קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

רומי שנצחה את קרת חדשת בשנת 146 לפני הספירה, כבשה את סוּפת והעניקה לה שם חדש, אַלְבּוּלה, ALBULAE. היא שקדה למחות את רישומיו העקשניים של הכיבוש הקרתגי שהשמי, שנמשך קרוב לשבע מאות שנה.    

היא הביאה לכאן את פולחן הקיסר, האל הגדול של רומי, שאותו היו הקצינים משרתים בהתלהבות מיוחדת, וכן את פולחן מרקוריוס, בקחוס. אל היין והשכרוּת וֵּונוּס. הארכיאולוגים חשפו את המזבחות, שבנו התושבים הקדומים של כפר מולדתי לאלים הללו, כמו לווירגו צלסטיס, בתולת השמים, בתולה ואם, כמוהו כתָנִית אלת צידונים.

מקדם קדמתה דאו, אפוא, בכפיפה אחת בארצות הפוריות האלו אנשים ואלים, שמקורם באפריקה, באסיה ובמערב. בשנת 429 פינתה רומי השוקעת את מקומה לונדלים ולביזנטים אחריהם. כובשים אלה לא היה בידם לא כוח ולא סיפק למחוץ את בכובד רישומהין של 667 נוכחות פניקית ו-575 שנות שלטון רומי. ההשפעות הפוניות והרומיות לא בטלו אלא משחרבה העיר אלבּוּלה.

עוד נראה איך הקלה התפשטות הלשון הפונית על הכנסתו של עולם התרבות, הרעיונות והדת של התנ"ך לחבל עולם זה, והיא שסייעה עוד במאה השלישית לצמיחתה של קהילה נוצרית בסביבה הזאת, החדורה השפעות יהודיות.

למרות רדיפות הונדלים, מחלוקת הדונאטיסטים, והטרדות המתמירות של המרד הברברי, הגיעה הנצרות של אלבולה למלוא פריחתה במאה החמישית, תקופה ממנה מצאו, לא הרחק ממקדשי האלילים, שרידים ארכיאולוגיים של ארמון הגמונים גדול. 

באזור הזה, בו הוטבע החותם השמי זה זמן רב כל כך, ודאי לא קל היה להפריד בדת העם בין השפעות יהודיות לנוצריות. לימים נמצאו מצבות, שהמאוחרות בהן מן השנים 519, 537 ו-544, ועליהן תכתובת לטינית discessit in pace domini.

אלבולה זו הנוצרית והרומית, שקודם לכן הייתה ברברית ופונית, חרבה כמדומה במאה השביעית, עקב רעידת אדמה נוראה כל כך, עד שהניצולים המעטים מן הפורענות אנוסים היו לעזוב את עירם, ששוב הופקרה לתנים.

החפירות באלבולה אכן העלו, בכל השטח של העיר הרומית, בלי חציצה, שכבה של אפר ושל פחם עץ שרוף למחצה. במקומות מסוימים מגיעה שכבה זו לעומק רב. בשואה זו נחרבה העיר הרומית ולא נותר ממנה זכר כמעט, וגורלם של השרידים הנותרים היה כגורל רוב החרבות בארצות האסלאם :

בשעה שהוקמו שכונות חדשות יותר, שימשו אבני הגזית שביצבצו מן הקרקע, לעבודות הביצורים כמו גם לבניית בתים פרטיים. הנה כל נעלמו הרבה הרבה יצירות אמנות, על רקע זה של הריסות ואפר הופיע, שמאה השביעית הפולש המוסלמי.

מלחמת המצוָה, שאת תהפוכותיה עוד נתאר, אין ספק שעמדה בסימן אותם קרבות, שהניעו את קוציילה ואת הכאהנה ( הכוהנת ) לעמוד בפני הפרשים הבאים מערב, שדהרו דלקו להם בדרך כיבושיהם המופלאים בואכה ספרד. 

בשנת 700 לערך הגיעו הללו אל הריסות אלבולה. המאות הראשונות לנוכחות הערבית ודאי נבלעו תחת אותו אפר, שעטה את הריסות העיר הרומית. אין ספק, שכאן גייסו להם הערבים לוחמים ברבריים, שאותם שילחו בשורות צבאותיהם לכיבושה של ספרד.

המהפכה שהביא עמו האסלאם זימנה למקומות היישוב של סופת ואלבולה שבטים זֵנטיים שונים ובפרט את בני מדראויה, נַוָדִים שהמחנה הראשי שלהם התנשא על חופי אואד סנאן. נראה הדבר כי בתקופה זו נתנו בני אפרֵן את השם עין טמושנט – עין התנים – לאזור זה, שנידלדל מחמת תיגרות בלתי פוסקות ושדותיה נעשו הפקר לתנים, שבלילות הקיץ עודם נושאים כאן יללתם בכרמים.

בני אפרן קיימו את מלכותם באזור הזה עד שהכּוּם הפאטימים והכלילו את עין טמושנט במחוז טלמסן, שעתידה הייתה להישאר עמאיצ עד למלכותו של יוסך בן תשפין, האמיר הראשון של המוראביטים שנת 1070.

בשנת 1171 סייע מוחמד בן עבדאללאה לעבד אלמומאן, שהיסטוריונים צרפתים קראו לו " קארל הגדול הברברי ", במרידתו נגד המוראביטים וייסד את שושלת האלמווחידים ( המייחדים ). במאה השתים עשרה נכבשה עין טמושנט על ידי בני עמאר, משבטי בני הלאל שמקבוצת בני זורבה,הם בזזו את האזור ועשו טבח באוכלוסייה, בהסתייעם בחשובי ראשי השבטים הברבריים.

עין התנים נודעה אז בתבואותיה, בדבשה, בפירותיה, בשמנה וביינה משובב הנפש, כמו גם בלוחמים העזים, שימים רבים עמדו בהצלחה בפני התורכים, לאחר שנכנעו כבר יתר השבטים.

בשנת 1517 הגיעו התורכים, בהנהגתו של באב ערוג', מאלג'יריה, שכבר נכבשה, אל טלמסן. אותם בני עמאר מעין טמושנט באו בברית עם הספרדים בחבל אוראן ותקפו את התורכים ליד טלמסן. כך כבשו את " פנינת המגרב ", ואילו המצביא התורכי, באב ערוג', נלקח בשבי במנוסתו ונהרג בעין טמושנט.

בשנת 1542 נקם התורכי חסן פחה את דמו של באב ערוג' : הוא כבש את עין התנים מידי בני עמאר. אלה האחרונים תרו להם מפלט בלב הארץ ועל חופיו של אואד סנאן, ושם נלחמו בכמה וכמה שבטים אחרים שבאו ממרוקו.

בפרק זמן זה נעלמו הקהילות הנוצריות האחרונות, וחוק האסלאם השתרר כמעט על כל החבל כולו. הלא מוסלמים היחידים, שהקימו מובלעת בתוך השבטים שנכבשו לאמונת מוחמד היו אלה ששמרו אמונים לתורת משה.

היהודים המעטים שישבו בעיר מולדתי בשנת 1830, בעת כיבוד אלג'יריה בידי הצרפתים, יוצאי טלמסן, טטואן וקורדובה, קיבלו בשמחה את פני הכובש הצרפתי. ביוני 1836 חזר עבד אלקאדר, שעמד בראש ההתנגדות האלג'רית לפולש, וקיבץ את בני עמאר באזור טמושנט.

המצביא הצרפתי , המרשל ביגו, שיגר את חייליו נגד עבד אל קאדר. הקרב ניטש סמוך לאִיסר. ביגו זכה בניצחון וחתם בטפנה על הסכם שביתת נשק, ביום 30 במאי 1837. מעין טמושנט שקד מוצטפא בן תאמי, גיסו של האמיר עבד אל קאדר, לחזור ולקבץ את כוחותיו ולחבוש את פצעי המלחמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר