עליית הנוער ותנועת שרל נטר

אנשי המחלקה החינוכית תיאמו את הפעילות של היחידות העממיות, במימון הג'וינט ושירותי הנוער והספורט של ממשלת הפרוטקטוראט הצרפתי. שני הארגונים אלה היו אפוא הווקטור שנשא בחובו את העשייה החברתית חינוכית של תנועת " שרל נטר "

" היחידות העממיות " באחריות ה D.E.J.J הביאו להקמתם של שני ארגונים מקוריים : הראשון היה " המעון של הילד היהודי " Le foyer de l'enfant juif F.E.J , שאכלס כמאה ילדים, בנים ובנות, במסגרת פנימייתית למשל היום בלבד.

הילדים אותרו על ידי הג'וינט והודרכו על ידי מדריכי תנועת שרל נטר, ועיקר עיסוקם היה מלאכת יד, חינוך לא פורמלי וטיולים. מבחינה רפואית היו הילדים בהשגחת השירותים הרפואיים של ארגון אוז"א, ארגון הסיוע לילד ORGANISATION DE SECOURS A L'ENFANT  . הארגון השני שהוקם על ידי D.E.J.J היה " הקבוצה האוטונומית של המללאח.

עד חמשת אלפים ילדים ובוגרים, חברים ב " יחידות העממיות ", היו מבלים כמה שבועות במחנות הקיץ שאורגנו במסגרת שירות הנוער והספורט של הממשלה ובסיועו, ביערות האטלס התיכון.

ילדים ובוגרים אלה נועדו לאחת מאלה – להשתלב במסגרת הבית ספרית הרגילה, להירשם למסגרת חינוכית מקצועית כמו " אורט ", או לצאת לשוק העבודה המקומי. רבים מביניהם אף עלו ארצה. להלן תורחב היריעה בנושה זה.

בהמשך טבעי לפעילות החינוכית חברתית בקרב תושבי המללאח יש להצביע על גופים נוספים שהיוו גורמים רבי חשיבות, הן בשילובם של בני המללאח בצנועת שרל נטר, והן בהפיכת הקאדרים המחתרתיים בארגון ההגנה העצמית היהודית והעלייה הבלתי לגלית ארצה.

מדובר בקבוצות " בן-יהודה ", " טורמפלדור " ו " מגן ". הרוח החיה של ארגונים אלה היו בשרל נטר סם אביטבול ואלי אוחיון. קבוצות אלה הכשירו את הנוער שבתוך המללאח לעלייה ארצה, באמצעות הפצת השפה העברית, שיחות של הנעשה בארץ ישראל, מפגש עונג שבת, שירים עבריים, טיולים מאורגנים לעבודה חקלאית הסמוכה לקזבלנקה – כל פעילות אפשרית ליצירת ההווי של ארץ ישראל.

קבוצות אלה הוקמו בשנת 1944. מייסדיהן באו משורות אגודת " מגן דוד ", שהוקמה על ידי שמואל דוד לוי בשנת 1917 בטנג'יר ובשנת 1920 בקזבלנקה, ועסקה בהפצת השפה העברית וספרותה. ניסיונות לייצר מאחז של תנועת הנוער החלוצית סוציאליסטית " פועלי ציון " בסקציית " טרומפלדור, וגרעין של תנועת "דרור " בקבוצת " בן יהודה " בחסות שרל נטר – נכשלו.

נטען כי מגמת תנועת שרל נטר היא לפעולה חינוכית א-פוליטית, ובד בבד ביקשו קברניטי שרל נטר לקדם את התפיסה הציונית דתית של התנועה.

בשנת 1927 החלה ההתיישבות הדתית המושבית את פעילותה בארץ, עם הקמת שדה יעקב. בשנת 1937 נוסד הקיבוץ הדתי הראשון, טירת צבי. עד לשלהי שנות הארבעים היו חברי הקיבוץ הדתי בדרך כלל יוצאי אירופה.

לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות החמישים, עם הידלדלות המאגר האנושי התנועתי באירופה, עלתה חשיבותו של הנוער החלוצי בצפון אפריקה.

 לנוער זה שימש הקיבוץ הדתי מקור השראה ויעד לעלייה. נטייתם של חוגים דתיים ציוניים בקזבלנקה לתנועה הציונית הדתית נסתמנה במהלך שנת 1945, עם התגברותן של השאיפות הציוניות החלוציות בקרב הנוער המקומי, ובעקבות הניסיונות להגשימן באמצעות גורמים חלוציים ארץ ישראליים חילוניים.

בינואר 1945 פעלו בקזבלנקה שני שליחים של הסוכנות היהודית, אפרים פרידמן בן חיים ויגאל כהן, חברי הקיבוץ המיוחד. שליחים אלה, שזכו לעידודה של הנהלת הפדרציה הציונית במרוקו, הניחו יסודות לכוח המגן היהודי בקזבלנקה.

הם ערכו סמינר מרוכז למדריכים שבאו משורות שרל נטר לצעירי ציון שבתוניס, ולכן העמידו את הכשרת צעירי ציון ואת גרעינם החלוצי, שנמצא במשקי הקיבוץ המאוחד, כחלופה להוער החלוצי במרוקו ובצפון אפריקה בכלל. ואכם בסיועם נוצרו קשרים בין שרל נטר להין צעירי ציון שבתוניס.

פעילותם של פרידמן וכהן עוררו חששות אצל חלק ממניגי שרל נטר. הם חששו כי בהשראת השליחים הללו ייסלל נתיב ציוני חילוני שבני הנוער במרוקו יושפעו מרוחו. הקמת גרעין צפון אפריקאי של צעירי ציון בקיבוץ בית אורן, בקיץ 1945, הוכיחה את חששותיהם.

על רקע התפתחות זו, ובשל שאיפתם של מנהיגי הנוער הדתי בקזבלנקה לכוון את צעיריהם להגשמה חלוצית במגרת דתיות, נוצרו הקשרים בין פעילים דתיים ציוניים בקזבלנקה לבין בח"ד באנגליה ובעיקר בצרפת.

באותה שנה החלה התנועה בח"ד בצרפת לייסד את הכשרותיה, והייתה מעוניינת לקלוט בהן נוער מצפון אפריקה. קשרים נוצרו, גם עם גורמי התנועה בארץ, ובתוכם הקיבוץ הדתי. כך נתהוותה בקזבלנקה בהדרגה אוריינטציה עלפי התנועה הציונית הדתית.

בקיץ 1946 לבשה מגמה זו צורה של התארגנות פוליטית, כתגובה של ייסודה של מפא"י במרוקו. בכך נתפלגה התנועה הציונית במרוקו, שהייתה עד אז תנועה אחידה ולא הושפעה מהמפלגות הציוניות הארץ ישראליות.   

נסללה הדרך לייסוד " הפועל המזרחי ". המנהיגים הציוניים הדתיים הביעו את מורת רוחם כנגד המהלך של ייסוד מפא"י, שכן ראו בפיצול מפלגתי פוליטי של התנועה הציונית במרוקו עניין מיותר, שאך יזיק להתפתחותה כתנועה אחידה.

הובע גם חשש שקיומן של מפלגות ציוניות ארץ ישראליות עלול לסבך את יחסי התנועה הציונית במרוקו עם שלטונות הפרוטקטוראט, שלא גילו אהדה לפעילות הציונית במרוקו. יתר על כן, הובע חשש נוסף מפני שינוי המצב הקיים, כשהתנועה הציונית במרוקו פעלה תוך הכרה בשאיפת רוב הציבור המקומי לשימור המסורת הדתית יחד עם הפעילות הציונית.

חששו כי מפלגה החדשה תהווה גורם ציוני שיביא לחילון בחברה היהודית ובעיקר בחוגי הנוער המקומי, שהיה אמנם מסורתי, אך חסר השקפת עולם דתית מבוססת ומוצקה.