ארכיון חודשי: ספטמבר 2012


פאס וחכמיה-ד.עובדיה

 

ועכשיו בעוונותינו הקבים הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים בכפרים ובערים. לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים. שומו שמים על זאת ושערו חרבו מאוד בתי כנסיות ואין מוציאים עשרה לכל דבר שבקדושה ובלילה אנו מתפללין באפלה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהילה.

השם יתברך יאיר אפילתינו אמן כן יהי רצון נתקיים בנו בעוונותינו הרבים ארצכם שממה וכו….אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וכו…..בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר הם חריבים ממש מבלי יושב ופתחי החצרים סגורים ועלו עליהם העשבים ובאו הגנבים לתוכם ולקחו את דלתות הבתים ואת המטות של עץ שנשארו בתוכם.

ויש בתים שהרסו הבניין בתוכם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חריבים וחצרותיהם בגורים מבלי יושב. ויותר ממאה וחמשים חצרות היו בנויים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא " אלגורנא " – בית מטבחיים, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם נתוצים העפר, ולקחו הגויים את העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אלזדיד.

וכן במקום אחר הנקרא אלערסא היו בניינים בה קרוב לשלוש מאות חצרות ובעלי בתים שוכנים בתוכם כולם בעלי מלאכה שקטיםעל שמריהם בתיהם מלאים מרוב תבואות, ועכשיו הם חריבים והורסים את הבניין ומוכרים את האבנים והעצים לגויים ובונים בהם בפאס אזדיד.

ויכולני לומר לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. כסדום היינו ולעמורה דמינו. השם יתברך יסלק חרון אפו מעלינו אמן כן יהי רצון.

חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות. צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ. בני אדם נשתנו מראיהם נפוחים כנאד מזי רעב מושלכים ברחובות ובשווקים ואין דורש ואין מבקש. בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות מושלכים על האשפתות ומנקרים בהם כתרנגולים.

ועיני ראו ולא זר מי שלוקח בידו הקרנים והטלפים ומוצץ וגוזז בהם כגוזז את הפת ומכניסם בחיקו ומכסה אותם. אוי לעיניים שכך רואות. והנשים היקרות והצנועות ערומים יחפים ומכוסים בבלווי הסחבות. ומחזרים על החנויות בשווקים וברחובות האמונים על תולע והמעוגנים והאוכלים למעדנים הם מושלכים בחנויות. כל ראש קרחה וכל זקן גדועה מלאים כנים חומ"ה מכף רגל ועד ראש ואין חונן ואין מרחם. 

ובשנים הנזכרות מתו מרעב בכל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסים אצל בעלי החברה יצ"ו – החברה – כלומר לברה קדישא של חסד ואמת – בפנקס. והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולו קרוב לאלף. אוי נא לנו כי חטאנו.

כי שתי רעות עשה עמי יוקר השער וחסרון הכיס. והשלישית מיעוט השפע. בית המטבחיים הם סגורים ואין שוחטים בכל השבוע כלל ובערב שבת שוחטים בהמה אחת דווקא ואינו נמכר ממנה אפילו מחציתה מאין קונים בעוונותינו הרבים.

ובמקום אשרי העם איכה זהב יועם. ואני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית המטבחיים מלבד הכבשים והעזים ומלבד לוזאייע, שהיו שוחטים בעלי בתים בתיהם.  לוזאייע – היא קניה ושחיטה של בהמות על ידי מספר משפחות לפני שבת וחג, בדרך כלל.

ומלבד התרנגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת קודש. וקרוב לה' שנים שהייתי שוחט תרנגולים אני לבדי במדינת פאס יע"א והייתי גובה ב' פרוטות לכל תרנגול והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע לזכות העניים.

וזה שלוש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו אחת בכל השבוע. והשם יתברך יראה בעוניינו ובדלותנו ובהשפלותינו. ויסלק חרון אפו מעלינו. ויחזיר עטרה ליושנה במהרה בימינו, ויעננו בגשמי רצון ברכה ונדבה אמן, נצח , סלה ועד.

אמר הכותב נחזור לדברי החכם ז"ל – כלומר רבי שאול סירירו – שהיינו בו. וזה לשונו יום שבת קודש שנת שע"א – 1611 – כלו מדמעות עינינו. אוי לי על שברי כי מולאי זידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא הקצף מלפניו ביום ח' לתשרי בא הצר הצורר בא ריחאן שלו"ל ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול האלמללאח של היהודים. ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר בכפליים.

והתחילו לגבות ולא הספיק היום ובא למחר ואמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות, ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כיפור וביום כיפור, ונתחלל בעוונותינו הרבים יום כיפור הקדוש וכל היום גובים מס וכל הלילה, והחכמים בוכים ומייללים, זעקה בבוקר ותרועה בצהריים. ונשבת בהם קול ששון וקול שמחה. ונתווספו על זה חולאים רעים ונאמנים. אוי נא לנו כי חטאנו. 

אחד עשר יום לתשרי, עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה בן מולאי אסי"ך קרוב לעיר. ונשבר מולאי זידאן ונהרגו רובם ונהרג הצר הצורר באיחאן הנזכר יימח שמו וזכרו ונכנס מולאי עבד אללאה לעיר והלך הנגיד הרב יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך עבד אללאה הנזכר ולא קיבל פניהם.

אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם. ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. אוי לעיניים שכך רואות. וכמה מן היהודים ומן החכמים נתייסרו ביסורין קשים. ואני ראול הקטן מכולם וכולנו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון ונתחלל בעוונותינו הרבים גם חג הסוכות.

על זאת אספרה ואילילה. כי שמה ושערורה הייתה בארץ אין בי כוח לספר אחת מאלף, כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם. וכמה שיירות נחמסו אוי מכל עבר ומכל פנה. השם יתברך יוציאנו לאורה כן יהי רצון. וגם יד ה' הייתה בנו ויכנו בדבר. ויפול ממנו יותר מארבע מאות נפשות קטנים אשר אין בהם שום חטא.

וביום ה' ח' ימחם לחשון שנת שע"ה מתו ב' חכמים. החסיד כבוד מורינו הרבה יוסף הכהן והחסיד העניו המאושר בכל ענייניו כבוד מורינ הרב מאיר סבאע ז"ל. ודרש עליהם החכם הקדוש כבוד מורינו הר וידאל הצרפתי. השי"ת יעאיר אפילתינו. ויאמר די לצרותינו. כן יהי רצון.

וביום חמישה ועשרים לכסליו שנת שע"ה יום חנוכה נתן המלך מולאי אסי"ך אבי המלך מולאי עבד אללאה עיר לאראג'י, לנוצרים. כך התנה עמהם בהיותו בארצם והיו בניו במשכון בידם.

ומולאי אסי'ך הנזכר עבר לטיתואן יע"א והעניש לגויים אנשי העירמאת אלף אוקיות, והאלאנדלוס מאה וחמישים אלף אוקיות. והיהודים עשרת אלפים אוקיות. ואפילו הספרים הניחום ערומים. וביום ראש חודש טבת מהשנה הנזכרת ענש אותנו מולאי עבד אללאה עשרת אלפים אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו ועול היין. ובראש חודש אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות. 

רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

 

5.135 ״היה אחד, קוראים לו… הנה פלפל שחור. היה בשוק שחור. המתווך היה מוסלמי. הוא קנה מנוצרי מאה ק״ג פלפל שחור. דיבר עם המוסלמי. אמר לו: אתן לך מאה ריאל. כשקנה היהודי מהנוצרי את הפלפל, בא הממזר של המוסלמי ואמר לו: תן לי שלוש־מאות ריאל. אמר לו: רק מאה ריאל, אם אתה לא רוצה, לא אתן לך כלום. יצא מביתו של המוסלמי, שם את הפלפל על העגלה והלך.

 המוסלמי הממזר עשה טלפון למשטרה ואמר להם: לכו אל פלוני, יש לו פלפל. מכר אותו. הלכו השוטרים ומצאו את הפלפל בעגלה. אמרו לו: מאיפה זה ? אמר להם: רק קניתי עדשים. לקחו אותו למשטרה אצל המפקח. אמר להם המפקח: תנו לי את השק. לקח ונתן למפקח. זה הכניס ידו ומצא עדשים. השוטר אמר: יש פלפל. היהודי אמר: אתה הבאת פלפל, רצית למכור אותו. מה שיש לי זה עדשים. הנה! המפקח אמר: תשאירו את השק שלושה ימים. היו רק עדשים. החזיר ליהודי וזה לקח השק הביתה. כשהגיע הביתה שוב נהיה פלפל. ברגע שבאו אליו השוטרים צעק: הו ר׳ דוד ומשה וזה התחלף לו״.

סופר על ידי מר שמעון ו' – תאזנאכת.

6.135 ״הייתי בר׳ דוד ומשה הרבה פעמים. הנשים זורקות שמה טבעות מזהב, מפלטינה ללא שמירה. ואין מי שיעיז לקהת משהו. כל הלילה, בליל ההילולה ליד הקבר. הכוונה היא שבטבעות ישאבו קדושה של הצדיק. לוקחים למחרת. פעם אחת קרה מקרה, ילדה אחת לקחה טבעת. ידה התייבשה על המקום. נסגרה היד עד שבא הגזבר וביקש מהצדיק שיסלח לה, ואז היד שלה נפתחה. נס גדול היה״

סיפור זה נמסר על ידי מר מסעוד פ' – קאסבה תאדלה. .

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מוגאדור ויהודיה

מוגאדור (סווירה), עיר נמל, שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. מימי הביניים ועד למאה ה־17 פעלו בקירבת העיר מיפעלים לעיבוד קני סוכר, והמסחר בסוכר היה מרוכז בידי היהודים. במחצית השנייה של המאה ה־18 פקד שיגשוג כלכלי את העיר, עם חידוש העיר והרחבת הנמל לצורכי סחר בינלאומי. המשפחות היהודיות החשובות ביותר שלחו נציגים לעיר החדשה, ולעשרה מהם העניק הסולטן, מוחמד אבן עבדאללה, את התואר ״סוחרי המלך״. לתואר זה היו זכויות וחובות: הם קיבלו את הבתים המפוארים ביותר בעיר והוטל עליהם לנהל את האוצר, לצייד ספינות ולשמש שגרירים בארצות אירופה.

 כך נמשך המצב 150 שנה. קבוצת הנכבדים המיוחסים שימשה גרעין לקהילה יהודית דינאמית, ששיוותה צביון יהודי מובהק לעיר עד לדורות האחרונים: במוגאדור היתה השבת יום מנוחה לכל, וכך היה הדין בכל מועדי ישראל. פרק שחור בתולדות יהודי העיר היא מגיפת הדבר, בשנת 1799, שהבריחה רבים מהם לאנגליה ולאמריקה.

היהודים התגוררו בכל חלקי העיר, אך ב־1808 רוכזו בשכונה מיוחדת, ״מלאח״, פרט למשפחות של ״סוחרי המלך״ ואנשי עסקים מאירופה.

אחרי ההפגזה הצרפתית, בשנת 1844, פשטו על המלאח שבטים מהסביבה. היהודים התגוננו עם נשק ביד, אך רבים העדיפו לנטוש אותה. במקומם באו אלפים מערי השדה, והצפיפות ברובע היתה ללא נשוא. משה מונטיפיורי וראשי הקהילה ביקשו להקל טל המצב בהשגת קרקע לשכונה נוספת, אך זרם ההגירה הלך וגבר. במאה ה־19 גדל היישוב היהודי במקום מ־4,000 ל־14,000 איש. רמת ההשכלה בעיר בקרב היהודים היתה בדרך כלל גבוהה.

בשיא הפריחה של החיים היהודיים בה היו בעיר בתי כנסת יפים, בתי מדרש וישיבות. ב־1800 פעלו בה שני בתי ספר יהודיים עם אנגלית כשפת ההוראה, וההשפעה האנגלית היתה חזקה ביישוב. בשנים 1862 ו־1864 נוסדו בעיר שני בתי ספר נוספים, וב־1887 סייעה ״אגודת אחים״ מאנגליה להקים בית ספר לבנות. בבית הספר של כל ישראל חברים, שנוסד ב־1867, התחנכו בעיקר ילדים ממשפחות עניות.

בשנות השלטון הצרפתי על מרוקו ירדה חשיבותה הכלכלית של מוגאדור, והקהילה הצטמצמה לכדי 5,000 איש בערך. חלקם הגדול של היהודים היגר בשנות ה־50 וה־60 לאירופה, אמריקה וישראל. כיום נותרו בעיר כמה מאות יהודים בלבד.

תורה ומצוות להגנת האדם

בנו של הרב חיים פינטו הקטן הוא הרב משה אהרון פינטו. פרשת חייו היא רבת מיסתורין, שרב הנסתר בה על הגלוי. עוד בילדותו נהג לעלות על ראש החומה במוגאדור עיר הולדתו ולהתבודד, משקיף אל הים ומביט בתותחי החוף שבנו הפורטוגזים. מכלי מלחמה אלה הגיע למסקנה, כי האדם חייב להגן על עצמו, אך בתורה ובמצוות: ״מוגאדור מוגנת על ידי הים, אך האוייב עושה את דרכו בו ובונה לו ספינות מלחמה.

 כדי להגן על עצמם בנו אנשי מוגאדור חומה והקיפוה תותחים. כך גם האדם עצמו חייב לבנות לעצמו חומה של תורה ולהקיף אותה בתותחים של מצוות " קבע. כפי שסיפר אחר כך למקורביו, מעל גבי חומה זו הגיע למסקנה, שאין לו עניין בחיי העולם הזה, והחליט להתקין עצמו בפרוזדור כדי להיכנס מוכן לטרקלין, העולם הב

משום כך יובן איפוא הפרק העיקרי בחייו, שבו התבודד מסוגר מהעולם במשך 40 שנה. במשך יותר משנות דור לא ראה הרב את פתח ביתו, והקדיש את זמנו לתפילות, לימוד וסיגופים. מאידך, לא השיב ריקם את זרם הפונים אליו, שביקשו ברכה להצלחה או לרפואה. הרב נשאר במוגאדור. הוא ביקש לשמר את בית אביו הר״ח זצ״ל, כדי שבית הרב יישאר מאוכלס ובבית הכנסת ייערכו תפילות סדירות מדי יום ביומו. שכן, באותה תקופה התרוקנה העיר מרוב היהודים, לאחר שחלקם עלו לישראל ואחרים לערים ולמדינות אחרות.

לאחר קום המדינה עלה הרב עם משפחתו וקבע את מקום מגוריו באשדוד. לאחר שיצא מפרישותו החל לעסוק במרץ בהפצת תורה ברחבי העולם. בכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו ייסד הרב ישיבה או שהורה לעשות זאת. באנגליה ייסד הרב ישיבה לצעירים, ובעיר ליאון שבצרפת פתח ישיבה ומקווה טהרה. את ראשות הישיבה בפאריז הטיל על בנו, הרב דוד פינטו, ובקליפורניה שבארה״ב השאיר הוראות מפורשות וברורות לפתוח בית מדרש וישיבה, שבראשה כבר עומד בן אחר שלו, הרב יעקב פינטו.

באשדוד, עיר מגוריו, זכה להניח את אבן הפינה לבניין הגדול שבתוכו בית מדרש, בית כנסת מקווה טהרה וישיבה, שהוקם וניבנה על פי הוראותיו והנחיותיו. במשך שנים, מבלי שנודע הדבר – בעקבות הוראתו המפורשת – החזיק הרב משה אהרון את תלמידי הכולל ושילם את משכורותיהם. מטרתו בחייו היתה להגדיל תורה ולהאדירה, ולקדש את השם ברבים. חייו הפרטיים היו אחרונים בסולם העדיפויות שהציב לעצמו. ״לתקן עולם במלכות שדי״ היה הפסוק ששימש נר לרגליו והדריך אותו. ״ללא מלכות שדי״, הסביר, ״אין תיקון לעולם״.

על הפסוק ״וניצבת על הצור״ הסביר, ״אם מקומך איתי, ואתה מרגיש מוחשית כי אתה ניצב ליד בורא עולם, אויאז וניצבת על הצור, תישאר חזק כצור ואיש לא יוכל להזיז אותך ממקומך ומאמונתך״. 

סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

 

 קינה קוננתי על הרב אליעזר די אבילה בפקידת שנתו

אוי מה בא עלינו / יום נעדר מתוך המוני

רוח אפינו / משיח ה'

 

אתפלש באפר ובחיל אסלדה אהמה

כיונה ואפעה כיולדה

ואבכה לאבודים ולא לאבדה

על פטדה חמודה / מאירת אישוני פטדה – היא האבן טופז

 

נר ישראל, פטיש חזק עמוד הימני

תמך והחזיק ביד אביון ועני

נלכד נתפש עבור פשעי ורב זדוני

נסע נגלה מני / עלה לשמי מעוני

 

ירח ושמש חשכו ואפלו קדרו

יום בו נפל פאר הדור וגם הדרו

צדיק יסוד עולם יראת האל אוצרו

קדוש הוא, תארו / כמראה מלאך ה'

 

דגל תורה הקים מזולל יקר הוציא

לזאת כל עדתי באפר התפלש

איך הובל לקברים מבחר מין האנושי

מי יתן מים ראשי / ומקור דמעה עיני

 

ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה

מיום נפל רכב ישראל שר הצבא

סף נסתם כל חזון נטמן נסתר ונחבא

ליוצא ולבא / אין שלום אמר ה'

 

דולה משקה היה נותן לפתאים ערמה

ומלחמת מצוה נלחם בעז ועצמה

ביום אף ועברה היה לנו לחומה

גוזר ים החכמה / עוקר הרים וסיני

 

חוסה יה וחמל על נפשו העדינה

זכותו תעמוד לכל עדת מי מנה

קרוביו ובניו בעזך נחם נא

במקום קינה רנה / בגבולם תשמענה אזני

ונפשו תתענג בנחל גן עדני    

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

ארמונות ובוסתנים

לשיא מיוחד הגיעה אומנות הבניה האנדלוסית הערבית בארמונות ובבוסתנים המפוארים במרקש. כל שושלת מלכים הוסיפה לפי המקובל בתקופה מבנים מרשימים עמוסים בעיטורים ערביים  וספרדים.

מי שהצטיין במיוחד בשיפוץ הארמון המפואר הוא הסולטן הכל יכול של מרקש עבד אל רחמן והוא גם הראשון שהביא בעלי מלאכה יהודים לשיפוצים בארמון. היהודים שב"מדינה", העיר העתיקה של מרקש העבירו מלאכת אומן מאב לבן, צביעת קירות יחודית בשיטת טדלקט. את השיטה היחודית קלט לראשונה הסולטן כשרכב על סוסו במדינה, מרתיע את העובדים והשבים. הוא התלהב מהצבעים המדהימים והביא את בעלי המלאכה היהודים שיצבעו את קירות הארמון שעמד שוב לשיפוץ כללי.

אחרי שגמרו לצבוע מחצית מקירות הארמון, הועברו הצבעים היהודים אל הפינה הצפונית מזרחית שם עמד בית הנשים ששופץ בעיצוב חדיש, בסגנון אלף לילה ולילה. על הרמון הנשים השגיחו סריסים. בבית הנשים היו מאות נשים, כולן פילגשי המלך או נשי המלך. כולן נבחרו מבין הנערות היפות בממלכה בתקופות שונות. הסריסים פקידי המלך היו דואגים לכל מחסורן כולל תמרוקים ושמנים שונים ששמרו על גופן היפה ועורן הצח. המלך הוא מושל, השליט וגם האדון של ארצו. הכל נתון למרותו ולשלטונו כל האדמות הם אדמותיו, וכל האנשים הם עבדיו. המלך רדה בעם ואיש לא יכול היה להתערב. כך יצא שהבנות היפות ביותר נועדו להילקח אחר כבוד אל הרמון השליט, בין אם רצו בכך ובין אם לא והן בדרך כלל, לא רצו להנתק ממשפחתן, מביתן ומאורח חייהן.

מספר נשות המלך הוא כמספר הימים בשנה וצריכה להיות להן סגולה אחת ויחידה – יופי. מרגע היכנסה להרמון צריכה האישה לשמור על סגולה זו בכל דרך, לפתח ולשכלל את יופיה ואת גופה – למשוך עצמה בשמנים ותמרוקים ולהמתין ימים רבים עד שתזכה לראות קצה קצהו של מלך. חיי הנשים בבית הנשים היו חיי ציפור הכלואה בכלוב זהב. חיים משעממים ומשועממים, מלאי בדידות וקינאת אישה ברעותה. בתנאים הללו נבלו נשות ההרמון, הן התכערו תוך שנים אחדות והפכו למרירות ועצובות. לפיכך היה דרוש לחדש ולרענן לעיתים קרובות את בית תענוגי השליט הגדול על ידי איסוף בתולות צעירות ויפות מכל קצות הממלכה, למלאכה זו השתמש הסולטן בשרי המדינה ובשוטרים מיוחדים שרכבו על סוסים ערביים גזעיים וקטפו מבתיהן נשים צעירות ויפות.

בוקר אחד קרא המלך את שריו לארמונו ולהפתעתם ביקש מהם להביא לו את הנשים היפות ביותר בממלכה, אך מפשוטות העם, לא את בנות המשפחות המכובדות והאמידות. המלך הסביר כי בכוונתו למצוא לעצמו אישה שבעתיד תהיה מלכה. אך הוא רוצה לעשותה למלכה, ללמד אותה הכל מאפס. להיות מלך מהאגדות. השרים והשוטרים יצאו אל רחבי המדינה ומקץ שלושה שבועות הביאו שלושים ושמונה נשים מובחרות, מדלת העם, יפות יפות שבא לבכות. מפוחדות ורועדות הן הובאו בפני המלך. המלך הביט בהן אחת אחת, אחר עצר רגע, הרהר, הביט בחלון ואמר לשריו: "אני רוצה את זאת" והצביע מבעד לחלון על נערה צעירה שנכנסה מבעד לשערי הארמון להביא אוכל לשני אחיה הצבעים בשירות המלך.

נערה זו הייתה סוליקה חטואל היהודיה, שלא הבינה מה קרה לה. רגע אחד היא מביאה כבכל יום אוכל לשני אחיה העובדים בארמון, וברגע השני היא נצבת בפני המלך עומדת להינתק ממשפחתה לנצח. "הנה באה העין הרע שלי" אמרה לעצמה נגררת על פני החצר. הוריה של סוליקה חטואל  שמרו עליה כל חייה מפני עין הרע, כיוון שהייתה כל כך יפה ושיגעה את כל מי שהביט בה. "עדיף שכמה שפחות אנשים יביטו בך" הם אמרו לה "כמה שפחות אנשים, כמה שפחות עין הרע". אביה של סוליקה היה רב העיר, רבי שלמה חטואל.

תוך כמה שעות נפוצה השמועה כאש בשדה קוצים, סוליקה חטואל בת הרב, נלקחה להרמון הנשים של המלך והמירה את דתה. אבל כבד פשט בשכונה היהודית. בתוך הארמון עמדה סוליקה, הביטה סביב ועיניה חשכו. היא לא התלהבה מהעושר ומהיופי, לא מאבני הפסיפס הצבעוני ולא ממי המזרקות. היא לא אהבה את עצי הרימון ולא את הקרמיקה העדינה בבית המרחץ ולא הייתה לה כל כוונה להמיר את דתה. היא אמרה לשרים שוב ושוב לאורך כל היום: "אמרו למלך שאם לא הייתי יהודיה הייתי נענית בשמחה להצעתו המכובדת ועוזבת את המלאח הצפוף והמלוכלך כדי לבוא לחיות כאן. אך אני יהודייה ולא אמיר את דתי".

בשלוש לפנות בוקר, אחרי שחזרה על דבריה שוב ושוב ושוב, בא המלך בכבודו ובעצמו לראות את הסרבנית, ברחמיו ניסה להשפיע עליה בפעם האחרונה להמיר את דתה ולהיות לאישתו ודלקם לה משיר השירים שתורגם לערבית. "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים". וסוליקה בת הרב, ענתה לו באותה לשון: "אתה מלך, מלך המלכים, לעולמים תחיי. כרמים ופרדסים נטעת. בנינים לתפארת בנית.

אוהב כסף לא יודע שובע. הכל הבל הבלים! אפיריון עשה לו המלך מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר. הכל הבל הבלים ורעות רוח. למה לא מרחם אמות? מבטן יצאתי ואגווע! הכל היה מהעפר, והכל שב אל העפר. כל אוצרות העולם, הן כאין וכאפס לעומת אלוהי האמת ודתו הקדושה, נולדתי יהודיה ואמות יהודיה!". בסרובה להתאסלם דינה נגזר. תחילה עונתה משך ימים ארוכים ומשעמדה בסרובה הוצאה אל כיכר העיר והוצאה להורג.

בלילה ההוא טלטלו יהודי המלאח את גדרות הארמון של המלך, זעקתם עלתה השמיימה, הם חטפו את גופתה של סוליקה היפה והביאו אותה למנוחת עולם. את אביה, הרב חטואל קברו לידה זמן קצר אחר כך, משלא יכול היה לחיות בלי ביתו ומת משברון לב.  עד היום בוערת אש תמיד על קברה של הנערה סוליקה חטואל הקדושה מהמלאח. ויהודים רבים מכל העולם פוקדים את קיברה לסגולה ולאריכות ימים.

Juifs du Maroc R.Assaraf

Toutefois, les Juifs marocains ne purent guère profiter dans un premier temps de ces facilités. À partir de 1844, une très lourde taxe de sortie était imposée à tous les candidatsau départ. C'était là la conséquence du bombardement par la flotte française des ports de Tanger et de Mogador. La mesure visait à freiner les départs des Juifs, soupçonnés de fournir des renseignements aux Français sur la défense des ports marocains.

L'abrogation, à la demande des rabbins, de cet impôt forcé permit à partir de 1858 une reprise des départs. Des départs paradoxalement encouragés par l'installation des Français en Algérie, qui provoqua l'inquiétude de nombreuses familles originaires du Maroc et installées à Oran depuis la fin du xvme siècle.

Très traditionnalistes, ces groupes craignaient les conséquences de l'« occidentalisation » du judaïsme algérien auquel le système consistorial français fut imposé dès 1844.

Pressentant ce qu'il considérait être un danger, le rabbin oranais d'origine marocaine Abraham Shlush (1812-1858) quitta en 1838, avec cent cinquante de ses coreligionnaires, Oran pour s'installer à jaffa, où vivaient déjà une centaine de Juifs.

En bons termes avec les autorités ottomanes, il facilita l'arrivée de nouveaux immigrants et obtint la recon­naissance officielle de sa communauté grâce à l'institution d'un tribunal rabbinique.

 A la mort d'Abraham Shlush, en 1858, les Juifs de Jaffa étaient environ cinq cents, une crois­sance qui réjouissait un homme qui aimait dire en arabe : « Apportez de l'eau, apportez du ciment, le Messie est en route. »

Son fils, Aharon Shlush, né à Oran, en 1829, lui succéda et acquit des terres aux alen­tours de Jaffa. Il construisit la première maison en pierre du nouveau quartier de Névé Tsedek.

Abraham Shlush avait pu bénéficier de l'appui d'un nouvel arrivant, originaire de Tanger, rabbi Yaacob Benchimol, qui avait fait fortune dans l'exportation de fruits vers l'Angleterre et l'Italie.

 Il acheta près de Jaffa une orangeraie qui devint ensuite la propriété de sir Moses Montefiore. Le philanthrope anglais y installa trois familles d'origine marocaine dans le cadre d'un projet, avorté, de colonisation agricole.

Son fils, Shlomo, innova en concurrençant les Arabes dans le périlleux exercice du débarquement des passagers arrivant à Jaffa, un exercice qui, des décennies plus tard, inspira une certaine frayeur à un nouvel immigrant nommé Shimon Peres.

Le port de Jaffa n'était pas équipé de quais, en raison de la mauvaise qualité de son mouillage. Les navires étaient donc obligés de s'arrêter à plusieurs encablures du rivage, et les passagers étaient transbordés à bord de chaloupes dans des conditions particulièrement inconfor­tables.

Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

il-etait-une-foisIl etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

LES ASSISES DU POUVOIR AU MAROC

Comment définir le pouvoir du sultan au Maroc? 

A la tête de la communauté musulmane, l'Umma, autorité politique, se trouve entre les mains du Calife. L'autorité des chefs politiques est absolue et l'égalité des Musulmans devant la loi se traduit par une soumission totale. La loi islamique est à la base même du droit. Au Maroc, le roi ou Malik porte le titre de Sultan dont le sens est la personne en charge de la gouvernance. 

 Le sultan est également Amir Al-Mominine, Prince des Croyants et son rôle dépasse le cadre du pouvoir politique : il intègre ce dernier de même que l'exercice de l'autorité suprême en matière de religion.

Au moment de l'investiture et lors d'une cérémonie d'allégeance renouvelée chaque année, la bay'a, les notables reconnaissent l'autorité royale. Le gratin de l'armée, des tribus, des villes et des villages viennent préter serment d'allégeance. 

 Cette cérémonie revêt également un caractère religieux et le serment renferme souvent des références coraniques tout comme l'évocation testament du calife Abou Bakr à son successeur le calife Omar. En théorie, la bay'a vient confirmer l'autorité du sultan par le peuple. Toutefois, pour pouvoir mettre en doute sa légitimité, il faudrait arriver à prouver que le sultan ne se conforme pas aux prescriptions du Coran ou qu'il ne veille pas à l'accomplissement des devoirs imposés par le Prophète. 

Le sultan est choisi de père en fils à moins qu'il n'en ait été autrement décidé par testament. Ainsi, le roi Slimane avait nommé son neveu Abderrahmane comme héritier. Si le testament du sultan ne désignait personne, il incombait à la famille royale et aux grands commis de s'entendre sur un successeur et de s'assurer que l'armée souscrive à ce choix et que les représentants de la population l'entérinent.

Qu'en était-il de l'appareil gouvernemental?

 

Le Makhzen est un terme qui désigne à la fois le gouvernement central mais aussi la personne désignée pour gouverner au nom de l'autorité royale. Étymologiquement, le terme Makhzen signifie entreposage ou trésorerie. Le Makhzen s'appuyait essentiellement sur l'armée et la bureaucratie, dont le corps de secrétaires de cour, les Kuttab. Toute la correspondance avec le sultan passait par le Makhzen. 

A la veille du Protectorat, l'appareil gouvernemental reposait sur deux vizirs : Ouazir Al-Bhar ( Ministre de la Mer ) qui s'occupait des affaires étrangères et Ouazir Ech-Chykayat ( Ministre des Réclamations ) qui recevait toutes les doléances adressées au sultan ou à lui-même. L'Allef ( le payeur ) s'occupait de la solde des troupes. En temps de guerre, il dirigeait les opérations militaires. L'Amin Al-Oumana, chef des Oumana, était en charge des finances. Il avait sous son autorité immédiate YAmin Al-Dakhel ( chef des recettes ) et YAmin Ech-Chekara ( chef des dépenses ). L'Amin Al-Hassab, était responsable de la comptabilité et du contrôle des finances. 

Le Makhzen nommait des caïds locaux ou régionaux chargés de percevoir les impôts et, si cela s'avérait nécessaire, de lever des troupes. Le Makhzen pouvait nommer des caïds émanant de tribus et de clans locaux mais cela ne fut pas toujours le cas. Le Makhzen désavoua très rarement les caïds qu'il nomma dans des régions différentes. Le dicton suivant que l'on attribue au cheikh Al-Ilghi, met en évidence la suprématie du Makhzen : « Le Makhzen est toujours un bien pour les populations, même quand il est injuste. L'iniquité organisée d'un seul vaut mieux que l'anarchie que déclenchent des flots de discordes.»

 Triste consolation pour ceux qui eurent à pâtir de la corruption de certains caïds imposés par le Makhzen… Le privilège du prélèvement des taxes était mis aux enchères. Au nombre des impôts, soulignons l'existence de la ]iziya exigée des non-Musulmans et de la Hediya (offrande) en certaines occasions. Par ailleurs, la Frida était un impôt occasionnel prélevé irrégulièrement. Les droits d'entrée et de sortie étaient perçus aux portes des villes. L'impôt agricole ou Terbib était établi annuellement. Depuis 1908, la taxe mobilière dans les villes était perçue selon un taux variable calculé sur la valeur locative.

Idrissides (Seconde moitié du VIIIe-siècle)
Almoravide (Première moitié du XIe siècle)
Almohades (Deuxième moitié du XIIe siècle)
Mérinides (Première moitié du XIIIe siècle)
Wattassides (Intermède durant la seconde moitié du XVe siècle)
Saadiens (Début du XVI־ siècle)
Alaouites (Seconde moitié du XVIIe siècle)
  Tableau 1 : Les dynasties marocaines

Note : Des dates plus précises devraient tenir compte des périodes de confusion ou de désordre avant l'instauration d'une nouvelle dynastie ainsi que de sa période d'affirmation sur l'ensemble du territoire.

Mariage juif a Mogador-fran-ang

 

 

Essaouira, Moocco, Maroc – 5628 – 1868

Le  marie – Yaacob fils de Yossef Afriat

La mariee  – Aisha dille d'Avraham Afriat

Artiste – inconnu

Remerciements – Musee D'I srael, Jerusalem

 

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – חנניה דהן ז"ל-איך לדעת אם הצב הוא זכר או נקבה

איך לדעת אם הצב הוא זכר או נקבה

יהודים עירוניים מצאו את פרנסתם בדרך כלל, בכפרי הבדווים (ערובייא) המרוחקים, במסחר, ברוכלות ובכמה מלאבות-יד. דרכם היתה לעבור מכפר (מאהל) לכפר ובאו לבתיהם רק לקראת החגים. פרנסתם היתה בין היתר על חשבון הערבים הכפריים, שהתארחו לפעמים באוהלים שלהם, וסיפקו להם לחם, חמאה, חלב ומצרכים אחרים. מחמת סכנת הדרכים (שוד, רצח וכוי), יהודים אלה, לקראת חזרתם הביתה, לימי החגים, היו מתארגנים כולם בשיירה אחת ובאים רכובים על בהמותיהם ולנים בשדה, בתחנות ביניים. כי כפרים אלה היו מרוחקים מאד מערי היישוב.

פעם, יהודי אחד היתה לו עבודה דחופה שלא הספיק לגמור אותה, ולא יכול היה להצטרף לשיירה החוזרת לעיר.

הערבי שנתן לו העבודה, בא לקחת את מה שהוא הזמין אצלו, ומצא אותו מהרהר במחשבות, וכפות ידיו לוטות את פניו, כאילו מודאג ממשהו.

״מה יש לך יהודי, אתה נראה מודאג מאוד״. ענה לו היהודי: ״כשאדם אין לו מזל, שום דבר לא יעזור לו. הנה יכולתי להרוויח כסף רב ואפילו להיות עשיר, ואין לי כל אפשרות לכך. אדם עני נשאר תמיד עני״. ״במה מדובר״ שואל אותו הערבי.

״הנה קיבלתי מכתב מצרפתי אחד, שעוסק במשלוח סחורות שונות לצרפת. ביודעו שאני נמצא בכפר שצבים רבים שורצים בו באגמים, ביקש ממני להביא לו כמה מאות צבים, אותם ישלח לצרפת, ואינני יודע לשם-מה״. ״אז״ אומר הערבי ״מה הבעיה?״ עונה לו היהודי ״הרי לי יש רק חמור אחד, עליו אני מסתובב ממקום למקום. בכפר הזה מצויות כמה ביצות, ובהן שורצים אלפי צבים. אין לי שקים לאסוף אותם, ואין לי בהמות, עליהן אוכל להביא לו הסחורה המוזרה שהצרפתי דורש ממני, תמורת הרבה כסף״. ״אין כל בעיה״ אומר לו הערבי ״אם תתחלק אתי בכסף שתקבל, אני יכול לפתור הבעיה יחד עם הבנים שלי. אני אגייס כמה אנשים, בהמות משא לא חסרות לי. כולנו נעבור מביצה לביצה, נאסוף הצבים ונביא אותם יחד לנוצרי״.

היהודי ראה (וכך חשב) שהוא לא יחזור לבד לעיר, ואליו יתלוו כמה ערבים עם הסחורה המבוקשת. תוך יומיים-שלושה הערבי בא אליו ואומר לו ״הכל מוכן. מילאנו כעשרה שקים מהרבה צבים״. בליווי הערבי וחבריו, היהודי יצא לדרך כשהוא בטוח שעכשיו לא נשקפת לו כל סכנה להגיע לבד לעיר. בהגיעם לשער העיר, אומר לו היהודי ״חכה קצת כאן עם הסחורה, ואלך לנוצרי לבוא בעצמו, להראות לנו מה לעשות״.

היהודי נכנם לעיר כאילו לקרוא לנוצרי. אחר זמן מה חזר ואומר לערבי ״פגשתי הנוצרי, הוא שמח שהצלחתי לענות על בקשתו, אבל הוא דורש ממני, לפני שיקבל הסחורה לידו, להפריד הצבים, זכרים לחוד ונקבות לחוד. רק בתנאי זה הוא יקבל הסחורה״.

הערבי אומר לו ״הרי זה בלתי אפשרי. איך נעבור על מאות רבות של צבים, ואיך נדע מי מהם זכר ומי מהם נקבה. מה גם שהצבים כבר מסריחים, ואולי כמה מהם מתו כבר בדרך, ולמה הצרפתי לא הסביר לך זאת מראש״.

״חכה עוד כאן״ אומר לו היהודי ״אני אחזור לצרפתי הזה ואולי יציע לי איזו פשרה, אפילו במחצית המחיר שקבע אתי״.

היהודי הלך כאילו לפגוש את הצרפתי, חזר לערכי ואמר לו ״הפסדנו. הגוי הזה אינעל אבוהו (ארור האבא שלו) מתעקש ועומד על דרישתו. אני מצטער מאד שגרמתי לך עבודה רבה וטירחה לשווא״. בלית ברירה זרקו את כל הצבים לים, כי לא היתה אפשרות אחרת.

הערבי חזר לכפרו במפח נפש. ובינתיים, היהודי בתחבולה שלו, מצא מי שילווה אותו עד לעיר וניצל מחשש סכנת דרכים.

יהודים רבים שסחרו בכפרים ערבים נידחים, בחוזרם הביתה לקראת החגים, התארגנו בשיירה מחמת מעשי שוד ורצח. יהודי זה מצא תחבולה מקורית איך לצאת מסכנה זו – הצבים הצילו את חייו.

התרנגול שהתעלף מריח טבק הרחה

הודי ירקן אחד היה בעירנו (את שמו לא אזכיר, בי בניו נמצאים בארץ). מלבד היותו מכור לטיפה המרה, ושתה יין למשך כל היום, היה גם ערמומי ואיש ממולח בתחבולות שונות. פעם אחת, בהיותו יושב ליד פתח חנותו, ראה ערבי אחד ובידו תרנגול גדול ומפוטם. נפשו חשקה בתרנגול זה. היהודי שואל אותו ״תרנגול זה הוא למכירה?״ הערבי עונה לו ״ובשביל מה הבאתי אותו, אם לא למכירה״. ״בכמה אתה מוכר אותו?״ ״ארבעה ריאל שהם עשרים פרנקים״. התחילו להתמקח שניהם על המחיר, והערבי עומד בשלו ״תן לי התרנגול, אני אכנס לחנות ואשקול אותו, אם בכלל הוא שווה את המחיר שאתה דורש״.

היהודי נכנס בפנים החנות, כאילו לשקול את התרנגול, הוציא מכיסו קופסת טבק ההרחה שלו והכניס לנחיריו של התרנגול קומץ של טבק. החזיר התרנגול לערבי ואמר לו ״התרנגול לא שווה המחיר שאתה דורש. מה גם שאני רואה, שהתרנגול חולה ואולי עומד למות כל רגע״.

הערבי לקח בחזרה את התרנגול, בחפשו קונה אחר. הירקן שלח יהודי אחר אל הערבי, ואמר לו ״מה אתה מוכר תרנגול שעומד למות״, כי מכוח הטבק שהוא ספג לנחיריו, התעלף וכאילו נטה למות. הערבי, בראותו כי באמת קרה משהו לתרנגול, חזר לאותו הירקן ואמר לו ״תן את המחיר שהצעת״. הירקן קנה התרנגול במחיר זול כפי שהציע. בהתרחק הערבי מהמקום, הירקן לקח התרנגול, הכנים את ראשו בתוך דלי מים. ריח הטבק נעלם מנחיריו, והתרנגול התחיל להתאושש.

וכך היהודי בעל התחבולות, הערים על הערבי וקנה התרנגול במחיר מוזל מאוד. אם כי התרנגול היה בריא לחלוטין.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

ילודה ותולדה

103 – א־שתא תג׳י ב־ריאח, ול־וולד ב־ציאח.

הגשם בא עם רוחות, והתינוק עם צווחות.

 

אדם בא לעולם בקול, ונפטר מן העולם בקול. (קהלת רבה הי).

בא בבכיה, ונפטר בבכיה. (קהלת רבה הי).

 כי נולד אדם ביללת בכי עכורה, וביללת בכי יובא חיש לקבורה. (״האהבה האוהבת דמעו ת 140).

רחם מוציאין ממנה בקולי קולות. שאול מכניסין בו בקולי קולות. (ברכותטר־סנהדרין עבי).

חיי אדם תחילתם צווחה, וסופם אנחה. (מ.י.וולך).

 

104 אל־עאפיא, הא תוולד א־רמאד׳.

האש מולידה האפר.

105 – דודו, יכ׳רג׳ מן עודו.

תולעת העץ – מהעץ עצמו.

אין הבשר מבאיש אלא מתוכו. (תנא דבי רבי אליהו רבה כ״ט).

אין האילן נעקר אלא בבן מינו. (תנא דרי אליהו רבה, רש׳)

 

106 – מנאין דאךּ, אל־ערייק? מן דאךּ תרייק!

מנין ענף זה? מעץ זה!

 

107 – אל־וורדא תוולד שובּא, ושובּא הוולד אל־וורדא.

פרח מוליד קוץ, וקוץ מוליד פרח.ולעת העץ – מהעץ עצמו.

הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.

בדרכו בספינה מווהראן לאלג'יר, נודע לרבי משה ישראל כי רבי ברוך טולידאנו נפטר בירושלים וכי נעשה לו הספד באלג'יר. עשר שנים לאחר מכן, באב תפ"א – 1721 – עבר באלג'יר שלוח צפת רבי חיים יעקב, שנשא עמו את כתביו ומסרם לעיון לרבי יהודה עייאש, וזה מצא בהם כמה חידושים ופלפולים ונשא ונתן בהם.

שלוחי ארץ ישראל נהגו בצאתם לחוץ לארץ לשאת עמהם את ספריהם וחיבוריהם בעודם בכתב יד, על מנת שיוכלו להדפיסם לכשיאספו כסף ויגיעו למקומות הדפוס. בשנת תפ"ט – ת"צ – 1729 – 1730 עבר השד"ר רבי דוד הכהן, באלג'יר בדרכו חזרה מערי מרוקו.

רבי היודה עייאש ניצל הזדמנות זו לעיין בכתבי השד"ר אשר פלפל בסוגיית ברכה אחרונה ובעניין שתיית הטוטו"ן. בשנת 1738 הגיע לאלג'יר רבי יונה נבון שלוח ירושלים, והוא הציג בפני רבי יהודה עייאש את תביעתו מיורשי פקידי ארץ ישראל באלכסנדריה. רבי יהודה עייאש לא הסכים לשיטתו של רבי יונה נבון, והלה השיג עליו בתשובה שנדפסה גם היא בבית יהודה.

בתקופה זו התמידו יהודי אלג'יר בתרומותיהם הגדולות למען יהודי ארץ ישראל מדי שנה בשנה, ולפיכך ההכנסה לקהילות ארץ ישראל מאלג'יר הייתה קבועה ובטוחה. ואמנם ראשי הקהל בצפת שנזקקו לכסף, לוו 500 גרשוש לצרכי הקהילה, ולהבטחת פרעון החוב שעבדו בשנת ת"ס את כל קצבת אלג'יר המיועדת לצפת. 

בהגיע רבי יצחק פראג'י שליח צפת לתוניס בשנת תק"כ, שאל את חכמיה רבי מסעוד אלפאסי ורבי עוזיאל אלחאיך, אם תביעתם של יורשי המלווים לקבל לידם את הכנסות קהילת אלג'יר המיועדות לצפת הן בעלות תוקף על פי התחייבותם של מנהיגי צפת משנת ת"ס, או שמא הן בטלות, ולפיכך יהיה רשאי לקבל לידיו כשלוח צפת את תרומת אלג'יר.

תודעת ארץ ישראל הייתה עמוקה בלב יהודי אלג'יריה. יהודים שלא היו להם יורשים ישרים או שיורשיהם היו מעטים, נהגו לצוות חלק מרכושם לזכות תלמידי חכמים וישיבה באלג'יר, ולזכות בני ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש.

מסירותם הרבה של חכמי אלג'יריה למען ארץ ישראל, עוררתם להפנות את תשומת לבו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה לקהילה החדשה אשר זה מקרוב נוסדה במאהון שבמיורקה. מאהון לא הייתה רשומה בפנקסו של השד"ר רבי אברהם, כיוון שיהודי ארץ ישראל לא ידעו על חידושה, ולפיכך, לכתחילה, לא התכוון לעבור בה ולגבות את תרומתה.

אולם חכמי אלג'יר זירזוהו לשלוח אליה אגרות, וצירפו אליהן את קריאתם לתרום ליישוב ארץ ישראל. הזדקקותם של בני מאהון לסוחרי אלג'יר הביאו למילוי בקשתם, והם שלחו את תרומותיהם לליוורנו. כתוצאה מכך התעוררה השאלה, אם מתרומות אלו שהן יוזמתו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה, זכאי הוא לשלי, חלקם המקובל של השד"רים מן התרומות שנאספו על ידם.

יחד עם רבי אברהם סונאגה באלג'יר היה באותה שנה השד"ר מצפת רבי אברהם טריוס, שני השד"רים עזבו יחד את אלג'יר ובדרכם לליוורנו עברו דרך מאהון וקיבלו בה את נדבתם.

מנהגי קהילת אלג'יר עוררו לא אחת את תמיהתם של השד"רים ששברובם היו תלמידי חכמים מובהקים, היו מהם שערערו על מנהגי הקבורה באלג'יר. ברי שמריה קאטאריוואס שלוח טבריה ששה באלג'יר בשנת תקט"ו, תמה על מנהג השליח ציבור בתפילת מוסף של שבת ויום טוב, לחזור אחרי הציבור על הפסוק קדוש קדוש שבקדושת כתר

מנהג אחר שערער עליו הוא אמירת קריאת שמע בלחש חוץ מן הפסוק הראשון. רבי יהודה עייאש התנגד להשגותיו של השד"ר ולא ציינו בשמו. אולם כיוון שצוין במקור כי השד"ר הוא שלוח טבריה וידוע כי בשנת תקט"ו ששה ברי שמריה באלג'יר, ניתן להניח שהכוונה לרבי שמריה קאטאריוואס.

שד"ר זה חתום יחד עם ארבעה חכמים מאלג'יר, על כתב התנצלות שניתן לרבי יהודה עייאש כנגד דוברי השקר שטענו כי רבי יהודה עייאש השתהה מלקיים את נדרו לעלות לארץ ישראל. הם ציינו בכתבם, שסיבות אובייקטיביות, ביניהן סכנת מלחמה בים, עיכבוהו מלצאת מאלג'יר. 

ד"ר דן מנור – מאמרים

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

     בשעה שתושבי העיר ברובם כבר עלו על יצועיהם, ובחלקם מבלים את שעות הלילה באתרי בידור שונים, ישב עדיין מישל במשרדו ועסק בכתב התביעה של מרשו. אומנם פיהוקיו הספורדיים מעידים על ליאות מה, אך מחשבתו צלולה ועיניו פקוחות ללא שום סימן של חבלי שינה, כנראה הודות להשראתם של צלילי מוסיקה ערבים שבקעו מרדיו פאריס. אנשים מסוגו של מישל נוטים להתרפק בגעגועים על תרבות צרפת שעמדה על סף שקיעה עם חדירת הרוח הפאן ערבית למרוקו.

'קאזבלנקה הפכה לקאזדמסקה', נהגו חבריו להתבדח. כשלושים דקות אחרי חצות קטע הרדיו לפתע את תוכניתו המוסיקלית, ושידר הודעה על רעידת אדמה עזה שפקדה את אגאדיר.

     חרף הנימה הדרמטית שבה שודרה ההודעה המשיך מישל בעבודתו תוך שיווין נפש, כאילו זו הייתה הודעה על תאונת דרכים, או משהו דומה. אולם כשהחל השדרן לתאר את ממדי  הרעש ותוצאותיו, שמט מישל את העט מבין אצבעותיו, הפנה  מבט תוהה לעבר הרדיו כמי שטרם קלט את מלוא המאורע. ולאחר שהקריין סיים את שידוריו, נפלטה קריאת תדהמה מפיו של מישל.

 'אין ספק שאסון פקד את אגאדיר', מלמל, והסיט את מבטו מן המכשיר. 'אגאדיר', שינן לעצמו כשהוא מנסה לתהות מה ידוע לו על עיירה רחוקה זו, ומייד נזכר באותם נערים שהגיעו משם בשנת 1957, כשהתנועה הציונית פעלה תחת מסווה של תנועת הצופים. הוא עצמו הנחה את עלייתם לארץ בדרכים לא חוקיות. 'יש לנו עסק עם קהילה ראויה לעזרה', הרהר, והחליט לטלפן מייד לשמעון דהאן, אף אם זה ייראה כחוסר נימוס להעיר את נשיא הקהילה משנתו…

     לאחר שיחות טלפוניות שהובילו לאסיפה של חברי הוועד, התארגנה משלחת בת עשרים חברים, בראשותו של מקס אביטן-יושב ראש הוועד לענייני תרבות בקהילה. ביניהם אנשי 'חברה קדישא', צוות רפואי ושאר בעלי תפקידים שונים. מישל אמור להצטרף למשלחת יותר מאוחר לאחר הדיון בבית המשפט.

 המשלחת הגיעה באוטובוס פרטי קרוב לשעה אחת עשרה, וחנתה ברחבה אחת סמוך לעיר החדשה, שהזעזוע פסח על חלק הארי ממנה. אחדים מן המשלחת, ביניהם שתי נשים, החלו מייד בהצבת משכן, והיתר צעדו בהנחיית צעיר מקומי בשם אנדרה שניאות  להוביל אותם  לפי בקשתם לבתי מגורים יהודיים.

     בדרכם עברו ליד בניין אחד ששרידיו מעידים על יופיו. הבניין שוכן על גבעה הצופה אל הים, ואגפיו הגבוהים התדרדרו לרגלי הגבעה וקברו תחתם את הדיירים. בלטו במיוחד עצי הברוש והאשוח שהקיפו את הבניין, ועתה נעקרו ממקומם, וכיסו שטח רחב; ולעומתם שיחי נוי ססגוניים למיניהם שנותרו נטועים במקומם, נשברו ונגרסו תחת גושי הבטון שנחתו עליהם.

 'זהו בניין ברוטל שבו גרו צרפתים בתקופת הפרוטקטורט, וכינו אותו 'טירת האביב', הסביר הצעיר במנוד ראש כאות להבעת צער והשתוממות.

     עד שאנשי המשלחת משתוממים לנוכח העדר פעילות של פינוי בבנין זה, הדהדו מרחוק קולות של המולה ורעש. 'אלה צוותי הצלה שהגיעו מאירופה', הגיב הצעיר על  סקרנותם של אנשי המשלחת, ואותת להם לנוע. הם צעדו מזרחה עד שהגיעו לכיכר אלגלאוי  הסמוכה לרחוב די פור. תמונה של חורבן כליל נתגלתה לעיניהם. לשונות אש שפרצה בשל קצר חשמלי, הבהבו עדיין מבין ההריסות, ועשן סמיך שאפף את המבנים הקשו על צוותי ההצלה שפעולתם עד כה הייתה חסרת תועלת, הן בשל העדר ציוד מכני יעיל, והן בשל חוסר ניסיון. לצידם של האירופאים פעלו חיילים מרוקנים, מי במנוף ידני, מי באתו ומי בקרדומו. המראה של ציוד מיושן זה עורר גיחוך בעיני המשלחת.

     מקס  אביטן  סקר את האנשים, ומשלא ראה שום נציג בכיר ממוסדות השלטון, לאט, 'תיארתי לעצמי שכך ינהג משטר מלוכני חסר תודעה הומנית'. 'מה אמרת?', שאל אותו שכנו, 'סתם, תהיתי מתי יגיע מישל', ענה תוך ניעור כתפיים בלי להביט בשואל. דמות לבנה שנראתה מרחוק נעה בין קירות ערופי  ראש, כדמות של בעל תכריכים משוטט, עוררה סקרנות רבה בקרב כל  הנאספים.

עד מהרה התברר שזה היה כוהן דת מוסלמי מלווה בשני קציני משטרה. האיש לבוש גאלבייה צחה כשלג, שברדסה  עוטה את ראשו כסימן  לצניעות, ולרגליו "בלע'ה" (כמין נעלי בית) בצבע שנהב. הפמליה התנהלה לאטה עד שהגיעה לקרבת מקום. מרפסת ששרדה מאחד הבתים, שימשה כמעין במה לכהן הדת. הוא ניצב עליה ופרש את כפות ידיו כשכל האנשים עמדו דומם. הוא מלמל משהו בלחש, וכשסיים נשק את קצות אצבעותיו.

היחידים שראו חובה לכבד אותו היו החיילים המרוקנים שנחפזו בזה אחר זה לנשק את ידו, בעוד האירופאים עמדו משתאים, למעט מפקד הצוות שנשען על דחפור כשהוא פולט טבעות עשן ממקטרתו

ד"ר דן מנור – מאמרים-הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

המשך המאמר

 הטאלב ציפה למחווה של כבוד מצד הקצין, אך משנוכח שהלה אינו מגלה שום סימן לכך, הוא שלח אליו אחד מבני לווייתו. 'בונז'ור קולונל', פנה השוטר לקצין. 'בונז'ור אינספקטור', השיב הקצין ולחץ את היד המושטת. 'הוד קדושתו מבקש לשוחח עמך', הודיע השוטר בנימה  של גינוני חצר. 'צר לי  מאד, האווירה אינה נאותה לשיחה', השיב הקצין לקונית, כשהוא סוקר את בגדי השרד של השוטר. וכשראה הבעת השתוממות על פני השוטר, הוא הוסיף, 'לא נעים לי להתקרב  להוד קדושתו פן אלכלך אותו בבגדי המעופרות'. השוטר חש בנימה הצינית שבדברי הקצין, ומיהר לשוב על עקביו כשהוא פולט מפיו גידופים בערבית.

     אנשי המשלחת חמקו מייד מן המקום עם הופעת הטאלב ופמלייתו. הם צעדו לכיוון צפון מזרח עד שהגיעו לרחבת אוראן המשמשת כמגרש חנייה לאנשי עסקים בשל קרבתה למרכז המסחרי. הרחבה כמעט לא ניזוקה, למעט מהמורות שנפערו פה ושם מעוצמת הרעש. בצידה הצפוני חנו שני טרקטורים רתומי פלטפורמות, כשעל אחת מהן שני חובשים הגוחנים מדי פעם על הפצועים ששכבו באלונקות ( מיותר להעיר שהאלונקות היו חלק מן הציוד שהגיע מאירופה).

 נסערים מן המראה עטו חברי המשלחת על החובשים והפצועים, ותוך כדי שיחה מרגשת הם גילו בין הפצועים כמה צעירים יהודים, שהיו אחוזי חרדה לגורל משפחותיהם מכדי  לחוש בפצעיהם. הם סיפרו, בין היתר, כי כאשר יצאו מן הקולנוע נשמע לפתע רעם אדיר תוך טלטלה עזה שעקרה עצים ממקומם, מוטטה עמודי חשמל, והתקילה כלי רכב זה בזה. הם עצמם היו בין האנשים שהתגלגלו לתוך שוחות ומהמורות, וחולצו בדרכים שונות. ולאחר אתנחתה קלה הוסיפו, שיש עוד פצועים שם במרכז התקועים, מי במהמורות ומי מתחת להריסות, ואפשר לחלצם ללא קושי.

     'הגענו מקזבלקה מתוך כוונה לעזור בכל דרך שנוכל אם נתבקש', ניסה מקס אביטן להצטדק לנוכח מבטם החשדני של  החובשים. 'הבאנו עמנו צוות רפואי הממתין בעיר החדשה לכל קריאת עזרה', הוסיף בנימה צנועה, 'ובינינו כאן',הוא הצביע על אחד מחברי המשלחת, 'חובש שמוכן לפעול  בכל רגע'.

 'הורו לנו לפעול כאן', פתח אחד החובשים לאחר שהחליף מבט עם חברו, 'בהנחה שהמרכז המסחרי רחוק מעט ממוקד הזעזוע, ומי ששהה בו נפגע  פחות מאלה ששהו בבתי מגורים'. 'מעניין', העיר אביטן כמביע הערכה מתוך נימוס להסברו של החובש. 'ובכן לעניין' המשיך החובש ,'אם אתם רוצים לעזור, אז קחו כמה אלונקות לשם', והורה בסנטרו על המרכז המסחרי. 'אך החובש שלכם יישאר כאן', השלים חברו את התנאי. 'כן, כן בהחלט', נענה אביטן בזקיפת  גבות עיניים, ותוך כך פנה לחובש.

 'רוברט, קח את ילקוטך ועלה על הפלטפורמה'. ועד שהלה החל ללכת, התקרב אליו אביטן עד כדי מגע פיזי, 'השתדל לזהות את  אחינו בין הפצועים', לחש לו. 'ואתה בחורי', הוא פנה למדריך הצעיר שעמד בצד וגילה סימנים של הססנות. 'אנו עדיין זקוקים להדרכתך', לאט לו תוך חיבוק אבהי.

     עמוסי אלונקות נעו חברי המשלחת בדרך חתחתים רוויית אבק וזרועת אבנים כששמש אביבית קופחת על ראשם, ואגלי זיעה מטפטפים על  פניהם. ואם כי מדובר במרחק של מאות מטרים בלבד, הרי לגבי בחורים שמעולם לא התנסו בעבודה מאומצת הייתה זו הליכה מייגעת, במיוחד לנוכח הרעב והצמא שהציקו להם.

'פת שחרית', צעק מישהו מאמצע הטור. 'ברוך זוכר נשכחות', העיר חברו בלשון ברכות התפילה. אביטן שנוטה לדחוק את כל הצרכים האנושיים מפני המטרה, שמע והתעלם.

     הם התקדמו בינתיים למקום עד כדי מטרים ספורים, אך לבד מן הציוד המכני איש לא נראה שם. לרגע התגנב חשש ללבם שמא טעו בדרך, ועד שהם מתבוננים כה וכה בהרס הנורא, נשמעה קריאת 'הללו מי שם?'. הם הפנו את מבטם ימינה והנה מישהו עומד בפתחו של בניין מקורה למחצה. מייד הניחו את האלונקות, וצעדו לכיוון הבניין.

 'מי אתם?', שאל האיש. אביטן שהיה קרוב אליו החליף עמו כמה מילים, ואחר אותת לאנשיו להיכנס פנימה. זה היה בניין מסעדה מרווח, כשבחלקו המקורה ישבו כעשרים פצועים חבושי ראש וגפיים. כולם נגסו כריכים ברעבתנות, כשלרשותם עמדו משקאות-שיירים מן המזנון שבמסעדה.

     זו הייתה הזדמנות לאנשי המשלחת, שאף הם החלו לסעוד את לבם מן הצידה שבילקוטיהם, למעט אביטן שניהל שיחה עם אחד ממפקדי הצוותים. ומפיו שמע, כי החל משעות הבוקר חולצו כמאה פצועים, רובם טופלו במקום ושוחררו. הפצועים קשה, כעשרה במספר הובלו לבית חולים.

 ואלה השוהים כאן זקוקים לבדיקה רפואית; אלא שהרופאים המעטים עמוסי עבודה בבית חולים, ויש להמתין, בלית ברירה, עד שאחד מהם יתפנה. הוא שהה לרגע עד כדי לגימה מבקבוק בירה שאחז בידו, והוסיף, 'עתה יש לנו בעיה עם אלה השרועים מתחת לגושי בניין, ספק חיים ספק מתים, והדרך לחלצם כרוכה בהפעלת ציוד מכני'.

 הוא הביט בבן שיחו בעיניים קהות, ואחר כך רוקן את הבקבוק לתוך גרונו. כל אותה שעה נצמד הישראלי אבי שוקרון לאביטן כשהם מחליפים מבטים בעלי משמעות מסתורית המובנת רק לשניהם; וכתום שעת המנוחה הוחלט שארבעה חברים, ובראשם הישראלי,  יישארו במקום, והיתר יתלוו לאביטן.

     לאחר חצי שעה של הליכה בין בניינים הרוסים הגיעו לרחוב  אנזי סמוך לבתי מגורים של השכונה. עוד כמה צעדים, והצעיר סימן בידו לעצור. 'זוהי שכונת השלוחים', הכריז,ולפי מבט השומעים הבין מייד שנכשל בלשונו. 'יהודים כפריים מאיזור סוס', תיקן את דבריו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר