ארכיון חודשי: ספטמבר 2012


פתגמים ואמרות ממקורות שונים

54 – ראג׳ל אימא מא יטלקני, והמו מא יפרקני.

 אבי החורג אינו מרפה ממני, וצרתו לא תעזבני.

55     – ידא גלא א־זראע, ראג׳ל אימא יכּיילו.

אם החיטה תייקר, אבי החורג הוא שיקנה אותה.                                       .

בן חורג.

56 – גייבתו רביב, רג׳עלי מול א־דאר.

 הבאתי בן-חורג, נהיה לבעל הבית.

 

 57 – ג׳יבתו רביב, רג׳עלי שריך.

 הבאתי בן-חורג, הפך לשותף.

 

 58 – ג׳יבתו רביב, רג׳עלי עללא.

 הבאתי בן-חורג, נהיה עלי למעמסה.

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו

כל חכמי אותו הדור היו תלמידיו של רבי חיים, אף אביו של רבי ברוך — רבי יעקב — זכה להתסופף בצל קדושתו.

לאחר שרבי ברוך מילא כרסו בש״ס ופוסקים, החל ללמוד את תורת הקבלה מפי המקובל האלקי רבי יוסף אלקובי זצ״ל. גם בתורת הנסתר התגלה רבי ברוך בכל עומק שכלו ורחב בינתו, והיה כמעין המתגבר עד שהיה בקי בזוהר הקדוש, בספר התיקונים, ובכל כתבי האריז״ל.

גדלותו של רבי ברוך השתלבה כיצירת פלאים עם אהבתו ומסירותו לכל אחד מישראל, אהבת ישראל השתפכה מנבכי נשמתו הטהורה. מוכן היה לפשוט את כותנתו האחרונה בשביל הפחות שבפחותים מישראל.

 ביתו היה פתוח בכל עת לכל דכפין. ובנימה אבהית השופעת חמלה ורחמים אין קץ היה משוחח עם המוני האנשים שצבאו על דלתותיו. שום דבר בעולם לא היה קשה בעיניו כדי להציל חייו של חולה. ולא נרתע מכל מאמץ כשהיה מדובר בעזרה לנדכאים וקשי יום, וכל זאת יסופר בס״ד בהרחבה בפרקים הבאים.

אמונתו קדושתו וטהרתו

לשיאי שיאים היגיע רבי ברוך במעלות הטהרה והקדושה, כל רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו הביעו דבקות ואמונה בבורא יתברך, אמונתו העמוקה והצרופה באה לידי ביטוי במיוחד כשהיה מגיע בתפלה לפסוק — ״ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד״ ופעם מרוב התרגשות ודבקות בעת אומרו פסוק זה בכונה עצומה, נפל ארצה מתעלף.

רגיל היה לומר: מפני מה הפך דוד המלך ע״ה את הסדר וכתב קודם זמן הווה — ה׳ מלך, ואחר כך זמן עבר — ה׳ מלך. ואחר כך זמן עתיד — ה׳ ימלוך לעולם ועד. הרי לפי ההגיון היה צריך לומר, עבר הווה ועתיד? אלא להודיעך שיסוד האמונה הוא בהווה, אי אפשר להרגיש את מלכות ה׳ בעבר כל עוד אין מקבלים את מלכותו בהווה. ורק אחרי שמשרישים בעומק הלב את מלכות ה׳ בכל רגע ורגע בהווה, רק אז אפשר, מתוך אותה אמונה צרופה להשיג את מלכותו יתברך — בעבר ובעתיד.

ואכן מה נאו דברים אלו למי שאמרם, שאיפתו הגדולה והיחידה עלי אדמות של רבי ברוך, החל מילדותו ועד זקנה ושיבה היתה אך ורק ״לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו״. כל פעולה, בל שיג ושיח שלו שאפו רק לתכלית זו.

רבי ברוך היה לא רק גאון בתורה, אלא גאון בכל. גאון בחסידות ובעבודת ה' גאון בחריפות ובבקיאות. ומעל לבל — גאון בקדושה ובטהרה.

עזרה משמים

כאשר מרוקו הפכה להיות מדינת חסות צרפתית, הם, הצרפתים, הביאו איתם את תרבותם האירופאית, פיתחו את הארץ, והעניקו לתושבי מרוקו שויון זכויות לבני כל הדתות, והיהודים יכלו לזקוף את ראשם מההשפלה והסבל שהיו מנת חלקם. עקב כך החלו חומות ״המלח״ להפרץ, ותושביה היהודים עברו לגור בשכונות החדשות שנבנו בשכנות. וההשכלה והתרבות הצרפתית החלה אט אט לתפוס מקום, רבים ובמיוחד בני הנוער רחקו מתורת ישראל.

את השואה הרוחנית הזו, הכשירו בתי ספר של ה״אליאנס״ שנקרא — כל ישראל חברים — ר״ת כי״ח. — ארגון זה קם בצרפת ושם לו למטרה להפיץ תרבות והשכלה בין היהודים, והקים לו רשת בתי ספר חילוניים בארצות מתפתחות — ומרוקו בכלל זה.

דרך חינוך בתי ספר אלה, חדרה החילוניות לבתים רבים, ורבים מאחינו בני ישראל החלו לחקות את התרבות הצרפתית.

המקובל רבי שמעון אגסי מבגדד כתב באחד מאגרותיו על תוצאות חינוך זה… מה אענה ומה אומר, מה ראיתי ומה נסתכלתי מהראיה המעגמת נפש, ראיתי את הבן לבוש לבוש נכרי, מסלסל בשערו, מיפה את עיניו ומחליק את סנדלו להיות מבהיק, וספרי החיצונים תחת זרועותיו, ובל היום מצפצף בשפת צרפת..

ובבואו מבית הספר לעת הצהרים ורואה שעדיין לא הכינו לו את הארוחה בטרם בואו, הוא בועט באמו, והיא פוערת פיה כנגד המשרתת, ואוכל בלי נטילת ידיים ובלי ברכה, והגורם לכל זה בעבור בולמוס הקנאה שאחז אותם להדמות אל אנשי אירופה ובפרט לצרפתים…

וכך, כתב רבי יוסף משאש באוצר המכתבים על תקופה זו וז״ל: ״מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים; מאן דקרי לה בשם תקופה יפה לא משתבשת; ומאן דקרי לה רעה לא משתבשת; כי השלווה והשקט גברו בארץ ואך המנוחה והרגעה שהיה בלב לשמוח כל אחד בחלקו אם טוב ואם רע חלפה בליל..

וגם תופסי תורה התחילו ליפרד מחיק אמם ולצאת אחד אחד איש לבצעו. בי גם הם נפשם אוותה לטעום מטעמי העת החדשה; ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף; ואין סומך, אין תומך; ואין מוכיח בשער. ואך האל המושיע, גמלנו ברוב חסדיו, זיוג לנו זווג נאה מעבר לים, מעיר לונדון בירת בריטאנייא, והוא יליד וגידול רוסייא, מר ניהו רבה, דביילי ליה בקבא רבה, חכם בחכמתו, צדיק באמונתו, גומל חסדים טובים, זכה וזיכה את הרבים, כמוהר״ר זאב וואלף היילפערין, יתשל״א, וזה הדבר הגדול אשר פעל ועשה:

ברביעי בשבת ח׳ ימים לח׳ כסלו, ש׳ ער״ב לפ״ק, (1912) לעת ערב, נכנס להעיר עז לנו מכנא״ס יע״א, ולן בפונדק אחד בבית איש יהודי עני, ושילם לו תשלומי כפל בעד ארוחתו ולינתו, כי באותו הזמן, לא היו לנו מלונות אורחים בעיר, רק כל הבא מאיזה מקום, אם היה לו מכיר בעיר, היה נוטע אצלו אש״ל (אכילה שתיה לינה), ומי שאין לו מכיר, אם עני הוא, היה הולך ישר אצל הרבנים, והם היו משלחים אותו עם שלוחם להתאכסן אצל אחד מבעלי הבתים שהיו ידועים למכניסי אורחים, ומי שרוצה להתאכסן על כספו, היה רואה איזה עני או בינוני, והיה מתגורר בביתו על חשבונו, וכן עשה גם הרב הלזה, וביום השבת התפלל בביהכ״נ של הרה״ג כמוהרר״ש עמאר זלה״ה, ונתודע עם בנו החכם השלם, כמוה״ר מרדכי ישצ״ו, ואחר גמר התפלה הפציר בו להקהיל אליו בבית הכנסת הלז בשעה ב׳ כל תלמידי החכמים הצעירים שבעיר וכן עשה וגם אני הצעיר באתי בתוך הבאים, וינאם לנו נאום יפה על התורה ועל העבודה, ונאמו הנעים עורר לבנו לאהבה אותו ולדבקה בו ולשמוע בקולו, וגמר אומר לעשות ישיבת קבע לתלמוד תורה ש״ס ופוסקים בכל לילה, על פי החוקים האלה אשר חקק… מה מאוד שמחנו על הכל…

בין הלומדים הראשונים בכולל זה היה רבינו בצעירותו, שלמד שם כשלש שנים, רגיל היה אחר כך לומר, שהיו אלו שנותיו הטובות ביותר, ושאת דרכו בחיים — לעמול למען הציבור למד מדרכיו של הרב הלפרין.

לאחר כל אלה פנה הרב הלפערין לעיקר משימתו: לייסד רשת בתי ספר עבריים שיוכלו להתחרות ברשת אליאנס. במכנאס הוא ייסד ישיבה בה לומדים התלמידים מבוקר ועד ערב. את המימון הוא השיג מסוחרי העיר ועל כן הישיבה נקראה ״בית־אל עץ־חיים״.

בישיבה נקבעו כללים מחמירים כדי להרחיק את מכת הפלפול ״הלימוד יהיה בלי פלפול ובלי אבוד זמן על איזה קושיה ואיזה פירוש בדברי רש״י והתוספות. רק כל דבר הקשה אחר מעט עיון ישאר במות שהוא לעיין בו כל אחד בביתו ולא יאבד בו הזמן בישיבה.

מי שיהיה קנטרן בלמודו יגורש מן הישיבה אחר התראה פעמים שלוש״. לאחר הצלחתו הרחיב את הפעולה לכל המדינה וייסד בבל עיר ועיר ועדים לטיפוח החינוך הדתי כדוגמת מה שהושג במכנאס. לשם כך הוא החתים את רבני העיר על כרוז שהופץ ברחבי המדינה, חידוש מרעיש כאשר בבל מרוקו היה רק בית דפוס עברי יחיד בתנז׳ה. הכרוז מתחיל בתיאור קודר של מצבה הרוחני של הקהילה לאחר התבססות רשת אליאנס, המרחיק את הנוער ממסורת אבות:

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו

בעת כיבוש העיר מכנאס התאכזרו במיוחד הפולשים באוכלוסיה, הן המוסלמית והן היהודית והרסו כליל את העיר וחומותיה. התלאות שעברו אז על הקהילה היהודית מתוארות במסמך הראשון הידוע על תולדות קהילה זו והמובא על ידי הרב יוסף משאש בספרו " אוצר המכתב " , ושהעתיק מכתב יד של הרב דניאל טולידאנו מן המאה ה-18.

" הראשונין היו מחבבין את הצרות, וכתבו על הספר בדיו, טיפה מן הים מהדברים הרעים שאירעו להם, ובפרט מתחילת האלף שעלינו, כאשר סיפרו לנו אבותי, שאין יום שלא הייתה בו קללה, חרב ודבר ורעב, ובשנת עברה דתת"ק – 1144 – ליצירה, היו מלחמות גדולות ועצומות בין המלכים, ונוספו גם אדומיים, ונחרבו כל הערים, וגם אנחנו שתינו ומצינו את כוס התרעלה, בארצנו ארץ טובה ורחבה מכנאס, כי ביום א' לחנוכה הובקעה העיר ונשסו הבתים, ונשרפו כל בתי חמדתה ואוצרותיה.

וכל בתי מקדש מעט שבתוכה, וכל הקהל נתנו לחרב ולשבי, ולכל מכה הכתובה ושאינה כתובה בספר התורה, ולא יספיקו ספרים לכתוב בהם קצת מן הקצת שעבר על נפשנו, וכל ספרי חמדתנו, וחיבורי חכמינו, וכל מה שכתבו סופרינו, כולם עלו בלבת אש השמיימה, יותר מחורבן בית המקדש, על אלה חשכו עינינו, יותר מממונינו וכספנו, והנשארים לפליטה.

כל החורף והם גולים ונידחים, ערומים ורעבים, בסוכות של קנים על פני השדה, עד יום א' של פסח, שאז חמלו עלינו, ושלח כרוז לבוא העיר, וביום השביעי של פסח התחלנו לחזור, והעיר כולה ערימות של עפר, ואנחנו רעבים לא חמץ ולא מצה, רק עשבי דדברא כבהמות, ובים אסרו חג קברנו המתים והספדנום מספר מר, ובחמלת ה' עלינו פתח לנו שערי אורה כל אותו קיץ ".     

התאכזרות בקהילת מכנאס הייתה אופיינית להתייחסות המייחדים לכל הקהילות היהודיות בארצות כיבושם שהגיען בשיאם, עד לספרד בצפון ותוניסיה במזרח. טיהור דאר-אל-אסלאם חייב הסתלקותם של אחרוני הלא מאמינים. בפני היהודים הועמדה הברירה האיומה " האסלאם או המוות ".

בתי כנסת נסגרו, נהרסו או נהפכו למסגדים. הדי הרס הקהילות היהודיות בכל צפון אפריקה וספרד הגיעו עד לאירופה כפי שמעידה הקינה המפורסמת של המשורר רבי אברהם אבן עזרא על האור שכבה במערב, והמבכה את גורלם המר של הקהילות המפוארות, סג'ילמאסה, עיר הגאונים והנבובים, , מראכש , עיר המלוכה, פאס עיר תורה ומקרא, תלמסאן, מכנאס וסבתה, דרעא, תונס וג'רבה.

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה * וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם

גזירות אלה, לו נמשכו באותה קנאות היו מוחקות עד זכר בני ישראל באדמת המערב. אולם למרבה המזל כבר בסוף ימיו, שינה הצורר עבדל מומין את טעמו כלפי שארית הפליטה וכנראה כך גם נהגו יורשיו אחרי מותו בשנת 1163.

השריד המעיק ביותר מתקופת האימים היה קיומם של רבבות יהודים שנאלצו להמיר את דתם כדי להציל את חייהם. הם נאלצו להמשיך ולחיות כמוסלמים כלפי חוץ. כדי להבדיל אנוסים אלה מבין המוסלמים הטהורים נצטוו ללבוש בגדע עדי נתעבים. בסיכומו של דבר נראה שהסערה העזה לא הצליחה לעקור מהשורש את הנוכחות היהודית במערב, אולם השרידים שנשארו לא הצליחו להוציא עוד מתוכם חכמים וגדולי תורה. האור כבה במערב והאור היחידי שזהר באותה תקופה בא מספרד. 

כל ישראל חברים – אליאנס – תיעוד והיסטוריה..מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים

מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים

תעתיק – הרב יחיאל ביטון

תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק

שי טימפו מנורא דאך, קרימיו די כאן מהוד דימא באש יפאתן עלא כיוואנו ליהוד, גיאבלהום למעאוונא ולכלאם דייאלו ודלקווא וזזעאמא דייאלו.

מוסיו גארסיס ליבין די מנו כאנת יתחקו לחברה האדי רבעין עאם אתכימימא דייאלהא, הווא ליום לפריזידינטי דייאלהא למוקקרואדי כא יתננטו לכלאמו.

למקצוד דלחברה די כיף מביין פתתפריז די פררסו ללגיאמיע מן אלללוול הוא האדא: לחברה יתפיאתן ולא אלונור דליסם דליהודי כול וקת די יקום עליה סי חד וי יתזעעם בכול מא הווא רהט אללכידמא דצנאייע די יצלאחו ו' יתפאתן יתחייד, פכול מודע די יחדאז, קללת לערף' וטבאייע לקבאח די כא יכילאקו מן לגלות ו' יתכדם בלקווא דתפטין ובזזהאד דלעקל די יתקדר יתכדדם ללפיראק די כוואננא די מעדדבין תחת מן לחמל דשרועאת מן גיר דננאס ו' יתחיו לעקל ולמוסר באש יתזררב וקת אתתחריר, ויתצחסו פלמוציע די פאיין הווא בעדה.

האדו הומא אננדראת לאצילייאן דססגיל די לאס עטאת ראצהא חברת כל ישראל חברים.

חתא בלאד מא כאנת תעטי לוזבא אלאייאנסה באש יתביין כדמתהא קד אררוסייא, אננאס כאמלין כא יעארפו לעדאב די פאס נהומא ליהוד פיהא מעררמין פוואחד לעאראד דלקבאוול כא יעישו פיהום בקטר מן כמסא דלמליון פוואחד לעניות וקללת אתתעלימא די מא יקדרוס יתתוצפו. פוצט ואחד אטימפו קליל כאנו וכאנו אננאס לקבאר דרוסייה באיין פהמו ועארפו בחק אטבע לחקיקי דלאלייאנס, ולכ׳יר די יתעמל פרוסיה, לאיין

הפרשה נתפרסמה ברחבי העולם וגרמה לחוגים התומכים בחופש הדת ובערכים ליברלים להביע מחאה בכל רחבי אירופה. המחאות נגד פעולות אלה של הכנסייה אף הוגשו באופן רשמי על ידי מספר ממשלות אירופיות בהם נפוליון השלישי מצרפת.

ועוד בטרם נגוזה הפרשה ונשתכחה, קמו ב-1860 ששה יהודים שהחליטו לעשות מעשה ולייסד חברה אשר תטפל בעניינם של היהודים העשוקים. היה זה הזרע הראשון שממנו עלתה חברת כל ישראל חברים. ולעולם עלינו לזכור את שמותיהם של המייסדים וביניהם: קרל נטר, בן לשושלת רבנים, איש אמיד שהיה קשוב לגורל הקהילות באירופה, נרסיס לוון, עורך דין, עוזרו של אדולף כרמייה, רב פעלים וגומל חסדים, איזידור כהן, חסיד נלהב של חופש ההוראה ודוגל בעקרון הפרדת הכנסייה מן המדינה, יוגיין מנואל, משורר ואיש אשכולות, אריסטיד אסטרוק, רב ממ1צא פורטוגזי מתנגד בתוקף לתופעת ההתבוללות הנפוצה, זיול קארוואלו, "הזקן" שבחבורה ואדולף כרמייה, נשיאו הראשון של ארגון "כל ישראל חברים". מטרת הארגון הייתה לסייע לכל יהודי באשר הוא כל אימת שיקום

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

קל היה אז לשכוח את האמת היסודית הזאת : צפון אפריקה היא קודם כל ארץ מוסלמית. עשרים מיליון מוסלמים הם הרוב העצום באוכלוסיה זו, שגובשה על ידי מאות שנים של אמונה באלוהים, של קבלת מצוותיו של הקוראן, של כניעה לרצונו של הריבון השליט ושל נמיכות רוח אמיתית.

קיבוץ אנוש זה, השרוי בעצם התהוותו, נושא עמו גם את מחצית השנייה של מורשתנו, זו הברברי ערבית, שערכיה השליטים הם ערכים של אומץ לב וגאווה של אדם הנאמן לשבטו ולרגשי לבבו.

השפעת החינוך הצרפתי הכניסה לעולם קדומים זה כוח משיכה חדש, שחותר היה לשלבו במעגל הערכים המערביים. אולם שילוב זה חל בלי להתחשב הרבה בערכים המקוריים של האסלאם או של היהדות. המוסלמי והיהודי, ששקועים היו במאמץ הציביליזטורי שנתגלה לעיניהם, בנקל יכולים היו ללכת שבי אחר הפיתויים ולהינתק משורשיהם ומן הקשרים המשפחתיים שלהם, כדי שיֵקל עליהם לצאת לכיבוש העולם החדש שנפתח לפניהם.

את צרפת ייצג על אדמת אפריקה מיעוט של מתנחלים ופקידים, שידעו קודם כל להפרות את הארץ, שמצאוה שקועה בימי הביניים, כדרך שקודמיהם הפניקים מצאוה שרויה בתקופה הניאוליתית. המתנחלים הצרפתים הביאו לצפון אפריקה עולם שונה לגמרי מן החברה הפיאודלית העתיקה, שהתמידה בקיומה בתוך אנרכיה של שלטונות ריבוניים ותכופות אויבים זה לזה.

הם פתחו בשלטון חדש בחבל עולם זה, אשר מאז ימי קרת חדשת מעולם לא השכיל לשמור על האוטונומיה שלו.

בצפון אפריקה סימל הצרפתי בעת ובעונה אחת יבשת ותרבות, דת וטכניקה, וזו האחרונה הופעלה בכישרון  להתייאת ארץ, שהוזנחה משך מאות בשנים. בהגשמת מפעלה נתקלה טכניקה זו, לעתים קרובות, במצבים של מלחמה ושל שלום כאחד, בהתנגדותם של אדוני הארץ משכבר.

בחבל עולם רחב ידיים זה התחוללה, אפוא, מהפכה במשק החקלאי והחברתי ובצדה שינוי ערכים מעמיק. הגיעו הדברים לידי כך, שבני צפון אפריקה – שמעולם לא חשו צורך להתגבש כחטיבה לאומית לפני כן, אשר משך אלפיים ותשע מאות שנה נשאו את כיבושי קרת חדשת, רומי, הואנדלים, הביזנטים, הערבים, התורכים והספרדים – כה השתנו מקץ כמה עשרות שנים של כיבוד צרפתי עד שלא יכלו עוד שלאת את עוּלו והתקוממו עליו, תחילה בתוניסיה ובמרוקו ולבסוף באלג'יריה.

בקשי עורף שקדה צרפת לחשל קוטב משיכה חדש שהרחיב, פעמים עד לכאב, עולם מלא הנוטה להתקדש במים העומדים של המזרח. אוכלוסיות שלמות הוטלו לתוך הרפתקה  מסחררת, נטולה רומנטיקה אך עשויה בצלמה של המציאות האפריקאנית, שצבעיה קשים ועזים.

ניתנת האמת להיאמר, כי בשלב זה הייתה הסתגלותן של תרבויות האסלאם והיהדות שלמה כמעט. אנו היהודים היינו הראשונים שטולטלו במהפכה זו של הדפוסים המסורתיים. אלף ומאתיים שנה של שלטון מוסלמי וחוק מוסלמי דחקו אותנו לשפל המדרגה, בחברה שהעניקה לנו זכויות מוגבלות בלבד.

הטובים שבשליטי האסלאם לא עצרו כוח לפעול בניגוד לחקיקה התיאוקרטית  במהותה, שלא יכלה לתת לנו שוויון זכויות מלא. לפתע הופיעה צרפת בקריאה המהפכנית של חופש, שוויון ואחוה. קיראה זו עוררה אותנו מקפיאה ממושכת על השמרים והעמידתנו בבת ראש בפני נחשול של ערכים ועובדות, שציינו את ראשית הקץ לשעבודנו כמיעוט, עשוק וגזול לעתים קרובות, בתוך החברה המוסלמית.

סוף-סוף קם בנו רצון להיכנס לעולם החדש המתעורר סביבנו ולרכוש לנו בו מעמד של שוויון. לפני בואה של צרפת היינו מסוגרים בתחומי העיר המוסלמית, במשכנותיה העלובים ביותר. מן העיר המוסלמית אל הכרך המודרני נפתחה לפנינו דרך כבירה, בה התייצבו יותר ויותר כגורם שלישי, פעמים כמתווכים, על הרוב כסרח עודף בין הערבים לצרפתים.באלג'יריה, בתוניסיה ובמרוקו, למרות ההבדלים במעמדן המדיני, הייתה זהות בבעיות היסוד של ההתפתחות הסוציולוגית בקהילה היהודית.

בכל מקום הייתה נקודת המוצא זהה : דלותו השקטה של היהודי " היליד ,, מצוקתו שכמוה כמצוקת האוכלוסיות המוסלמיות, אשר לעתים קרובות נראתה לנו טראגית ואשר ממנה חשב להשתחרר הואיל והזמן הניעו לכך.

ואם בכל מקום הייתה נקודת מוצא אחת, בהבדלים קלים של גוון ודרגה, הרי גם המטרה אחת הייתה, ולמרות הסטיות התבטאה בכך, שסיגלנו לנו את המורכבות המופלגת של החיים המודרניים, שהיה עלינו להתרגל אליהם ולרכוש לנו אגב כך את שיטותיהם במהירות האפשרית, לעתים קרובות אף בטרם נבין את פשרן.

ההתפתחות המהירה להפליא במגרב הקיפה לא רק את היהודים בלבד אלא גם את כל האוכלוסייה המקומית. אך הואיל ובני מיעוט היינו, עתידה הייתה זו ליצור אצלנו היהודים, שבאו במגע אינטימי עם התרבות הצרפתית, עמדה נפשית הנבדלת עד מאוד מזו של המוסלמים.

לגבי המוני המוסלמים האלג'יריים הייתה צרפת מעצמת כיבוש, וכל כמה שעז היה רצונה של מצרת החברה המוסלמית להיפתח, פעלו בה בלמים נפשיים אדירי כוח שעיכבו את התקוממותה בדרך האמנציפציה, בלמים אלה לא היו קיימים אצל היהודים.

לגביהם הייתה צרפת מלכתחילה ארץ החופש, השוויון והאחווה, הארץ שחוללה את מהפכת 1789, ששחררה את היהודים והעניקה להם זכויות עד שעשתה אותם אזרחים חופשיים ושווים לנוצרים. החל משנת 1830, מועד כיבושה של אלג'יריה בידי הצרפתים, ראו היהודים בנוכחותה של צרפת את הישועה.

כמעט בלי צל של רתיעה התמכרו להשפעות החדשות ופנו ללכת בגוף ובנפש בכל אשר תולכנה אותם. דווקא משום שחשו רתיעה כלפי עבר שגזר עליהם סבל ומצוקה ניצבו במשנה התלהבות לימין המציאות החדשה. 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-סוד הפמוט – בתיה כרמי צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית

סוד הפמוט – בתיה כרמי

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים

את זהותם היהודית

תמונת שער הספר :

אישה, מצאצאי האנוסים בבלמונטה, מראה לרב מנחם הכהן,

את הכוך המוסתר, בו היא מדליקה את נרות השבת, עם שמן זית

בלמונטה, פורטוגל, 1983

 

עיינתי בחומר שליקטה בתיה כרמי על צאצאי האנוסים בספרד ופורטוגל ומצאתיו מעניין. עבודת השדה שנעשתה על ידי בתיה כרמי היא חיונית להבנת מצבם של צאצאי האנוסים. לקראת ציון 500 שנה לגירוש יהודי ספרד, אני שמח שעיתונאית פורייה כבתיה כרמי, עם גישה חמה וסקרנות, נכונה להשקיע במסירות, כדי להציג לציבור הישראלי, פרק מרתק בהיסטוריה של יהדות ספרד.

בברכה

פרופ׳ יום טוב עסיס

החוג להיסטוריה של עם ישראל האוניברסיטה העברית בירושלים

נאה עשתה העיתונאית בתיה כרמי שליקטה חומר על אנוסי ספרד ופורטוגל. שנה זו שאנו נמצאים בה עתה, ראויה לספר זה, שכן לא רק שאנו מציינים חמש מאות שנה לגירוש ספרד, אלא שזוהי אף שנה של קיבוץ גלויות וקירוב נידחים ממקומות רחוקים אשר לא שיערום אבותינו.

עיינתי בטיוטת העבודה של בתיה כרמי ומעיד אני כי יש בה סיפורים מעניינים מאוד, עד כדי כך שגם מי שמצוי בפרקי היסטוריה אלו, ימצא בהם חידוש ועניין רב

אין זו מסה היסטורית, אלא סיפור מרתק על אחת מההשתקפויות הטראגיות של ההיסטוריה הישראלית בעת החדשה.

אני ממליץ שכל תלמיד וכל מי שהוא בר אוריין, יקרא בספר זה.

בברכה

דר׳ שלמה מנהל חטיבה עליונה, אמי״ת כפר בתיה

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון…המשך

אכן זכה רבנו לא רק לעסוק בספר אור יקר לרמ"ק, ואף לעשות קיצור ממנו ( ספר " זהרי חמה " ). אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים : " יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן הרב חיים ויטאל מ' שמואל ועליהם י ש לסמוך.

אך אין בשערים הנזכרים מהדורה בתרא, כי הרב חיים ויטאל מיווה לגונזה בקברו. טרבנן קדישי אשר ברור על ידי ייחודם הוציאוהו מקברו על ידי ש" ח".

וביתר בירור בערך ספר עמק המלך : " וכבר כתבנו כמה פעמים שמז"א מהר"א אזולאי ומהר"י מצח ז"ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב רבי ליים ויטאל ז"ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שציווה הוא ז"ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור.

כמו כן כותב רבנו על כתבי מהר"ר סולימאן אוחנה, מגורי האר"י ז"ל, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבנו בשמו בספר " בעלי ברית אברם ".

בקבלה מעשית לא עסק רבנו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, משעה ידיו, והדפיסה החיד"א בספרו " יוסף בסדר " סימן ו' כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזה מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדומה.

מתורתו של רבנו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורם ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו בתורת הקבלה. על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממראכש. בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הרב דוד אזולאי והרב אהרן אזולאי וברה אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו.

אלו הם חיבוריו.

1 – קירית ארבע – ביאור על הזוהר. לו מקרא רבנו " חיבורי הגדול ". נקרא כך כיוון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה אנשי מידות : האר"י הקדוש ז"ל זלה"ה כבוד הרב רבי חיים ויטאל נר"ו, כבוד הרב אברהם גלנטי זלה"ה, כבוד הרב משה קורדובירו זלה"ה, שפירושיהם קובצו בספר זה. וכן נקרא על שם המקום הקדוש, בו קבורים ארבעה זוגות " שזכותם היא שעמדה לי ושם חיברתיו ת"ל.

הספר חולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם הוא סםר בפני עצמו : אור הלבנה, אור החמה, ואור הגנוז, וכפי שיפורט להלן. כתיבתו נסתיימה בשנת קהל גדול ישבו הנה לפ"ק = שע"ח. 1618.

אור הלבנה, תיקון הטעויות וחילוף הנוסחאות שנפלו בספר הזוהר. וטעם שמו, כי הוא המאור הקטן המאיר לאדם ההולך האישון חושך הטעויות. ואל יחשוב אדם שיש בספר זה שום הגהה מסברא חס ושלום, אל מספרי כתבי ידי המדויקים. וכמו שהגדירו החידא : " הגהות על ספא הזוהר מהרש"ל לש"ס.

אור החמה להבין לשונות הזוהר הבלתי עמוקים ונהנים ממנו כל העם, להבדיל מהחלק השלילי – אור הגנוז.

אחר כתיבת הספר, שנת שע"ח, התפלל המחבר : " וה' יעזור לי לגמור את המצווה לצרף עמהם קיצור מביאור החכם השלם האלוקי כבור הרב גלנטי זלה"ה. ואמנם זכה לעשות קיצור לספר  " ירח יקר " מהרא"ג, ארבע שנים לאחר מכן, וקראו " זהרי חמה ", וכך כתב בהקדמתו : " קראתי בשם הקיצור הזה ספר זהרי חמה, להיות שהוא חלק מספרי הגדול ספר אור החמה והוא חלק מהכל.

אך לא אסתייעא מילתא, ו " זהרי חמה " לא צורף לכתב היד של " אור החמה " אלא נדפס בפני עצמו, לראשונה בונציה שנת הת"י, על ספר בראשית בלבד. ושנית במונקאטש תרמ"א, בעיוד ש " אור החמה נדפס בירושלים, תרל"ו.

רק מאוחר יותר הגיעה גאולתו, על ידי האדמו"ר משינאווה, הגאון רבי יחזקאל שרגא הלברשטאס, שגם מצא את ז"ח ספר שמות, ולעשות רצון צדיק הדפיסם יחדיו, בפרעמישלא, בשנת ו " אור החמה עם שהרי חמה לפ"ק – תרנ"ו.

ד"צ מהדורה זו, ב"ב תשל"ג, הוא הנפוץ כיום. כשהרמז בפירושו לזוהר מזכיר את ספר " קירית ארבע " כוונתו לספר אור החמה.

החלק העוסק בפירוש דברי הזוהר הקדוש בפרשת " ואתה תחזה ", המדבר בחכמת הפרצוף. יצא לאור בנפרד תחת השם " מחזה אברהם " תחילת בשנת תר"מ, כחוברת נפרדת ואחר כך במהגורות נוספות, לאחרונה ירושלים תשל"ד ד"צ מהדורת ירושלים.

" אור הגנוז " הוא מיוחד וגנוז ליחידי סגולה הנכנסים בפרדס, שלאו כל מוחא סביל דל. כנראה שחובר על פי כתבי הרב חייפ ויטאל שהיו בידי רבנו.

ספר זה לא זכה להגיע לדפוס. וכבר החיד"א כותב : " כל הספרים הנזכרים הנם בידי כתב ידי חוץ מאור הגנוז שנגנז ", ומעתה ניתן לומר טעם נוסף לשמו – שנקר על שם סופו.

2 – " חסד לאברהם " דרושים והקדמות בחכמת הקבלה, מיוסדים על פי כתב יד וספרי הרמ"ק וגורי האר"י ז"ל. בכמה כתבי יד באה בסוף הספר חתימה זו : " והייתה שהלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד', כ"ה יום לחודש אלול המרוצה, שנת ויתן לך האלהים מטל השמים לפ"ק. פה עזתה אשר ליהודה תוב"ב – שע"ט.

ספר זה הוא הידוע והנפוץ בכתבי רבנו, הוא הועתק כמה פעמים על ידי סופרים שונים עד שהדפיסוהו באמסטרדם בשנת תמ"ה. כבר החיד"א התריע על כך שמהדורה זו מלאה שיבושים וטעויות. אמנם, באותה שנה נדפס הספר בזולצבאך, על פי כתב יד מדויק, ובו הכל מתוקן. וכנראה לא ראהו, החיד"א.

3 – " בעלי ברית אברם " ביאורים על בתנ"ך בדרך הקבלה. נכללו בו, מלבד חידושי המחבר, פירושים כבוד הרב חיים ויטאל, מ"ש בשם האר"י ז"ל הנוגע אל הפשט, ומהחסיד האלהי כבוד הרב סולימאן וחנא זלה"ה, מגורי האר"י ז"ל.

נכתב בעזה. בשנת כי בשמחה – ש"פ. כתיבתו החלה בראש חודש חשון ונסתיימה בראש חודש טבת. הספר עבר מאב לבנו, מרבנו עד החיד"א, וכל אחד הוסיף נופך משלו. המעתיק שילב את ההגהות  בגוף החיבור. הספר נדפס לראשונה בצפת בשנת " זה השער לה' " – תרכ"ב, ומאז בכמה מהדורות נוספות.

4 – " מעשה חושב " קיצור כוונת המצוות מהאר"י ז"ל. מליקוטי הגדול בדורו כבוד הרב חיים ויטאל. רבנו מזכירו גם בסוף ספרו ברכת אברהם. כתב יד אוטוגרף על ספר זה נמצא בפריה הלאומית בירושלים ומספרו 8-5493.

וזה לשון רבי אברהם הלוי אב בית דין במצרים וגלילותיה, בספרו " גנת ורדים ". ואזיאו לי ספרא דאדם קדמאה, מגילת סתרים מעולפת ספירים, הכינה גם חקרה נאזר בגבורה החכם השלם כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל, ספר מעשה חושב, שכלל בדברים קצרים עניינים גדולים וארוכים. ספר ספיר גזרתו, מחבר ומאסף נובלות חכמה של מעלה, ופה מפיק מרגליות ותוצאות חיים…..

מתוך הגהותיו של החיד"א עולה שנהג להכין עצמו למצוות המועדים מתוך " מעשה חושב ". מהן גם עולה שיש תועלת לא רק מלימוד עמוק אלא גם מקריאה בו, שכן כשמחמת מחלה או טרדות אחרות לא היה יכול ללמדו בעיון – היה קורא ממנו את הפרק השייך לאותו חג. הוא גם רכש העתקה של החיבור, נוסף על העותק המקורי, שהיה בידיו.

5 – " כנף רננים " קיצור כוונת התפילות מהאר"י ז"ל, כולל, כנפי שחר – לתפילת שחרית, כנפי יונה – מנחה וערבית, כנפי רוח – תפילות שבת וימים טובים.

חיבור זה לא הגיע לדפוס, אבל הועתק כמה פעמים כנראה לא תמיד בצורה מדויקת, שכן בספר יד אהרן לכבוד למהר"א אחפנדרי כתב שבתפילת " עלינו לשבח " יש לומר ועל כן נקוה, בואו : וכן ראיתי בספר כנף רננים לכבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה שכתב כן.

וכתב עליו החיד"א ב " ברכי יוסף " וישנו בידי מכתיבת הקדוש הרב מ"ז זלה"ה, ולא ראיתי זה שכתב בשמו לומר ועל כן נקוה.

במקובל רבי אבקהם חזקוניט, בספרו " זאת חוקת התורה ", מזכיר ספר כנף רננים ותמה שחס רממנו כמה עניינים, ולא ראה ספר מעשה חושב, שהוא חלק ב' ממנו.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

דברי הימים.

אתחיל לכתוב ספר דברי הימים ונקרא אלתווארך ( התאריכים ) לקטתי מכתיבות הרבנים הקדמונים נוחי נפש, הלא המה הרב המופלא נודע בשערים שמו מורנו ורבנו עטרת ראשינו נר ישראל עמוד הימני פטיש נחזק הדיין המצוין כבוד מורנו ורבנו שמואל אבן דנאן זצוקלה"ה, ומכתיבות מר אביו הרב המופלא נר ישראל סבא דמשפטים הדיין המצויין כבוד מורנו ורבנו סעדיה אבו דנאן זצוקלה"ה.

ומכתיבות אדוני זקיני הרב המופלא גאון עוזינו הדיין המצויים כבוד מורנו ורבנו סעדיה זצוקלה"ה, וחמכתיבות הרב המופלא הדיין המצויין כבוד מורנו ורבנו שאול סירירו זצוק"ל.

פאס וחכמיה

אמרו רבותינו ז"ל עלינו לשבח את רבי חנינא בן דוסא וסיעתו שכתבו לנו להיות מחבבין ישראל את הצרות, ולהעלות על ספר את הנסים שעשה לנו ה, אלהינו.

אמר שאול בן לא"א דוד סירירו אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה כל אזנים. ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלשה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות משנת תס"ד – 1604 – עד שנת תס"ו – 1606.

ספו ותמו יושבי פאס יע"א ברעב מראש חודש תמוז עד ראש חודש כסליו של שנת שס"ו הנה מתו מרעב קרוב לשמונה מאות. בני פיס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים.

ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו את דתם. והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא היושב בעיר ימות ברעב והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב איש את רעהו חיים בלעו וידל ישראל עד מאד כי עוונותינו הטו אלה כי רפו ידי עוסקי התורה אין דורש ואין מבקש. 

אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו בכפלי כפלים, ולא די לנו הצער שאנו בו כי נתווספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מוות מחיים. וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר סכין על צווארו ושחט את עצמו. וראינו משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת מוות לבניהם.

דבק לשון יונק עוללים שאלו לחם. אין לך יום שלא ימותו בו עשרה או עשרים ברעב. והתענינו יום שבת קודש שני ימים לכסלו שנת שס"ו ולא נענינו, ה' יאיר אפילת עמו ישראל. 

בעשרים לאדר ב' שנה הנזכרת, על ההרים אשא קינה.

 על פיס העדינה.

 הייתה למשל ולשנינה.

 נתחזק הרעב מרובע קב קמח שווה י"ט אוקיות ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.

 הרכים והענוגים. יחד אומללו זקנים ובחורים בחוצות מושלכים.

 מה אעידך מא אדמה לך פיס המהוללה ועתה היא מחוללה.

איכה הייתה למנה. מעי מעי אוחילה, ואבכה ואיללה, קירות לבי הומה לי על שבר בת עמי.

נקרא כי שודדה עיר המהוללה והעדינה. על זאת תאבל הארץ כי צרה כמכבירה מחרון אף ה'.

הצרי אין בגלעד ומדוע לא עלתה ארוכה בת עמי.

כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים עשירים נפוחים כנאד לכל עובר ושב אין מרחם ואין משיב נפש.

ראש חודש אדר ב' עלה אל האלהים איש חסיד וקדוש כבוד הרב יעקב בן עטר ז"ל. גם הוא בעוונותינו הרבים מת ממזי רעב אוי לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו, כסדום היינו בחרון אף ה' נחמת זקן ועולל כנהמת ים.

הלילי שער זעקי עיר כי שבת ששון מעיר פיס ובמקום אשרי העם. איכה יועם. הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי. אוי לעיניים שכך ראו. ויהיו המתים ברעב קרוב שלושת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם. ותשאר עיר פיס שדודה וגלמודה.

אמר הכותב שמואל ס,ט בן לא"א  – לאדוני אבי – החכם החשוב הדיין המצוין כבוד מורנו הרב שאול אבן דנאן זצוק"ל חם לבי בקרבי בהגיגי דברי פי החכם ז"ל את אשר כתב שאירע להם בימים ההם ובעת ההיא מהתלאות והצרות, את דברי הבצורת. בערה בי אש הרעב והמהומות אשר קרה אותנו בזמנינו זה.

היום הזה ה"י בטבת משנת התפ"ד – 1724 ליצירה ומשנת התפ"א – 1721

ואנו בצער הגשמים זה שלש שנים והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו בהם גשמים כי אם מעט מזער בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה.

והאליאלי של כל שנה ושנה לא ירדו בהם כלל ועיקר עד שיבשו האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים. והחיטה הולכת ומוספת בכל שנה. ובשנה שעברה היא התפ"ג – 1723 – ליצירה בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שווה החיטה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא – מידה מיוחדת לתבואה – ב"ם ד"ת ללמו"ד. מוד – מידה מיוחדת לתבואה קטנה יותר מהספחא

ובכל שנה ושנה הייינו מתינים ב' וה' שלש של שלש, שלש ועד עצירה גדולה לא הגענו. אבל בשנת התפ"ג ליצירה הנזכרת עשו במכנאס ובסאלי ובצפרו יע"א עצירה גדולה והוציאו ספר תורה ולא נענו ביום התענית עצמו אלא לאחר מכן.

וירדו גשמי ברכה ורצון סוף אדר ב' ג' ימים מראש חודש ניסן עד ערב פסח וירדו השערים והייתה החיטה שווה עד ששים אוקיות לספחא. ותכף ומיד חזר ומוסיף ועולה עד היום בעוונותינו הרבים יום עשרה בטבת הנזכר משנה הנזכרת היא שווה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לספחא השם יתברך יאמר לצרותינו די ויאיר אפילתינו אמן כן יהי רצון.

 ואם באתי לספר התלאות והצרות והצרורות אשר עברו עלינו בפאס ולכותבם ולבארם יכלה הזמן והמה לא יכלו. הגם שיהיו כל הרקיעים גוילים וכל הימים דיו והאגמים קולמוסים לא יכילם סופר להעלותם על ספר. מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה.

ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי, חללי פאס המלאה והמהוללה והעדינה. הייתה למשל ולשנינה. ולמי אבכה ואכף אל כף אכה איכה הייתה לזונה. קריה נאמנה. מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם וקוראים גמרות כסדרן והתוספות כהלכתן.

פרק ב : חילולם של ספרי תורה והרס בתי תפילה.

פרק ב : חילולם של ספרי תורה והרס בתי תפילה.

מקורות עבריים ולועזיים עד הזמן החדש מספרים על פגיעות בחיי הדת של היהודית בעקבות פרעות על ידי המונים, או ביוזמתם של מושלים מקומיים, שלעתים אושרו גל על ידי הסולטאן. על היהודים היה להוכיח שבית הכנסת קדום, או לפחות יסודותיו.

יש השערה שהסיבה להיתר בתי הכנסת והכנסיות הקיימות יישארו על תילם היא, כי במשך הזמן יקבלו היהודים והנוצרים את האסלאם. חל איסור על כך שבניין של יהודים ובכללם בתי כנסת יהיו גבוהים מבתי המוסלמים.

איסור זה הושפע מחוק דומה מימי שלטון הביזנטים שהתקבל ב-31 בינואר 429. בתי כנסת שנחשבו חדשים, כלומר שנבנו לאחר הופעת האסלאם נסגרו, חוללו, נבזזו או נהרסו, ואחרים הפכו למסגדים. ספרי תורה חוללו או נשרפו, נאסרה תקיעת שופר בראש השנה ובעת הלוויה, ונאסר על הרמת קול בתפילה.

כמו כן יש עדויות של שריפתם של בתי כנסת בעת התפשטותם של המוסלמים, וגם בדורות הבאים במרוקו ובמקומות אחרים. בפועל נבנו או תוקנו בתי כנסת במרוקו והממשל העלים עין, או הסתפק בתשלום רשמי או בלתי רשמי.

במאה ה-15 היו ויכוחים בין תיאולוגים מוסלמים בקשר לבית כנסת בעיר תואת – TOUAT  . המופתי של פאס נתן חוות דעת כי אין להרוס בתי כמסת שנבנו לפני הופעת האסלאם. הוא ציטט את האימאם מליכּ בן עבאס מייד שושלת המלאלכּית, נפטר בשנת  798, כי אין לבנות בתי כנסת חדשים אלא אם ניתנה רשות לכך.

אלתנאסי, תיאולוג מוסלמי טען כי עובדה שיש בתי כנסת בארצות האסלאם, אינה מצדיקה שיהיה בית כנסת בעיר תואת. העולמא אסרו על בניית בתי כנסת, וחייבו הריסתם של אלה שכבר קיימים. בתי כנסת היו פתוחים גם למוסלמים. 

קאדי בשם אבן זכריה יחיא בן עבד אללאה בן אבי אלברכאת באותה תקופה, טען שהאסלאם הבטיח לנהוג בצדק עם בני החסות. השריעה הבטיחה לשמור על כנסיות ובתי כנסת שיסודם בתקופה הטרום מוסלמית, והריסת בתי כנסת היא עוול. הוא אפילו התיר לבנות בתי כנסת חדשים, שמידה והיהודים נאמנים ל " תנאי עומר "

לפי מלומד מוסלמי בשם Al Maghili בן המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 שהגיע לפאס, נפטר בשנת 1503 או 1505, הסתמך על מלומדים מוסלמים שקדמו לו, פקד הכליף עומר, נפטר בשנת 634 עד 644, להרוס את כל בתי הכנסת שנבנו מאז תחילת האסלאם, ואסר על בניית חדשים.

הוא הזהיר מפני מכירת קרקע ליהודים, שמטרתה לבנות עליה בית כנסת. הזעם על של ההמונים הופנה נגד בתי תפילה של היהודים והם נדרשו להרוס את בית הכנסת ב –Tamentit '   –ואף הייתה תביעה להרוג יהודים. טאמנטית – עיר באלג'יריה.

בתי כנסת בפאס נהרסו פעמים רבות בימי הביניים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתקופת גאוני בבל ובהתכתבות אתם.

ימי הביניים – הַתְּקוּפָה בְּתוֹלְדוֹת הָעַמִּים בְּקֵרוּב לְמִן שְׁנַת 476 לַסְּפִירָה (מַפֶּלֶת רוֹמָא) וְעַד סוֹף הַמֵּאָה הַ-15 (גִּלּוּי אָמֵרִיקָה).

L.Addison 1632 – 1703, כומר צבאי בטנג'יר כתב על איסור מטעם המלכות לבנות בתי כנסת חדשים. וכך כתב גם Simon Ockley 1678 – 1720 ששהה בדרום מרוקו בהיותו שבוי, ולאחר ששוחרר כתב חיבור ובין השאר הזכיר את היהודים במרוקו.

אחת הדרכים להתגבר על האיסור היה להקים בתי כנסת בבעלות פרטית בתוך בתי היהודים, כי על כך לא חל איסור. J.Richardson 1806 – 1851, כתב כי בתי כנסת במרוקו הם פרטיים. יהודים ידעו איך לעקוף את האיסור, ובמהלך הדורות נבנו בתי כנסת רבים.

הריסת בתי כנסת.

אחד מביטויי הזעם של ההמונים נגד בני החסות היהודיים הייתה הריסת בתי כנסת. בשנת 1492 נהרסו בתי כנסת בערים פאס, תיטואן ןתואת ו – Tamantit. באותה תקופה היו רדיפות בדרומה של מרוקו.

בקינה אנונימית במחזור מנהג פאס בה מתוארות גזרות במאה ה-15 מופיעות השורות הבאות המתייחסות לרדיפות אלה :

חלק מהקינה מופיע בספרו של הירשברג חלק א', עמוד 296 – 297. להלן מה שכתוב בספר של הנ"ל :

ייתכן שזכר המאורעות ההם נשתקע בקינתו של פייטן אלמוני, שפירסמה ח. שירמן. עיקרה של הקינה מוקדש לכיבוש ווהראן בידי הספרדים בשנת 1509, ועליו נעמוד להלן. אולם כרגיל מתחיל המקונן בצרות שקדמו. לאחר הזכרת גזירות קנ"א בא הקטע :

ועתה בימי אני גבר                          ראה עני בשבט עברה

קמו על עדתי צוררים                       זרע אדום ובני קטורה

תחילה אנשי המערב                        בעלי חציצה ומרה

הרגו יחד איש ואישה                       וחיללו ספרי תורה

וחיפשו את מצפוניהם                      ומלאו כרשם מעדני

עוד מקרוב קם עלי                          צורר נודע ממגלה

הרג בתי גוררין ותאוותי                   וחילל בית נורא עלילה

ואחריו בדרעה קם אויב                   והרס כל בית התפלה

וגם שמו עליהם חוקים                     רעים וקשים בלי חמלה

לאחר חרוזים אלה בא תיאור החורבן בספרד ובפורטוגל, והקינה מסיימת בכיבוש ווהראן. לכאורה המסגרת ההיסטורית של מוקדם ומאוחר ברורה, ולפיה יש להניח כי במעשיהם של אנשי המערב התכוון הפייטן למאורעות פאס וערים אחרות בסוף שלטון בני מרין. עד כאן מספרו של הירשברג. 

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מי שביקש את הרב וחיפש אותו ידע לבטח, כי ימצא אותו בין העניים. שם הירבה לשבת, לשוחח איתם כשווה אל שווים ולבקש מעשירים סרבנים צדקה עבורם. הוא נהג להטיף להם מוסר על כך שהם מעלימים עין ממגיניהם, שכן זכות מצוות הצדקה מגינה ושומרת עליהם. ״הכסף הגיע אליכם בפיקדון וכעירבון, ואתם רק ממונים על חלוקתו״, נזף בהם.

נכבדי העיר לא ראו בעין יפה את ישיבתו בין דלת העם, והוא הסביר להם: ״יש פגם מסויים בראייה שלכם. אינכם רואים כי אני יושב במקום קדושה ושכינה? אין לכם מושג כמה אושר והנאה נגרמים למסכנים הללו כשאני יושב ביניהם ומדבר על ליבם. ׳ה׳ מלך גאות לבש׳; אנחנו עפר ואפר, גדול או קטון. אנשים הנראים לנו כגדולים ומורמים מעם בעולם הזה, הם בעצם קטנים. הגדול האמיתי בעולם האמת מתגלה בעולם הזה כאיש קטן״.

מידת הענווה ורוח הקודש

בסוף ימיו איבד הרב את מאור עיניו. עם זאת, היתה לו אבחנה דקה וראייה שמעבר לחושים, והוא הרגיש וידע מה מתרחש סביבו, מי ניצב לידו ומי בדרך אליו. אלה שהגיעו אליו לעצה או ברכה הופתעו לקבל ממנו אבחנה דקה על מצבם הבריאותי או הכלכלי, ואין פלא איפוא שבימים שבהם היה סגי נהור כינו אותו גדולי הדור בתואר ״הנביא״.

ארבע שנים לאחר שעקר לקזבלנקה החזיר הרב את נשמתו לבוראה. ימים ספורים לפני כן, בשעת בוקר מוקדמת, ניעורו בני הבית לקול חבטה. הם מיהרו ומצאו כי הרב חיים פינטו, עטור תפילין ומעוטף בטלית, שעמד בתפילת שחרית, התמוטט ושכב על הרצפה. הם מיהרו להשכיבו על המיטה, ולאחר שלושה ימים יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה, בט׳׳ו חשוון. בנו, הרב משה אהרון, מיהר להלווייה מביתו במוגאדור, שבה שהה בעיצומה של תקופת ההסגר שלו, ובתום ימי השבעה שב להסתגר בבית. הרב חיים פינטו זצ״ל נטמן בעיר קזבלנקה

אחד היכול לספר היום על יום פטירת הצדיק הוא רבי יהודה ערמא: ״למדתי אז בישיבה. כשהגיעה הבשורה המרה על הסתלקותו של הרב חיים פינטו זצ״ל הופסק הלימוד וכל התלמידים רוכזו ויצאו יחד עם הרבנים להשתתף בהלווייה. בעיר קזבלנקה, מבלי שאיש הורה לעשות זאת, סגרו בעלי העסקים את חנויותיהם – ולא רק יהודים. רבים מהישמעלים, שהעריכו וכיבדו את הרב זצי׳ל, ראו חובה לעצמם להפסיק את מסחרם ולהשתתף בהלווייה. קהל עצום ורב גמל עם הרב זצ״ל חסד של אמת וליווהו מביתו ועד לבית העלמין הישן״.

Ygal Bin-Nun- יגאל בן-נון-La question de l’émigration et l’octroi des passeports


La question de l’émigration et l’octroi des passeports

Le problème de l’émigration juive, formulée plus diplomatiquement comme le droit à la liberté de circulation, inquiétait les dirigeants de la communauté à cause des obstacles dressés par les autorités pour obtenir des passeports. Les Musulmans n’avaient aucun problème à les recevoir, tandis que les Juifs devaient subir des enquêtes et attendre plusieurs mois avant de recevoir, trop souvent, une réponse négative. La question des passeports demeura énigmatique aux yeux des dirigeants de la communauté. Fallait-il croire à la sincérité des autorités promettant de délivrer des passeports à toute personne désirant se rendre à l’étranger ? Fallait-il croire que ces promesses n’étaient plutôt enfreintes que par des fonctionnaires locaux, passant outre aux instructions de leurs supérieurs ? Fallait-il plutôt se méfier des promesses qu’on n’avait pas l’intention de tenir et qui ne cherchaient qu’à apaiser les mécontentements ? Avec le temps, une procédure fut mise en place par les fonctionnaires. Après un premier entretien, ils demandaient aux solliciteurs de passeports de revenir au bout

d’un certain temps pour confirmer leur décision de quitter le pays. Les enquêtes

embarrassantes sur le but du voyage et sa destination finale et la crainte d’éventuelles

sanctions découragea la masse juive d’oser même entamer une procédure de demande de passeport. Plusieurs l’abandonnaient en cour de route. Ceux qui persistaient virent souvent leur demande rejetée. Ceux qui l’obtenaient étaient en général des étudiants ou des personnes aisées qui devaient se rendre à l’étranger dans le cadre de leurs affaires et qui en plus devaient proposer des pots-de-vin pour écourter le processus. Lorsque les fonctionnaires

18. J. Derogy et H. Carmel, Le siècle d’Israël 1895-1995, Les secrets d’une épopée, Fayard, Paris 1994

soupçonnaient le demandeur de vouloir émigrer en Israël, ils ne délivraient de passeports qu’à une partie de la famille, les autres membres tenant lieu d’otages.

Même les milieux libéraux marocains s’opposèrent à l’idée d’une émigration juive. Ils

souhaitaient afficher devant l’opinion publique mondiale le visage d’un Maroc moderne soucieux d’accorder l’égalité des droits à tous ses citoyens sans distinction de religion. Les jeunes dirigeants du pays craignaient aussi que le départ des Juifs n’affaiblisse l’économie du pays qui cherchait à la consolider après le départ des Français. D’autre part, les milieux panarabes de l’aile conservatrice de l’Istiqlal craignaient que des Juifs marocains aisés aillent renforcer les forces sionistes en Israël contre la nation arabe. Contrairement à la position des représentants du palais, les dirigeants de l’Istiqlal et leurs journaux Attahrir et Avant-garde exigèrent la fermeture du camp de transit pour les immigrants Qadimah, installé par l’Agence juive près d’Aljadida (Mazagan). Pourtant, même le dirigeant traditionnel de l’Istiqlal, Allal Alfassi, déclara à plusieurs reprises que conformément aux principes de liberté et de démocratie qui lui étaient chers, il ne s’opposait pas au droit des Juifs de quitter le Maroc. En février 1956, le journal du Parti Démocratique pour l’Indépendance (PDI), présidé par Mohammed Hassan el Ouazzani, publia un éditorial dans lequel il s’adressa aux Juifs leur demandant de surmonter leurs difficultés provisoires et de renoncer à leur intention de quitter le pays. Il souligna que les organisateurs de l’émigration juive devaient être considérés comme des ennemis du Maroc et de la nation tout entière19. Dans un autre article, le journal précisa : « Nous ne pouvons pas supporter que les sionistes impérialistes enrôlent les Juifs marocains, qui sont des citoyens à part entière de notre pays, pour les transformer en colons sur une terre arabe appartenant aux Palestiniens. Ne soyons pas complices de cette injustice.

Le ministre de l’Intérieur doit, par conséquent, prendre immédiatement les mesures nécessaires et ne plus accorder de passeports collectifs aux Juifs qui veulent se rendre en Israël » 

Lorsque Alfassi rentra au Maroc, en août 1956, l’organe de l’Istiqlal Al ‘alam publia un article écrit par le dirigeant en exil, qui cherchait à reprendre une place au sein de la direction de l’État, après une longue absence. Il couvrit de louanges le roi pour avoir empêché l’émigration des Juifs en Palestine arabe, asservie par l’impérialisme sioniste, et pour avoir dissous l’organisme Qadimah qui s’en occupait à l’époque du Protectorat. Alfassi définit ainsi l’identité des émigrants : « Nous savons que ces émigrants ne font pas partie des pauvres, mais des classes moyennes qui emportent de l’argent qu’ils ont reçu en vendant leurs biens. Ce qui signifie que nous offrons à Israël des centaines de sionistes riches et en bonne santé pour habiter une terre arabe et pour faire la guerre à nos frères arabes21 : notre indulgence a des limites ! Les droits dont bénéficient nos frères juifs leur imposent l’obligation de loyauté envers leur patrie et à ses habitants. La propagande sioniste induit les Juifs en erreur et tente de nous tromper. Nous demandons au ministre de l’Intérieur de mettre fin à cette situation honteuse qui touche le point le plus sensible du Maroc, de ne pas délivrer

de passeports collectifs et de ne pas laisser partir ceux qui veulent émigrer en Israël. En dépit de ses attaques contre les sionistes et Israël, Alfassi appelait les Juifs « nos frères » mais ne leur accordait des droits qu’à condition qu’ils soient loyaux envers l’état. En outre, bien que le dirigeant de l’aile gauche de l’Istiqlal, Mehdi Ben Barka, se soit illustré par son rapport positif aux Juifs, il n’hésita pas à qualifier ceux qui quittaient le Maroc de traîtres. En novembre 1957, Ben Barka, en tant que président de l’assemblée nationale consultative, mit en garde les Juifs, les prévenant que l’émigration risquait d’inciter des Musulmans à commettre des actes antisémites contre ceux de leur coreligionnaires qui resteraient au Maroc, et que ces émigrants en porteraient la responsabilité. 

La position du palais envers l’émigration, nous est fournie par le compte rendu des entretiens de Wolfgang Bertholz de Berne avec Ahmed Alaoui, directeur du service de presse du palais, en juillet 195824. Alaoui n’hésita pas à reconnaitre que les autorités dressaient des difficultés contre l’émigration et que les fonctionnaires retardaient l’octroi du passeport pour donner au Juif le temps de réfléchir. « Nous le prévenons sur ce qui l’attend en Israël et nous l’informons sur les Juifs qui veulent retourner au Maroc après leur déception de l’expérience israélienne. Nous l’informons aussi sur les nombreux Juifs qui attendent leur retour au Maroc dans les camps de transit de Marseille […]25 La décision finale de permettre à un Juif de quitter le Maroc ou pas est de notre ressort, bien entendu. Si son émigration est contraire aux intérêts du Maroc, si par exemple ce Juif est indispensable au pays du point de vue économique […] nous n’autorisons pas son départ ». À la question de Bertholz de savoir si un Juif était décidé malgré tout à partir en Israël, Alaoui répondit : « qu’il aille au Diable ! 

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

 

 

 59 – לא מן מלתו, לא מן חבתו, ולא מן אל־הג׳אלא די ג׳אבתו.

(אינני רוצה) לא מדתו, לא מאהבתו, ולא מהאלמנה שהביאה אותו.

60 – אלי מא וולדו, מאיחן עליה.

מי שלא ילד אותו, לא ירחם עליו.

 

61 – אלי מא תג׳באד מן אל־וואלדא, מא עליה כּבדא

 אם לא יצא מחלציו, לא ירחם עליו.

62 לוכאן אום אוחדא דאקת אל־כּבדא, כּאן יסמיווהא חמקא.

אילו רק אם אחת טעמה אהבת בנים, היו חושבים אותה למשוגעת.

 

אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחרי השכל. (מורה נבוכים ג׳ מחי) בל מי

שבעצמו לא אהב יקשה לו להבין לרוחו של האוהב. (פלאטוס ״החייל המתרברב״)

הספרייה הפרטית של אלי פילו-דון יצחק אברבנאל- בנציון נתניהו מדינאי והוגה דעות

דון יצחק אברבנאל- בנציון נתניהו

מדינאי והוגה דעות

הוצאת שוקן – ירושלים ותל אביב – 2005

דון יצחק אברבנאל היה הדמות הבולטת ביותר בין היהודים בשלהי ימי הביניים. נוסף על פרסומו הגדול כחצרן, דיפלומט ואיש כספים של מלכים וגדולי האצולה, היה אברבנאל ידוע כמלומד אנציקלופדי, כהוגה דעות מקורי, כפרשן מלא עניין של התנ"ך וכסופר מזהיר. הצירוף של כישרונות שונים ברמה גבוהה כל כך באדם אחד הוא תופעה נדירה בכל תקופה ובכל קיבוץ אנושי. לא פחות נדירה הייתה בין היהודים במאה ה-15. לאמיתו של דבר, נפגשו באברנאל שתי שושלות ארוכות של מסורות, שציינו את חיי היהודים בימי הביניים, זו של המדינאות היהודית, מצד אחד, וזו של הפילוסופיה היהודית, מצד שני

כנציגן של שתי מסורות גדולות אלו, וכדוברה הגדול האחרון של יהדות ימי הביניים, אברבנאל הוא נושא של התעניינות רב צדדית , אבל בייחוד הוא מעורר את סקרנותם של חוקרי ההיסטוריה, שכן היה האיש גם מיסטיקן וחוזה עתידות בעל שיעור קומה, שהטיל את צלו על כמה דורות מבני עמו שקמו אחריו. בהתאם לכך אפשר גם לומר כי כשם שהוא מייצג את שלב הנעילה של ימי הביניים כל הוא מייצג גם את שלב הפתיחה של העת החדשה בתולדותיו של עם ישראל.

אברבנאל חי בזמן שבו באה תמורה יסודית בתנאי חייו הרוחניים והחברתיים של העם היהודי, וכתביו מציינים את הכיוון שבו התרחשה אותה תמורה. התקופה שבאה אחר דורו של אברבנאל שימשה,  מבחינת ההיסטוריה העולמית, גשר ביו ימי הביניים והעת החדשה. אולם בתולדות ישראל לא היוותה תקופה זו גשר, אלא פער.

במידה שהדברים אמורים בעם היהודי, סימני שלוש מאות השנים שקדמו למהפכה הצרפתית לא יציאה מימי הביניים, אלא היצמדות לאחדים מהיבטיהם העיקריים שהפכו לסימני הכר של אורחות החיים היהודיים. יתר על כן , הם שימשו התחלה להתפתחות של מצב, שמעולם לא היה משהו דומה לו בימי הביניים או בכל תקופה אחרת של ההיסטוריה היהודית.

שהרי מה שאפיין תקופה זו היה, ראשית, בידוד רוחני, שלא היה טיפוסי לחיי היהודים בשום ארץ תרבותית ובשום תקופה, ושנית , זרם משיחי מתמשך שהיה אפוקליפטי בתכלית, תלוש לגמרי ממדיניות וצבאיות, ובניגוד לכל הדחפים המשיחיים שקדמו לו, שהיו אף הם מיסטיים טהורים, לא נשען על חוג קטן של בעלי חלומות, אלא נישא על ידי תנועת המונים, שהשפיעה על מהלך ההיסטוריה של העם היהודי 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר