל מהסטרא אחרא לא רק את מה ש״נגנב״ ממנו, אלא גם מזולתו. לאמור, הפסדו של הסטרא אחרא הוא כפול (״ישלם שנים״). כאן צריך לזכור את הנחת היסוד הקבלית של המחבר שמדובר במאבק איתנים בין כוחות הקדושה והטומאה, וכי בכוחו של כל יחיד להכריע את הכף, שכן כל אדם ערב לחברה כולה. ובמקרה דנן, תשובת הפרט עשויה לדלדל את אוצרו של הרע מן השפע שלקח בשבי במהלך ״עבודתו״.

״אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל-הבית אל הא-להים״ – אולם אם הגנב לא נמצא, כלומר, אינו עומד לפנינו כמנוצח, הרי אין לו לאדם, לבעל הבית, אלא להתקרב אל הבורא קרבה רבה יותר, מתוך תשובה שלמה. אך באשר למילים האמורות, יש למחבר תוספת דברים. המילה ״ונקרב״ שווה בגימטריא: נחש. ועוד, ״ונקרב״ בשיכול אותיות: קרן-בו. פירושו של דבר, ״בכוח התשובה נכנע ונקרב הנחש אל הא-להים, ונברר כוחו וכוח כוחו קרנו בו״(עמי צט׳).

אם ניקח בחשבון אפשרות ״פרשנית״ זו, הרי בעצם נדרשת המילה ״ונקרב״ כדבר והיפוכו: במובן הפשטני – התקרבות: ובמובן הדרשני – נחש, שהוא לכל הדעות ביטוי שלילי. אך למעשה מתבטאת בכך מגמת המחבר בכללה, להפיכת החומר לרוח, והרע לטוב, כלומר, הקרבת הנחש והפיכתו. עיקרון זה בא לידי ביטוי בדרוש נוסף. לפי הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ז׳ הלכה ד׳, בעל התשובה צריך לראות עצמו כמי שבמעשהו הנוכחי התקרב אל הקב״ה והוא ״אהוב ונחמד .לפני המקום". רעיון דתי־פסיכולוגי חשוב זה מוצא את ביטויו אף הוא בפסוק שלפנינו. הכיצד? המילים "ונקרב בעל הבית אל׳ הן בראשי תיבות (אמנם לא לפי סדר): אהוב. והמילים האחרות בפסוק: ״בעל-הבית אל-הא-להים" הן בראשי תיבות משוכלות: אהבה. לאמור, תשובה מאהבה עושה את השב לקרוב ואהוב לפני המקום.

והנה, מעתה חל מהפך. אם עד כה דובר על כיוון חיובי של חזרה בתשובה, הרי המחבר מוצא לנכון לדבר גם על צדו השני של המטבע, על האפשרות השלילית. לאמור, ההדגשה היא "ונקרב בעל-הבית אל- הא-להים". השם "א-להים", כידוע במדרש ובקבלה, משמש מידת הדין. דבר זה אמור לאדם שאינו חוזר בתשובה ונותן את הדין על מעשיו ומחדליו, וכל כך כי: "לא שלח ידו במלאכת רעהו" ־ והפעם "רע" מופיע כרמז לקב״ה, כפי שנמצא גם בתלמוד, והכוונה היא אפוא במלוא פשטותה (אם כי עלינו להתעלם, לפי שעה, מכך ששליחת יד נושאת אופי שלילי): שהאדם לא הלך בדרכי הקב״ה ואז יבוא על עונשו: "על-כל-דבר-פשע" ־ וההדגשה חלה אפוא על "דבר" = דיבור שלא כהלכה, ולא רק מעשה פשע ממש. וכל זאת כי ״על־שור-על-חמור" ־ דהיינו, הוא מגביר את כוח הסטרא אחרא, שבין סמליו המרובים בספר הזוהר נמצאים גם השור והחמור (או גם האתון). במעשה נלוז זה הוא חוטא כלפי, "על-שה" – שהוא סמל מובהק במקרא ובמדרש לישראל, שכן ככל שהגביר את כוח הסט״א, כן החליש את מידת השפעת השפע לישראל. אנו רואים אפוא שבאותו פסוק גופו מחלק הרב כנאפו את המושאים השונים עד לידי ניגודים תהומיים. אך כל זאת משום שדרכי הדרוש הם רק אמצעי לפרשנות היוצרת שלו. וכיוצא בכך לגבי המושא האחרון:

״על־שלמה״ – שהוא רואה בה רמז לרעיון חלוקא דרבנן, הוא המושג הקבלי הידוע על האדם האורג במו ידיו את הלבוש והחלוק לנשמתו בעולם הבא בעצם עשיית מעשים טובים. ואילו החוטא שלפנינו פגע הן ב"שה״, בישראל הפיזי והוא בכללו, והן ב״שלמה״ הרוחנית שלו עצמו, עד כדי כך שאותם חוטים שארג לפני כן נפרמים והולכים עם מעשה העבירה. אין ספק שזו תוצאה חמורה, ואדם בשל סגולותיו הנעלות צריך היה לחשב דרכו ולשאת באחריות הכבדה.

ברם, הקב״ה נוהג בחסדו כל דור, ולכן"אשר יאמר כי־הוא זה״, פירושו שהאדם מוכה באיבר שבו חטא, וכך נכנס הדבר למודעותו במה חטא ועל מה עליו לתקן עוותתו. ואפשר לשוב ולפתח זאת גם כך: ״אשר יאמר כי-הוא זה עד הא-להים יבא דבר-שניהם״ – כלומר, האדם המצדיק עליו (שהרי ״יאמר כי-הוא זה״) את הדין של "א-להים״, "יבא דבר־שניהם" ־ כלומר, הגוף והנפש כאחד זוכים להתקרב אל הא־להים. ואם לא די בכך, המחבר מוסיף לדרוש כמין חומר את המילים ״כי-הוא זה": לאמור, ראשי התיבות הללו הם: זכה. יתרת אותיותיהן הן: אהו״י, שהוא אחד משמותיו של הקב״ה הקשור בספירת גבורה, וסיכומו של דרוש זה הוא שהאדם אשר קיבל יסוריו באהבה זוכה גם על פי אמת הדין.

דומה עלי שגם אם נעצור בנקודה זו, שכן הדרשה נמשכת והולכת, ניווכח שהמחבר מבקש לעמוד על מעלתה של התשובה, ומציב כנגדה את התוצאות השליליות של העבירה. לצורך כך הוא דורש פסוקים של התורה אשר לפי פשוטם אין להם כל קשר לנושא התשובה. יתר על כן, במהלך הדרשה משתמש המחבר ברעיונות מקראיים, מדרשיים וקבליים, והוא נוקט צורות שונות של פירוש: גימטריות ונוטריקונים, רמזים וסמלים. עם כל זה שכל אחד מאלה עשוי לשמש גם פירוש והיפוכו, בסופו של דבר מתברר שאין כאן אלא כלי משחק בשני צדדים של אותו מטבע, וכי מגוון האפשרויות מוליך בסופו של חשבון אל היעד ואל התכלית של המחבר.

אין ספק שאם דרשה כזו מושמעת בעל פה בציבור, היא עשויה לעורר רגשי התפעלות מצד המאזינים, ובוודאי גם היתפסות לכמה רעיונות שנקלטו ־ איש איש ושורש נשמתו. אולם יש להניח שרק חלקם יצליחו לעקוב אחר כל המהלך. ברם, כאשר הדברים חוזרים ומועלים על הכתב, הרי ניתן ליהנות ביישוב הדעת וביתר שאת. ועל כך, עם מלואת "בר מצוה" שנים להופעת הספר ״זך ונקי״ בדפוס, יבורכו העושים והמעשים, בני המשפחה החשובה שיזמו ההדרת ספר חשוב זה מתוך כתב־היד. בכך דובבות שפתי המחבר, והקוראים יפיקו לקח טוב, וזכות הרבים מסייעתם למהדירים לעד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 94 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930