מורשת יהדות מרוקו

מעבר למצוות הקוראן נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו (ה״מלאח״) היהודי באמצעות ״שיח׳ אל־יהוד״ (מעין מוכתאר של הגטו) שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים ולקבל את מכסת כוח־האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.

״שיח׳ אל־יהוד״ היה בבחינת  ז'נדרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם. למעשה, מאז המאה ה־16 ועד 1918 המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.

במחצית השנייה של המאה ה־8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל־חסן-בנם של הח׳ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח׳ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את מלכותו.

 השושלת האידרסית מלכה במרוקו 197 שנים (985-788). אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזרות קשות. בנו, אידריס השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון ב־792 – החלה ״תקופת הזוהר״ של יהדות מרוקו.

 הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידרסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל והחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני, הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את ה״מלאח״ (הגטו היהודי) והורה לחייליו לשמור על חייהם.

לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח׳ליפות בית אומיה בקורדובה והח׳ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה. אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקרבה חכמים רבים.

חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בערבית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי־הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית־ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון. 

מעבר למצוות הקוראן נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו (ה״מלאח״) היהודי באמצעות ״שיח׳ אל־יהוד״ (מעין מוכתאר של הגטו) שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים ולקבל את מכסת כוח־האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.

״שיח׳ אל־יהוד״ היה בבחינת  ז'נדרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם. למעשה, מאז המאה ה־16 ועד 1918 המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.

במחצית השנייה של המאה ה־8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל־חסן-בנם של הח׳ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח׳ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את מלכותו.

 השושלת האידרסית מלכה במרוקו 197 שנים (985-788). אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזרות קשות. בנו, אידריס השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון ב־792 – החלה ״תקופת הזוהר״ של יהדות מרוקו.

 הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידרסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל והחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני, הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את ה״מלאח״ (הגטו היהודי) והורה לחייליו לשמור על חייהם.

לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח׳ליפות בית אומיה בקורדובה והח׳ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה. אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקרבה חכמים רבים.

חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בערבית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי־הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית־ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון.

באותה תקופה קמו בפאס ראשוני חוקרי הלשון העברית-רבי יהודה בן קורייש, מייסד הבלשנות המשווה, שחשף את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש. דונש בן־לברט, משורר יליד בגדאד שהתחנך בפאס והיה מתלמידיו של רבי סעדיה גאון.

דונש היה מדקדק שהכניס לשירה העברית את המשקל ואת שיטת החריזה הערבית. על־ידי כך הוא פתח לשירה העברית שער ביטוי חדש ועשיר ביותר. לימים היה דונש בן־לברט לאחד ממקורות השראתו של רש״י. רבי דוד בן־אברהם אלפאסי- מי שחיבר את המלון הראשון בשפה הערבית.

בעקבות המדקדקים, קמו בפאס גם המשוררים שכתבו את פיוטיהם בלשון התנ״ך. הבולטים ביניהם באותה תקופה היו יצחק בן חלפון ויצחק בן־יעקב אלפאסי, שהיה מורהו של רבי יהודה הלוי. רבי יצחק אלפאסי הקים בפאס ישיבה ופסק הלכות שנתקבלו בזמנו על־ידי כל חכמי הגולה.

ספרו – ה ל כ ו ת  ה ר י ״ ף – סיכם את ההלכות התלמודיות והקל במאוד על החוקרים בעתיד. על־כן זכה ספר זה לכינוי התלמוד הקטן והופץ בכל פזורות ישראל.

במחצית המאה ה־12 שוב הורע מצבם של יהודי מרוקו ופייטני התקופה נתנו לכך ביטוי בשירתם. גם הרמב״ם, שבא ללמוד בפאס תורה מפי יהודה אבן־שושן, נתן ביטוי לרדיפות היהודים על־ידי השושלת הקנאית של ״אל־מווחדין״. ב׳׳איגרת השמד״ המפורסמת שלו, טען הרמב״ם כי אלה מבין היהודים שהתאסלמו ־ לא יצאו מחיק היהדות.

 יתר־על־כן, אנוס כזה שעשה מצווה-״הקב״ה מכפיל שכרו, ואינו דומה מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו״. הרמב״ם יעץ ליהודים למלט את נפשם ולהגר לארץ אחרת. הוא עצמו יצא בשנת 1165 מפאס מזרחה, לעבר ארץ הקודש והגיע לטבריה שבה מת ונקבר.

גירוש ספרד בשנת 1492 חיזק מאוד את הקהילה היהודית במרוקו. לאחר נצחונם על המאורים (2.1.1492), קבעו פרדיננד מלד ספרד והמלכה איזבלה את מקום מושבם בארמון ״אלהמברה״ שבגרנאדה. ב־30 במרס 1492 הורד. פרדיננד כי עד ל־30 ביולי – אסור שיישארו יהודים בתחומי הממלכה המאוחדת של אראגון וקסטיליה ושטחי החסות שלה בסיציליה ובסרדיניה.

 כל מי שלא ימיר את דתו עד אז – חייב היה לצאת את גבולות הממלכה, ולא-היה צפוי למוות. אלפים מיהודי אנדלוסיה פנו למרוקו והתיישבו בקהילות פאס, מקנס, טנג׳יר, טטואן ורבאט.

ג. ספר התקנות

הקובץ שלפנינו ממזג בקרבו תקנות עתיקות המכונות ״תקנות פאס״ או ״תקנות המגורשים מקאשטיליא״ ותקנות חדשות שנתקנו על ידי מועצת הרבנים במארוקו.

תקנות פאס כוללות תקנות שנתקנו בין השנים הרנ״ד-התק״ (1750-1494) . ראשיתן בתקנות שתקנו המגורשים שהגיעו למארוקו. סביר להניח שהיו קיימות תקנות מקומיות של ״התושבים״ מלפני בא המגורשים ולא הגיעו לידינו. יש רמזים לכך בספר התקנות סימן כג:

״עלא קאדר אין כאן מנהג איל קהל קדוש קהל פאס אלבאלאדיין ישצ״ו אין כול יהודייא אין תזוווז ת׳א יזידו פ׳י איל נדונייא איל תולת ועאלא האדא אסתעדו אן ואקת תזי תתכ׳לץ׳ פ׳י כתובתהא תכ׳לי אלתולת מן אל כתובה וליום נחו כ׳מסי ועסרין אסנא בחאתנאהא עלי׳ אלמנהג אן נחן נוג׳דוה מכתוב ולא ציבנאשי.

ופ׳י דאליק לוקת ג׳רדנהא וכתבנא איל הסכמה ושהדוהא איל חכם ושבעה טובי העיר וכאנת ענד איל גזבר בספר הזכרונות אלדי אלקהל ישצ״ו, ואל אן בחתנא עליהא ומא ציבנאש׳י לקד אןצ׳אעת ועלא קד אנא מוגב שראעי אן אל מנהג יכון כתוב וחתום, לדאליך בתבנא האדא לזכות הקהל״.

תרגום :  מאחר והיה מנהג אצל קהל פאם התושבים, שכל אישה שתתחתן מוסיפין לה בסכום הנדוניה שליש, ולכן הסכימו כי בעת שתבא ליפרע בכתובתה תנכה (ינוכה) שליש מהכתובה, והיום כעשרים וחמש שנה חפשנו על מנהג זה איפוא נמצא אותו כתוב ולא מצאנו, ובאותו הזמן הסכמנו וכתבנו וחתמו עליה החכם ושבעה טובי העיר, והייתה אצל הגזבר בספר הזיכרונות של הקהל, ועתה חפשנו אותה ולא מצאנו כי נאבדה, ומאחר שקיימת חובה שהמנהג יהיה כתוב וחתום לכן כתבנו זה לזכות הקהל…

מוזכר ״ספר הזיכרונות של הקהל״ סביר להניח שזה פנקס של קהל התושבים, וכן ממה שנאמר שחתום עליה ״החכם ושבעה טובי העיר״ הכוונה לרבי שמואל בה״ר מימון אבן דנאן החתום ראשון על התקנה שכנראה כיהן בתור רב בקהל התושבים.

ומוזכר גם בתקנה הקודמת , שהוא קרא אותה בבית כנסת של התושבים. ואם כך הרי לפנינו פנקס קהל התושבים שאבד עוד בימיהם ולא הגיע לידינו. וכן מוכח ממנהג תאזא בכתובה, שהוא שונה ממנהג התושבים והמגורשים יחד , שאכן היו קיימות בקהילות מארוקו תקנות קהילה שאבדו .

הקובץ נלקט ונערך על ידי רבי יעקב אבן צור כדבריו בפתיחתו:

״יען וביען אנה האלהים לידי קונדריסי תקנות החכמים השלמים … והנם כתובים על ספר הישר. וראה ראיתי שכמעט קט היו הולכים לאבוד לפי רוב השנים. לכן נערתי חצני ואזרתי כגבר חלצי, ואמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב להעתיקם כיד ה׳ הטובה עלי בנייר חלק וחזק ובכתיבה תמה למען יעמדו ימים רבים… וזה חלי יום ששי ט״ז לחדש שבט … שנת כי נהג״ת עמך… ליצירה… נאם… יעקב אבן צור בלא״א החכם השלם… רבי ראובן…״

מדבריו נראה שליקט אותם מדפים בודדים ולא מתוך ספר תקנות הקהילה וזה יסביר לנו שאין התקנות כתובות בסדר כרונולוגי כפי קבלתן. ניתן להניח שלא כל התקנות שנתקנו עד תקופתו של היעב״ץ נלקטו ונערכו על ידו.

וכמו כן לא כלולים בו תקנות שנתקנו בקהילות מארוקו מתקופת היעב״ץ עד לתקנות החדשות של מועצת הרבנים במארוקו . ״ספר התקנות״ הובא לדפוס בליוורנו על ידי רבי אברהם אנקאווא , מהעתקה שנעשתה בשנת התקל״ח (1778) בידי רבי מכלוף בן זכרי .

 רבי אברהם צירף להן קיצור התקנות של רבי רפאל בירדוגו, מיספר את התקנות ואף תירגם לעברית תקנות הכתובות בספרדית .

התקנות הן מסמך תחוקתי – משפטי שההבנה והפרשנות בהן נקבעת אך ורק על פי לשונן הכתובה, כמו בכל מערכת משפטית, ומאחר וספר ״התקנות" הורק מכלי אל כלי בבמה העתקות, מטבע הדברים שנפלו בו כמה שיבושים בידי המעתיקים והמדפיסים, ובפרט בחלק הלועזי – ספרדי – ערבי, שהמדפיסים לא הבינו מה שהעתיקו.

זכינו שהשתמרו, והגיעו לידינו כמה העתקות בכתבי יד מ״ספר התקנות״ כולל העתקתו האוטוגרפית של היעב״ץ , שהיתה אב-טכסט לספר הנדפס, לכן חשיבות מרובה לעריכת הספר מחדש. מהדורה מדעית של הספר המבוססת על פי כתבי יד עם הארות והערות,נמצאת בשלבי הכנה על ידי צוות חוקרים במכון לחקר היהודת במזרח שע״י אוניברסיטת בר אילן.

התקנות הראשונות כנראה נועדו לאחד המנהגים השונים של המגורשים שהיו יוצאי קהילות שונות בספרד. והן המשכן של תקנות שנהגו בהן בספרד תוך שינויים קלים, לדוגמא: התקנה הראשונה שנתקנה בשנת הרנ״ד (1494 )

״ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל כי אם דוקא במנין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל. או דיין מדייני העיר, וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין״ .

המניע לתקנה אינו קידושי חטיפה ועורמה , כי בעיות אלה אינן מתעוררות בכמות המצריכה תיקון כי אם בחברה מיושבת ומבוססת במקומה, ולא בחברה חדשה של פליטים שרק זה עתה הגיעו, התקנה באה לתקן מצב שנוצר כתוצאה מחיי נדודים ורדיפות שמהם סבלו המגורשים בדרכם למארוקו.

כנראה משפחות נאלצו להתפורר ולהפרד בגלגוליהם. והגיעו הבעל או האישה כבודדים לפאס מבלי שתהיה להם שום ידיעה מבן זוג הנעדר. לאחר שהתייאשו מקיומו וחשבוהו למת, התחילו להקים ביתם מחדש, היו מקרים שלאחר הנישואין הופיע הנעדר, דבר שגרם לזעזועים עצומים בחיי המשפחה ואף לבעיות חמורות בדיני אישות.

על ידי התקנה שהקידושין יערכו ״על ידי חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל״ ניסו לתקן את הפרצה, כי חזקה עליו שלא יערוך חופה וקידושין, אם לא יתברר לו מעל לכל ספק מעמדם ומצבם האישי של בני הזוג, חיזוק התקנה נעשה על ידי הפקעת הקידושין, למרות שחכמי אלג׳יר שסמכותם הייתה פרושה בכל צפון אפריקה, פסקו שאמנם להלכה יש כח וסמכות ביד הקהל לתקן תקנה להפקיע קידושין, אך למעשה אין להשתמש בסמכות זו משום חומרת הנושא

 – לריב ניצב ה'

תחינה. שיר מעין אזור בעל מחרוזת פתיחה הכוללת רפרין ושבע מחרוזות, בכל מחרוזת שלושה
טורי סטרופה וטור אזור אחד.
משקל: ארבע עשרה הברות בטור.

כתובת: תחינות לימים נוראים לר׳׳ה וליוה״כ, וזו יצאת ראשונה לאומרה קודם, ה׳ מלך והיא
נועם. ׳אל רם על כל אל׳, סימן: לדויד בן חסין.

מקור: ק – ב ע״ב.

לָרִיב נִצָּב ה' וְעוֹמֵד לָדִין יְצוּרִים 
מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כִּבְנֵי מֵרוֹם הֵם עוֹבְרִים
בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת בִּסְקִירָה אַחַת נִסְקָרִים 
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

5- דְּעוּ אֵפוֹא לִפְנֵי מִי לַמִּשְׁפָּט אַתֶּם עוֹמְדִים 
לִפְנֵי מֶלֶךְ מְלָכִים מַעֲשֵׂיכֶם נִפְקָדִים.
הִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים בָּכֶם עוֹלִים וְיוֹרְדִים 
בְּיוֹם זֶה נִפְתָּחִים שְׁלוֹשָׁה סְפָרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם וּפָחֲדוּ 
10- גָּדוֹל יוֹם ה' מִי יַעֲמֹד בְּסוֹדוֹ.
כְּעֶבֶד דָּנוֹ רַבּוֹ וּמְמַהֵר לַהֲעִידוֹ 
הֲיוּכַל עֲמֹד אִם יְסַתֵּר בַּמִּסְתָּרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים                           

יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה' חֲבִיבִין
נָאֶה לֵאלָהָא רַבָּא לְמִשְׁבַּק חוֹבִין רַבְרְבִין
15- אִם יִהְיוּ כַשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג אוֹתָם יַלְבִּין 
אַשְׁרֵינוּ לִפְנֵי מִי מִטַּהֲרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים

דִּרְשׁוּ אֶת ה' בְּהִמָּצְאוֹ לָכֶם 
יִרְצֶה תְּפִלַּתְכֶם יְקַבֵּל תְּשׁוּבַתְכֶם
בְּיָמִים נוֹרָאִים הַבָּאִים לִקְרַאתְכֶם 
20- מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים

בַּחֹדֶשׁ תִּקְעוּ שׁוֹפָר תְּבַעֵת אֶתְכֶם שֵׂאתוֹ 
הַמְלִיכוּ אַל עֲלֵיכֶם יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ
בְּרִית יִצְחָק הַנֶּעְקָד וּבָא אַיִל תְּמוּרָתוֹ 
שׁוּבוֹ אֶל ה' קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים.
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

25- נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי אֱלֹהִים מַלְכֵּנוּ 
עֵינֵינוּ אֵלָיו תְּלוּיוֹת יוֹצִיא לְאוֹר דִּינֵנוּ
וְיַחְתֹּם פִּי שָׂטָן וְאַל יַשְׂטִין עָלֵינוּ 
נִכָּתֵב לְחַיִּים אֲרֻכִּים וְלֹא קְצָרִים
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים.

חָסִין קָדוֹשׁ וְנוֹרָא הָרָאוּי בְּמַהֲלָלָיו 
30- יִשְׁמַע קוֹל הָעָם בְּרֵעוֹ יַלּוֹלֵי יַלֵּל יְלָלָיו 
כִּי תְּרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ בָּעַמִּים אֵין דּוֹמֶה אֵלָיו 
הֵיטִיבָה ה לַטּוֹבִים וְלַיְּשָׁרִים.
אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים

1. 1. לריב נצב: על-פי תה׳ פב, א. ועומד… יצורים: מתוך חזרת הש״ץ במוסף של ר״ה: ׳היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים׳. 2. מקטן… גדול: על-פי בר׳ ט, יא ועוד. כבני… עוברים: על-פי ר״ה א, ב, והשווה ׳ונתנה תוקף׳: ׳וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון׳. 3. במאזנים לעלות: על-פי תה׳ סב, י. ורמז למזלו של חודש תשרי. בסקירה… נסקרים: על-פי ר״ה יח ע״א: ׳א״ר יוחע: וכולן נסקרין בסקירה אחת׳. 4. אלוקים… ירים: על-פי תה׳ עה, ח. 5. דעו… עומדים: על-פי אבות ג, א. 7. הנה… ויורדים: על-פי בר׳ כח. ב. 8. ביום… ספרים: על-פי ר״ה טז ע״ב: ׳א״ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בר״ה׳. 9. ויהי… עליכם: על-פי אבות א, ג. 10. גדול יום ה׳: על־פי יואל ב, יא. מי… בסודו: על-פי יר׳ כג, יח. 11. כעגד דנו רגו: עומדים למשפט כעבד לפני רבו, והשווה אבות א, ג. 12. אם יסתר במסתרים: על־פי יר׳ כג, כד. 13. ישראל… חביגין: על־פי אבות ג, יח. 14. נאה… רברגין: נאה לאל הגדול לסלוח חטאים גדולים. 15. אם… ילבין: על-פי יש׳ א, יח. 16. אשרינו… מיטהרים: יומא ח, ט: ׳לפני מי אתם מיטהרין? אביכם שבשמים׳. 17. דרשו… בהימצאו: על־פי יש׳ נה, ו. 21. בחודש… שופר: על-פי דב׳ לב, לב. 26. עינינו… דננו: על-פי תפילת ׳היום הרת עולם׳ שלאחר תקיעת השופר במוסף של ר״ה. והשווה יומא כ ע״א. 27. ויחתם… עלינו: על־פי הסליחה ׳תמהנו מרעות׳ ׳חתום פי שטן ואל יסטין עלינו׳. 29. חסין קדוש: כינויים לקב״ה, על־פי ׳אנא בכוח׳. 30. ישמע… בריעו: על-פי שמי לב, יז. ילולי יליל: קולות השופר, על־פי ראש-השנה, לד ע״א. 31. תרועת… בעמים: על-פי במ׳ כג, כב. 32. היטיבה… ולישרים: על-פי תה׳ קכג, ד.

מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ

בהמשך טוענת שיש גם סכנת ליסטים בים בדרך לארץ. אולם המשיב מתייחס בעיקר לצד הכלכלי, ועל רקע זה שולל את זכותו של הבעל לכוף אותה לעלות עמו, והוא מצדיק את האישה : " כי אין לה דבר העומד בפני הפרנסה, כי קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה ".

ודוגמות לנושא זה מספרות התשובות של חכמי מרוקו. רבי משה טולידאנו מהעיר מכנאס ( תפ"ד – תקל"ג 1724 – 1773 ), קובע כי אמנם מצווה לעלות ולהתיישב בארץ בזמן הזה, אבל אם הדרכים בחזקת סכנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך " כי איש עני הוא ", הרי באחד מתנאים אלה, ניתן להתיר נדרו של אדם שנדר לעלות.

אמנם האפשרויות הכלכליות בארץ, בכל הדורות, היו מצומצמות בהשוואה לארצות גדולות ומפותחות יותר, אולם יש עדויות שהיהודיות בארץ עסקו במלאכות, במסחר ובהלוואה בריבית ופרנסו עצמם בכבוד. אחרים השאירו קרנות בחו"ל בידי נאמנים, והפירות היו נשלחים לארץ.

החשש מפני חוסר יכולת להתקיים בארץ, נראה מופרז והוא סובייקטיבי, בהתאם לרמת החיים שאדם רגיל לה בחו"ל, ומידת הנכונות לשאת בעול החיים בארץ. דומה כי האמידים נרתעו בדרך כלל לעלות, מחשש שיבולע לרכושם, והפוטנציאל העיקרי של העולים היה משכבות בלתי פרודוקטיביות : זקנים, אלמנות ועניים חסרי מקצוע וחסרי יוזמה. מצב זה העיק על המנהיגות בארץ ישראל.

הצעה על רקע זה להקלת המצוקה, העלה רבי רפאל מלכי, חכם ורופא שעלה מאיטליה לירושלים בשנת תל"ב – 1672 ונפטר בה בתס"ד. הוא כותב :

לכן לתקן זה, צריך שיסכימו הקהלות שלא להניח עבור דרך ארצם עניים הבאים לירושלים, אלא אם כן יהיה להם פרנסה מועטת, לפחות ט"ו מאיידי לכל נפש מדי שבוע בשבוע, ואם לא יהיה להם פרנסה קבועה זו להם, או בידם קרן ראוי לזאת ההוצאות, מוטב שלא יבואו לירושלים. 

בהמשך הוא כותב, כי אם יוסיפו לבוא לירושלים אנשים ללא משענת כלכלית מינימאלית, סופם לבוא לידי עניות או ימותו ממחסור, כי אין ביכולת הקהל לפרנס כל כך הרבה עניים. עצה אחרת היא, שאדם הרוצה לעלות לארץ – יעלה רק לעת זקנתו.

כך כותב בתחילת המאה הי"ט רבי אליעזר פאפו, שכיהן בתור דיין בסרייבו ובסוליסט רה ( בבולגריה ) לארח שהוא מציין את מעלתה של ארץ ישראל " וצריך כל אדם שיהיו עיניו ולבו שם כל הימים…ובכל ישתדל בכל עוז לקבוע דירתו בארץ ישראל, רק יפקח עיניו תחלה…..

שלא לילך אלא לעת זקנה…..ולא יוליך עמו ילדים..כפי מה שעינינו הרואות קשים מזונותיו של אדם בארץ ישראל…לא כן היושבים בחו"ל, מוצאים כדי פרנסתם במקומם, וכשילכו זקן וזקנה כאשר יאותו, יוכלו לחיות שם בשיבה טובה ואפילו אם חיי צער יחיו.

החיים בארץ נתפשו אצלו כחיי צער, ואם המטרה העיקרית היא להקבר בארץ " וכפר אדמתו ", אז מספיק לעלות בגיל הקרוב ליום פקודה.

בניגוד לחכמים שהתחשבו בגורמים כלכליים ואחרים, הדוחים את העלייה לארץ, היו אחרים שתבעו לעלות למרות סכנות הדרכים שיש בהן פיקוח נפש " כי שומר מצוה לא ידע דבר רע " ושלוחי מצווה אינן ניזוקין.

כלומר, על האדם להאמין שההשגחה תנחה אותו ותצילנו מכף כל פגע. כיוצא בזה דרשו שהאדם יתגבר על " חמדת הממון ", והנאות חומריות מהם נהנים בגולה. היו מהם שכותבים ברוח ביקורתית על תופעה זו, ומבטיחים שכר " מידה כנגד מידה ", למי שמוכן לקבל על עצמו את קשיי החיים בארץ.

לדידם, התמורה הרוחנית שקולה כנגד החיים הגשמיים בחו"ל. אחד הנציגים של אסכולה זו הוא רבי נתן שפירא, שליח ירושלים – נפטר בשנת תכ"ו – 1666.

רבי נתן כותב : " אותם שהיו בחו"ל והשתדלו לבא לארץ ישראל כדי לזכות טהורה ולא חסו על ממונם ולא על גופם ובאו בים וביבשה, ולא חששו להיות נטבעים בים או להיותם שבויים ביד אדונים קשים, ובעבור שעשו עיקר מרוחם ומנפשם ולא מגופם וממונם.

לכן חזרו רוחניותם מדה כנגד מדה. אמנם, אתם שהייתם יכולין לבא לארץ ישראל כמותם ונתרשלתם לבא בעבור חמדת ממון וחששתם לממוניכם וגופכם ועשיתם מהן עיקר, ורוחכם ונפשיכם עשיתם טפל, לכן אתם גם כן נשארתם גשמיים, לחמדת ממון שחמדתם "

אולם ספק אם תפישה זו השפיעה על הגדלת מספר העולים לארץ. כפי שראינו במדגם התשובות שהבאנו מארצות שונות, הרי בכל הדורות אחד מגורמי המניעה לעלייה,  ואולי העיקרי שבהם, היה הפחד מפני חוסר יכולת להתפרנס בה בכבוד, נוסף לחששות מפני חוסר ביטחון ומצוקות שנובעות מהשלטון והאוכלוסייה הנוכרית בארץ.

העובדה ההיסטורית על המספר המצומצם של היישוב היהודי בארץ, עד גלי העליות במאה הי"ט, יאשר הנחה זו, כשם שגם ירידה מהארץ נבעה במידה רבה מאותה סיבה.

ההערכות על יכולת הקיום בארץ הן יחסיות, ותלויות בהשקפה אישית ובגורמים כלכליים ופוליטיים השוררים בארץ ישראל ובארץ המוצא של העולה. קיים פער בין האמונה התיאורטית והחיבה שחכמים רחשו לארץ, והכרת החובה ביישובה, ובין נקיטת יוזמה מעשית להגשמת חזון זה.

סוף הפרק " מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ ". 

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה ס"ט

האחרון בשושלת הרבנים בק"ק צפרו ולפנים רב ודיין בשלש קהלות צפרו, פאס ומראקש

הספר החמישי בסרת " קהלת צפרו ". 

בנושא נשלים את הכתוב על ידי הבאת ציטוטים מספרים אחרים שדנים בנושא חשוב זה. לא אחת ארץ ישראל, נזקקה לעזרתם של יהודי התפוצות מכל העדות. נשלחו שדרי"ם – שלוחי דרבנן – על מנת לאסוף כספים עבור הקהלות השונות, הישיבות, בתי מדרש וגם לצרכים אחרים. 

לא אחת קרה, ששליח זה ביצע כמה נסיעות, ויש כאלה שלא חזרו משליחות זו , נפטרו ונקברו באץ הגעתם. המפורסם והידוע לכל העדה המרוקאית, הינו רבי עמרם בן דיוואן – נכון לומר רבי עמרם דיוואן – כי כך הוא חתם במכתביו ואגרותיו השונות. 

רבי עמרם ביצי שליחות אחת, חזר לחברון, ושוב נשלח לעוד שליחות, ממנה לא חזר. את קורותיו של הצדיק הנערץ על ידי כל יהודי מרוקו וגם על ידי מוסלמים רבים, ניתן לקרוא בקטגוריה " רבי עמרם בן דיוואן " מאת הרב אלעזר עטייא. אלי פילו.

הקהלה והשדרי"ם

קהלת צפרו

סקירה כללית

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

כידוע שלכל שד׳ר כוללות בארץ ישראל היתה אכסנייא מיוחדת אצל אחד אמיד מבני הקהלה, לכל שליח ושליח מאותה כוללות שתהיה, וכמו שכתב חוקר תולדות יהודי מרוקו, רבי יעקב משה טולידאנו נר המערב ירושלים תרע״א עמ. 216 ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה עד מאד.

 את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס, ורבי שמעון בר יוחאי, והשד"ר הבא מא״י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת כסף בנדבות נפרזה מכפי יכולתם״ וראה עוד בספר שלוחי ארץ ישראל א. יערי עמ. 35.

מתוך הספר " שלוחי ארץ ישראל  " – אברהם יערי

אכסנייא לשליח – כשנכנס השליח לעיר, דאגו לאכסנו כראוי לו. בארצות המזרח היה השליח מתאכסן על פי רוב בבית אחד מגבירי העיר. ודבר זה נחשב לו למאכסן לכבוד גדול. ואילו בארצותאירופה היה השליח מתאכסן באסכניא ששכרה הקהילה למענו, והיה מוזמן לסעודות שבתות וימים טובים לשולחנו של הרב, ראש הקהילה או אחד מנכבדי העדה. בקצת קהילות בארצות המזרח כגון בבומבי, בנו ליד בית־הכנסת חדר מיוחד לאיכסונם של שלוחי א״י.

 גם בתוניס היה מקום מיוחד לאיכסון שלוחי א״י ושמו ״דאר היפריחא״, אולם החשובים שבשלוחים הוזמנו להתאכסן בבתי הגבירים. בקצת קהילות באירופה היו נדיבים שביתם שימש בקביעות אכסניא לשלוחי א״י, כגון ביתו של ר׳ יוסף צרפתי באמשטרדם שנאמר עליו! ״ביתו פתוח לשבים ועוברים ובפרט להני רבנן קשישי דארעא דישראל״, או ביתו של ר׳ יואל חמיץ פונסיקא באנקונא, שאחד משלוחי א״י משבח אותו כאיש ״אשר תמיד עושה חסד עם כל שלוחי ארץ ישראל״.

או ר׳ יוסף ב״ר יצחק די מונטיאו באביניון, שאחד השלוחים שהתאכסן בביתו מכנהו בתואר ״אוהב שלוחי ארץ ישראל״.על קבלת פני ר׳ יום טוב אלגאזי שליה ירושלים בפרנקפורט דמיין מספר ר׳ משה סופר בעל ״חתם סופר״! ״מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפ״פ דמיין, קרוב לשנת תק"ם, והארץ האירה מכבודו, אמנם עדיין לא הגיע לחצי כבוד הראוי לו״. ודאי שלא היה הכבוד שוה בכל מקום ובכל זמן ולגבי כל שליח. בדרך־כלל היה כבוד השליח גדול בארצות המזרח מאשר באירופה, וגדול באיטליה ובדרום צרפת יותר מבארצות אשכנז. בארצות המזרח היתה אהבת ארץ־ישראל גדולה תמימה וישרה, ובשלוחי ארץ־ ישראל ראו לא רק אנשים חשובים אלא גם קדושים שבידם לחולל נפלאות בכוח קדושתה של ארץ־ישראל.

בארצות המזרח – על הכבוד שנהגו יהודי תורכיה ומצרים בשלוחי ארץ־ישראל ועל העזרה שהושיטו להם ביד נדיבה לא״י במאה השבע־עשרה, מספר רבי משה חאגיז בדברים ציוריים אלה! ״כי באמת תמיד היו [יהודי תורכיה ומצרים] לנו לעינים… היו עושים ומעשים בנפשם גופם ומאדם, והיו עוזרים לכוללות העיר בשופע הנצרך ובכבוד גדול, כי השליח היה מחזר עליהם כאדם המחזר תוך שדהו והגורן שבתוכו, והיה מקובל תוך הבית בבית מלא ספרים, מוכן ומזומן לו ולהגלות עמו, מטה ושולחן כסא ומנורה, הכל בשמחה ובטוב לבב ובפנים צהובות, והיה מרויח הנאת הגוף והנפש בבת אחת.

ראשון לכל דבר, שהוא היד, מתכבד עם החכמים חכמי העיר וגביריה, וגם חכמי וגבירי העיר היו מתכבדים בו, ועולין אותו בתורה ראשון, ופותח ראשון לכל דבר שבקדושה. וכשם שבא להראות, כך בא לראות את ערות הארץ, ואם היה מוצא בתוך העיר איזה דבר שאינו הגון, היה מתקנו, ולא היו אומרים לו! הרי בכאן היו אצלינו חכמים שקדמו לך שהנהיגו כך… ואדרבה, אם השליח, או החכם האורח [כלומר, שליח לעצמו מא״י] היה מוכיח לאותן שהיו צריכין תוכחת, היו נשמעין אליו וסרים אל משמעתו, ואם היה צריך להחזיק בידו, היו מחזיקין, להעניש ולקנוס, הכל כפי הנידון וצורך השעה, ומתקן להם תקנות טובות. 

3.135 ״ביום חמישי עליתי כדי לבנות את הקבר. היו הרבה אנשים, כאלף אנשיס. אז התחיל גשם. איזה גשם! התחלתי לבכות וזה היה ערב ראש חודש, בליל שבת. כמו השנה. ^{הראיון נערך ב – 15/11/1973} רעדה אחזה אותי כשהתחלתי לבכות. יום ששי יצאה שמש כמו תמוז, אדם נשרף. הלכתי, עליתי ובניתי את הקבורה. הקבורה יצאה. אמרתי: זהו קהל ! פניתי לקהל ואמרתי להם: קהל. מה עלי לעשות עכשיו? והם אמרו: כלום, אין מה לעשות עד שנשתה את המחייא. שותים מחייא, שרים פיוטים ואז הופיעה יונה, יונה לבנה לבנה לבנה. והיא באה אלי ראשון, ועמדה על ראשי. ואחר כך עמדה על ראש זה וזה וזה, עד שעברה כל הנוכחים, קטנים וגדולים.

 ואז היא נכנסה ככה באמצע ונעלמה. לעולם ועד. עשו זגארית ואמרו: זה היה החכם. שם היה הצדיק. בלילה, בליל שבת, שתינו, אכלנו, השתכרנו, וישנתי בחדר של החכם. בלילה בא אלי החכם בחלום. אמר לי: קום. קמתי. מה יש? אמר לי: למה בכית אתמול בעניין הקבורה? אני בכיתי, כי רציתי שהקבורה תהיה בערב ראש חודש. אמר לי: אני לא רציתי קבורה ביום חמישי, ליל ראש חודש אי, אלא ביום ששי, ליל ראש חודש, ערב שבת נפטרתי. אמר לי: בנית ? בניתי. וחשבתי: אולי זה נפל ? נשבר ? קמתי באמצע הלילה. חושך. מיששתי באבנים והלכתי ומצאתי את הקבורה, את השיש, חזק כמו שהיה. הכל היה בסדר. חזרתי ואמרתי להם: יאללא, קומו לשתות מחייא, קומו לבקשות, קמו והתחילו לשיר פיוטים״.

סופר על ידי מר שמעון ו' – תאזנאכת.

4.135 ״היו אנשים שבאו מאזימור. היו יושבים אנשים ואין מים בשביל לשתות בחכם. הקימו צעקה. היה מעיין קטן ולא הספיק לשום דבר. ואמרו: הו צדיק, אנו צריכים מים. והמים התחילו לזרום במעיין. תשתה כמה שאתה רוצה. היתה שמה סעודה, בשם ה׳ והצדיק. ונגמרה לי המחייא. נגמרה. נשאר רק בקבוק אחד. לבשתי את הגלימה שלי ונכנסתי לצדיק. שמתי את המחייא מתחת בית־השחי ואמרתי: הו צדיק! שאנשים לא יבזו אותי. אין לי מהיכן להביא, תן לי כוס שלך. אני מוזג. תן לי כוס שלך, אני מוזג… עד שלא רצו את המחייא. יצא הבקבוק והיה מלא כמקודם. מלא.׳ כאילו לא נגעו בו. נס של הצדיק. הלחם אותו דבר. הנחתי אותו, נגמר. אמרו לי: מה תועיל לך חתיכת לחם בשביל כל האנשים האלה, בשביל כל עבדי ה׳, מה תעשה? אמרתי להם בבטחון: אל תדאגו. שמתי אותו בפינה, כיסיתי אותו ואמרתי: הנה, תקחו כמה שתרצו. רק תניחו לי. שאני אקח ואני אחלק לאנשים. אני חותך ונותן, חותך ונותן עד שהאנשים התעייפו ולא רצו לאכול והחתיכה — חתיכה!״

סופר על ידי מר שמעון ו' – תאזנאכת.

90 וולדתי וולד מליח, מא יעדם אלי יבויסו.

הולדת בן טוב, לא יחסר מי שינשק אותו.

 91 א־חדי עלא אל־ביד׳. אמא אל־פראךְ טארו.

 שמור על הבצים, כי האפרוחים עפו.

92 א־חטב אל־חטב, מא חדו רטב.

חטוב העצים בעודם לחים.

93 אלי מא עלמתו פ־סגרו, מא יתעלמו פ־כברו.

מה שלא לימדת אותו בילדותו, לא ילמד אותו בבגרותו.

94 מן סגר, יתעווג׳ אל ננקום.

 בקטנותו, מתעקם המלפפון.

נודדים שנקלעו בין נוודים.

עד כה עסקנו בעדות יהודיות גדולות או קטנות, שלפי כל הסימנים היו מאורגנות הצורה המקובלת והרגילה. אולם מבחינת הנושא של מחקרנו לא פחות חשובה היא תופעה אחרת, הנזכרת תכופות במקורות הרבניים, של יהודים בודדים שנקלעו לבין שבטי הנוודים הערבים או הברברים.

לפעמים ביקש לו יהודי מקלט ביניהם בגלל בעלי חוב שהעיקו עליו, וממקום משובו החדש המשיך לנהל את עסקיו. אחרים נקלעו למחנה לרגל מחלה שתקפה אותם בדרכם ולא יכלו להמשיך עם האורחה. הסוחרים שהיו עוברים בקביעות בנציבות מסוימות קשרו קשרים עם שוכני המחנות. היו מזדמנים לאהליהם ומשתתפים בארוחותיהם.

אין ספק שבימי נגישות ביהודים או התנפלויות שוד היו רבים מבין שוכני הנאות נמלטים את שבטים ידידותיים ומבקשים חבות ביניהם. ובוודאי שכמה מאותם יהודים, שישבו לראשונה ישיבת ארעי ב " אוהלי קידר " הביאו לבסוף אל המחנות את נשיהם, או נשאו נשים מיישובים יהודיים קרובים באופן יחסי, ונשתקעו בתוך מארחיהם.

וכך התהוו תאים של יהודים השוכנים בקרב ערביים או ברברים. תופעה זו, המוזרה לכאורה, מתאשרת על ידי המקורות.

חוק ההסתגלות לתנאי החיים פעל את פעולתו. החיים במחנה של נוודים או נוודים למחצה, בין הוא נייד ובין קבוע, שינו בהרבה את נוהגי החיים הדתיים של היהודי ועוררו בעיות שונות. ראינו למעלה, כי עצם ההתעסקות בסחר עם הנאות ועם הנוודים כרוך היה בשביל היהודי בשורה של בעיות בשטח הדת, כי קשה היה לקיים את כל מצוותיה בתנאים המיוחדים של המדבר.

עד כמה שאפר להעלות מן הספרות קיימים היו יחסים טובים בין היהודים ובין שוכני המחנות המוסלמיים. לא אחת קרה, שעובר אורח יהודי מת בדרך במצנה, במרחק של שישה או שמונה ימים מיישוב יהודי, ותושביו היו דואגים לקבורה זמנית, מודיעים למשפחה על האסון ושומרים על רכשו של הנפטר עד שיבואו היורשים.

אמנם, נזכרים גם מקרי רצח או מוות בנסיבות שלא אפשרו לוודא את זהותו של המת לפי דרישות ההלכה. קשה ביותר היה גורלה של האלמנה, שבעלה מת ונקבר מבלי שתיקבע זהותו של האדם על ידי עדים, והיא נשארה עגונה ולא יכלה להינשא בשנית.

על רקע זה של התבוללות בתוך הנוודים המוסלמים מצד אחד ועל הקפדה על טהרה מצד שני, עלינו לעיין במעשה שהובא לפני רבני אלג'יר בסוף המאה החמש עשרה. בגלל חשיבותו הננו מביאים אותו במלואו :

מעשה אירע שאיש יהודי שמו רבי אברהם בן ג'אוא שהוא מתגורר באחת הערים ולקח לו אשת א' מבנות יושבי אהלים ובטרם בואו אל העיר עיר אלגזאיר, הקול נשמע, שהייתה מקודשת לאיש וברחה ממנו ומת אחר שנשאה זה. והוליד ממנה בת והביא אותה בחיקו אל העיר. ועתה מקרוב בא כתב אחד והעיד בעל הכתב, שהוא ראה את האיש הראשון חי במדבר בכפר אחד קרוב לעיר פאס. והאישה טעונה היא, שלא נתן לה קידושין לא בכסף ולא בשוה כסך אלא נתקבצו אנשי אוהל ולקח הכיפה שבראשה כמנהגם, שבזה תקרא מקודשת. ועתה היכי ידונו דייני להאי דינא.

מדובר כאן בשבט נוודים, השוכנים במדבר הרחק ממרכזים עירוניים. גם בעלה הראשון של האישה היה, כפי הנראה, מן הנוודים ואין לדרוש דיוק יתר בהגדרה " קרוב לעיר פאס ".

תשובתו של רבי שמעון דוראן.

רבי שמעון השני – נכדו של רשב"ץ דוראן – פוסק שאין לחשוש לאותם קידושין ראשונים, ובין הנימוקים להיתר הוא אומר : אבל באלו השוכנים באהלים שאין להם מדת ישראל ויהודית אלא שנקראים בשם יעקב ואינן מקדשין ולא מגרשין כאשר יראה משטר קבלת עדות הנעשה מזה, שמנהגם הוא שאין מקדשין כי המקדש אינו נותן לה לא כסף ולא שוה כסף אלא לוקח הכיפה מעל ראשה בפני הקיבוץ ואז יאמרו פלונית ארוסתו של פלוני. אם כך אינה מקודשת ואנן בעינן ונתן, וזה לא נתן.

כלומר אילו היו הקידושין של האיש הראשון כדת משה, לא היו קידושיו של רבי אברהם תופסים, אבל עתה קידושיו שרירים וקיימים.

ראוי לשים לב לעובדה, כי בכל השקלא וטריא של התשובה לא נתעורר הספק שמאשה זו – שהיא מבנות שוכני אוהל, שאין להם מדת ישראל ויהודית, אינה יהודיה מכול וכול, ולכן אין בכלל קידושין תופסים בה.

בשולי תשובה זו מעיר כעבור שני דורות אחד הרבנים ממשפחת דוראן : " אמת הדבר סיפר לי אדוני אבי ז"ל שהלך יהודי אחד מאלו הארצות לאהלי קדר הנקראים מרדאס ששם דרים היהודים, שבאה עליהם השאלה וברחה עמו אשה א' לאלו הארצות ונשאה בקידושין וכתובה על פכי תשובה שאת. וילד עמה בן ועדיין בני בניו קיימין והם בני פלוני ואחר כל גירשה בגט וחזרה למשפחתה ולבית אביה.

ועוד סיפר לי שבא איש א' מהם לעיר הזאת ושידך אשה אחת מהקהל. וקצת אמרו רין נותנין לו מחשש ממזרות : והוא עם בן דודו עם קצת מחכמי זמנו התירוהו על פי תשובה זו, עם היות כי העידו שאמו הייתה בורחת מחיק בעלה הראשון וכן סיפר לי החכם רבי יוסף אצבי ז"ל, שהוא היה אחד מהמכשירים על פי תשובה זו ".

כאן נאמר במפורש, שאם שוכני האוהלים נוהגים בקידושין כדת משה, הקידושים קיימים. תשובה זו מוכיחה על יחס של ריתיון ( מידת הרחמים , חמלה, סלחנות " ואין המקום דן את האדם אלא בריתיון )  ליהודים אלה, " שאין להם מדת ישראל ויהודית אלא שנקראים בשם יעקב ".

עם זה ברור, שהרבנים אף אינם מעלים על הדעת ההשערה, כי יהודים אלה מוצאם מן הברברים שהתייהדו. מן התשובה וההערה שבשוליה יוצר בורו, כי אלה הם צאצאי בני יעקב, ששכחו את יסודות דתם בשל ישבתם באוהלי קדר.

חשובה ביותר היא קביעת שמם של הנוודים, שבתוכם ישבו אותם יהודים. על בעל ההגהה, שחי במחצית השנייה של המאה השש עשרה, ידוע כי שהה בבּסכּרָה, לכן קרוב לשער, כי הכיר את מחניהם של יהודים יושבי קדר אלה. בני מרדַאס הערביים השתייכו לשבט סולַים המפורסם, אשר השלימו הפאטמים של מצרים בבני זירי במאה האחת עשרה.

הם התשפטו על תוניסיה, ומכאן עברו אל אלג'יריה והגיעו עד קונסטונטין ובּג'איה בצפון ולנאות המדבר בדרום, חבלים שבהם נדדו עד המאה התשע עשרה. הרי שאנו מוצאים אותם באותם השטחים שבהם חיו עוד במאה התשע עשרה ה " בחוצים ", היהודים הברברים, כפי שהם מכונים בספרות המסעות ובמחקרים.

המקורות שסקרנו עד כה הם תשובות רבני אלג'יר במאה החמש עשרה – שש עשרה, והם מתארים מעשים שהיו באלג'יריה. אין לנו מקורות מסוג זה לאותו פרק זמן בשביל מרוקו, תוניסיה וטריפוליטאניה. מצב דומה קיים גם בשביל אלג'יריה במאה השבע עשרה, שבה רק במאה השמונה עשרה חוזרים ומופיעים מקורות רבניים, תשובות, הנוגעים לה, ומאז מצויים הם גם בשביל מרוקו ובאזור המזרחי.

על עצם קיומן של עדות יהודיות במאות הארבעה עשרה – שש עשרה במרוקו הדרומית בוואדי הגדולים היורדים מהאטלאס : זיז, דרעה, סוס, וכן בטריפוליטאניה האדומית, נשתמרו אמנם ידיעות במקורות שונים, אלא שאין באלה כדי לספק תשובה בדבר ארגונן, דמותן וצורות חייהן.

מותר להניח, כי בכל אזור הספר בין הארץ הנושבת ובין הצהרה, בקצהו המזרחי ובקצהו המערבי, היו אותם התנאים. על קשרי המסחר של יהודי מרוקו עם הסודאן עד תמבוכתו דנו כבר למעלה. ליאון האפריקני מוסר, כי הוטל על היהודים לשלם בעוברם על פני טירה מסוימת בין סג'למאסה לדרעה. גם אלה לא היו סתם טיילים, אלא סוחרים עוברי אורחות. 

המלך הטוב עבד אלרחמאן (1859 – 1822)
מחבר: יוסף טולדנו

למרות אהדתו העמוקה של השליט הבא יתחוללו במשך מלכותו הארוכה מספר מאורעות מעציבים המעידים על המשך הידרדרות מצב הקהילה ושקיעת רוב העם בדוחק ועוני. מוסלמי אדוק כאביו, הוא התמיד במסורת ההבנה והסובלנות כלפי היהודים שתאפיין להבא את יחס העלווים לבני חסותם, הד'מי.

 ברם אהדת בית המלוכה לא יכלה לבוא במקום מדיניות פיתוח המדינה והצעדתה קדימה. כלכלת המדינה נשארה תלויה בחסדי שמים … פשוטו כמשמעו. בצורת קשה וממושכת בשנות 1826-1824 מבטלה כל הישגי תקופת ההתאוששות הקודמת. במכנאס לבדה מתו מרעב בשנת 1825 לפי עדות הרב חביב טולידאנו ("פה ישרים") כ- 3500 יהודים ובפאס 1800.

בצר לה משגרת קהילת מכנאס שני רבנים לגייס עזרה בקהילות ישראל באירופה. אותו רבי חביב טולידאנו הצליח במשימה שהוטלה עליו בגיבראלטאר, אולם בשובו למכנאס הוא מספר שמצא רק חורבן ובתי כנסיות סגורים וכמה חודשים לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הרב השני, ר' אברהם חליווא העדיף להישאר בלונדון אליה הגיע באותה שליחות. הרעב הכבד הביא בעקבותיו שיבוש הדרכים, ביזה והרג.

 בשנת 1826 נרצחו בקרבת מכנאס, בכפר אגוראי, 15 יהודים. תושבי הכפר היהודיים עזבו את מקום מושבם והתיישבו במכנאס והזכר היחידי לקיומה של קהילה יהודית במשך מאות בשנים נשאר קברו של צדיק ששמו אין יודעים ושהיה מקום עליה לרגל ליהודי מכנאס עד ימינו. גורל דומה פקד את קהילה אזרו לאחר רצח אחד מסוחריה ר' משה חליוואה, אחיו של השליח ללונדון.

בשנת 1832 התקוממו בני שבט האודאייה נגד המלך שנאלץ לנוס על נפשו ולמצוא מקלט במכנאס, שם הוא מגייס צבא גדול ומטיל מצור על פאס. בני האודאייה התבצרו במלאח וחשבו למצוא בכך מחסה. אולם המלך הפגיז את השכונה היהודית ורק בנס מספר הקרבנות היה מועט ולמזכרת קבעו רבני העיר פורים קטן ביום כ"ב בכסלו שהיה ידוע כ-פורים דל קור (פורים של הפגזים) "ובטלים בעלי מלאכה ואין אומרים סליחות באותו יום".

אבל יותר מהרעב והמרידות נחרט בזכרונם הקולקטיבי של יהודי מרוקו בדור ההוא ובדורות שלאחריו משפטה ומותה של הצדקת היחידה בתולדות יהודי המגרב.

והמעשה שהיה כך היה. בעיר תנז'ה חיתה משפחה יהודית מכובדת, משפחת חג'ואל, בקרב המוסלמים. יום אחד רבה בתם סוליכה עם אמה ונכנסה לבית השכנים המוסלמים. והנערה כבת ארבע עשרה, יעלת חן, יפה עד מאד וכשראה אותה בעל הבית חשקה נפשו בה והציע לה כל המתנות והתענוגות שבעולם אם תסכים להמיר את דתה ולהנשא לו.

סירובה המוחלט פגע בכבודו והוא העליל עליה שהיא כבר המירה את דתה ועכשיו מתכחשת, ועל כן דינה מוות. עושרו והשפעתו לא הקשו עליו למצוא עדים שאכן הבחורה התאסלמה מרצונה. שר העיר שלא ידע מה לשפוט העביר המקרה למלך מולאי עבדלרחמאן שנחשב, ובצדק, לחסיד ישר ורחמן ומעודו לא עשה רעה ליהודים. המלך לא רצה לקומם נגדו כהני האיסלאם שתבעו גזר דין מוות וקיווה לשכנעה לקבל את דת מוחמד ובכך לסיים את הפרשה.

אבל לא ההבטחות והפיתויים ולא העינויים היה בכוחם להזיז מדעת העלמה "אין כה' אלוהינו ואין לי להחליף דתי הקדושה בשום דת בעולם". מנהיגי קהילת פאס ובראשם הרב רפאל הצרפתי ניסו להשתדל למענה אצל גדולי המלכות, אבל לא הועילו מפחד כהני האיסלאם, ובסתר היה הרב רפאל הצרפתי שולח לה אוכל לבית המעצר כי נגזר עליה לא לאכול עד שתמיר את דתה.

המדינה כולה רועשת והמלך לא יכול היה לסגת וגזר את דינה למוות ועריפת ראש. ההוצאה להרוג בוצעה במרכז העיר פאס ביום השוק בפני המון משולהב. "ואיש הדמים אשר חתך עוד בשר צווארה אמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך ואמרה לו בשמחה, ה' יחתוך את ידיו אם לא יגמור את השחיטה."

ההמון המשולהב לא הסתפק בזה ורצה לשרוף את הגוויה. החכם ר' רפאל נתן שוחדות לגדולי המלכות כדי להביא את הנערה לקבר ישראל ופיזר מעות זהב מעל ההמון, ועוד אלה מלקטים את המן, הוגנבה הגוויה לתוך המלאח הסגור ומסוגר. "והביאו גווייתה לרחובה של העיר ועשו הספד גדול אנשים נשים וטף והיתה בכל העיר אסיפת אנחות ואנקות ומלא קריאות אוי ואבוי וכל העיר רעשה וגעשה" (ר' דוד עובדיה "פאס וחכמיה").

היה זה בשנת 1826 וזכר המעשה נחרט עמוק בלב כל יהודי המדינה שעד היום מזכירים לעתים את שם הצדקת. אין עוד מעשה שנכתבו סביבו כה הרבה ספורים, אגדות, שירים, קסידות. כל רבני התקופה כתבו שירים לזכרה של הצדקת, וגם את דמיונם של סופרים נוצרים הלהב גבורתה העילאית של האומללה שמתה בשחר ילדותה למען קידוש השם.

כיבוש אלג'יריה על ידי הצרפתים בשנת 1830 יצר סכסוך חמור ומתמשך בין מרוקו וצרפת בגלל העזרה שמלך מרוקו העניק למנהיג המרד עבדל קאדר. בשנת 1844 הפגיז הצי הצרפתי את תנז'ה ומוגאדור. העיר תנז'ה כמעט ונחרבה בגלל הפלישה הצרפתית ולרגל הנס שאירע אז ליהודי העיר קבעו גם הם פורים קטן, יום ששון ושמחה שיש לחוגגו ביום כ"א באב. מימון המלחמה נגד צרפת דרש הטלת מסים כבדים וגם הקהילה היהודית נקראה להשתתף במאמץ המלחמתי. 

לאחר השתטחות על ציון חושי הארכי בכפר ירכה, רשם פרטים עליו: ״והוא ריע דוד, והוא שהיה מפר עצת אחיתופל, וישבנו על הקבר יום ו׳ ולמדנו עליו תורה נביאים וכתובים, וישבנו שם כל יום ו׳ בהתבודדות גדולה, ולמדנו ענין עצמותיו ועניניו עם דוד, ולמדנו כל התהילים וסליחות בדמעות שליש על אורך הגלות ועל אף ה׳ אשר שולח בעיר קדשנו ירושלים.

 וירדנו וחזרנו לעכו, וישבנו ועשינו שם חג הסוכות בלולב ואתרוג, כנתינתם מהר סיני, ועכשיו שכרנו בית אחד, לפי שהרב שכר חצר אחד ודר בבית אחד, ובית אחד קבע בו הישיבה, ואנחנו עוסקים בתורה יומם ולילה, אך זה היום שקוינוהו מצאנו, הודו לה׳,כי יהא רעוה שנבלה ימינו בה, לא נתפרש מינה ולא תתפרש ממן, אמן כן יהי רצון, אשרי עין ראתה כל אלה״.

בארץ ישראל היה נוהג להשתטח על קברי צדיקים. יחד עם תלמידיו השתטח על קברי הצדיקים בארץ הקודש, אם בירושלים ואס בצפת ובטבריה אשר בגליל. את יום הכיפורים הראשון בארץ התפללו במערת אליהו הנביא לרגלי הר הכרמל בחיפה.

 כל היהודים תושבי חיפה התאספו ובאו להתפלל עם רבינו במערת אליהו, ובשעת תפילת נעילה הבחינו כולם באור הגדול הבוקע במערה ומגיע על מקום תפילתו של רבינו. ביחוד רבה ההתרגשות כאשר התפללו ״עננו כאשר ענית לאליהו בהר הכרמל״.

רבינו ותלמידיו עלו גם לראש ההר כדי להתפלל על קברו של הנביא אלישע בן שפט ומשנוכחו לדעת כי הנוצרים השתלטו על -מקום, עמדו במרחק ומררו בבכי על חילול המקום בידי הערלים.

באחד הימים עלה רבינו יחד עם ״מנין״ תלמידיו להתפלל על קברו של שמואל הקטן, שהיה חשוב ומקובל ביותר, בזמנו אף יצא בת קול ״ראו שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו״, ומשם עלו למערה, שבו נטמנו רבי אברהם אבן עזרא, ורבי שלמה אבן גבירול בעל ״כתר מלכות״, כאמור היתה מטרתם להרבות בתפילות ובתחנונים בעד עמו ישראל.

לקבלת פנים חמה זכה רבינו בבואו לצפת ואף העמידו לרשותו את בית מדרשו של מרן רבי יוסף קארו בעל השלחן ערוך, ולפי המסורת התפלל שם גם האר״י הקדוש. מדי פעם היה רבינו ותלמידיו יוצאים ל״זיארות״ השתטחות על קברי צדיקים, התנאים והאמוראים שהובאו למנוחות בצפת, בטבריה וביתר הכפרים בגליל.

בהתרגשות מיוחדת התקרבו לציונו של רבי שמעון בר יוחאי אשר במירון, ואם כי את דרכם עשו על גבי חמורים, הרי כשראו מרחוק ציון רשב״י על פסגת הר מירון ירד רבינו מן החמור והחל לטפס למעלה, על ידיו ועל רגליו, כשהוא קורא בקול מר ״איכה אני השפל נכנס למקום אש שלהבת קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכל פמליא של מעלה הכא וכל נשמות הצדיקים פה״.

רבינו הסביר את מטרתו בביקוריו על קברי צדיקים להרבות בתפילות ובתחנונים לישועת ישראל, לעורר רחמים על גלות השכינה, וכן להתפלל להצלחתם ולהרוחתם של הנדיבים, שהתנדבו לסייע לישיבת רבינו ולשגר לארץ את תרומותיהם הקבועות, להחזקת חכמי הישיבה ובני משפחותיהם. 

הישיבה בעכו ובפקיעין

חדשים אחדים, החל משלהי חשון עד סוף אייר תק״ב, היה מושב הישיבה בעכו, ושם התמידו בלימוד ״ככל הכתוב בתוספת זרוז והצלחה מה׳ עד סוף אייר״. לאחר שנפטרו שנים מבני החבורה, ״איש חכם וחסיד״ רבי שמואל נחמן, ואחד סמוך, נער קטן, יהודה הכהן. ״ואחזתני רעדה בראותי פרץ על פרץ, קטן וגדול – מספר רבינו – תיכף רעשתי ועקרתי ממקום זה עכו, שהוא בספק ארץ ישראל, והלכנו כולנו לכפר פקיעין תבנה ותכונן במהרה בימינו, שהוא ודאי ארץ ישראל כצפת וטבריה, ויש שם המערה שבה נטמן רשב״י עליו השלום, והחרוב שממנו היה מתפרנס, וקידשנו עצמינו

שם ולמדנו שם ב׳ חדשים, סיון ותמוז, בכל תנאי המדרש״.

הצעה לכינון ישיבתו בעיר הקודש טבריה

כשהגיע לביקור במקומות הקדושים שבטבריה, הפציר בו הרב חיים אבולעפיא ״והרבה עליו שידולים ופיוסים״ להתיישב בטבריה ולעמוד בראש הישוב היהודים המחודש בעיר זו.

היה זה בימי שלטונו של השיך דאהר אל עאמר, מושל ארץ הגליל, שנטה חסד ליהודים והוא שסייע להרב חיים אבולעפיא בחידוש הישוב בטבריה ולהתחדשות הישובים היהודים בשפרעם, פקיעין וכפר יסיף הסמוכה לעכו. בימיו נשתפר הביטחון בארץ הגליל ״כאשר הארץ שקטה מפחד רעה, ואין מחריד״, ונוצרו תנאים לישוב יהודי גם בעכו.

בצאתו ממרוקו ובשנות סיבובו באיטליה התכונן להקים את ישיבתו בירושלים, אך לנוכח התנאים הנוחים בגליל וביחוד בטבריא, שקל ברצינות את פנייתו של הרב חיים אבולעפיא לכונן את הישיבה בטבריא, מאידך התחייב לפני גבאי ותומכי מדרש ״כנסת ישראל״ לקיים את הישיבה בירושלים, ועל כן פנה רבינו אליהם בבקשה להסכים לכינון הישיבה בטבריה: ״כי קול יצא מלפני ה׳ בלב כל בחירי אמוני עם, אלהי אברהם, נאספו ממזרח וממערב, הללו דרך אניה בלב ים והללו ממדבר הרים, לעלות לעיר סביב לה הרים, להתגורר בעפרה, יחננו ויברכנו לומר די לצער הפרדה של עם ישראל מארצו, אולי יתעשת לנו ונחיה באור החיים, והדברים עתיקים, וכבר הגיעו הדברים לאוזן את אשר הערה את נפשו הרמה, הנשר הגדול רבי חיים אבולעפיא, והן עתה אזרתי עוז במתני, ונתעוררתי ואמרתי, עת לעשות לה׳, וממקומי נסעתי וסוד מתקתי עם חברתי, עלה נעלה לראות את פני הי, קומו ונעלה אל הר בבנינו ובבנותינו, ושם נועדה על התורה ועל התעודה, לטעת נטעי גן אלהים חיים״.

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראל. 

הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ – 2006

בעשרות השנים האחרונות, היה האסלאם לדחלילה של התרבות המערבית, לרבות התרבות שלנו בחלק זה של העולם. הסיבה, התפרצותו של האסלאם היסודני(הפונדמנטליסטי) באזורנו בפעולות אלימות וטרור בקנה מידה עולמי בדמותם של ארגונים מזרי אימה כמו החמא׳׳ס, הג׳יהאד האסלאמי והחיזבוללה, וברחבי העולם בדמות אל־קאעידה ובנותיה. כאן באזור היתה הורתה ולידתה של דת גדולה ומצליחה זו המונה כיום כמיליארד ומחצה מאמינים. המוני המוסלמים פזורים בכ־57 מדינות בעלות רוב מוסלמי והרואות את עצמן מוסלמיות. במאה העשרים היגרו עשרות מיליונים מהם בעיקר לארצות המערב, בהן נוכחותם המוגברת הפכה לבעייתית לאחרונה.

ספר זה, שחובר על ידי מורה לאסלאם מן האוניברסיטה העברית בירושלים, שחלקו בפירסומים על האסלאם היסודני במזרח התיכון ובאסיה הוא רב, ושהרצאותיו בנושאים אלה מבוקשות מאד בארץ ובעולם, בא להראות גם את צידו השני של האסלאם כציוויליזציה בת למעלה מ־1400 שנה. דת ותרבות שעלו מן המדבר והתפשטו על פני מרחבים גדולים באסיה ובאפריקה, בדרכי כיבוש, מסחר ועבודת מיסיון (דעווה), ולאחרונה יותר ויותר גם באירופה, באמריקה ובאוקיאניה בדרך של הגירה. תרבות זו הגיעה להישגים מפליגים בחומר וברוח בימי תפארתן של השושלות האסלאמיות הגדולות: האומיית, העבאסית, ולאחרונה העותמאנית והמוגולית.

אלא שלהבדיל מן הימים הנוצצים המוקדמים, בהם שלט האסלאם בכיפה ואילו המערב רעד מפניו כעלה נידף, התהפכו היוצרות בתחילת העידן המודרני שהשתלטות תרבות המערב על העולם היתה סמלו. או אז החל תהליך נסיגתה, התכווצותה והידלדלותה החומרית והרוחנית של תרבות האסלאם המפוארת. מתוך תיסכולים אלה שנבעו מאי קבלת הדין על שהשליט היה לנשלט, נבעו תגובות, מהן נואשות, רפורמיסטיות או מהפכניות של החברות האסלאמיות שהתבטאו באלימות ומהפכניות, שמטלטלות את העולם כולו מאז החל אותו תהליך המודרניזציה, וביתר שאת את העולם בדור שלנו.

אלה הם כמה מן הנושאים הנדונים בספר זה, הראשון מסוגו בעברית, שתוכנן וחובר להשיב בדרך קריאה, קלה להבנה ושווה לכל נפש לשאלותיו ולתהיותיו של הקורא הישראלי הנבוך, הסקרן והירא ממראה עיניו ומשמע אוזניו, וביחוד מפני העתיד לבוא.

מפתח עניינים מפורט ומילון מונחים יעזרו לקוראים להנות מן הספר אף יותר.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978

הם נדרשים לנות את הדירה, והזמנה לעלייה אין. היא בוכה במעות שליל, גוחנת לנשק את שתי ידי ומבקשת רחמים. הייתי נבוך. ילדי המשפחה עמדו בשולי החדר והביטו בנו כעומדים גם הם לפרוץ בבכי ויללות. הבטחתי להם שבבואי לקזה אברר את עניינם ואשתדל למענם.

כך נראה צמצום העלייה בביצועו הממשי. בעקבות ההסכם בין ד"ר נחום דולדמן ובן גוריון על צמצום העלייה נשלחו כפי הנראה הוראות לעכב עלייתם של אנשים שכבר אושרו והיו מוכנים לעלייה.

בעמדי נזעם בין אנשי ספרו, חלפה במוחי מבלי משים, להבדיל, אסוציאציה : הגרמנים שולחים יהודים להרג, איננו מוצאים דרך להצילם ולהביאם לארץ ישראל….הלא גם ליהודי צפון אפריקה צפוייה שואה….עלינו להילחם……

חזרנו לקזה, עשינו עם ציגל את הימים לפני צאתו ממרוקו בהסדרים ובתיאומים. והנה קפצה עלינו צרה : האישורים הרפואיים לעולים.

עניין הבדיקות היה מסורבל ומסובך בהליכים של בדיקות חוזרות והיה טעון אישור של רופא ממשרד הבריאות בישראל שעשה במקום. וכזה היה ד"ר מ.ששהה זה שנה וחצי בקזבלנקה ולא ניכרת כל התקדמות בהליכי הבדיקות.

נוסף לשני אויבינו – הסלקציה והוראות הצמצום – הנה גם עיכוב נוסף. ביקשתי מציגל שייפגש עם אותו רופא ד"ר מ. וכי אני אזדמן אל הפגישה במקרה, כביכול.

הרופא איש בשנות הארבעים, לבוש סוודר, ללא עניבה – אנו כולנו שמרנו על נוהג זה – מדבר צרפתית רהוטה, קנה כנראה את השכלתו הרפואית בצרפת. אשתו נראית לא יהודית, שתקנית. הריהוט בחדרם דל, החפצים המעטים, בתוך סל קלוע מרובע.

הרופא נשאל האם נשלחו כבר למקומות כרטיסי בריאות ומתי הוא מתכנן לצאת לביקורים אצל המועמדים עלייה. והנה תגובה בלתי צפויה :

" סבורני שכל היהודים פה לוקים במחלות שונות ואין טעם לערוך להם בדיקות רפואיות ".

אנחנו תמהנו, אמרנו מה שאמרנו, , והרופא הוסיף בגילוי לב מתמיה :

" אני חושב שאין להעלותם לישראל. הם אינם יודעים ואינם יכולים לעבוד וכל תועלת לא תצמח מהם.

כברק הבזיק במוחי זיכרון בגידה דומה שנעשה בשורות " החלוץ " בפולין בשנות העשרים. התארגנו שם חמישה קיבוצי עלייה גליליים שריכזו את החלוצים מכל גליל, קיבוץ עלייה של ווהלין, שנכלל בו גם קיבוץ חוצבי אבנים המפורסם, קלוסוכה, בחר במזכירות שמתפקידה לדאוג לדרכונים, לכספים – דבר שהיה מסובך באותם ימים בפולין – והנה שלושת חברי המזכירות נתפסו לקומוניזם ועשו ככל יכולתם לחבל בעליית חבריהם, וכל נדחתה עלייתם של יותר ממאה חלוצים.

היה ברור לי שכאן מתרחש דבר דומה. לפנינו אויב ויש להספיק  מיד את פעילותו. לא השתתפתי בהמשך השיחה, גם חברי היו נבוכים – ונתפזרנו. ביקשתי מציגל שבשובו לארץ יבוא בדברים עם משרד הבריאות ומחלקת העלייה של הסוכנות ויפעל להחזרתו של אותו רופא לישראל. ואכן, סודר הדבר. 

קזבלנקה.

החלטתי ללמוד מקרוב את ארצות צפון אפריקה, ובפרט את מרוקו – לא לרוחב, כלומר לא להתרוצץ בעשרות יישובים ולראות את הדברים באורח שטחי, לא לעומק. להגביל את עצמי למספר מצומצם של יישובים וללמוד את בעיותיהן באופן יסודי, וכך אהיה למוד ניסיון ואדע להסיק על דרכי הפעולה הנחוצים בכל צפון אפריקה.

החלטתי להתרכז בקזבלנקה ובמראקש. בשל הזמן המצומצם שעמד לרשותי, דחיתי הצעות מלבבות לבקר בעירם שלאורך החוף האטלנטי, מוגדור, אגדיר, סאפי וכו……עשיתי במרוקו כחודש ימים, ולבד מנסיעות אחדות למראקש ולכפרים ולנסיעה לטנג'יר – עשיתי את רוב זמני בקזבלנקה.

בעודי מגשש בצעדי הראשונים, באו אצלי שניים ממנהיגי הציונים במרוקו וביקשו שאסע עמהם לרבאט, בירת מרוקו, להיפגש שם עם ז'ק דה-האן, היהודי " המלומד " בשירות ממשלת מרוקו. חששתי שמא מתנגדת ממשלת צרפת ליציאת היהודים מארצות צופן אפריקה בראותה בהם משענת לשלטונה באוכלוסייה הערבית המתמרדת – אלג'יריה.

לאחר נסיעה של שעה וחצי הגענו לעיר הבירה וללשכתו של האדון, איש צעיר, פתוח, לא כל כך בטוח בעצמו. לא ששתי לפגישה עם איש השלטון. אמנם באשרה שלי צוין שאני בא בשליחות הסוכנות היהודית. אבל לא ראיתי לנכון לספר לאיש הזה על תוכניותי ועל פעולתי במרקו.

סיפרתי לו שכראש מחלקת הקליטה בארץ הנני מעונין להכיר מקרוב את המועמדים לעלייה. הוספתי שלמרות שהותי הקצרה הספקתי להיפגש עם הציבור היהודי ומנהיגיו והתרשמתי מין הקשיים הכלכליים הפוקדים את היהודים – לאו דווקא בשל יחס השלטונות, חס וחלילה, אלא זהו תהליך המתהווה גם בארצות אירופה.

האוכלוסייה המקומית, הלא יהודית, מתחילה לקבל לאט לאט חינוך יותר רחב ועמוק, מתפתחת גם בשטח הטכני, רוכשת מקצועות טכניים, וכובשת לאט לאט גם את המסחר. ואז, בלית ברירה מצטמצמים מקורות הפרנסה של היהודים.

הנני שואל, אפוא, את האדון הנכבד – מה חושב הוא על המצב ? אני הוספתי ואמרתי, נוטה לראות בעליית היהודים לארץ ישראל פתרון לבעיה – " בממדים גדולים יותר ובזמן הקרוב ביותר ".

הוא היה נבוך במקצת, נד בראשו ופתחת בנאום מגומגם :

" כן יש אמת בדבריך, המצב יכול להיות יותר טוב. השלטון כמובן השתדל לעשות כמיטב יכולתו….."

ובכן עלייה ? ניסיתי לסכם.

הלה החווה בידיו תנועה של חוסר אונים והשתתק. נפרדנו בידידות, ולא ראיתיו שוב.

הלכנו לבקר במללאח, הגטו היהודי בקזבלנקה. רוב יושבי היהודים במרוקו מצויים מרוכזים מבודדים, רק של יהודים, או בשכונות בערים ובעיירות שהיישוב בהן מעורב. העיר קזה, מחולקת לשלושה : הקסבה הערבית, המללאח היהודי ומה שנקרא העיר הצרפתית.

אני גרתי בעיר הצרפתית. המלון שלי – נואיי – נקרא של שם משפחה אצילה ועתיקה בצרפת. השדרה שבה עומד המלון נקראת על שם איזו אישיות צבאית, שנשמטה מזיכרוני ואילו הרחוב הצדדי של בית העלמין נקרא " הגדודים הקולוניאליים ".

היהודים לא העזו לבוא ולצאת לקסבה. ביקרתי במללאח פעמים רבות. במבט ראשון זהו יישוב גדול, צפוף, בנוי ללא תכנון, הרחובות שאפשר לנוע בהם מעטים, סמטאות רבות ללא מוצא, בתים מבני קומה אחת ועד ארבע קומות.

באחד מביקורי שם בצהרי יום שישי הרגשתי בתנועה נחפזת ברחובות, באזור הייתה תלויה איזו חרדה. שאלתי לפשר הדבר ונעניתי : יום שישי היום, ובשעת הצהרים, לעת יציאת הערבים ממגדיהם, מצפים בחרדה שמא יארע משהו בכניסה למללאח.

לפעמים זהו פחד שווא, אך לעתים מתרחש משהו. הסולטאן, שלפי חוק היהודים הם בני חסותו, נוהג לשלוח מדי פעם לשערי המללאח את חיל המשמר שלו. ראיתי כחמישים פרשים בתלבושת לא אחידה, חגורים בחרבות, נושאים רוביהם על כתפם לא ברצועות עור אלא בחבלים.

רובם אינם ערבים, לאחדים מהם עיניים כחולות, ערב רב ים תיכוני. קצין לא נראה ביניהם. ודאי ישוב לו בבית מרזח ושותה יין. הסתכלתי בפרש הקרוב אלי, אף עקום, כנראה שבור, עיניים כחולות, שיער לא כהה, לבוש בגד אזרחי, אך חגור בחגורת עור, הפריט האחיד היחידי בתלבושתם.

האם יעמדו חמישים הפרשים השכירים הללו בפני לחצו של המון גדול אם יתפרע ? האם יסתכנו בקרב עם המתקיפים ? ויש חרדה בלב היהודים, והחיים נמשכים.

ערב שבת. היהודים שוטפים את הרצפות בבקתותיהם, מדיחים את כלי המטבח, עקרות הבית מתרוצצות כה וכה. לפני, הלאה מכיכר הפרשים בקתה קטנה, נטויה בזווית לכיכר. על המרפסת העירה שולחן קטן ומסובים אליו שלושה יהודים המשחקים בקלפים. 

95 אל־מרבי – מן ענד רבי.

ילד מחונך, רק מאת אלהים.

96  ד׳רבו עלא פומו, ינסא בוה ואומו.

 הכה הילד על פיו ישבח אמו ואביו.

 97 טאחת תורה פל־הידורא.

התורה שלמד מפי רבו, נשארה על ברית מושבו.

98 לא אלאהּ כ׳לקו, ולא אל־־עבד רבאהּ.

 לא אלהים בראו ולא אדם חינך אותו.

99 א־רבט חמארף מעא אל־חמיר,

 אידא מא תעללם שהיק, יתעללם נהיק.

קשור חמורך עם החמורים,

 אם לא ילמד לגהק, ילמד לפהק.