פיוט סליחה מאת רבי יהודה הלוי
פיוט סליחה מאת רבי יהודה הלוי, מתוך הספר – השירה העברית בספרד ובפרובאנס
שירמן.
סליחה 200
יָהּ לְמָתַי צָפַנְתָּ / חֶזְיוֹן תַּנְחוּמֶיךָ ?
עַד מָתַי מֵאַנְתָּ / לְהַשְׁקִיט שְׁאוֹן קָמֶיךָ ?
עַד מָתַי הִשְׁכַּנְתָּ / עָלַי עָנָן זַעְמֶךָ ?
עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ / בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ ?
ביאורים לשיר.
4 – עשנת – מרוב כעס
5 – הִתְיָאֲשׁוּ מַחְשְׁבוֹתַי / אֶת פָּנֶיךָ לִרְאוֹת
כִּי אֶחֱרוֹ עִתּוֹתַי / וְכָל הָעִתּוֹת בָּאוֹת
קוֹל מַר צָלֲלוֹ שְׂפָתַי / לְךָ, אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת
אֲדֹנָי עַד מָתַי / קֵץ הַפְּלָאוֹת
כָּמוּס בַּאֲסָמֶיךָ / וְחָתוּם בְּחוֹתָמְךָ ?
6 – וכל העתות – אף על פי ששאר הנבואות מתמלאות
8 – קץ הפלאות – הקץ המסתורי
10 – וּבֵן שַׂמְתָּ מוֹשָׁבוֹ / מֵעַל כּוֹכְבֵי נְגֹהִים
אֵיךְ נָפַל כּוֹכָבוֹ / וּמְאוּרוֹתָיו כֵּהִים
וּמִתּוֹךְ נְוֵה אֶשְׁנַבּוֹ / נִכְסַף לְבֵיתְךָ וְיָהִים
מָתַי צוּרִי אָבוֹא / וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים
לִשְׁקֹד בְּאוּלַמֶּיךָ / וְלַחְזוֹת בְּמַנְעַמֶּיךָ ?
10 – נגוהים – אורות
11 – נפל – כאן מוסב על ישראל
12 – מתוך נוה אשנבו – שיעורו : ומתוך האשנב שבננווהו
15 – דַּלּוּתִי אֵיךְ אֶכְסֶה / אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִגְלֵיתִי ?
מַלְכוּת אֲגַג תִּנָּשֵׂא / וְתִשָׁפֵל מַלְכוּתִי
וְשֵׂעִיר חַיִל עוֹשֶׂה / וְיִתְגַּבֵּר בֵּן אֲמָתִי
מָתַי צוּרִי, אֶעֱשֶׂה / גַּם אָנֹכִי לְבֵיתִי
בֵּית מִדְרָךְ פְּעָמֶיךָ / וְאָחוּז בִּמְרוֹמֶיךָ ?
15 – דלותי – איך אתגבר על דלותי לאחר שנגליתי מארצי ?
16 – מלכות אגג – העמלקים, לכאורה שם כולל לאויבי ישראל
17 – ושעיר – אדום, הנוצרים
בן אמתי – ישמעאל, המוסלמים
18 – מתי – מוסב כאן על בית המקדש
19 – ואחוז במרומיך – בית קוד הקדשים של מעלן
20 – הֵן שׁוֹמְרִי לו יָנוּם / וַאֲנִי לֹא אֶנְשֶנוּ
אַךְ בְּחֶטְאִי הֶעָצוּם / כְּדֹב שַׁכּוּל אֶפְגְּשֶנוּ
מָתַי רֹאשִׁי יָרוּם / וְעֵת רָצוֹן אֶדְרְשֶנוּ ?
מָתַי צוּרִי, אָקוּם / אוֹסִיף עוֹד אֲבַקְשֶׁנוּ ?
בְּקַנֹּאתְךָ לִשְׁמֵךָ / וּלְעִירְךָ וּלְעַמֶּיךָ
21 – כדוב שכול – אך בגלל עוונותי הכבדים מתאכזר בי אלהים כדוב שכול
22 אדרשנו – שבה אוכל לדרשו
23 – אבקשנו – אלהים נזכר כאן בגוף שלישי ודם בגוף ראשון
הספרייה הפרטית של אלי פילו-עין רואה ואוזן שומעת סיפורים מחיי יהודי מרוקו-מאת חנניה דהן ז"ל.
האיש אשר הביא לנו שני כרכים נהדרים אודות פתגמי מרוקו
והחייה את השפה הערבית היהודית המוגרבית – ת.נ.ב.ה
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו
אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
פתח דבר
ספר זה המוגש לקורא, ובעיקר ליוצאי מרוקו ולחובבי הסיפורים, הוא רק חלק קטן מאוצר הסיפורים והאגדות הנפוצים בקהילות מרוקו ולא בולם ידועים.
חלק זעיר מאד נכתב, לפי מה שנשמע מכמה מספרים, ובזה הם נגעו בנושא רק על קצה המזלג. הסיפורים המובאים כאן הם מסוג אחר שלא נכתבו עד כה. רבים מהם אירועים שהתרחשו ולא הוזכרו באף מקור.
כשכתבתי למעלה מאלפיים פתגמים ב״אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו״(ב׳ חלקים), ניצלתי את תפקידי כנודד בישובי עולים, שמעתי ורשמתי פתגמים רבים.
אותו דבר יכולתי לעשות גם בנושא הסיפורים. אלא שלצערי הרב, מסיבה בריאותית רותקתי לבית, כך שנקטע לי כל קשר עם החוץ.
מחוסר ברירה הסתמכתי על זכרוני בלבד ושיחזרתי לעצמי כל הסיפורים שראיתי במו עיני, או אלה ששמעתי עליהם, והוספתי גם סיפורים אישיים שראיתי בהם עניין. בכל זאת, זכרוני לא עמד לי לספר את הכל.
את הסיפורים חילקתי לפרקים שונים. מהם סיפורים אמיתיים, ומהם סיפורים דמיוניים, שאין הדעת מקבלת אותם. פרק ״התחבולה היהודית״ הוא מיוחד במינו, המראה חכמה מאולתרת של היהודים, בנצלם תמימות הערבים לצורך פרנסתם. ספק אם יהודי מרוקו עצמם שמעו על סיפורים פיקנטיים אלה. אחזור ואומר, כי כל מה שנכתב בספר עממי זה, הוא פרי זכרוני, על מה שראיתי ושמעתי. יש לי עוד כמה סיפורים שלא ראיתי בהם עניין מיוחד.
לא הכנסתי אותם בדי שלא להכביד על הספר, אשר ראיתי בו כעין שעשוע ובילוי משפחתי בשעות הפנאי. כך קרה ל״אוצר הפתגמים״, המהווה ספר שעשוע ובידור, עליו קבלתי מכתבי הערכה רבים מאד. והוא כבר אזל מן השוק. ניצלתי הזדמנות זו, והוספתי לסיפורים גם מעשיות מנהגים ותקנות שהם בגדר מעשה שהיה. הם יבואו במלואם בספרי הבא ״מנהגי קודש וחול אצל יהודי מרוקו״.
תרומתי כאן אין בה בל עבודה מחקרית או מדעית. זהו ספר פשוט ועממי, ואני מקווה שחובבי הסיפור היהודי ימצאו בו עניין.
שבט תשנ״ח – מרס 1998.
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
פתח דבר
ספר זה המוגש לקורא, ובעיקר ליוצאי מרוקו ולחובבי הסיפורים, הוא רק חלק קטן מאוצר הסיפורים והאגדות הנפוצים בקהילות מרוקו ולא בולם ידועים.
חלק זעיר מאד נכתב, לפי מה שנשמע מכמה מספרים, ובזה הם נגעו בנושא רק על קצה המזלג. הסיפורים המובאים כאן הם מסוג אחר שלא נכתבו עד כה. רבים מהם אירועים שהתרחשו ולא הוזכרו באף מקור.
כשכתבתי למעלה מאלפיים פתגמים ב״אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו״(ב׳ חלקים), ניצלתי את תפקידי כנודד בישובי עולים, שמעתי ורשמתי פתגמים רבים.
אותו דבר יכולתי לעשות גם בנושא הסיפורים. אלא שלצערי הרב, מסיבה בריאותית רותקתי לבית, כך שנקטע לי כל קשר עם החוץ.
מחוסר ברירה הסתמכתי על זכרוני בלבד ושיחזרתי לעצמי כל הסיפורים שראיתי במו עיני, או אלה ששמעתי עליהם, והוספתי גם סיפורים אישיים שראיתי בהם עניין. בכל זאת, זכרוני לא עמד לי לספר את הכל.
את הסיפורים חילקתי לפרקים שונים. מהם סיפורים אמיתיים, ומהם סיפורים דמיוניים, שאין הדעת מקבלת אותם. פרק ״התחבולה היהודית״ הוא מיוחד במינו, המראה חכמה מאולתרת של היהודים, בנצלם תמימות הערבים לצורך פרנסתם. ספק אם יהודי מרוקו עצמם שמעו על סיפורים פיקנטיים אלה. אחזור ואומר, כי כל מה שנכתב בספר עממי זה, הוא פרי זכרוני, על מה שראיתי ושמעתי. יש לי עוד כמה סיפורים שלא ראיתי בהם עניין מיוחד. לא הכנסתי אותם בדי שלא להכביד על הספר, אשר ראיתי בו כעין שעשוע ובילוי משפחתי בשעות הפנאי. כך קרה ל״אוצר הפתגמים״, המהווה ספר שעשוע ובידור, עליו קבלתי מכתבי הערכה רבים מאד. והוא כבר אזל מן השוק. ניצלתי הזדמנות זו, והוספתי לסיפורים גם מעשיות מנהגים ותקנות שהם בגדר מעשה שהיה. הם יבואו במלואם בספרי הבא ״מנהגי קודש וחול אצל יהודי מרוקו״.
תרומתי כאן אין בה בל עבודה מחקרית או מדעית. זהו ספר פשוט ועממי, ואני מקווה שחובבי הסיפור היהודי ימצאו בו עניין.
שבט תשנ״ח – מרס 1998.
בעוד הספר נמצא בתהליכי הגהה אחרונים לפני ההדפסה, הלך לעולמו מחבר הספר, אבינו וראש משפחתנו חנניה דהן ז"ל.
יהיה הספר הזה, והספרים הבאים שלו שנוציא לאור, עדות נאמנה ונצחית למפעל חייו. ת.נ.צ.ב.ה.
ניסן תשנ״ח – אפריל 1998 המשפחה
מבוא לפרק
הרבה יהודים במרוקו ( ואולי גם בארצות אחרות ), כדי למצוא הקלה כלשהי למצוקת פרנסתם, ניצלו את תמימותם של ערבים בדרכים שונות. בעיני הערבים, אפילו הנבונים שבתוכם, כל יהודי בעל זקן נחשב בעיניהם כחזאן (רב), המסוגל בחכמתו לפתור את בעיותיהם.
בדרך כלל, כל ערבי האמין בסגולותיו של היהודי למצוא פתרון מאגי (או דמיוני) למצוקתו. יהודים יודעי כתיבת קמיעות ומעשי כישוף, שמם הלך לפניהם בעיני הערבים. גם בפני החכמים והרבנים הובאו מקרים מסויימים בין יהודי לערבי, אבל הם לא השתמשו בדרכי תחבולה ועורמה, אלא בחכמה ותבונה, בשומרם על הדרך הנכונה והישרה.
אבל רבים השתמשו בדברי תחבולה ועורמה, שנקראה בפי העם ״התחבולה היהודית״ (תאחראמייאת דל- יהוד) – עורמה, מעשי הונאה, שאין להם כל יסוד הגיוני או מציאותי, והם פרי דמיונו של היוצר. יש ביניהם שהצליחו מבחינת ״מעשה שטן יצליח״ (באורח מקרי) ואחרים נכשלו במעשיהם, בגלל שמעשיהם היו מעשי מרמה בלבד ותעלולים מאולתרים.
בפרק זה, כמה תחבולות ומעשי מרמה, שיש בהם בכל זאת אינטואיציה וחכמת חיים ספונטנית ומאולתרת מצד היהודים, כלפי הערבים שהאמינו בסגולותיהם המיוחדות של היהודים והיו ברובם הונאה מכוונת. והכל למען הפרנסה, כדברי הפתגם ״ל-יהודי יכ׳ררג׳ מעישתו וואכ׳א מן תחת ל־ארד׳״ (היהודי מוציא פרנסתו אפילו מתחת לאדמה).
המלך והדג לשבת
סבל יהודי אחד, על אף שהיה כמעט עני, הקפיד מאד על קניית דג טוב ומשובח לכבוד השבת. כל פעם שדג כזה הזדמן לו באמצע השבוע, היה קונה אותו, מחזיק אותו איך שהוא בידיו, עובר ברחוב וצועק בקול רם ״ברוך הבא בשבת״. פעם אחת עבר ליד ארמון המלך והמשיך בצעקותיו. המלך, שבאותה שעה נח מנוחת צהריים, הופרעה
מנוחתו. ציווה על עבדיו להביא בפניו אותו אדם שצועק ברחוב. היהודי הובא בפני המלך, כשהדג בידו. המלך אמר לו ״על מה אתה צועק, הרי אתה הפרעת את מנוחתי ואתה ראוי לעונש״.
היהודי ענה לו ״יחי אדוננו המלך אומר לך את כל האמת. היהודים נוהגים לאכול דגים בשבת לשם מצווה, ואני, על אף שאני עני מקפיד על מצווה זו, וכל פעם שמזדמן דג גדול טוב, אני קונה אותו, ומרוב שמחה אני עובר ברחוב וצועק ברוך הבא בשבת. בזה אני מודה לאלוהים שהביא לידי מצווה זו״. המלך, למשמע דבריו של היהודי, בתוך לבו התפלא על כך, איך יהודי, אפילו עני מדקדק במצווה זו, שבעיניו אין לה כל משמעות מיוחדת.
המלך, שרצה בכל זאת לדעת מהי חכמתו של יהודי פשוט זה, אמר לו: ״אני אשאל אותך שאלה, והיה אם תענה נכון עליה, אשחרר אותך עם הדג שלך ואוסיף לך עוד עשרה דינרי כסף, ואם לא תדע לענות על השאלה, אקח ממך את הדג, והעונש שלך יהיה שבשבת זו לא תאכל דג״. ״שאל נא אדוני המלך, ואנסה את כוחי״ – השיב היהודי.
״השאלה היא״ אמר לו המלך ״מה היה שמה של אמו של סידנא איברהים ( אברהם אבינו ).״ היהודי ענה לו: ״אדוני המלך, אמנם בתורה שלנו לא כתוב מה היה שמה, אבל רבותינו החכמים אומרים ששמה היה – אמתלאי בת כרניבו.״ ( המלך ידע את התשובה, אותה שמע פעם מפי רב אח ד). ״תשובתך נכונה״ עונה לו המלך ״קח את הדג שלך, והנה עוד עשרה דינרי כסף ואתה חופשי״. היהודי, בצאתו מעל פני המלך, עמד והתעכב ליד סף הדלת.
המלך שאל אותו למה הוא מתעכב ואינו יוצא, ענה לו היהודי: ״אדוני המלך, לפני ששאלת אותי השאלה, ידעתי שאני מפסיד את הדג, פן אולי לא אדע לענות. עכשיו שהרג נשאר ברשותי, ועוד קיבלתי עשרה דינרים, רצוני גם אני לשאול אותך שאלה. והיה אם אדוני המלך ידע לענות עליה, אחזיר לו את עשרה הדינרים, ואלך עם הדג בלבד, ואם לא תדע לענות, תיתן לי עוד עשרה דינרים נוספים.״ המלך, שוב מתוך שעשוע וברצותו לדעת את מידת חכמתו של היהודי, אומר לו ״מהי שאלתך?״.
היהודי אומר ״אדוני המלך, אתה שאלת אותי על אדם שחי לפני אלפי שנים, ולמזלי ידעתי לענות. אני אשאל את אדוני המלך שאלה הנוגעת לאדם שהוא עוד בחיים, ונמצא בתחום ממלכתך. והרי אתה יודע בוודאי על כל מה שמתרחש בתחום ממלכתך. השאלה שלי היא: מה שם האמא שלי?״. המלך, כמובן, לא יכול היה לענות על שאלה זו, ואמר ליהודי ״ניצחת אותי, קח לך עוד עשרה דינרים נוספים״.
הנה, איפוא, אותו יהודי שחשב לקבל עונש, יצא חופשי, ובידו הדג שלו, ועוד עשרים דינרי כסף. המלך חשב בלבו, אין חכמים כמו היהודים. אפילו הפשוטים שביניהם. זה מה שנאמר: ״שלוחי מצוה אינם ניזוקים״. ויהודי זה עסק תמיד בכיבוד קדושת השבת, על אף עניותו.
ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן- הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות
20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות
עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1880 – 1881
אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך
מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל הקדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך :
אילא חבת למות תזזי דאבא, ג'יר אידזי, דהיינו הגיע הוא למנוחה ולנחלה. ואכן לא עבר זמן רב, נפטר הוא בא' דמרחשון תשכ"ה – 7/10/1964 בבית החולים תל השומר. ואנו עודנו חדשים בארץ חדשה, כבר חייבים להתמודד עם הקשיים היומיומיים, שאת עיקר הנטל נשאת הגיבורה בנשים, מאהל נשים תבורך, אמי מורתי ימימה פילו.
לא בחלה באף מלאכה על מנת לשאת בעול הפרנסה, אם חקלאות ואם משק בית, כל דבר היה כשר למען גידול שיה ילדים שהבכור ביניהם עומד להתגייס לצבא
איש פשוט, נעים הליכות, איש חכם ובעל קריאה ידוע בעירו קזבלנקה, שהיא אינה עיר הולדתו אלא הוא כמו אמי שתחייה לחיים טובים וארוכים באו מאותה עיירה, אנתיפה, הנקראת היום " פום אל ג'ומעה ".
נוהג הוא עמי שכל יום שבת בבוקר, הולך אני לאמי שתחיה, ומבלה אתה שעתיים בדיוק, ומפיה אני מנסה לדלות פרטים אודות מנהגים, אוכל, ובעיקר אודות העיירה אנתיפה שאותה עזבה בגיל צעיר מדי כבת שלוש עשרה, למען פרנסה ועזרה להורים שנשארו עוד בעיירה הקטנה.
ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.
מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו.
לצערי הרבה היא אינה זוכרת מהעיירה, ופיספסתי בגדול את דודי ז"ל, דוד ואליהו, שעלו ארצה בגיל מבוגר יותר, וכמובן ידעו מן הסתם יותר פרטים על העיירה מאשר אמי יודעת.
אך פטור בלא כלום אי אפשר. בהמשך המאמר של פרופסור בשן כתוב שהיו באנתיפה שני בתי כנסת, אך לדבריה של אמי היו שלושה, והם כדלקמן :
1 – בית כנסת הנקרא " ישיבה " וכנראה ששימש גם את תלמידי החכמים שתורתם אומנותם.
2 – צלאת רבי ישועה יפרח
3 – צלאת דוד בן ידוך
באנתיפה קיימים עד היום שני בתי עלמין, הראשון נקרא בית עלמין " סידי מול אלסור " ובו קבור רבי יעקב הרופא וחלק ממשפחתי היותק קדומה. האגדה מספרת ואולי זה נכון, שליד קברו של סידי מול אלסור, יש מעיין, וסימן היה בידם של תושבי המקום, שאם בעת ביקורם בציון של הצדיק , יינבעו המים, אזי, תפילתם נתקבלה מן השמים בזכות הצדיק. אמי מספרת שזכתה פעם אחת לדבר הפלאי הזה, ואכן בעת ביקורה בציון הקבר, נבעו מים חיים ומתוקים מליד הקבר.
מנה היה בידי הנשים הצדקניות ביניהן סבתי מצד אמי, לבקר בבית העלמין כל יום שישי לפני כניסת השבת, ולאחר שהכל היה ערוך לקבל את פני שבת המלכה בהוד ובהדר, כיאה למנהגי יהודי מרוקו בזמנים הללו, עוד לפני בוא " הקידמה " שהצרפתים הביאו עמם.
השני " החדש " שמוחזק על ידי בן דודתי מצד אבי, קבורים בו רבנים גדולים וגם השד"ר המפורסם רבי יוסף בזאייו, שנבל"ע בגיל צעיר. רבי יוסף מקורו מארץ ישראל, וכמנהג השד"רים, מטרתו לאסוף כספים
מסיבה כלשהי הגיע לאנתיפה, ולארח גמר משימתו העיקרית, איסוף הכספים נסע לכפר " תאביה " לא רחוק מאנתיפה. שם בתאביה חש ברע, וביקש לחזור מיד לעיירה אנתיפה, שלגביה היו לו רגשות מיוחדים, לא עבר זמן רב, ולאחר הגעתו לאנתיפה, נפטר ונקבר שם. והא בן 25 בלבד.
סבתי מצד אמי, כל אמי שתחיה מספרת, נכחה בהלווית רבי יוסף בזאייו, ומספרת ניא שכל העיירה שבתב ממלאכתה במשך שבוע שלם.
בבית הקברות " בחדש " קבורים צדיקים רבים ביניהם גם סבתי וסביי מצד אבי ואמי.
להלן רשימת הצדיקים והצדיקות שקבורים ביית העלמין החדש.
רבי יוסף בזאייו
רבי מסעוד אלקיים
רבי דוד אלגרבלי שהיה גם שייך העיירה ואדם אמיד מאוד, אמי ביקרה אצלו בביתו, ובדיוק שברה את רגלה שם, והוא אישית טיפל בה במסירות.
רבי שלום בר חני, שעצמותיו הובאו כאן לארץ וקבור בבית העלמין בשדרות
רבי דוד אלקיים אחיו של רבי מסעוד
רבי חביב יפרח
רבי יצחק דהאן
רבי אברהם בן חמו
רבי יהודה בן ישראל לוי
מול לנכלה
ללאה מרים
מתוך הספר " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם " יששכר בן עמי
לאלה מרים.
נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים. הייתה נערצת על ידי המוסלמים.
מתוך הספר " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם " יששכר בן עמי
לאלה מרים.
נקראת גם לאלה מרים הצדיקה או מאמא מרים.
הייתה נערצת על ידי המוסלמים.
סיפור :
אמי קיבלה שיתוק בידיה וברגליה. אז אני הייתי צעירה. אמי שכבה במיטה. לקחו אותה כך ליד הקדושה לאלה מרים. ישבו שבעה ימים, בלילה בא הקדוש ולידו רופאה, לקחה את אמי למעיין, ושם ביקשה ממנה שתמרח אלת ידיה ואת רגליה.
למחרת הבריאה ועמדה על שתי רגליה. היא חלמה אותה, את לאלה מרים, בדמות אחות. נהג להשתטח על קברה. אחי היה שמש שלה. קוראים לו י.מ. רצה לבוא לכאן לארץ, מכר את הכל, התחלנו כולנו לבכות, מפני שהיו שני אחים.
זה היה בליל פסח. פתאום יהודי אחד הופיע לו בחלום בלילה, בקזבלנקה, כשהוא רואה אישה אשר צועקת ובוכה. כששאלו אותה האנשים, אמרה להם שי.מ רוצה לעזוב אותי בלי רשותי….
רבי יוסף באג'איו.
נקרא גם רבי יוסף אבוג'איו, אג'יאיו, אבאג'איו, בן אג'איו. לפי המסורת הוא שד"ר מארץ הקודש שנפטר בתאביה בשנות העשרים של המאה ונקבר בנטיפה. נערץ גם על ידי המוסלמים.
com.juives sahariennes.M. Abitbol
L'analogie des structures mentales des populations juives et musulmanes — arabes et berbères — a donné naissance, au Maghreb, à une littérature et à un folklore où le substrat culturel juif et l'héritage arabo-berbère s'associent en une création originale. Notons ici que les grandes pièces historiques de la littérature orale d'expression dialectale, les chroniques prophétiques de la 
Haggadah juive et des Qisas musulmanes, appartiennent à la mémoire collective du monde sémitique qui en a recueilli des versions multiples et variées et les a façonnées à partir d'une tradition écrite. Citons, à titre d'exemples, les récits légendaires qui circulent sur la vie d'Abraham et de Joseph, la mort de Moïse, l'aventure de Job, en Orient et au Maghreb, dans les divers dialectes éthiopiens, coptes, arabes, morisques et berbères.
Pour ce qui concerne plus spécialement le judaïsme, disons que le "folklore" s'associe et s'identifie à la "tradition"; et la "tradition" c'est le "reçu" et le "transmis" tels qu'ils sont notés par les termes hébraïques kabbalah et masoret et dont les premiers mots du Traité des Pères donnent l'expression: "Moïse a reçula Loi du Sinaï et la transmit à Josué; Josué la transmit aux Anciens etc.
" Il s'est ainsi constitué dès l'origine, à la naissance du judaïsme, une conscience communautaire et une mémoire collective, une tradition faite de tous les enseignements reçus et transmis et dont la continuité a été assurée grâce à une chaîne de transmetteurs-créateurs. Il s'agit bien de transmetteurs-créateurs, car, si le message transmis trouve, dans les œuvres traditionnelles, les modèles exemplaires de sa création, s'il s'inspire d'un réservoir de pensées déjà formulées, il est aussi constamment réinterprété, actualisé, fécondé et nourri par de nouvelles perspectives, engendrant de nouvelles créations.
Cette dimension du "folklore-tradition", on peut la mesurer et l'apprécier à la lumière des rapports qu'il entretient avec la pensée juive et ses divers modes d'expression, d'une part, à l'importance des liens intimes qui le rattachent à l'environnement culturel et socio-linguistique, aux usages et coutumes du milieu où il se développe, d'autre part.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
100 מן וולד אלי גלבו, נכּסר קלבו.
המוליד מי שעליו גבר, לבו נשבר.
101 א״ד׳רב אל־קראן, ירזיע ל־אצלו.
יסר הילד השובב, ישוב לסורו.
102 א־חדי בנך לא יבאת,
ווידא באת, א־עטיה ל־כּלבאת.
שמור על בנך שלא ילון בחוץ,
ואם עשה זאת, השא אותו אפילו לבלבה..
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
משחת נעליים נגד חרקים
הערבים הבדווים במרוקו גרו בכפרים נידחים, בהם היהודים מצאו את פרנסתם כסוחרים ורוכלים. ערבים אלה הנקראים בלשון המקום ״אל-ערובייא״, כינוי לאדם פרימיטיבי שאינו מהישוב, היו גרים באוהלים או בסוכות (כ׳ימאת) בנויות מקני במבוק מרוחות מבחוץ ומבפנים בטיט חימר. באוהלים וסוכות אלה היו שורצים כל מיני חרקים, שערבים לא יכלו להיפטר מהם. רוכל יהודי אחד מעירנו ושמו יהודה רופא, היה ליצן וממציא
תחבולות לעת מצוא. מהסחורות שסחר בהן, נשאר לו מלאי די גדול של קופסאות משחת נעליים בצבעים שונים. בעיר ידעו לאיזה שימוש מיועדת משחה זו, אבל בכפרי הערבים הנידחים לא שמעו עליה. היהודי לקח את כל הקופסאות שנשארו לו, שם אותן בשק והתחיל להסתובב במאהלי הבדווים וצועק: ״דווא דל-ברגות״ (תרופה נגד חרקים). בדווים רבים קנו המשחה והיהודי הולך ממאהל אחד לשני, ומוכר.
בבואו חזרה לאחד המאהלים, התנפלה עליו בדווית אחת וצעקה עליו: ״אתה יהודי רמאי, התרופה שאתה מוכר אינה מועילה ללא כלום״.
עונה לה היהודי ״קודם כל תפסיקי לצעוק ולהתנפל עלי חינם (מפחד שיתווספו עליה עוד ערבים שגם הם רומו). תגידי קודם כל איך השתמשת במשחה״. אמרה לו ״מרחתי אותה על עמודי הסוכה, מרחתי בכל מקום אפשרי, וזה לא עזר״.
אמר לה ״טיפשה שכמותך, לא כך צריך לעשות. כשתראי חרק כלשהו, תתפסי אותו ותמרחי המשחה על עיניו והוא ימות. חרקים אחרים יבואו לאכול אותו ואז גם הם ימותו.״ ״אז לא הסברת לי מקודם״. היא התלוננה והוא השיב: ״הסברתי טוב, רק במהומה של השוק את לא שמעת אותי טוב״. השיבה לו: ״לאחר שהסברת לי טוב, תן לי עוד שתי קופסאות״.
וכך היהודי חיסל את כל המלאי שלו, ברח מהכפרים, לפני שייתפס בקלקלתו, וחזר העירה לביתו, לאחר שהצליח למכור את כל סחורתו.
החרקים לא נפגעו במאומה ומשחת הנעליים היתה רק תרופה מדומה.
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
4 – הקבר הקדוש של סידי אל יצחק.
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז
ערבים רבים היו באים לקברו של רבי יצחק, שכונה על ידיהם " סדי אל יצחק " כדי להתפלל עליו. איש חולה או אישה עקרה, שהיו מבקשים רחמים ליד הקבר הקדוש היו זוכים לרפואה ולהיפקדות. אך עח=ל היהודים הייתה הגישה לקבר אסורה.
אישה ערבייה עשירה הייתה נשואה זמן רב, אך ילדים לא היו לה. אמרו לה : תעלי לקברו של סידי אל יצחק, תתפללי ויהיה לך פרי בטן.
כך עשתה : התפללה על הקבר הקדוש. ואכן, נשמעה תפילתה והיא נפקדה. ולערבייה זו הייתה שכנה יהודייה עקרה, שרצתה מאוד בילד.
אבל מה לעשות ? אסור ליהודים לבוא אל הקבר הקדוש ולהתפלל עליו. ואילו הייתה עושה כרצונה, השומרים בוודאי תופשים אותה ומוציאים אותה להורג. תבכי ותתפללי עליו, ותזכי כמוני לילד.
לבשה היהודייה בגדי ערבייה, באה אל קבר רבי יצחק והתחננה בפניו. מה עשתה בינתיים הערבייה ? היא הלכה אל השומרים הערביים ואמרה להם – בואו וראו !
אישה יהודייה התחפשה לערבייה ונכנסה פנימה, לקבר הקדוש של סידי אל יצחק. יש להרוג אותה !
קרבו השומרים לקבר, והאישה היהודייה בפנים שומעת את קולותיהם ואת צעדיהם, התחילה האישה לבכות ולצעוק – רבי יצחק, רק אתה יכול לעזור לי ! רק אתה והאלוהים יושיעוני.
ופתאום היא רואה, כיצד נפתח קיר בקבר. היא רצה לפתח הקיר, עלתה מן הקבר החוצה וברחה.
נכנסו הערבים לתוך הקבר פנימה ולא מצאו בו את היהודייה. חשבו בלבם, כי הערבייה העשירה עשתה צחוק מהם. סחבוה לקבר והרגוה.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
מהירות התמורה עתידה הייתה להתגבר אפילו על ההתנגדות הדתית והמסורתית העקשנית ביותר, שהייתה מאיטה אז את התפתחות ההמונים המוסלמים הרחבים.
תנופת התפרצותם של היהודים אל העולם החדש אף חיזקה, מצד שני, את המחיצות שניצבו בדרך הכניסה אליו. המתנחל הצרפתי, תחת שיכיר בעומק הדחף, שאותו חולל בלא יודעים, לעתים קרובות הבחין רק בצד השלילי של המהפכה, שזעזעה את יהדות צפון אפריקה.
לאמנציפציה המדינית, הכלכלית והתרבותית של יהודי צפון אפריקה נתלוותה התעוררות של אנטישמיות, שהקיפה שכבות רחבות מן האוכלוסייה האירופית.
אולם האנטישמיות של צפון אפריקה שונה הייתה בטבעה מזו של צרפת, הניגוד בין הציביליזציות הביא לעתים קרובות בוז כפול על היהודי – הבוז המסורתי, המסוים הזה, הצפון אפריקאי, המתאמץ להשתלב בתרבות ה
מערבית.
אכן אחד הקווים האפייניים ביותר לחיי היומיום בצפון אפריקה התבטא בחלוקת האוכלוסייה לשלוש דתות : עדת המתנחלים האירופים, העדה היהודית, ולסוף השמורה העצומה בה הייתה האוכלוסייה המוסלמית מסוגרת.
שלוש החטיבות הסוציולוגיות האלו לא היה ביניהן למעשה מגע ומשא אלא במישור הכלכלי – וגם שם, למען האמת, במידה מוטעה ככל האפשר – ובמישור זה שימש היהודי מתווך בין ההמונים המוסלמיים למיעוט האירופי.
אבל במישור החברתי והמדיני היו המחיצות אטומות למעשה. אנשים לא היו מבקרים כלל זה אצל זה. הנישואים היו כמעט תמיד אָנדוגָמיים – אשר קשור לנישואין עם בני אותה יחידה חברתית – . המסגד, הכנסיה ובית הכנסת, שבהם עבדו לאֵל של אחדות נעשו אפוא, מרכזים של חברות, שמבחינה סוציולוגית היו מאורגנות כקבוצות נפרדות ולפעמים יריבות.
ההפתעה העמוקה והכאובה ביותר הזכורה לי מימי ילדותי באה לי, כאשר בבוא השעה תפסתי עד כמה השוני בין הנוצרים, מוסלמים ויהודים – שעקרונית הוא יכול להיות פורה – מידרדר בנקל לזרוּת, שיש עמה קבלת דין, אם לא איבה, ואפילו להפרדה ברוח.
המוסלמי, הנוצרי והיהודי, הדבקים כולם באותם עקרונות ובאותה מטרה, נמצאו מסוגרים באורח פרדוקסלי בגבולות, שכל סיבוכיה של התיישבות חדשה רק הוסיפו להבליטם. היהודים, הנוצרים והמוסלמים אמנם דרו בכפיפה אחת באותם כפרים ובאותן ערים, אך לא הכירו זה את זה.
בנו של מתיישב צרפתי מקונסנסטאנטין, עיר שברבעיה המוסלמים ניצבים עשרות מסגדים, מעולם לא הזדמן לו לשמוע לסלסול קריאתו של מואזין ולא להזין עיניו במנארות ( מינארט ) : מדבר אני כאן על ידיד מוריס פֶרֵן, שסופו שנרצח בידי טרוריסטים בראשית המרד באלג'יריה.
כדינו של מוריס פרן כך היה אז דינם של כל הצרפתים כמעט. אנחנו, הילדים היהודים, פחדנו כשהוצרכנו לעבור ליד מפתן כנסיה או מסגד. בעיני הכל היה השכן לא רק הרחוק באדם אלא גם הנעלם באדם.
חינוכנו שקד בתוקף לכלוא אותנו איש בתחומי עדתו, ובורותנו בעולם הסובב אותנו לא היה בה כדי לפלס דרכים לשכנוּת אמת. הנה כך נתעכבה ההתפתחות הכללית על ידי ניגודים נפשיים ודתיים, שאז אכן נראה היה כי אין להתגבר עליהם.
אולם הכוחות המקרבים יכלו להיות חזקים ולהיזון מעצם הניגודים, שקיעקעו את שלוותנו המסורתית. בית הספר הצרפתי, על מסורותיו בנות מאות השנים, על יוקרתו ועל יעילותו המדהימה, היה המפגש הגדול.
שם היו יהודים, נוצרים ומוסלמים באים לראשונה במגע מהמם עם התרבות הצרפתית. ההלם היה מעורר חשבון נפש. מי אני ? שאלה זו התעוררה בדחיפות, בנשמתו של כל יהודי קטן, של כל מוסלמי קטן בצפון אפריקה, לקול רעמם של סכסוכי זמננו. היא עוררה בנו סקרנות כלפי העבר, דחפה אותנו להטות אוזן קשבת להווה, ונטעה בנו דאגה קודרת לעתיד.
אף שלמוּדת ייסורים הייתה ילדותי, הצלחתי להשלים בתוך שנים אחדות מה שהחסרתי ולסיים את חוק לימודי היסודיים בבית הספר של העיר עין טמוּשנט. האווירה החמה של נוה המשפחה רחב הידים, החיבה ותשומת הלב מצד אחי ואחיותי ועל הכל מצד אבי ואמי, שיעוריהם של מורים מנוסים ונבונים, איפשרו לי להשלים בתוך שלוש שנים את מעגל הלימודים היסודיים, שבצרפת הם נמשכים בדרך כלל חמש שנים.
בו עשר הייתי כאשר התייצבתי לבחינות הכניסה לבית הספר התיכון באוראן, שאליו החליטו הורי לשלוח אותי כדי שאקנה לי השכלה תיכונית. ככל הזכור לי, לא הייתי מבריק במיוחד בבחינות הכניסה לכיתה השישית.
אך הודות לותרנותם של המורים יכולתי לתפוס את מקומי על ספסלי בית הספר התיכון באוראן, בכיתה שבה, אם לא הייתי התלמיד החלש ביותר, הרי בלי ספק הייתי הצעיר ביותר.
ה " ליציאון " של אוראן היה בית ספר תיכון צרפתי טיפוסי, שניזון מן המסורות הנַפוליוניות הגדולות. זכור לי עדיין כי הולם התוף הוא שקבע אז את סדרי חיינו, כמו שקבע בשכבר הימים את סדרי החייהם של חיילי הקיסר.
לקול הולם התוף היינו צונחים ממיטתנו עם שחר, הולם של תוף היה מוליכנו משיעור לשיעור, הולם של תוף היה מגלגל אותנו לארוחותינו ולמשחקינו, ועם רדת הערב היה הולם של תוף מוליך אותנו לחדרי השינה העצומים, שבהם היינו ישנים – יהודים, נוצרים ומוסלמים – כשאנו חולמים על לימודינו, על הכנת השיעורים, ועוד יותר מכך על מעשים מחפירים שעשינו לאנשים, שנשאו במשימה הקשה עד מאוד של חינוכנו למשמעת.
הליציאון של אוראן יצאו לו מוניטין באחד המשובחים ביותר בצרפת. מוריו היו בעלי תארים נעלים ועתירי ניסיון במיוחד. ליציאון זה העמיד מתוכו כמה מטובי הנציגים של התרבות הצרפתית הגבוהה. שם עברו עלי שבע שנים של לימודים, תגליות, הרהורים והתבוננות.
שם ינקתי את חלב התרבות הצרפתית ולמדתי את דרכי המחשבה והמחקר, שהיו נר לרגלי כל ימי אחר כן. שם גיליתי את העולם, ותוך כדי גילוי זה, הזדמן לי לעתים קרובות לתהות על עצמי, על משפחתי, על מוצאי. שם הצטערתי לעתים קרובות, שלא נכתב שום ספר על תולדות הקיבוצים היהודיים של צפון אפריקה.
Ygal Bin-Nun- יגאל בן-נון-שתי דמויות המשקפות את הזרמים המנוגדים בקהילה היהודית במרוקו העצמאית: אלפונסו סבח ומרק סבח
שתי דמויות המשקפות את הזרמים המנוגדים בקהילה היהודית במרוקו העצמאית: אלפונסו סבח ומרק סבח
|
אלפונסו סבח ומרק סבח, שניהם ילדי טנג'יר שהוריהם עברו לקזבלנקה, מייצגים יותר מכל את שני הקצוות בהנהגה היהודית בעת קבלת עצמאותה של מרוקו. הראשון מייצג את הזרם הציוני, בזמן שהשני הוא אחד מדובריו המובהקים של הרעיון האסימילציוני בחברה ובפוליטיקה המרוקאית. אך למרות הניגוד הקיים ביניהם לכאורה, התברר ששני זרמים אלה עברו מוטציות, ככל שהזמן חלף, עד שהמורכבות הפוליטית המקומית והעולמית טרפו את הקלפים ושינו את עמדות הצדדים.
עם סיום הפרק הקולוניאלי בתולדות מרוקו ובראשית קיומה של המדינה העצמאית נחלקה ההנהגה היהודית בין מיעוט מתקדם שתמך בהתלהבות בהיטמעות בחיים המרוקאים ובנטילת חלק בבניית מרוקו החדשה ובין רוב שמרן, שצידד בזהות לאומית נפרדת, שונה מן הדגם שרווח במדינות המערב הקלסיות שהתקיימה בהן אמנציפציה אינדיבידואלית.
רוב זה נאחז במסורת אבות ובשוני בין שתי הקהילות כדי לדרוש זכויות נבדלות ולאו דווקא שוות, בשביל היהודים כמכלול לאומי, אתני וקהילתי. הנהגת הרוב הדומם יכלה לנמק את דרישות הבדלנות על סמך העובדה הבלתי מוכחשת, שכל רצונה של מרוקו להיות ממלכה דמוקרטית ומתקדמת, על פי הגדרתה, היא מדינה מוסלמית לא חילונית ואין בה הפרדה בין הדת למדינה.
רק מדינה חילונית כזאת מסוגלת לאפשר למסה גדולה של יהודים לזהות עצמם כמרוקאים לכל דבר. לזרם הבדלני בקהילה היו נטיות מסורתיות מתונות וקשר רגשי לישראל, לצד נאמנות יחסית למרוקו ולמלכה המגן על נתיניו היהודים. מיד עם קבלת העצמאות, גל של התלהבות ואופטימיות שטף את השכבה היהודית המשכילה שרצתה ליטול חלק בבנייתה ובעיצובה של מרוקו כמדינה מתקדמת ומודרנית.
זאת הייתה תקופת התלהבות חלוצית שסחפה את רוב הצעירים המשכילים. אמנם תומכי ההשתלבות היו צעירים משכילים בעלי ערך סגולי גבוה, אך השפעתם בקהילה הייתה מועטה. יהדות מרוקו נחלקה בתקופה זו, לפחות לזמן מה, בין שניים משלושה מוקדים: הכוונה לצרפת, מרוקו וישראל, עד שהמציאות אילצה אותם להכריע לטובת אחד מהם.
בקרבה התקיימה חלוקה סכמאטית שהעמידה מול מרכיביה שלושה מוקדי משיכה גאו תרבותיים בלתי שווים. היום בדיעבד ידוע שאופציית ההשתלבות בחברה ובלאומיות המרוקאית, שחשיבותה הייתה בלתי מבוטלת בשנים הראשונות שלאחר העצמאות, נחלה כישלון חרוץ ואילו האופציה הישראלית גברה על כולן. עם זאת, יש לציין שמשפחות מבוססות יותר שיכלו להשתקע בקלות יחסית בצרפת, ספרד או קנדה העדיפו ארצות אלה על המיתון הישראלי של ראשית שנות השישים. ד"ר יגאל בן-נון אוניברסיטת פריס |
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
100 מן וולד אלי גלבו, נכּסר קלבו.
המוליד מי שעליו גבר, לבו נשבר.
101 א״ד׳רב אל־קראן, ירזיע ל־אצלו.
יסר הילד השובב, ישוב לסורו.
102 א־חדי בנך לא יבאת,
ווידא באת, א־עטיה ל־כּלבאת.
שמור על בנך שלא ילון בחוץ,
ואם עשה זאת, השא אותו אפילו לבלבה..
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-ה' דּוּמִיָּה לְךָ תְּהִלָּה תחינה יסדתיה לראש השנה-מבואר ומנוקד
ה' דּוּמִיָּה לְךָ תְּהִלָּה
תחינה. פיוט בן חמש מחרוזות במספר טורים משתנה ובחריזה מתחלפת במתכונת ׳ה׳ יום לך אערוך׳(ראה: חזן, תורת השיר, עמי 79, 297). מספר הטורים בשלוש המחרוזות הראשונות הוא על־פי הערך המספרי של אות הסימן, ושתי המחרוזות האחרות משלימות את הסימן. בראש כל טור ובסופו באה מילת קבע ׳ה״. כל טור מתחלק לשתי צלעיות שוות החורזות ביניהן.
משקל: שמונה הברות בצלע.
כתובת: תחינה יסדתיה לר״ה. נועם: ׳ה׳ יום לך אערוך׳ ׳סימן: דוד בן חסין חזק.
ה' דּוּמִיָּה לְךָ תְּהִלָּה / לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה ה'
ה' דָּר שְׁחָקִים וַאֲרָקִים / קְרָאתִיךָ מִמַּעֲמַקִּים ה'
ה' דָּן יָדִין הַיּוֹם עוֹלָמוֹ / מִי יַעֲמֹד לִפְנֵי זַעְמוֹ ה'
ה' דְּרַשְׁתִּיךְ אֶל נֶאֱמָן / מִי כָּמוֹךְ אַב הֲרַחְמָן ה'
5- ה' וּבָאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן / לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן הַ'
ה' וְאַתָּה לִבּוֹתָם חוֹקֵר / וּבִסְקִירָה אַחַת סוֹקֵר ה'
ה' וּבַרְיוּם יוֹם זֶה יִפָּקְדוּ / הַיּוּכְלוּ הַאִם יַעֲמֹדוּ ה'
ה' וְאֵיךְ יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה / וּפָנָיו כִּסְּתָה בּוּשָׁה ה'
ה' וּמָה אֲדַבֵּר מָה אֹמַר ? / בְּשָׂרִי מְפַחֵד, סָמַר ה'
10- וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב / סְלִיחָתָךְ לִבִּי תָּאֵב.
ה' דְּבָרִים קַחְתִּי נְדָבָה / הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה ה'
ה' דְּמָעַי לְךָ אֲנַסֵּךְ / חוּט שֶׁל חֶסֶד עָלַי הַמְשֵׁךְ ה'
ה' דָּפַקְתִּי עַל דְּלָתֶיךָ / כִּי הַסְּלִיחָה עִמֶּךָ ה'
ה' דַּלּוּתִי לִי תּוֹשִׁיעַ / וְקָמִים עָלַי תַּכְנִיעַ ה'
15- ה' בְּסִפְרָתְךָ נִכְתָּבִים / צַדִּיקִים וְגַם חַיָּבִים ה'
ה' נִשְׁאָרִים הֵם בֵּינוֹנִיִּים / עַד עָשׂוֹר עוֹמְדִים תְּלוּיִים ה'
ה' חָכָם לֵבָב אַמִּיץ כֹּחַ / רְאֵה עֹנִי שְׁפַל רוּחַ ה'
ה' סְלַח נָא אֲנִי אֲבַקֵּשׁ / הַסָּר מֶנִּי לֵבָב עִקֵּשׁ ה'
ה' יוֹם בְּדִינָךְ הֵן אֶעֱמֹד / כְּמִפְעֲלֵי לִי אַל תָּמֹד ה'
20- ה' נִגְזְלָה שֵׁנָה מֵעֵינַי / בְּזָכְרִי אֶת רֹב זְדוֹנִי ה'
ה' חַלֵּץ עַבְדֵּךְ מִקָּטֹב / כׇּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב ה'
ה' זֹאת נֶחָמָתִי בְּעָנְיִי / בְּשׁוּב רָשָׁע חָיֹה יִחְיֶה ה'
ה' קְרָאתִיךָ יָהּ חוֹשָׁה לִי / בַּקָּרָאִי לְךָ שֶׁמַע קוֹלִי ה'
1-דומיה… תהילה: על־פי יר׳ סה, ב. לך… לילה: על־פי תה׳ עד, טז. 2. דר שחקים: כינוי לקב״ה על-פי תה׳ יח, יב. קראתיך ממעמקים: על-פי תה׳ קל, א. 3. דן ידין: על-פי בר׳ מט, טז, ודן הוא כינוי לקב״ה, דיין העולם. מי… זעמו: על-פי נח׳ א, ו. 4. דרשתיך: על-פי תה׳ קיט, י. אל נאמן: על-פי דב׳ ז, ט, ועל-פי הברכה הראשונה שלאחר קריאת ההפטרה. ׳האל הנאמן בכל דברו׳. מי… הרחמן: מתוך התוספת לעשרת ימי תשובה בברכת ׳גבורות׳: ׳מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו לחיים ברחמים׳. 5. ובאי… מרון: על־פי ר״ה יח ע״א: ׳בר״ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון׳. כבני מרון: פירשוהו כבני צאן או כבני חיילות של מלך. 6. ובסקירה… טוקר: על-פי ר״ה יח ע״א: ׳וכולן נסקרים בסקירה אחת׳. בראייה אחת של הקב״ה. 7. ובריות… יפקדו: על-פי תפילת מוסף של ר״ה ויום הכיפורים: ׳ובריות בו יפקדו, להזכירם לחיים ולמוות׳. 8. ואיך… אישה: על-פי איוב טו, יד; כה, ד. 9. ומה אומר: על־פי בר׳ מד, טז, ׳איזה פתחון־פה יש לי לפניך?׳ גשרי… טמר: על-פי תה׳ קיט, קב.
- 10. ואני… וכואב: על-פי תה׳ סט, ל. תאב: משתוקק ומקווה. 11. דברים… נדגה: על־פי הו׳ יד, ג; יד, השיבני ואשובה: על-פי איכה ה, כא. 12. חוט… המשך: על-פי חגיגה יב ע״ב: ׳כל העוסק בתורה בלילה הקב״ה מושך עליו חוט של חסד ביום׳. 13. דפקתי דלתיך: על-פי סדר הסליחות: ׳דלתיך דפקנו רחום וחנון׳. כי… עימך: על-פי תה׳ קל, ד.
. 14דלותי… תושיע: על-פי תה׳ קטז,וקמים עלי: על-פי תה׳ ג, ב. קמים: אויבים. תכניע: על-פי יש׳ כה, ה. 15־16. בטפרתך… תלוים: על־פי ר״ה טז, ע״ב: ׳שלושה ספרים נפתחים בר״ה: צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים – תלויים ועומדים מר״ה ועד יוה״כי. 17. חכם… כח: כינויים לקב״ה, על-פי איוב ט, ד. שפל רוח: על־פי מש׳ טז, יט ועוד. 18. סלח נא: על-פי במ׳ יד, יט. הסר… עיקש: על-פי תה׳ קא, ד. 20. נגזלה שינה: על-פי מש׳ ד, טז. 21. קטוב: כריתה וכליון, על-פי יש׳ כח, ב ועוד. כל… טוב: על-פי הו׳ יד, ג. 22. זאת… בעניי: על-פי תה׳ קיט, נ. ובשוב… יחיה: על־פי יח׳ יח, כא, כז, שם לג, יא, יט. 23. קראתיך… לך: על-פי תה׳ קמא, א. שמע קולי: על-פי תה׳ כז, ז ומקומות רבים נוספים.
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
מתוך ויקיפדיה
רבי עובדיה נולד באיטליה לרבי אברהם ירא מהעיר ברטינורו (Bertinoro), או ברטנורה (Bartnòra) בדיאלקט הרומאני המקובל באזור, השוכנת בנפת פורלי-צ'זנה שבמחוז אמיליה-רומאניה, ועל שמה נקראת המשפחה.
יש הטוענים; כי השם יר"א הינו למעשה ראשי תיבות של יהי רצוי אחיו. אחרים טוענים; כי שם המשפחה הנו ייחודי לרבי עובדיה עצמו על שם הפסוק: "ועבדיהו היה ירא את ה' מאוד."
בנעוריו למד בישיבתו של רבי יוסף קולון, שהייתה אז בבולוניה בירת מחוז אמיליה-רומאניה הסמוכה לעיר הולדתו ברטנורא. לאחר מכן התגורר במשך מספר שנים בסאן גינסיו, עיירה קטנה בנפת מצ'רטה שבמחוז מארקה, כשישים ק"מ דרומית מערבית לבירת המחוז אנקונה.
מתקופה זו נותרו בידינו מספר מכתבי המלצה ותעודות שונות בכתב ידו וכן תפילה שחיבר ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-15 שימש כרב העיר צ'יטה די קאסטלו, השוכנת בחלקו העליון של נהר הטיבר בשיפולי הרי האפנינים, בנפת פרוג'ה, בצפון מחוז אומבריה שבאיטליה. באותה תקופה אף נמנה עם חשובי הבנקאים היהודים בעיר, ושמו מוזכר במסמך אפיפיורי רשמי מה-12 בפברואר 1485 בראש רשימת הבנקאים המורשים להעניק הלוואות בריבית עבור תושביה הנוצריים של העיר, בו מופיע בין השאר פטור עבור כל הבנקאים היהודים מלסחור בשבתות ומועדי ישראל
מראה כללי של העיר צ'יטה די קאסטלו, בה כיהן רבי עובדיה כרב ומרא דאתרא, בטרם עלותו לארץ ישראל.
בא' בכסלו שנת ה'רמ"ו ( 9 בנובמבר 1485 ), עזב רבי עובדיה את העיר, ככל הנראה בעקבות פטירת אשתו, והחל במסעו לארץ ישראל. במהלך המסע, שארך כשנתיים וחצי, ביקר רבי עובדיה בין היתר בקהילות היהודיות ברומא, נאפולי שבאיטליה, פלרמו שבסיציליה, אלכסנדריה וקהיר שבמצרים, ועזה, חברון ובית לחם שבארץ ישראל.
בי"ג בניסן ה'רמ"ח (1488), הגיע רבי עובדיה לירושלים בה חייתה קהילה קטנה ודלת אמצעים כפי שהוא מתאר באגרתו: "ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם…" תושביה היו עניים ואפילו לא היו להם ספרי תורה. מאחר שפרנסתו הייתה מצויה מפיקדונות בנקאיים נושאי ריבית אותם השאיר באיטליה, נרתם רבי עובדיה לשיפור המצב העגום. הוא אף קיבל תרומות ייעודיות לצורך זה, מאחיו ואביו שנותרו באיטליה.
עקב השתדלותו לסייע לביסוס וחיזוק הקהילה מבחינה רוחנית וחומרית כאחד, וכן בשל גדלותו התורנית, תפס הוא עד מהרה מקום של כבוד בין תושביה היהודים של ירושלים, ונתמנה לרבה הראשי מינוי שהוכר גם על ידי השלטונות הממלוכים. בין שאר פעולותיו הייתה הקמתה המחודשת של החברה קדישא בירושלים, בה שימש הוא כחבר מן המניין ואף עסק אישית בקבורה. כמו כן סייע בשיקום בית הכנסת ברובע היהודי שנהרס על ידי פורעים
חיזוק לפועלו קיבל רבי עובדיה כעבור מספר שנים, לאחר גירוש ספרד ועלייתה של קבוצה מהמגורשים לירושלים. חלק חברי הקבוצה, שהייתה בעלת אוריינטציה תורנית גבוהה ומוטיבציה לחיזוק היישוב בירושלים, הצטרפו ללימודים בישיבה אותה הקים הרב בסיוע הנגיד של מצרים, הדיין ר' יצחק בן נתן שולאל, שמימן את החזקתה.
כשהתחילו הרדיפות במרוקו בשנת רס"ג – 1523, התחילה עלייה מוגברת של מערבים לארץ ישראל, באותה תקופה באו ממרוקו לארץ ישראל גאוני תורה היודעים הרבה בספרות התלמודית, כגון רבי יעקב בירב שניסה לחדש את הסמיכה בארץ ישראל, רבי דוד בן זמרה, שהתיישב בירושלים ועבר אחר כך לצפת והיה ממייסדי מרכזי התורה בארץ ישראל.
במאה הט"ז נוסד " ועד ארבע ארצות הקודש " : ירושלים, חברון, צפת וטבריה, ובין מייסדי היישובים בארבע ערים אלה אנו מוצאים את " יהודי המערב . רוב מורי העם ומדריכיו בצפת היו מרבני המערב.