ד"ר דן מנור – מאמרים.. האיסלאם בראי ימינו
האיסלאם בראי ימינו
שלוש הדתות המונותאיסטיות לוקות בקנאות ובחסר סובלנות מאז היווסדן, אולם הביקורת המדעית על המקורות הקדומים חוללה מפנה בדוקטרינה של היהדות והנצרות, אף ששתיהן ניסו בהתחלה לקרוא תיגר על ביקורת זו, הרי במרוצת הזמן נאלצו, מכוח המציאות, להשלים עמה, והשתדלו לסגל לעצמן רעיונות אחדים ברוח הליבראליזם של התקופה.
שתי הדתות שרויות בימינו בתהליך של סקולאריזציה, שאחד מגילוייו החשובים הוא הפרדת הדת מן המדינה אצל עמי הנצרות, וצמצום שלטון ההלכה לחיי אישות בלבד אצל היהודים במדינת ישראל. נציגי שתי הדתות (למעט קומץ חרדים מסוג חסידות ברסלב ופלגים אחרים ) מודעים היטב לביקורת הענפה על המקרא הקדוש לשתיהן מבלי שאיש מהם ירים קול מחאה על כך.
לעומת זאת האיסלאם, לא זו בלבד שעדיין קופא על שמריו, וגודר את עצמו בפני הקדמה של העידן החדש, אלא אף נוטה יותר לקנאות חשוכה. שלא כנציגי היהדות והנצרות המגלים סובלנות כלפי ביקורת המקרא, כוהני האיסלאם מתייחסים בחומרה לכל ביקורת על הקוראן כעבירה שדינה מוות. הללו מרוממים בנאומיהם האכסטטיים את האיסלאם כאמת בלעדית, שלפי הזיותיהם, עתידה לפרוש כנפיה על כל האנושות.
יתרה מזו, הם מציבים את מות השהיד, יחד עם רצח הכופרים, בראש סולם הערכים של האיסלאם, ורצח יהודים מוחזק אצלם כמצווה מן המובחר, שגמולה שבעים נקבות בגן עדן. על כגון דא נאמר :"היוצר בצלמו יוצר". אפילו אלה היושבים בקרבנו ונהנים מטוב הדמוקרטיה והקדמה רוצחים את בנותיהם ואחיותיהם בשל מה שמוגדר בפיהם כחילול כבוד המשפחה.
ייאמר,אפוא, כי למעט האיסלם כדת של עמים לא ערביים כמו עמי אפריקה,טורקיה, אלבניה ועוד, הרי האיסלאם הערבי הוא פונדמנטלי ביסודו; והדעה על איסלאם ערבי מתון היא דעה פוליטית שיש להתייחס אליה בפקפוק רב, כלכל דעה פוליטית.
בעלי הסברה על איסלאם מתון מצביעים על מדינות כמו סעודיה, או מצרים תוך התעלמות מן העובדה שבסעודיה צמחה תנועת אלקעידה ברשותו של בן לאדן, ובה עדיין נהוג פסק דין מוות על אישה נואפת, או אפילו על אישה העוברת על כללי הצניעות, והיהודי "הכופר" אינו רשאי לבקר במדינה זו, על פי דת האיסלאם. ובאשר למצרים, הרי שם עדיין כורתים את הדגדגן לנערות על מנת לדכא אצלם את חשק המין בהתאם "לצניעות" של האיסלאם.
כיוצא בזה הם מביאים כדוגמה מובהקת לאיסלאם המתקדם גם את מרוקו, כשהאישור לכך, בין היתר, הם הסיפורים הנשמעים, לעתים, מפי אחדים מיוצאי מרוקו על היחס ההוגן של המוסלמים ליהודים במדינה זו. סיפורים מתמיהים אלה מתייחסים, כמובן, לשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, כאשר מרוקו הייתה עדיין תחת חסות צרפת, ועד שחרורה מעול חסות זו. יש להניח, שמכל ההיסטוריה היהודית במרוקו, זו התקופה היחידה המוכרת לבעלי סיפורים אלה.
אכן, כל הבקי בספרות העיון, בספרות ההלכה ובכרוניקות שנתחברו על ידי חכמי מרוקו בתקופות שונות, או אפילו במחקרים הרבים שנתחברו בימינו, יודע שיהודי מרוקו חיו בצל גזרות קשות, מהן גזרות שמד, מהן נגיסות חומריות ופוגרומים, החל מן המאה השמינית ועד לתקופת הפרוטקטורט, והכול תחת שלטון האיסלאם. אך, כאמור תקופה זו היא מעבר לאופק של בעלי הסיפורים.
לפיכך אתייחס רק לתקופת הפרוטקטורט שלגביה נרקמו אגדות על האידיליה שבה, כביכול, חיו היהודים תחת שלטון האיסלאם במרוקו, ואציין, מתוך זכרוני כנער, כמה טענות המפריכות את האגדות הללו.
א') קללת דת האיסלאם הייתה בחזקת עבירה, בעוד שעל קללת דת יהודית לא חל שום איסור. חוק מפלה זה נוצל על ידי מוסלמי זה, או אחר, כעילה לפגיעה ביהודי מבלי לתת את הדין על כך. די לו בטענה שהיהודי קלל את הדת, אף אם זו עלילה, כפי שקרה לעתים קרובות.
ב') אי שוויון זה התבטא גם בחלוקת תלושי מזון בתקופת המלחמה, היהודים קיבלו תמיד פחות מן המוסלמים. זכורני שביום שבת אחת בתפילת שחרית הגיע אחד מראשי הקהילה לבית הכנסת, והסביר שאי השוויון נועד למנוע שנאה מצד המוסלמים.
ג') היהודי השתדל תמיד להבליג על אלימות פיזית, או מילולית לבל תגובתו תעורר את זעם ההמון. לא אחת נשמע הגידוף sale juif מפי מוסלמי כלשהו מבלי שאיש יגיב על כך. "יהודי חמור" היה ביטוי שגור בפי המוסלמים.
ד') משחק בין ילדים בני לאום שונה הוא סימן מובהק ליחסים תקינים ולשכנות טובה. אך מי שהכיר את המציאות במרוקו בתקופה הנדונה, ואינו שוגה בנוסטלגיה מעוותת, יודע, שמשחק בין ילדי יהודים וילדי מוסלמים היה נמנע המציאות. כל שכן שבני נוער יהודים לא חברו מעולם לבני נוער מוסלמים.
ה') אך מה שמתמיה הוא, שאלה המשבחים את יחס המוסלמים ליהודים במרוקו מתעלמים מן העובדה, שהודות לחוק ולסדר של הצרפתים נמנעו, לעתים, פרעות ביהודים. לו טרחו לרפרף קצת בספרי ההיסטוריה החדשה היו מגלים, שסמוך לפרוטקטורט היה מצבם של יהודי מרוקו בכי רע, במידה כזו שהצריך את התערבות מנהיגי הקהילה היהודית בצרפת.
לפי המחקר ההיסטורי, התיישבות יהודית קדמה לכיבוש מרוקו על ידי האיסלאם. אף על פי כן היהודים לא הציגו מעולם תביעה להכיר בזכויותיהם כמיעוט לאומי, כפי שערביי ישראל תובעים בעזות מצח. הם אפילו לא זכו לשוויון אזרחי. לכל היותר הוחזקו כמיעוט דתי שבעטיו שילמו מחיר גבוה. זוהי, אפוא, מרוקו המוסלמית שאינה שונה בקנאותה משום מדינה ערבית.
אם כן, כפי שצוין קודם, האיסלאם הערבי חד הוא בקנאותו החשוכה, בחוסר סובלנותו, בהתפארותו החצופה ובשנאתו לקדמה, לכופרים וליהודים בפרט.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן
3 יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
מתוך ספרו של מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן – מחקרי אליעזר
יהודי מרוקו בדומה לחברות מסורתיות ושמרניות האמינו, ועדיין רבים מאמינים באמונות עממיות, שחלקן הושפע מהסביבה המוסלמית והברברית. קיימת אמונה שבעולם שולטים כוחות שליליים הרסניים, רוחות רעות, שטן, שדים, כישוף ועין הרע. לכמה מהאמונות יש יסוד קדום, ומוזכרות בתלמוד – פסחים – יומא ובמקטרות ההלכה. במישור העממי קיבלו האמונות מימד חזק יותר בחיי היום יום.
לפי האמונה פועלים כוחות הרסניים בעיקר בעתות של שמחה כמו הצלחה כלכלית, נישואין, לידה משבר או מעבר וחולשה. אלה עלולים לפגוע בחיי היום של האדם, בבריאותו ובפוריותו, או בפוריותה, נושא מרכזי במלחמת הקיום. לכן יש לפייס או להילחם בהם באמצעים מאגיים.
אמצעים שונים ננקטו כדי להילחם בכוחות הרשע בעולם, ולהביא מזור לסובלים מפני פגעים אלה : סגולות, קמיעות, צבעים מסוימים, לבן , כחול, או אדום היו בעלי משמעות מאגית להרחקת מזיקים. לכן היו מסיידים את קירות הבית, דלתות וחלונות בצבעים אלה.
לח'מסה, החמש, כנגד חמש אצבעות, ומציירים על קירות הבית חמש אצבעות כדי להרחיק את השטן. יש גם מספרים אחרים בעלי תכונות מאגיות, כמו שבע כנגד שבעה ימי השבוע או שבעה רקיעים. יש השערה שמוצאה מבבל הקדומה ואומצה על ידי התרבויות השמיות.
אמונות אלה נזכרות נוסף על המקורות היהודיים גל על ידי נוצרים שביקרו במרוקו, ביניהם מיסיונרים, ועל ידי יהודים מאירופה שסיירו שם.
אני מביא כאן את תגובתו של אבי אביזמר לנושא הזה
1. גם היום לא בכל בתי הכנסת במרוקו לא אומרים "לשם יחוד"….
2. לגבי החמשה… ההבדל בין הפטימה זהרה המוסלמית ל חמשה היהודית הוא בעיקר בכוון. זו היהודית האצבעות כלפי מעלה והמוסלמית כלפי מטה…
רוח טובה או רעה.
היו אמונות מוזרות למשל, אישה שהתעברה לאחר ארבעה חודשים מנישואיה, וההנחה הייתה " שמא התעברה מהרוח " ( יעקב בירדוגו 1783 – 1843 שופירא דיעקב.
היו חכמים שהאימינו בתופעות בלתי רגילות. למשל, ר
בי ידידיה מונסוניגו, נפטר 1868, רשם בספר הדן בהלכה ושאלות ותשובות בדיני איסור והיתר, מד סעיפים של אירועים חריגים תחת הכותרת : שינויים בטבע ובבריאה, ביניהם כבש שהיו לו שישה קרניים, אישה ילדה כמין אריה, אישה ילדה תינוק מת עם פיל חי, אישה הודית ילדה שני בנים וחמור, תינור בבטנה של אמו היה מדבר ועוד – " קופת הרוכלים עמוד 298 – 301.
ביקורת על מנהגים.
שמואל רומאנילי מאיטליה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790כותב : גם בני ישראל יאמינו בגורלות כדברי אורים ותומים. הוא מזכיר התגודדות נשים האסור כי זו חוקת הגויים. נחש ועין הרע שלשה משחיתים המה אשר תחתיהם תרגז כל ארץ המערב. אסור לשבח יופים של פרי נאה נער או נערה יפים, כי קיים חשש שהדבר יגרה את השטן. הוא כותב : לא תוכל לנשק או להלל יופי בניהם ובנותיהם הקטנים, ואם עברת, לא ירפוך עד רוקך עליהם. מתוך " משא בערב ". ( שמואל רומאנילי )
עין הרע.
עין הרע נזכרת בהלכה, למשל, בשו"ע או"ח, סימן קמא, בשם מהרי"ל – רבי יעקב בן משה מולין – : יכולים לקרות לתורה שני אחים זה אחר זה והבן אחר האב ואין מניחים אלא בשביל עין הרע. לפי האמונה לא שולטת עין הרע על הדג, לכן שימש הדג סמל למזל ולברכה להרחקת עין הרע, ונשים היו עונדות תכשיטים בצורת דג.
רבי יוסף משאש 1892 – 1974 ממכנאס שלאחר עלייתו כיהן כרב בחיפה עד פטירתו, כותב שמחשש עין הרע שיקרה יהודייה לשכנתה ואמרה שיש לה אורח כנשים בשעה שכבר הייתה טהורה ( אוצר המכתבים )
רבי יוסף בן נאיים 1882 – 1961 מפאס, שחיבר ספר בשם " נוהג חוכמה " בו בדק את המקורות למנהגים, כתב על מנהגים מוזרים הנעשים כדי להרחיק עין הרע מחולה : לוקחים עפר מתחת מנעליו של החולה ומערבין במין והחולה שותה ממנו. ויש נשים זקנות הלוקחות עפר מפתחי חצרות ובתי כנסיות ונוטלות פחם משבע נשים נשואות שואלות מים מחצר בו דרים שני אחים, ועושות פעולה נוספת, ושמים על ראש החולה.החכם כותה " כל זה דבר הבל ורוח ושומר פתאים ה'.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מחקרי אליעזר " פרופסור אליעזר בשן
מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
אליעזר בשן – שטרנברג – נולד בבודפשט בשנת 1925, הוא עלה לארץ עם משפחתו אשר התיישבה בחיפה בשנת 1935. הוא בוגר בית ספר " יבנה " בעיר. היה חבר בהגנה ובבני עקיבא, וריכז את סניף הכרמל עד להצטרפותו לקבוצות משואות יצחק בגוש עציון בשנת תש"ו.
אוסף מאמרים של פרופסור בשן
במלחמת העצמאות נפל בשבי הירדני יחד עם מגיני גוש עציון. לאחר שחרורו מהשבי הקים את ביתו עם רעייתו דבורה לבית גור אריה במושב השיתופי משואות יצחק באזור שפיר. אליעזר היה מראשוני הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן במחלקה לתולדות ישראל ולספרות עברית, ועשה את לימודיו בהתמדה ושקדנות בלא שיזניח את תפקידו ומשימותיו כחבר משק.
בשנת 1963 סיים את לימודיו לתואר ראשון בתולדות ישראל וספרות עברית פלוס תעודת הוראה לבתי ספר תיכוניים. בשנת 1964 סיים את התואר השני בתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, ובשנת 1967 סיים את בית הספר לספרנות שעל יד האוניברסיטה העברית.
בשנת 1972 סיים את התואר השלישי במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. בהנחייתו של מורו ורבו הנערץ פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, כתב עבודה מרתקת על פדיון שבויים בחברה היהודית החל בימי הביניים ועד שנת 1830. תחום התמחותו : חיי החברה והכלכלה של היהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה מגירוש ספרד עד המאה ה-19
אליעזר בשן כיהם באזור מגוריו בתפקידי מנהל וחינוך. בשנים תשי"ח – תש"כ היה מורה בבית התיכון האזורי " שפיר " ובישיבת " אור עציון ". בשנים תשכ"א – תשכ"ג יסד את הספריה האזורית במרכז שפירא וניהל אותה. בתשל"ב ניהל את רשת הספריות שק"ל – שפיר, קירית גת, לכיש. בשנים תשל"ב – תשל"ג שימש יועץ משרד החינוך לספריות ציבוריות ולמגמת ספרנות בבתי ספר תיכוניים.
משנת תשכ"ד ועד לפרישתו לגמלאות בשנת תשס"ב, עסק פרופסור בשן בהוראה ובמחקר במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן ונמנה על מוריה הבכירים והוותיקים. בד ובד הרצה לפרקים גם במוסדות אחרים : במכללה האזורית אשקלון, בבית המדרש הגבוה לתורה – מכון הרי פישל אשר בירושלים, במכללת ירוחם ובמוסדות אחרים. כמו כן הוא מרצה מבוקש בימי עיון לחוקרים, למורים ועובדי הוראה, בכינוסים ובימי עיון ארציים ובכנסים בינלאומיים.
נוסף על עבודתו בהוראה ובמחקר, תרם פרופסור בשן מזמנו לעריכה ולפעילות ציבורית : חבר במערכת " פעמים " מספר 1-2 תשל"ט, חבר מערכת " ממזרח וממערב א', ב', . ערך את הספר " יהודי המזרח בדורות האחרונים " לבית הספר העל יסודי הדתי, משרד החינוך תשמ"ג. חבר מערכת " הגיגים על העם התורה והמדינה- מבחר כתביו של צבי ירון, חבר מערכת ספר אסופת מאמריו של אהרן נחלון " בעט, ובטוריה, הלכה, ציונות קיבוץ "
כמו כן כיהן בתפקידים ציבוריים שונים : בתשכ"ד היה חבר המועצה לתרבות תורנית. בתשל"ז היה חבר הוועדה לתוכניות הלימודים בהיסטוריה לחטיבה העליונה בבית הספר העל יסודי הדתי; הוא מונה על ידי שר החינוך אהרן ידלין לחבר המועצה לשילוב מורשת יהדות המזרח.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
משפחת אזאגורי
משפחה נכבדה מוזכרת באגרת יחס פאס שחיבר הרב אבנר ישראל צרפתי (בתוך, ספר יחם פאס, ח״א, עמי 137).
רבים מבני המשפחה עברו בסוף המאה התשע עשרה לגור בערי אלג׳יריה (מרת נונא אזאגורי בתלמסאן, ומרת חנונא אזאגורי ועוד), בפאם ועוד.
הצדיק, הרב הגדול, אבן הראשה, זבה וזיבה את הרבים, דרשן ומוכיח במישור, מרביץ תורה, הדיין המצויין, איש מגזע אהרן, הרב שמואל הכהן אזאגורי, נתבש״ם בשנת תרמ״ג, הניח ברכה: אליהו, אברהם, שלמה, עישא.
גברא רבא ויקירא, מלאכתו מלאכת שמים, סופ
הרב דוד מרציאהו די ביהו
ר סת״ם מסופרי דווקני, אשכול הכופר, רודף צדקה וחסד, טהור לב, הולך חכמים יחכם, הצדיק הרב אליהו הכהן אזאגורי הנזכר הוליד: יעקב, שמואל, פריחא.
הנכבד, הישר והתם, מתהלך בתומו צדיק, גומל חסדים טובים, סופר סת״ם, החסיד ר׳ יעקב הכהן אזאגורי הוליד: אליהו, אהרן, ר׳ יוסף, סתירא, עווישא, סאעודא.
החכם השלם, ישר ועניו, מאושר בכל עניניו, חבר ליראי ה׳ ולחושבי שמו, עוסק במלאכת שמים מלאכת סופרות ר׳ שמואל הכהן אזאגורי הוליד: לוויהא, מרימא.
הצדיק והישר, בכל עניניו מאושר, נהנה מיגיע בפיו, ר׳ אברהם הכהן אזאגורי הנז׳, (נתבש״מ שנת תרנ״ז), הניח ברכה: מרדכי.
החכם והעניו, נהנה מיגיע כפיו, חסיד שבכהונה, מרבה להטיב, ספרא רבא ויקירא, הצדיק ר׳ מרדכי כהן אזאגורי הנז׳ הניח ברכה: אברהם, שמואל, יוסף, ר׳ חיים, עווישא, מאחא, סעידא, מרימא.
הזקן הכשר, שמן תורק, חסיד שבכהונה, איש אלהים קדוש הוא, חסידא קדישא, הצדיק הרב שלמה הכהן אזאגורי הנזכר המכונה ״אלחסיד״, הוליד: יצחק, דוד, נונא.
הצדיק, שייף עייל שייף נפיק, בן איש חיל, אוהב צדקות, ר׳ דוד הכהן אזאגודי הנזכר הניח: מרימא.
הצדיק והישר, מוקיר רבנן, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, שלם במדות, ר׳ יצחק הכהן אזאגורי הנזכר (נתבש״מ שנת תרמ״ח), הוליד: שלמה, שמואל, יאקות.
החכם השלם, שלם במדות, הרב השד״ר, גזבר נאמן, זכה וזיכה את הרבים, רב בעיר תאוורירת, דיין בערים מאזאגאן, אוג׳דא, הרב שלמה הכהן אזאגורי הנזכר מחבר ספר ויקץ שלמה (וכן הקדמות לספר קרן לדוד מאת רבינו דוד הכהן סקלי, ספר ויען שמואל לרב שמואל מרציאנו, ספר כתם פז לרב מכלוף פדידה), הוליד בנים הי״ו.
הנכבד הצדיק, הולך תמים ופועל צדק, מרבה להטיב, ר׳ שמואל הכהן אזאגורי הנזכר הוליד בנים ובנות הי״ו.
הזקן הכשר והצדיק, עטרת תפארת שיבה, רודף צדקה וחסד, ר׳ משה אזאגורי הוליד: יהודה, עווישא, נונא.
החסיד, צניע ומעלי, הולך צדקות דובר משרים, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, ביתו פתוח לרווחה, בעל צדקה, ר׳ יהודה הכהן אזאגורי הוליד בנים ובנות הי״ו.
משפחת דאר אסתר
הזקן הכשר, בעל מדות טובות, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ דוד הכהן הוליד: משה, יצחק.
גברא ויקירא, הזקן הכשר, בעל אכסניא לתלמידי חכמים ועוברי אורח, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ משה הכהן הוליד: דוד, סעדיה הי״ד ודם זרעיותיו, אהרן הי״ד ודם זרעיותיו, יהודה, יוסף, מאחא, אסתר, סעידא, מרי, אליגרי, קוטא.
הנכבד, תם וישר, מאושר בבל ענייניו, נוח לה׳ ונוח לבריות, הצדיק ר׳ יצחק הכהן הוליד: דוד, מרימא.
אין בידינו פרטים על בניו של המנוח הצדיק ר׳ יעקב די אסתר (אחיו של ר׳ דוד הנ״ל).
משפחת לבגדאדי
המשפחה נזכרת באגרת יחס פאס, עמי 38, ב
משפחה מרובת אוכלוסין, בני המשפחה יצאו מדברו בסוף המאה התשע עשרה לגור בערי אלג׳יריה, (וראה להלן משפחת בן בוזי).
הצדיק, תם וישר, דחיל חטאין ועביד טבין ר׳ יעקב הכהן לבגדאדי הניח ברכה: אברהם, סאעודא, מאחא.
הזקן הבשר, נהנה מיגיע בפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הוליד: יעקב, יהודה, יוסף, נונא.
Alliance Israelite Universelle…
Jules Braunschvig
Allocution prononcee pour l'anniversaire des trente jours du deces du Rabbin Rouche le 29.03.1984
Le Rabbin Isaac Rouche -1906-1983
Madame, Mes chers amis,
En me demandant de prendre la parole pour quelques instants ce soir, vous avez considere que vous vous adressiez a un vieil ami de M. le Rabbin Rouche. En effet, notre rencontre remonte a 1946 au Maroc et, des les premiers moments, s'est etablie entre nous une communication qui n'a pas cessee.
Ma premiere image fut celle de l'aumonier militaire, mon premier souvenir est celui d'un homme direct, optimiste, resolu, enthousiaste. Cet enthousiasme, il avait su le communiquer a ses jeunes disciples: feu Mediani, Hazan (qui vient d'exprimer si parfaitement nos regrets a tous de devoir ce soir marquer les trente jours ecoules depuis la disparition de notre ami), Amsellem, Nahon et Sebban, ceux-la meme qui, le 31 decembre1945, firent irruption chez moi a Casablanca au cours d'une soiree memorable. lis etaient comme le detachement precurseur ou, si vous voulez, les annonciateurs de la bonne nouvelle, celle de 1'arrivee de leur maitre.
Et des que je connus M. Rouche, nous devions conclure un pacte non ecrit, un pacte qui ne fut pas meme formule — celui d'unir nos efforts, les siens, ceux de son equipe et ceux de l'Alliance pour une grande entreprise au Maroc.
Au Maroc, nous nous trouvions un peu par hasard. En ce qui me concerne, ce serait trop long a decrire. Disons que mon grand-pere, Benjamin Braunschvig, y avait fonde la "Maison Braunschvig" dans les annees 1890 et que, sortant de cinq ans de captivite de guerre en Allemagne, j'y reprenais mes activites commerciales et industrielles. Membre du Comite Central depuis 1932, ayant, avec notre ami Marc Cohn retrouve derriere les flls barbeles de nos camps, reflechi a l'activite la plus necessaire au service du judaisme, j'etais convaincu que le judaisme marocain, avec ses traditions bien vivantes, sa structure d'ecoles de l'Alliance qui scolarisaient une tres large proportion des enfants juifs, offrirait un terrain d'action particulierement fertile
M. Rouche venait au Maroc avec exactement les memes espoirs, mais aussi avec des idees tres precises sur ce qu'il fallait faire. Aussi, lorsque reprenant un projet d'avant la guerre du au feu Grand Rabbin Liber, je suggerai la creation d'une ecole normale hebraique, commenca une aventure dont une grande part du merite revient a M. Rouche, car il sut donner, des les premiers moments, l'impulsion qu'il fallait.
Les debuts furent ardus. II est difficile aujourd'hui d'imaginer les conditions dans lesquelles commenca le travail. On logeait les eleves comme on pouvait. On les mettait dans des classes qui etaient tout juste acceptables. On cherchait les maitres, les methodes, les manuels scolaires… et les fonds car l'Alliance, se remettant difficilement des pertes subies pendant Vichy et pendant l'occupation de toutela France, etait en peine de fournir tout ce qu'il fallait.
On trouva des solutions et des sources d'argent et, en 1951, nous etions installes dans la belle et toute neuve Ecole Normale Hebrai'que du quartier de l'Oasis de Casablanca. Des lors, M. Rouche et ses acolytes purent donner leur pleine mesure. Ces annees, jusqu'en 1956, resterent gravees dans nos souvenirs comme des annees d'enthousiasme, de problemes bien sur, mais surtout de difficultes surmontees, de progres constants.
Devant nos yeux s'ouvraient les belles perspectives de generations d'eleves- maitres qui se substitueraient, petit a petit, au personnel enseignant les matieres juives, trop souvent inaptes a porter cet enseignement a la place de prestige qui devait lui revenir. Nos eleves apportaient avec eux la riche seve de la tradition du judaisme marocain.
Avec M. Rouche, ils devaient apprendre la rigueur, mais aussi la joie dela Thora, la connaissance, mais aussi l'art de faire connaitre, le sentiment, mais aussi la logique et le raisonnement clair.
Car c'etait bien cela l'image, le souvenir qu'il faut conserver de cet homme exceptionnel. II n'etait pas "noir" comme nous disions (le disons-nous encore ? peut etre…). II avait ce qui etait necessaire, la "double culture" juive et classiquement francaise, le sens de la pedagogie, la liberte dans la reflexion (qui effarouchait parfois les plus timides, probablement parce qu'ils etaient les plus ignorants), l'amour du judaisme et le respect du texte. "Je suis un 'pachtan'", me disait-il ici, a Jerusalem, lors d'un de nos derniers entretiens il y a quelques mois. "J'aime trop le texte pour ne pas chercher a en connaitre le sens: le vrai sens qui est peut-etre, dans sa simplicite, souvent le plus difficile sans doute, mais aussi le plus sur", et je crois meme qu'il ajoutait "le plus resistant".
Mais M. Rouche voulait que l'etude, la vie juive, fut une etude, une vie dans le bonheur, le bonheur de ceux pour qui le judaisme qui nous est donne doit se meriter par le sourire, par l'amour du texte, par une pratique assumee, fidele et tolerante. Tolerant, il l'etait, meme envers ceux qui ne l'etaient guere. Aussi nous laisse-t-il l'image de ce visage serein, de ces amities qui venaient a lui, de ces hommes et de ces femmes qui se reunissaient autour de lui — et de votre genereuse hospitalite, chere Madame Rouche, pour des onguei shabbat si exceptionnels auxquels vous vouliez bien me convier jadis a Casablanca.
Puis vint l'independance du Maroc. L'aumonier militaire Rouche dut quitter le Maghreb avec l'armee francaisc. II confia la destinee de l'ecole a Emile Sebban qui continue, depuis plus d'un quart de siecle, a en tenir la barre, et M. Rouche changea pour un temps de ciel… et d'accent. Le Jura etla Chauxde Fonds, une petite communaute bien dela Francede l'est (meme si elle etait en Suisse) ou ce maitre sepharade, chaleureux, et des bourgeois helvetiques, surprenants, faisaient contraste. Et pourtant, il y a laisse sa marque. II y a ranime ce qui paraissait assoupi et peut-etre mourant. Un jour, il faudra ecrire cette page de la biographie de M. Rouche.
Mais la ne pouvait s'arreter l'itineraire de sa vie. Tout naturellement, c'est a Hieroushalaim que devait se situer sa derniere etape. Lecteur infatigable, sage – … mais toujours malicieux, M. Rouche, ici dans la premiere maison en face ou je vous ai retrouves avec joie, puis dans cet appartement meme, a fait ce qu'il a toujours fait. II a offer! a ceux qui voulaient s'y abreuver la coupe d'un judaisme le plus authentique, d'une reflexion originale, mais aussi disciplinee, la lecon d'un maitre, d'un maitre de la renaissance comme on aime a les imaginer.
Ce sera pour moi un des grands bonheurs de ma vie, une occasion de plus d'etre reconnaissant a l'Alliance qui l'aura rendu possible, que nos chemins aient converges et que j'aie pu jouir de sa confiance et de son amitie. Et, comme toujours c'est dans des circonstances comme celles-ci que viennent les regrets — avoir eu la chance de rencontrer le Rabbin Isaac Rouche et de n'avoir pu, ni assez longtemps, ni assez souvent, jouir de sa presence, de la chaleur de son cosur, de la fertilite de son esprit.
C'est vous dire, Mesdames, et vous Messieurs ses amis, que ce fut pour moi un devoir bien evident, un devoir dont je vous suis reconnaissant de m'avoir permis de l'accomplir, d'avoir pu, bien imparfaitement, apporter a cette assemblee ce modeste temoignage de regrets mais surtout de reconnaissance pour le fait que j'aie pu, dans une faible mesure, me dire le disciple affectueux du Rabbin Isaac Rouche.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
לוקס שלא נולד
בתחילת המאה, החל הפיתוח המואץ של אוניות-קיטור מודרניות בנויות פלדה, המסוגלות להפליג במהירות בכל מזג אוויר. אלה דחקו הצידה את ספינות המפרשים בנויות העץ שהיו תלויות ברוחות המשתנות ובמזל. מחירי התובלה היבשתית ירדו בצורה משמעותית ואפשרו פיתוח המסחר בין ארצות. צניחת המחירים נתנה הזדמנות לבני המעמד הבינוני להשתמש באוניות-קיטור לצורכיהם ולהתחיל לראות עולם. רפאל הצעיר, שלימים יהיה אבי, אבל עכשיו יש לו בלורית כהה ושחורה, יכול היה להרשות לעצמו כרטיס נסיעה רק בכיוון אחד. מה שלא מנע מבעדו לרכוש את הכרטיס לצרפת ולקוות לטוב.
רפאל זה הלך לסוכנות האוניות בקזבלנקה כדי להזמין
מקום על סיפון האונייה מרי-אן המפליגה למרסיי. בעלת הסוכנות חיטטה במסמכים והודיע לו קצרות ונחרצות שכל המקומות נמכרו כבר ושאם יתפנה מקום זה יהיה רק על הסיפון העליון. רפאל המאוכזב חזר לביתו ולמחרת שב לסוכנות, כדי לקנות את המקום על הסיפון העליון והנה, כבדרך נס התפנה תא קטן בבטן האוניה ורפאל מצא עצמו עם כרטיס בכיוון אחד, על אוניית קיטור המפליגה מקזבלנקה למרסיי.
הימים עברו בעצלתיים ורפאל היה מביט בכרטיס הנסיעה ומדמיין כיצד נראית צרפת? איך נראים האנשים? והרחובות? והאם האדמה מריחה בפריז אותו דבר? ביום ההפלגה הגיע לנמל קזבלנקה חמש שעות מוקדם מידיי, הביט בספינה וחלם. ברגע שהרשו לו לעלות רץ ונעמד על הסיפון, חיכה עד שלאט לאט התמלאה כל האונייה עד להתפקע: חיילים צרפתים במדים ששירתו במרוקו וחזרו לחופשת מולדת, אירופאים שעוסקים במסחר במרוקו העבירו סחורות וסתם תיירים שהזדמן להם פעם ראשונה בחייהם לצאת את גבולות המולדת. בתוך כל המולת עליית הנוסעים לסיפון התרוצצו סביב הסוורים, חצי עירומים, מעמיסים את הפחם הדרוש להנעת מנועי הקיטור הענקיים בבטן האונייה הפתוח.
עם שקיעת החמה, הניחו סוף סוף את שק הבננות הירוקות האחרונות שצריך היה להעמיס ואחרי שהונח השק האחרון החלו הסוורים סוגרים את מכסה העץ הכבד שחסם את בטן האונייה. רפאל הסקרן הביט בהתרגשות כשאל הסיפון עלו שני קצינים צרפתים שמדיהם הצחורים הסגירו את תפקידם: רב-חובל הנמל ועוזרו שבאו לשחרר את האנייה מהרציף.
אחרוני הנוסעים ממהרים לעלות לסיפון, הסולם נאסף על ידי המלחים כהה העור, גם החבלים העבים שקשרו את האנייה לרציף נמשכו פנימה בהוראת רב החובל. מנועי הבוכנה החלו הומים, הספינה רוטטת בכמיהה להפלגה ורפאל, שזוהי לו הפלגת הבכורה של חייו אוחז בחוזקה במוטות גדר הסיפון כדי לא ליפול, קצת נפחד והרבה נרגש. התנודה הולכת וגואה האנייה זזה אט אט, מתרחקת מהרציף, קודם הירכתים, אחר כך החרטום, עוד רגע קט והחוף נעלם מן העין, מרחבי האוקיינוס סביב והלב הומה.
אחרי שהביט עד שפיסת האדמה האחרונה של קזבלנקה נמוגה בערפל הסגול. רפאל ירד לבדוק את תאו ומצא כוך אפל ורועש הצמוד למנועי האונייה. הוא תהה בינו לבין עצמו מה עדיף? לשבת בכוך החשוך וחסר האוויר הזה, או להתחכך על הסיפון בהמוני האנשים. אחרי רבע שעה החליט רפאל שהוא מעדיף לראות אוקיינוס ואנשים – ועלה לסיפון הדחוק. רעש הגלים החזק נבלע בקול צעדיהם הנגררים הלוך ושוב של המוני הנוסעים על סיפון העץ. אנשים פטפטו בבליל שפות בלי הפוגה, מכל פינה נשמעו צחקוקים של נשים זולות, שני לבושי מדים צרפתים התווכחו ביניהם וכמעט הגיעו לתגרת ידיים והים מכל עבר… ים כחול-שחור וריק. אחרי ארבע ימים ארוכים וארבע לילות סהרוריים נכנסה האונייה לרציף נמל מרסיי. שש שעות אחר כך, נלהב ונרגש שם רפאל בפעם הראשונה את רגליו על אדמת פריז – והתאהב מיד.
פריז הכתה את רפאל ביופייה העז, צבעיה ואווירתה. בבית הספר אליאנס שבמרוקו, בו למד רפאל בילדותו נהגו לשיר שירי אהבה והלל לפריז, עיר האוהבים והאורות – עכשיו הבין למה. הוא מצא חדר בעליית גג בדירה קטנה ליד הכנסייה סקרי-קר, הנוף הנשקף מהחלון עצר את נשמתו. בפנים החדר ניצבו רהיטים פשוטים ישנים, ועל הקיר נתלו שלוש תמונות של בנה של בעלת הבית שאמנם חלם להיות צייר דגול, אך התפרנס מגזרי נייר שהיה גוזר במספרים שלו, פרופילים של תיירים או מקומיים מתוך נייר-צילום שחור תמורת עשרה סו. אמו של האמן גרה בדירה לה שייכת עליית הגג והייתה מלאת אהבה לכל הסביבה, אנשים, ובעיקר לחיות.
ביום השני לשהותו בפריז, עלה רפאל על הספינה בטו-מוש, ספינת זבוב, והפליג לאורך נהר סיינה. זמר בעל קול צרוד ובידיו אקורדיון שר על הסיפון שירי אהבה והלל לעיר. רפאל הולך,
תחת שמיים ספק-בהירים ספק-קודרים של שעות בין השמשות, בשדרה היפה ביותר בעולם שאן-אלי-זה ורואה את המקומיים יושבים בהמוניהם בבגדיהם החגיגיים בבתי הקפה וולטר ולה-פה. מגדל אייפל המרשים ניראה מכל מקום. שלושה חודשים עברו על אבי בפריז היפה. שלושה חודשים של מפגש עם אמני רחוב זרוקים ואמנים מפורסמים, ביקורים בגלריות ושיטוטים אינסופיים ברחובות העיר. בתום שלושה חודשים אזל כל כספו והוא החליט לרדת דרומה, אל הכפרים בסביבות העיר ארל, לנסות לעבוד בכרמים ולהתחיל לחסוך כסף לחזרה הביתה.
עת הגיע לכפר הראשון, ניסה את מזלו ודפק על הדלת בית גדול מוקף כרמים. בעל הבית העגלגל ואישתו הגדולה, אנשים חמים ובעלי מזג טוב פתחו את הדלת ושמחו לקחת את האיש הצעיר לעבודה. מה גם שאת מרוקו לא הכירו בכלל ומצאו בסיפוריו של אבי מקור לשמחה, לימוד וידע חדש. אבי עבד כשבוע אצל בני הזוג, ויום אחד בעודו בוצר ענבים, ראה מקצה הגבעה נערה יפה יורדת בצעד קל הישר אל תוך ידיו. היא הציגה עצמו כמרי-אן, ביתם של הזוג העגול, היא חזרה לחופשת הקיץ מבית הספר לאמנות בו-זאר, בו למדה. רפאל מרגיש את הדופק שלו עולה ושואל את עצמו האם זו יד מכוונת שקראה לאוניה שהביאה אותו לצרפת בשם מרי- אן? או סתם צירוף מיקרים מרשים?
הם התאהבו עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה. ביום עבדו יחד בכרם, מדברים על אמנות אימפרסיוניסטית בלהט שרק אנשים צעירים מסוגלים לו ובערבים הקרירים אחרי העבודה יצאו להסתובב כשזרועו סביב מותניה וצחקוקיהם הפריעו את השקט ברחבי הכפר הדומם. הם הלכו להתגורר בבקתת-העץ שבשולי הכרמים ואת מנוחת הצוהריים העבירו עירומים, מתגוללים על ריצפת העץ הישנה והחורקת, שותים יין ומתלטפים. זו הייתה התקופה היפה בחייו של אבי. בשקט. בלי לחצים ובלי דאגות. בלי עבודה קשה ועם הרבה אהבה והיא נשמכה כל חודשי הקיץ. כשהתחילו הרוחות הראשונות לנשב בחוץ, החלו גם רוחות חדשות לנשב בפנים. לילה אחד אחרי ששכבו אמרה מרי-אן לאבי "לילד שלנו אני רוצה שנקרא לוקס" ונשקה לו. אותו הלילה חשב אבי כיצד יקרעו עליו הוריו קריעה אם ישא גויה לאישה, וכיצד יתפלצו אם ישמעו שלנכדם הראשון קוראים "לוקס", שם אחד המבשרים בברית החדשה… כל הלילה התהפך מצד אל צד. נקרע בין אהבתו לאישה הצרפתית היפה הזו, ובין מחוייבותו ליהדות, לאורח חייו ולהוריו. בבוקר, לפני שהקיצה יצא בחשאי לביתה דואר המקומי ושלח טלגרמה דחופה לדודו האהוב במרוקו: "דוד יקר, שלומי טוב ואני מתגעגע הביתה. אל תשאל שאלות מיותרות, אך אם לא תעזור לי, תמצא אותי ממיר את דתי שלא על דעתי עוד לפני יום כיפור. שלח לי טלגרמה בדחיפות עם כל אמתלה שבגללה אצטרך לקום ולעזוב. מתגעגע – רפאל".
לעת ערב חזרה מרי-אן מקניות יומיות בעיירה הקרובה כשהיא אוחזת בנייר, ועיניה דומעות. היא חיבקה את רפאל ארוכות ומסרה לו טלגרמה דחופה: "רפאל היקר, אימא מתה – בוא מהר הביתה" אבי, שחקן מלידה, קיבל את הבשורה כצפוי, באופן קשה וכבר למחרת בבוקר ארז, חיבק את "אישתו לעתיד"(או מרי אן היא לא אשתו לעתיד) ואת הוריה בחום רב, סגר את הדלת אחריו תוך שהוא יודע כי לא ישוב לראות את האישה הזו שהוא אוהב ושב למרוקו ואל חיק היהדות.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 243
לייד סידנא לחכים אטביב מן ענדי אנא אדממי אצפריווי נבוס בייד סידי, ולדאבא יא סידי כא נחיב מן לחאל ומן סידי אידא מא תעלמני כאו מחית נקדי לארבעים יום די קולתלי מכל למעזון, כאן נאכל די חיבית אוו לא מא נקטע חתא סי וואזבני בלכתבא דייאלכום.
וספדלי אתסלל מחית כופית לא יזרעלי דאך סי ולדאבא יא סידי יאך מא נכופס ירזעלי דאך למרד מעדמא כלת למעזון כר נכוף בלמא ירזעלי ודי תממא עלמני ביה סידי לעזיז. מחית זמעא מאזאלי ונקדי ומחית נקדי ונרא רוחי אלא ברית נסאפד לסידי חלאוותו ומא נטוול עלא סידי גיר בלכיר אלאה יעמל ידיךמסאעדין ומבאכין אלאה יכליה מנידא וזבירא עלא ראשנא.
תרגום תעודה מספר 243.
לאדוני האון הרופא, ממני בעל החסות מעיר צפרו, אנשק ידי אדוני, וכעת אני מבקש מאדוני, שתודיע לי אם אחרי עבור ארבעים יום שאמרת לי שאוכל המרקחת. האם אוכל כל מה שארצה או לאו, ולא אמנע משום דבר.
תענה לי בכתב שלכם ושלח לי הדרכה יען שמפחד שיחזור עלי אותו דבר. וכעת אני שואל אדוני, האם לא אפחד להחזרת המחלה ההיא גם אחרי שאכלתי את המרקחת, אני מפחד שלא יקרה לי עוד, ומה שיש, נא חהודיע לי אדוני היקר.
כי עוד לי שבוע ואגמור, ואחרי כן אם אראה שאני נתרפאתי אשלח לאדוני דורון, ואין להאריך על אדוני כי אם בברכה וטובה, ה' ישים ברה במעשה ידיך, ותהיה משען ומשענת על ראשינו.
סוף תעודה מספר 243
תעודה מספר 55
ב"ה
אחי ומרחמי, טובייאנא דחכמי, מרגניתא דלית לה טימי, החכם השלם והכולל הדיין המצוין כבוד מרונו הרב יאודה אלבאז יש"ץ אמן כן יהי רצון.
אחרי נשיקת פרי חדש ראשית הגש הנה שפתי לא אכלה, בתחנה ובתפלה, יתן ה' את אויבך הקמים עליך לאלה, והיית רק למעלה, אמן כן יהי רצון, זאת אומרת קשה עלי פרידתך כפרידת טופרא מבשרא, הייתי כאיש נדהם, וכגבר עברו יין, בלתי מזוג, יחיד בלתי זוג, אחלי יכונו לפני אל רחום וחנון יקבץ נדחינו בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון.
מן המודיעית ולפנים ( שם עיר וכאן משלון הודעה פנימית ) איך יום ה' בשבת באו חכאן פאס יע"א ידיד נפש כבוד הרב יצחק אביטבול יש"ץ וסידי עבדלא בראברא וגמרו העניין עם הרב יוסף אפלאלו ככתוב בשטר המשכונה.
ותכף לביאתם הרבה להפליג סידי עבדלא הנזכר בהבטחות ונאמנות גדולה כדרכו ודחיתי אותו בקש, והן היום יום א' בשבת ישבתי עם כבוד הרב יצחק והיה מצדד על ההליכה ומבטיח קצת שאין לנו שום פחד ונומיתי לו הנה אתה עצמך מדבריך ניכר שאתה מסופק קצת בזה ואיך נלך ועתה תברר דבריך.
אם תבטיח בהחלט שאין לנו שום ריח פחד הנני מזומן לשלוח לכבוד מרונו הרב אלבאז ונחזור עמו למקומנו ואם בר מינן היה איזה דבר אין לנו תלונה כי אם עליך ואם לאו יניח לנו במקומנו, ואחר הרבות אמרים נגמר העניין בינינו על זה הדרך שילך הוא ביום ב' לצפרו יע"א ויעלה הוא ויחידי הקהל לשר ודברו אליו על אודותינו אותם הדברים שהיה אומר ידידנן כבוד הרב רפאל הצרפתי.
בהיותך בפאס יע"א וישחטו עליו להפיס דעתו ויבואו לכאן ליקח אותנו בכבוד אחר נטילת הבטחה גדולה, גם אודיעך כי הרב אברהם בן מאמאן חתנך באה אליו אגרת לחזור למקומו ממר דודו. ויום ה' לעת ערב הגיע אליו רץ אחד ובידו כתב מידיד נפשי החכם החשוב כבוד הרב עמרם שלא יבוא וחזר בו.
והיום גמר בדעתו לילך יום ב' עם כהרי"ץ אביטבול, והרב יצחק אלבאז כמדומה שעלתה בידו מצד סידי אלערבי אבן אלעלאם להביא את אשתו לפאס שכן הבטיח לכבוד הרב רפאל הצרפתי ומכל מקום לעת כזאת עדיין לא יצא הדבר לפועל.
ולמה לא הודעתני איזה מקום תחנותך, ועד אחרון אני בא, כפילנא שלמה רבה, למר ניהו רבא, המאור הגדול לממשלת, נפשי קשורה בנפשו כשלהבת קשורה בגחלת, כמהר"י בירדוג יש"ץ, ואמור לו איך ולמה תכך ומיד שכח אהבתינו והעלים עיניו משלאול בשלומינו.
אפילו באותות שתים ואח לצרה יולד כתיב, אך אמנה את המונח בטל לנגד עיניו אין חלות לתלונה לפניו, וכעת אין להאריך כי אם בשם שלום טובה וברכה כנפשל שובעך וכנפש נאמן אהבתך הצעיר
עמור אביטבול סי"ט
על גבי הכתב
הרי זו עולה אל מול פני מחמד עינינו וראשינו החכם השלם והכולל הדיין המצוין כבוד מורנו הרב יהודה אלבאז יש"ץ למתא מכנאס יע"א אתה שלום ושמך שלוםוכל אשר לך שלום קול רינה וישועה באהלי צדיקים רבשו"ש ושבש"ש ופורץ גדר ישכנו נחש
סוף תעודה מספר 55
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך הספר " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו " חנניה דהן ז"ל – כרך א'
112 – וולד אל־פאר, חפּאר-, אוו תקאב אל מזאווד.
בנו של העכבר – או חפרן או מכרסם שקים.
113 – אביאדךּ ואביאד אל־מרא די וולדתּ.
אשרך, ואשרי האשה שילדה אותך.
114 – רבי יזיד מן דיךּ, ל־אילאדא.
יוסיף האל מחולדה זו.
115 – האכדא תכון אל־אילאדא, ולא תנתרךּ.
כזאת תהיה תולדה, או לא כלום.
116 – מא תוולד אולאדא, ולא סאדּא ב־חזאם.
שלא תוליד כזה כל יולדת, או שתסגור רחמה.
רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון…המשך
6 – " הגהות על הרמב"ם " רבנו הגיה את ספר הרמב"ם שהיה ברשותו, וכנראה שהגיהם על פי ספרי הרמב"ם כתב יד. הרב י. ל. פישמן, כותב שבספריתו רמב"ם דפוס ונציה ש"י, שכל הגליונות מלאים הגהות בכתב יד ספרדי. ויש לו ראיות מוכיחות שאלו הן ההגהות של רבי אברהם אזולאי
7 – הגהות על הלבוש " ספרי הלבוש שהיו בידי רבנו מלאים הגהות בכתב יד. בחא"ח סימן ש' וסימן תקס"ח הוא מזכיר את ספרו " חסד לאברהם ,. כלל כתבי רבנו, עבר גם ספר זה לידי החיד"א, שכתב על שער הספר :
" לבוש מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו כבוד הרב אברהם אזולאי זצ"ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והמך רואה. זאת הייתה חי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט.
החיד"א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו " ברכי יוסף ". מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו " ארץ החיים " עתה נמצא עותק זה, ההגהות, בספריית " מוסד הרב קוק ".
8 – חיבורים נוספים המקובל מהר"ר יעקב צמח, בהקדמת " קול ברמה " כותב שרבנו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר " השושנה " על ספר בראשית, " המשכילים " על ספר שמות, ו " העמק שאלה " על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.
בספר מקד משלך על הזוהר מובאים פירושים בשם רבי אברהם אזולאי, ובטעות ייחסום לרבנו. הנכון הוא שהן ביאורו של רבי אברהם אזולאי ממראכש, תלמיד רבי יצחק דלויה.
אהבה בתענוגים רבנו קרא לספרו " אהבה בתענוגים ", כפי שיווכח בהקמתו. מעניין, וגם תמוה לכאורה, שהלומדים בספר והמתארים אותו קראהו בשם אחר, וכמו שכתב רבי ישראל משקלוב בהקדמתו ל " פאת השולחן " :
" גם מצאתי דאתי לידי ספר כתב יד מהגאון בעל המחבר ספר חסד לאברהם, שמו גינת הביתן, שחיבר בימי הגאון בעל התוי"ט. ובספרו על זרעים עיינתי בו, ודבריו המחודשים הנוגעים לספרי הכנסתים פנימה.
עם כתב היד הקיים, על סדר נזיקין, שרד גם השער, ועליו נכתב : " בית פרעה שמו, והוא החלק השלישי מספר אבה בתענוגים ". לפי זה הספר חולק למספר חלקים, כשלכל חלק שם בפני עצמו. גינת הביתן שהזכיר בעל פאת השולחן הוא שמו של החלק בו עסק – סדר זרעים.
למתארי הספר נודע על תוכנו – פירוש על המשניות – מהחיד"א, ועל שמו – גינת הביתן – מהקדמת פאת השולחן, אולם אין זה שם החיבור אלא שם חלקו הראשון. אמנם יש מקום להסתפק אם " בית פרעה " הוא שערו של החלק שלפנינו, שכן סדר נזיקין הוא הרביעי במניין הסדרים, ו " בית פרעה " – שערו של החלק השלישי.
חיבור זה כתב קבנו בסוף ימיו, כעשרים שנה אחר כתיבת ספריו בקבלה, כנכתב בשער הספר : " והיה התחלתו בסדר וה' ברך את אברהם בכל, משנת יהי שלום בחילך לפ"ג – ת"א, כיוון שסוף הפירוש אבד לא ניתן לדעת מתי הושלם.
החיבור כולל פירושים וחידושים. לדעת רבנו, מטרת פירושו על המשניות היא להסביר את המשנה בקצרה בדרך שפירשוה בגמרא. וכך הוא משבחאת פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל : " פירוש המשנה וכלל בפירושו רוב כל הנזכר בתלמוד בהבנת המשנה בלשון צח וקצר " אלא העניין..פשוט שאין צריך פירוש. חסרון זה בא למלא " אהבה בתענוגים ".
תוך כדי כתיבת הספר הגיע לידי רבנו פירוש בעל התוספות יום טוב וכשראהו אמר, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה, ורצה להפסיק לכתוב חיבורו. אולם, הלומד יווכח שאלו דברי ענווה, ופירוש רבנו למשנה אינו בבחינת משנה שאינה צריכה.
הוא רחב הרבה יותר מפירוש התוי"ט, ובעיקר במטרות החיבור, שעמדנו עליהם לעיל.
רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין (השל"ט 1579 – ו' אלול התי"ד 1654) – (מכונה "התוספות יום-טוב", "התוספות יו"ט" או "התוי"ט") מגדולי חכמי אשכנז ופולין, רבומחבר. ומגדולי פרשני המשנה, בעל פירוש "תוספות יום טוב" על המשנה אשר על שמו הוא מכונה.
ב " אהבה בתענוגים " מובאות כל מימרות הגמרא הנוגעת להבנת פשט המשנה. במקום הצורך מובאים גם דברי הראשונים ז"ל, רש"י, תוספות הר"ן, הנמו"י ושאר המפרשים, ולעתים גם פסק ההלכה, מתוך משנה תורה להרמב"ם, הטור והב"י, הכל אם במידה שתורמים הם להבנת המשנה.
מהקדמת רבנו עולה שלא נתכוון לחדש, כי אם לפרש המשנה על פי הגמרא והראשונים. אמנם, אין בית מדרש בלט חידוש, ובספר שזורים חידושים רבים ונפלאים שעלו תוך כדי לימודו. קושיות על דברי הראשונים שהובאו, תירוצים על קשויותיהם שהשאירו בצ"ע, והסברים חדשים בפירוש המשנה והראשונים.
בדייקנות מרובה למד רבנו כל תיבה וכל אות במשנה ורבים מחידושיו מבוססים על דיוקבלשון המשנה ובסדר הדינים במשנה. שהערות צויינו הראשונים שרבנו כתב כדבריהם וגדולי האחרונים שכוונו בחידושיהם לדברי רבנו.
יש לציין שעל אף גדולתו העצומה בלימוד ובהבנת המשנה, ואולי בגלל זאת, הוא מתייחס בדחילו ורחימו לכל ביאור ולכל דיבור של הראשונים, ומקיים ללא יוצא מן הכלל את אשר קיבל על עצמו בראשית כתיבת הספר : " יתחדש לי שום דבר לא נחליט לומר שזהו אמיתת הדבר אלא נאמר אפשר לומר וכיוצא בזה "
מעלה נוספת הטמונה בחיבור זה – חידושיהם של גדולי אותו דור, שברבות הימים כמעט ונשכחו מלב, והודות ל " אבהבה בתענוגים " הייתה להם עדנה. המיוחד יש להזכיר את המקובל רבי סלימאן אוחנה, ואת רבי יוסף אשכנזי " התנא מצפת ".
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי חיים בן עטר הקדמון
מגדולי חכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. נודע כמרביץ תורה דגול, כרבה של סאלי וכראש הישיבה בה.
בשנת התס״ה נסע למקנס ושהה בה כשלוש שנים ולאחר מכן חזר לסאלי.
אוהח״ק נכדו כתב עליו בהקדמה ל״חפץ ה׳״: ״וישבתי ללמוד תורה לפני מורי ורבי הרב המפורסם, אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו, המפואר, החסיד, העניו כמוהר״ר חיים אבן עטר זלה״ה״. מכאן אנו רואים שאצלו למד בצעירותו.
על חסידותו כתב – ״ושלא עבר עליו חצי לילה בשינה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאישה אלמנה על חורבן בית אלוקינו בבכי גדול ולהשלים בתלמוד עימי״.
רבותיו של רבי חיים הזקן היו ר׳ אלישע אשכנזי ור׳ חייא דיין, שדרי״ם מארץ ישראל שהביאו לו כתבי קבלה.
שגי תלמידיו הגדולים היו נכדיו אור החיים הקדוש ור׳ שמואל דאבילא. נינו הוא הגאון ר׳ אליעזר דאבילא עליו נספר.
גכדתו פאדוניה בהיותה נערה, נודעה בקדושתה ובתבונתה. יום אחד פנתה אליו בבקשה יוצאת דופן ־ שיתיר לה להניח תפילין, למרות היותה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן כגון התפילין. היא חשה שלצורך התעלותה הרוחנית היא צריכה להניח תפילין, סבה הקדוש, ידע שהיא תעשה זאת בצינעא, לשמה, לא למטרת פרסום והתגדלות חיצונית.
יתכן והוא ראה שלבחינתה ולשורש נשמתה, ראויה היא לכך וכך היה, פאדוניה הניחה תפילין והיה זה טבעי ומובן שהיא תינשא לנכד הקדוש – אור החיים הקדוש.
כמיכל בת שאול שהניחה תפילין, לא היה לה ולד עד יום מותה.
רבי חיים טולידאנו
רבי חיים טולידאנו – המהרח"ט של סאלי, רבי חיים טולידנו ב״ר יהודה חי בסאלי בסוף המאה החמישית ובמאה השישית למניינינו.
שימש כמורה צדק. נולד בשנת הת"ס ונפטר ב־י"א בשבט התקמ"ג.[anti-both]
נראה חתום באיגרת בשנת תר"י עם רבי יעקב בן רבי חיים ביבאס. עמוד ל
חיבר שו״ת המהרח״ט של סאלי (כת״י).
ליקוטי דינים ודרושים.
קונטרס רשימת הנפטרים – על חכמי המערב משנת התע״ד עד לשנת התקל״ז.
למד אצל הרב משה בירדוגו – המשבי״ר, ידידו של אוהחה״ק.
רבי חיים נהג בכל ערבי ימים טובים לשלוח את משרתו לחפש עניים ואורחים שנקרו לעיר ולהזמינם לביתו. הוא היה נזהר בדברי הזוה״ק על ענין חובת הכנסת אורחים עניים בחגים, משא״כ בשבתות, ״וזריתי פרש חגיכם״ פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם. משמע מהזוה״ק שבשבת יכול אדם להכניס אורחים לביתו. בימים טובים הוא מחוייב בכך.
ערב יום טוב אחד, חיפש משרתו אורח ולא מצא. שב הוא אל הרב ואמר לו כי לא מצא. הרב דרש ממנו שילך ויחפש עד שימצא. המשרת חיפש והנה הוא שומע קול בכי מבית העלמין, המשרת נכנס ומצא איש רוכן על קבר ובוכה. שאל המשרת את האיש, מה קרה, ענה לו האיש כי איבד את כל רכושו בים ואינו מוכן ללכת משם. שב המשרת וסיפר את הדבר לרב, אמר לו הרב, לך ואמור לאיש שיבוא לחגוג עימנו ואני אשיב לו את ממונו.
האיש הסכים, לאחר ששמע את הבטחת הרב, להתארח אצלו. בצאת השבת הלכו הרב, המשרת והאורח לשפת הים. הרב אמר לו ־ אתה תראה הרבה מטמוניות העולות מן הים, אך קח רק את שלך. הרב הרים את מטהו, גלי הים נעו במהירות והנה אל חוף הים הושלכו חפצים רבים ורכוש רב, האיש המשתאה ניגש ולקח את ארגז האבנים היקרות שלו וישב הים לאיתנו. (א)
בספר ״תקנות חכמי מכנאם״ הודפסה תעודה ובה נכתב: ״נתבקש בישיבה של מעלה, אחיו, החכם השלם, הדיין המצויין כמוהר״ר חיים טולידאנו, היום יום ג׳ בשבת, י״א לשבט תקמ״ג לפ״ק ורוב חסידותו והנהגתו הטובה עם כל עובר ושב, כהנהגת אחיו הנזכר ויותר ( רבי דניאל ) והוא היה אב״ד בעיר סלא יע״א, וישב בנו במקומו הלא הוא ידי״ן ורוחי כהה״ר יוסף טולידאנו זיע״א, זכות כל חוזה אשר דבר יחזה״.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-אורה של ירושלים-רבי שלום משאש זצוק"ל
שרשת הזהב.
כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.
מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנ
ו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.
ואשר עצם ראייתו עוררה כיסופין לבורא עולם ולאהבת התורה, ואשר כל גוף נרגש מזכרון קדושתו יראתו ענוותנותו וצניעותו הנשגבה. זכה רבנו ומשנה לשנה התחבב שמו והלך לפניו בין מבקשי החכמה ובעלי התריסין, שהתפעלו מגישתו המקורית לברר כל נושא בהגיון ובבהירות, בשכל ישר וצלול, עד שקשרו עמו מאות תלמידי חכמים ידידות אמיצה לכל הימים, ומזמן לזמן היו באים לשוחח עמו בדברי תורה ובחקרי הלכות.
וגם לאחר פטירתו, כל הטועם ולוּ במקצת מאמרותיו הטהורות שבחיבוריו הקדושים הנשגבים המאירות עניינים המשמחות לב ומענגות נפש, ובסברותיו והסבריו הנעימים והנחמדים ומתוקים מדבש יאורו עיניו במרחבי ים התלמוד והפוסקים זה היום גדול ורחב ידיים.
בין עשרות הקהילות שחיו במרוקו, זרחה לה העיר הגדולה מכנאס, שאליה הגיעו עשרות אלפי יהודים, שגורשו מספרד לפני יותר מחמש מאות שנה, בשנת 1492, עקב הגלות שגזרה מלכות ספרד, על כל היהודים שלא יסכימו להמיר את דתם לנצרות.
וכבר מאז היה המקום ידוע למקום תורה מובהק, והיה ידוע בפי כל , אם תורה רצית, במכנאס קנית, והיו שכינו אותה " ירושלים של מרוקו.
בעיר היו פועלים ביתר שאת כל מה שצריך בקהילה יהודית תורנית, החל מתלמודי תורה, ישיבות, כולל אברכים, בתי מדרש, שיעורי תורה משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות, בתי דין, מורי צדק, דרשנים, כמו כן היו קיימים אגודות חסד שסייעו לחולים ונצרכים, ודאגו שלא תישאר משפחה שלא יהיו לה כל הדרוש לשבת וחג, ואף דאגו לבנות כמה בתים למחוסרי דיור.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
שרשת הזהב.
כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.
מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.
ואשר עצם ראייתו עוררה כיסופין לבורא עולם ולאהבת התורה, ואשר כל גוף נרגש מזכרון קדושתו יראתו ענוותנותו וצניעותו הנשגבה. זכה רבנו ומשנה לשנה התחבב שמו והלך לפניו בין מבקשי החכמה ובעלי התריסין, שהתפעלו מגישתו המקורית לברר כל נושא בהגיון ובבהירות, בשכל ישר וצלול, עד שקשרו עמו מאות תלמידי חכמים ידידות אמיצה לכל הימים, ומזמן לזמן היו באים לשוחח עמו בדברי תורה ובחקרי הלכות.
וגם לאחר פטירתו, כל הטועם ולוּ במקצת מאמרותיו הטהורות שבחיבוריו הקדושים הנשגבים המאירות עניינים המשמחות לב ומענגות נפש, ובסברותיו והסבריו הנעימים והנחמדים ומתוקים מדבש יאורו עיניו במרחבי ים התלמוד והפוסקים זה היום גדול ורחב ידיים.
בין עשרות הקהילות שחיו במרוקו, זרחה לה העיר הגדולה מכנאס, שאליה הגיעו עשרות אלפי יהודים, שגורשו מספרד לפני יותר מחמש מאות שנה, בשנת 1492, עקב הגלות שגזרה מלכות ספרד, על כל היהודים שלא יסכימו להמיר את דתם לנצרות.
וכבר מאז היה המקום ידוע למקום תורה מובהק, והיה ידוע בפי כל , אם תורה רצית, במכנאס קנית, והיו שכינו אותה " ירושלים של מרוקו.
בעיר היו פועלים ביתר שאת כל מה שצריך בקהילה יהודית תורנית, החל מתלמודי תורה, ישיבות, כולל אברכים, בתי מדרש, שיעורי תורה משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות, בתי דין, מורי צדק, דרשנים, כמו כן היו קיימים אגודות חסד שסייעו לחולים ונצרכים, ודאגו שלא תישאר משפחה שלא יהיו לה כל הדרוש לשבת וחג, ואף דאגו לבנות כמה בתים למחוסרי דיור.
ויעיד עלי בורא עולם שמעולם לא שנאתי לשום אדם קטן או גדול.
גם שהתווכח בהלכה לבו לא היה מתרתח על החכם הכותב, וכמו שכותב רבנו בהקדמותיו לספריו שהתשובות נכתבו " לא בחרתי ולא ביקשתי ", בויכוח הלכתי שנתווכח רבנו עם תלמיד חכם מסוים על ע"ג דפי בירחון " אור התורה ,, רצה אותו תלמיד חכם לתרץ את הקושיות שרבנו הקשה עליו, וכותב לרבנו בין הדברים : ותמהני עליו שנתחלף לי כב" בין אוהב לאויב ".
בתשובה חוזרת לו אותו הרב כותב לו ר
בנו : מה שכתבת שנתחלפתי לך בין אוהב לאויב, על זה אני מודיעך, : ויעיד עלי בוראי, שמעולם לא שנאתי לשום אדם קטן א וגדול, ובכל יום אנו אומרים והרני אוהב את כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי, וכ"ש את בני התורה, והאוהבים הגדולים שלי הם אותם תלמידי חכמים שנשאתי ונתתי עימהם בהלכה, וכת"ר א' מהם, ומה שכתבתי לכת"ר הוא על דרך " אוהב לחכם ויאהבך ".
פרק א. – שרשרת הזהב.
עיר מגדלת גיבורים.
בין עשרות הקהילות שהיו במרוקו, זרחה לה העיר הגדולה מכנאס, שאליה הגיעו עשרות אלפי יהודים, שגורשו מספרד לפני יותר מחמש מאות שנה, בשנת הרנ"ב – 1492, עקב הגלות שגזרת מלכות ספרד, על כל היהודים שלא יסכימו להמיר את דתם לנצרות. וכבר מאז היה המקום ידוע למקום תורה מובהק, והיה ידוע בפי כל " אם תורה רצית, במכנאס קנית " והיו שכינו אותה " ירושלים של מרוקו.
בעיר היו פועלים ביתר שאת כל מה שצריך בקהילה יהודית תורנית, החל מתלמודי תורה, ישיבות, כולל אברכים, בתי מדרש, שיעורי תורה, משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות, בתי דין, מורי צדק, דרשנים, כמו כן היו קיימים אגודות חסד שסייעו לחולים ולנצרכים, ודאגו שלא תישאר משפחה שלא יהיו לה כל הדרוש לשבת וחג, ואף דאגו לבנות כמה בתים למחוסרי דיור.
רחובה של העיר מכנאס, היה ספוג באווירה של יהדות עתיקת יומין, אוירה של אמונה שלמה, אווירה של של מסירות ונאמנות לתורה ולמצוות, כמו כן אווירת החגים הורגשה כבר כמה שבועות לפני בואם.
ההכנות לחגים היו מלוות ברגשי שמחה ואמונה בניסי ה' ונפלאותיו עם אהות האומה. אותה ההרגשה הייתה חוזרת ונשנית מידי שנה בשנה, עד שטבעה את חותמתה על כל ילידי המקום, ואותה ההרגשה, ממשיכה ומלווה אותם עד היום הזה.
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
ר׳ אברהם אל-כהן(סידי רחאל)
מספרים עליו שבמראכש היו הרבה חולים פונים אליו ותורמים לקופתו. רבני העיר נעלבו מכך שקדוש זה קודם לקדושים אחרים הקבורים בעיר ולכן החליטו לנסוע אליו כדי להכיר את המקום. כשהגיעו בסביבות הקבר יצאו לקראתם חיות שרצו להרוג אותם. הם קראו לר׳ אברהם אל-כהן ואז הם ניצלו.
ר׳ אברהם אלמליח (אמיזמיס)
נקרא לרוב ר׳ בגו אלמליח. הוא בנו של ר׳ יהודה אלמליח, הקבור באותו מקום, והנחשב גם הוא לקדוש. הוא היה רב ושוחט בכפרו, נודע בחסידותו ורכש לו הערכה גדולה מכוח אישיותו. כשנפטר, השתתפו בלוויתו כל תושבי שבעת הכפרים שמסביב לאמיזמיס ובמשך שבוע לא אכלו בשר כיאות. עם מותו החלו לפקוד את קברו ולבקש את עזרתו לריפוי מחלות שונות.
רי אברתם אמזלג ( אילליג )
נקרא גם מול אל-חאזרה ( בעל האב ן).
היה יום ששי. הוא הלך לשם [אילליג] כדי לדבר עם אנשים, להסביר להם איך לרחוץ ידיים. הרגיש שסופו קרב. לקח מקל שלו ושם על הספירה [שעון] של שמש והשאיר שם בספירה של השמש. עד שהוא נפטר אז התגלגלה אבן גדולה וענקית וכיסתה אותו. אז המקל נפל והשמש ירדה ונהיה חושך. לכן קראו לו מול אל-חאזרה.
ר׳ אברהם בו־דוואיה ( קצר אל־סוק )
קבור בבית-הקברות ליד ר׳ יחייא לחלו. לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל.
ודי עליו השלום, הלך לשם [לר׳ יחייא לחלו]. היה חולה. היה לו פצע על בטנו והיה עומד למות. הלך להשתטח על קברו והתרפא. בלילה בא אליו בחלום קדוש אחר שקבור שם, ר׳ אברהם בו-דוואיה ואמר לו: למה באת להשתטח על קברו של ר׳ יחייא לחלו ולא באת להשתטח על קברי? גם אני מירושלים ושמי ר׳ אברהם בו-דוואיה. עליו השלום. הלך והשתטח על קברו והוא הבריא.
ר׳ אברהם בן-איבגי ( סידי דחאל )
מכונה בפי יהודי האיזור אל עזיז דיאלנא (היקר שלנו). מספרים עליו שהיה נוהג ללמוד תורה עם אליהו הנביא.
ר׳ אברהם בן-סאלם ( פיגיג )
לפי המסורת המקומית קבורים שם שני צדיקים הנקראים בני אמויאל, ואחד מהם הוא ר׳ אברהם בן-סאלם.
בפיגיג ישנו בית-קברות עתיק יומין. אספר לך על מקרה שקרה: לפנים בית־ הקברות הזה לא היה מגודר ושם היו קבורים שני צדיקים בני אמויאל. ר׳ אברהם… אנשים אספו ברושים, בנו גדר ובית חיים. אני אז הייתי בן עשר. כל פעם היו בונים פינה אחת, היא נפלה. הלכו לפחא כי חשבו שמא הערבים הורסים להם את הגדר הזאת.
הפחא העמיד שומרי לילה. היהודים בנו שוב פינה ונפלה. אז קם יהודי זקן שהחליט לצום, לגזור ציפורניו ולעשות פתירת חלום. חלם והנה צדיק בשם ר׳ אברהם בן-סאלם, עליו השלום, אמר לו שהפינה נופלת מפני שהשאירו את קבורת הצדיק מחוץ לגדר. הצדיק ביקש מהזקן שיזמין אנשים שיבואו להשתטח על קברו. אז הרחיבו את הגדר ומאז הפסיקה הגדר להתמוטט. לא יודעים יום ההילולה. מאז באו אנשים מהרבה פינות במרוקו להשתטח על קברם. אישה עקרה באה לבקר גם אישה משוגעת מי שאינו יכול ללכת, מרימים אותו לשם; וכולם חוזרים בריאים ושלמים וזה הודות לאלוהים.
ר׳ אברהם בן־שוקרון ( אוג׳דה )
היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש. נקרא בפי המוסלמים סידי מוחמד בן- שוקרון.
ר׳ אברהם בן־שושן ( מוגאדור )
נפטר בשנות הארבעים של המאה העשרים. מוצא אביו מדבדו.
ר׳ אברהם דרעי (ליד אימין תאנות )
קבור על ההר אימין תאמוגה ליד ר׳ יצחק הלוי ור׳ מסעוד מאני. ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר. מרפא בעיקר עקרות. לפי המסורת של בני המקום, נתגלה בחלום לאחד מאנשי הכפר והודיע לו שהוא פלוני בן-פלוני, ושכל מי שיבוא להשתטח על קברו, הוא יקבל את בקשותיו. כשהלכו אנשי הכפר לפי הסימנים שנתן בחלום, גילו במקום ההוא מציבה. בימינו נבנה חדר ליד מקום קבורתו.
אף אחד לא מכיר אותו, רק אנחנו בני הכפר אימין תאנות. פעם הוא עשה לי נס. לבתי היתה נקודה לבנה בעין שלה. אני נהגתי להדליק כוסות נשמה של הצדיקים, כדי לבקש מהם רחמים, ואף פעם לא לקחתי אותה לרופא. פעם באה בחלומי אשה שאלה אותי: למה את בוכה עניתי: בתי חולה. היא פתחה קופסה ואמרה לי שיש בה זעתר שאפשר לשים לה טיפות ממנו בעין. שאלתי אותה מה שמה והיא ענתה שהיא אשתו של הרב בראהם. קמתי וסיפרתי לאשת דודי והיא סיפרה לי שבמוגאדור יש אשה שסבלה מהעין וריפאו אותה במי זעתר עם קצת מלח.
פעם באו המוסלמים לחרוש במקום בו קבור הקדוש. אמרו בליבם: מדוע צדיק זה חוסם לנו את הדרך? בואו נעקור את קברו. כאשר התחילו לחרוש, המחרשה נתקעה באדמה והאיכרים קיבלו שיתוק. אמרו להם: זה נגרם רק על-ידי היהודים. באו היהודים ומצאו איכרים משותקים ליד הקבורה של הצדיק. המוסלמים קראו לצדיק וביקשו סליחה. זה אני ראיתי במו עיני. אז הקיפו המוסלמים את מקום הקבורה באבנים ואמרו לצדיק: חזן! זה המקום שלך, אף אחד לא יעיז יותר לנגוע בך.
ר׳ אברהם ואזאנה ( איית בודיאל )
מכונה גם ר׳ ברהם ואזאנה. נולד בסכורה, חי בראשית המאה התשע-עשרה. הוא אחיו של ר׳ דוד ואזאנה ובנו של ר׳ יעיש ואזאנה. צאצאיו גרים בארץ ומקיימים כל שנה הילולה בג׳ בטבת. התפרסם בריפוי עקרות.
כשהיה בחיים בלע פעם נחש צפרדע על-ידו. הוא הושיט את ידו והוציא את הצפרדע. הציל אותו. פעם אחת, מספרת יהודיה, לא ירדו גשמים וכל העולם צמו ולא ירדו גשמים. בלילה אחד, בא הרב בחלום לאשה שהיתה ממשפחת ואזאנה והודיע לה שלמחרת יהיו מים בנהר. למחרת כשסיפרה התחלנו לצחוק. בבוקר קמנו והלכנו לראות ופתאום באו מים בנהר. זה בזכותו של אלוהים והצדיק. במלחמה הזאת [מלחמת יום הכיפורים] אשה ביקשה תמיד רחמים מהצדיק, כדי שיגן על שלושת בניה שאחד מהם קרוי על שמו. היא גרה במגדל העמק. גם אני קראתי לבני על שם הקדוש.