Une vieille tradition: "Le sultan des tolbas"

Le supplément culturel du journal "Almaghrib" – Nos 5 p. 69 et 6 p. 91 des 5 et 12 mai 1938

Version arabe (PDF)

1. Description des festivités

Lorsque le printemps arrive et que la vie s'épanouit pour faire bon accueil à sa jeunesse, que la terre se couvre de verdure et les fleurs se présentent dans une féérie de couleurs et exhalent un parfum qui embaume les coeurs, que les oiseaux gazouillent sur les branches, appelant l'homme à reconnaître la beauté sacrée de la nature et à jouir d'un moment où il ne pense pas aux problèmes de la vie matérielle et s'oriente avec toutes ses sensations vers un univers où l'âme baigne dans le monde de la poésie et de l'esthétique, un monde de l'imaginaire et de la jouissance qu'aucune règle sociale ne limite ni aucune pulsion corporelle ne pousse, lorsque le printemps arrive, nous hâtons le pas pour nous y intégrer pendant quelques heures ou quelques jours que nous dérobons au temps qui passe pour tuer le temps.

Au coeur du printemps – jeunesse de la vie – l'être humain revivifie sa jeunesse et cueille de sa mer ondulée par une brise agréable sous un soleil radieux, des instants de bonheur qui sont ce dont on peut se souvenir le mieux dans la vie, ou plutôt qui sont eux-mêmes la vie. Toutes les peines que nous nous donnons au cours de notre existence tendent vers la sacralisation de la beauté; et le printemps n'est autre que la fine fleur de cette beauté arrivée au stade suprême de sa maturité.

La "Nouzha" (ou partie de plaisir) que nous organisons dans notre milieu marocain pendant la saison du printemps est l'un des aspects les plus agréables de notre vie. Son image reste gravée dans notre mémoire plus que tous les autres jours que nous passons à travailler ou à nous divertir à l'intérieur des murs de la ville pendant toute l'année. Tout ou presque s'efface de notre mémoire; nous perdons tout contact avec les traces des différentes étapes de notre passé, mais les jours heureux de ces sorties sont toujours présents à l'esprit et sont voués à une vie éternelle. Ils rappellent toujours le souvenir d'une excellente compagnie. Le plus vieux d'entre nous qui se met dans un coin de la pièce devant un feu pour se réchauffer, ne se remémore son passé pourtant riche en évènements que lorsqu'il évoque le mot "nouzha". On le voit alors pétiller de joie comme si le sang de la jeunesse se met à couler dans ses veines. Il s'engage dans une causerie des plus agréables et vous entretient d'une journée printanière qu'il a passée dans une sortie avec ses amis ou les membres de sa famille, alors que les aventures qu'il a vécues en ville ont complètement disparu de sa mémoire pour faire partie du néant.

La sortie, dans notre milieu, est entièrement liée au printemps qui se manifeste au Maroc dans toute sa splendeur. Après la saison d'été avec ses vents chauds, la saison d'automne avec ses feuilles mortes et la saison d'hiver avec ses larmes, le printemps arrive, le visage épanoui et riant. Nous nous hâtons de lui élever une statue, et nous dérobons du temps au temps pour nous abandonner à son air vivifiant, ses couleurs magiques et son réveil de l'état onirique. Le printemps vient à peine de faire son apparition que les gens sortent de la ville vers les jardins extra muros ou vers les rives du fleuve. Les familles se dirigent par petits groupes vers les lieux qu'elles choisissent pour leur sortie, chantant de belles strophes d'une voix mélodieuse. Telle est "la nouzha" que nous organisons avec les membres de la famille ou le cercle des amis. Mais comment se présente-t-elle en milieu étudiant où bouillonne le sang chaud de la jeunesse? C'est celà qui peut être considéré comme un miracle, et c'est celà la belle tradition qui nous a été léguée comme héritage, et qui a permis à notre milieu scolaire de se distinguer de celui des autres pays. Cette tradition est la source d'une poésie éternelle d'où jaillit le bonheur de la jeunesse au printemps de la vie.

Quelle est cette nation parmi tous les pays du monde qui accorde autant d'intérêt au printemps et à la jeunesse estudiantine, et qui organise chaque année une fête de couronnement d'un étudiant de sa grande Université? Quel est ce pays où le Roi lui-même accourt pour saluer "le sultan des tolbas" et le combler de cadeaux dans une atmosphère de joie et d'allégresse? C'est notre pays qui nous a transmis une telle tradition que nous conservons jalousement et dont nous sommes fiers. C'est notre pays qui veille à ce que le printemps soit une saison de jouissances. Nos deux capitales spirituelle et administrative jouent un rôle important dans la perpétuation de cette belle tradition et offrent aux jeunes des générations montantes un exemple vivant du sacre du printemps et de l'affection que la nation porte à ses étudiants.

Dans la ville éternelle de Fès où le printemps se présente dans tout son éclat et étale sa splendeur sur les rives de "Wady Aljawahir" (la rivière des perles), les étudiants regroupés au sein de leur campus universitaire adressent à Sa Majesté le Roi, l'éternel symbôle du pays, leur requête d'organiser leur fête traditionnelle, et le Roi bienaimé leur fait savoir par l'intermédiaire de son Grand Vizir qu'il acquiesce à leur demande. Les étudiants tiennent plusieurs réunions de mise au point des modalités d'organisation des festivités et annoncent la mise en surenchère du sultanat parmi les Tolbas venus de différentes régions du pays qui, dans le souci de parfaire leur éducation et leur culture, ont choisi de vivre loin de leur lieu natal et de leur famille pendantplusieurs années.

Le vendredi qui suit le jour de l'annonce de l'accord royal, les étudiants tiennent dans l'après-midi une réunion  plénière au vaste patio de l'Université dela Karaouiyine. Lasurenchère est ouverte officiellement, avec la participation active de tous les étudiants et se déroule sur deux après-midi d'affilée avant de se solder par la désignation du candidat gagnant. La surenchère atteint quelquefois la somme de 20.000 francs et plus. Le gagnant se fait proclamer "Sultan des Tolbas". Après cette proclamation, il retourne à son établissement pour constituer son gouvernement avec les condisciples de son choix, auxquels il propose différents postes ministériels, des postes de chambellan, de chefs du Méchouar et de trésorier responsable des dépenses occasionnées par l'organisation des festivités qui durent quelques fois près de deux semaines. Ce trésorier n'est pas obligatoirement choisi parmi les étudiants. Les dépenses sont couvertes par la somme ayant servi à l'achat du privilège du sultanat, à laquelle viennent s'ajouter une subvention du gouvernement et des dons de quelques institutions de Fès, sans compter les impôts prélevés sur les notables de la ville sur ordre du "Sultan des Tolbas" qui prend à cet effet des décisions sous forme de notifications portant sa signature et son sceau. Le "Sultan des Tolbas" désigne son "Mohtasseb" qui doit savoir s'acquitter de sa mission avec humour et plaisanterie lors des tournées d'inspection qu'il sera appelé à effectuer dans les souks pour contrôler les prix, vérifier les balances et autres instruments de mesure, analyser les ventes, établir l'assiette des impôts, arrêter le niveau des contraventions de propos délibéré. Les commerçants paient tout ce qu'on exige d'eux de bon coeur, sachant qu'ils encouragent les étudiants dans leur belle entreprise et qu'ils participent de cette manière au succès de l'animation de cette fête de la jeunesse.

Le vendredi d'après, à 11 heures du matin, le "Sultan des Tolbas" quitte son école à la tête d'un cortège officiel formé de ses ministres et de ses chambellans. Sa Majesté le Roi lui envoie un cheval harnaché ainsi qu'un habillement complet. Elle lui délègue le chef des fêtes organisées au palais ainsi qu'une troupe de soldats et des assistants du pacha. Le cortège se rend d'abord à la mosquée "Al Andalous" pour la prière du vendredi. Ensuite, il se dirige vers le tombeau de Sidi Harazem devant lequel "le Sultan des Tolbas" se recueille. Pendant la marche du cortège ainsi qu'au cours de cette visite, les étudiants vendent des dattes au public des spectateurs à des prix très élevés atteignant par moments 10 francs la datte. Le produit de la vente vient s'ajouter à la somme destinée à faire face aux dépenses des festivités. Puis, "le Sultan des Tolbas" suivi de son cortège revient vers le soir à son école.

Le lendemain, après la prière du milieu de la journée, "le Sultan des Tolbas" et son cortège se dirigent vers le "souk des Attarines" (le marché des parfumeurs) et le quartier "Talaâ". Ils passent par la porte "Mahrouk", longent la route entre la ville nouvelle et la kasbah "Cherarda" en direction de la rivière de Fès, où le pacha de la ville nouvelle a fait dresser des tentes pour accueillir les étudiants et une tente pour lui-même, car il lui revient de veiller à la sécurité au cours de la fête. Les plus grandes et les plus belles tentes sont réservées pour la prière. Elles sont installées à proximité de la tente du "Sultan des Tolbas". Le trésorier distribue le produit de la collecte aux étudiants répartis en petits groupes dans les différentes tentes, tandis que le "Sultan des Tolbas" engage les dépenses sur le produit de ces entrées.

Les Fassis trouvent un grand plaisir à passer une journée ou deux en compagnie des étudiants. Ils se hâtent pour occuper un emplacement convenable sur les bords de leur belle rivière. Ils y dressent leurs tentes et emportent avec eux les provisions nécessaires. Les étudiants passent la journée du dimanche à se reposer et se divertir. Le lundi suivant est réservé à l'accueil d'un prince de la famille royale qui vient présider la fête au nom du Roi, et distribue des cadeaux en argent et en nature pour aider les étudiants à renouveler leurs provisions et faire face aux dépenses imprévues. Puis, c'est au tour des commerçants de présenter leurs cadeaux au nom de leurs professions. Les juifs et les représentants de la colonie européenne ne manquent pas au rendez-vous et offrent également des présents. Tout récemment encore, l'ordre des avocats de la ville de Fès a fait don d'une montre de grande valeur au "Sultan des Tolbas". Une intense activité "makhzénienne" a lieu sous la tente du "Sultan des Tolbas" pendant toute la journée. Les ministres préparent les projets de dahirs avec la collaboration de secrétaires choisis parmi leurs condisciples. Des plaisanteries humoristiques sont organisées pour divertir les étudiants. Le sixième jour de la fête, Sa Majesté le Roi en personne se dirige à la tête de son cortège officiel vers les rives de "Wadi Aljawahir" où les étudiants jouissent de la beauté du printemps. Il est salué par "le Sultan des Tolbas", qui monte ensuite à cheval pour faire face au Roi également assis sur son cheval.

Le "Sultan de l'Université" conserve toutes les prérogatives de son pouvoir. Il joue la comédie à la perfection, ce qui permet de voir à quel point le peuple marocain et ses dignes souverains apprécient la science et s'intéressent au monde étudiant. Cette constatation dénote d'un esprit réellement démocratique. Le gouvernement fait preuve d'une grande marque de respect vis-à-vis des hommes de demain. Le Roi devant lequel personne n'ose lever la voix se met au niveau des étudiants pour s'amuser avec eux. Le Roi du Maroc, qui régne sur un royaume aux vastes étendues et aux nombreuses agglomérations urbaines, ne voit dans les propos des étudiants que plaisanterie et badinage innocents. Il fait toutes sortes de concessions pour écouter leurs balivernes humoristiques. Le chef des festivités du "Sultan des Tolbas" se dresse en face du Roi, en présence d'une foule compacte de gens et lui dit à haute voix:

"Comment peux-tu, Roi ordinaire du Maroc, te présenter devant le plus grand des monarques sur terre, qui gouverne des millions de moustiques, de mouches, de fourmis, de crapauds et autres espèces d'insectes?"

Le Roi proteste en plaisantant, et "le Sultan des Tolbas" lui souhaite la bienvenue et l'autorise à séjourner dans son royaume. Sur ce, son orateur bouffon prend la parole et prononce devant les deux sultans en présence d'une très nombreuse assistance deux discours mettant en valeur "la grande bouffe" et remerciant Dieu d'avoir fait qu'elle existe pour satisfaire les estomacs aux appétits les plus gloutons.

Lorsque les deux discours prennent fin dans une atmosphère de joie et d'allégresse, le Roi demande au "Sultan des Tolbas" l'autorisation de se retirer. Celui-ci descend de son cheval, baise les pieds du Roi, et lui présente une liste de doléances, comprenant une demande d'élargissement d'un prisonnier de sa famille ou une demande d’emploi ou une exonération d'impôts. Ces doléances sont rédigées sous forme de dahir dûment arrêté et signé par "le Sultan des Tolbas". Au moment de partir, le Roi accorde aux étudiants la faveur de proroger la fête d'une semaine. Le dernier soir, "le Sultan des Tolbas" doit quitter secrètement le lieu de la fête et se rendre à son école, de peur que ses condisciples ne se révoltent par jeu contre lui, du moment qu'il devient un simple étudiant comme eux à l'issue de la fête et ne peut plus se prévaloir de la prééminence que lui donnait le titre de "Sultan des Tolbas".

Un ami de Fès m'a raconté que la jeunesse fassie avait monté il y avait une dizaine d'années une pièce de théâtre dans une grande salle de la ville, et qu'un des acteurs qui avait joué le rôle du Roi dans cette pièce s'était tellement convaincu qu'il était au dessus du commun de ses semblables qu'il avait souvent des altercations avec eux. Une telle situation explique pourquoi il est de tradition que "le Sultan des Tolbas" s'enfuit vers son établissement au dernier soir de la fête, car il n'est plus protégé par l'immunité de la fonction royale et ne peut donc être entouré par le respect qui lui était dû pendant les deux semaines que dura la fête. Si donc le temps de jouer sur scène une pièce de théâtre a été dommageable pour notre acteur de Fès, que pourrait-on dire de quelqu'un qui a dû jouer une pièce de théâtre avec comme scène la ville de Fès en liesse pendant une quinzaine de jours?

 Son origine historique

Maintenant que j'ai décrit la fête et cité quelques passages d'un des discours qui y ont été prononcés, ne voyez-vous pas qu'il s'agit d'une belle tradition que nous avons le devoir de conserver, à laquelle nous devons nous intéresser en nous hâtant d'être parmi les premiers à y assister? Cet évènement reflète de manière durable l'intérêt porté par nos ancêtres à l'éducation et au monde étudiant. Mais quelle en est l'origine? Comment est-elle née? Comment expliquer que, dans le but de rehausser l'image de la culture, les Rois du Maroc jouent le jeu en donnant l'impression de renoncer à l'autorité qu'ils sont censés exercer sur les étudiants placés sous leur souveraineté et en acceptant de se mettre à leur niveau pour entendre d'eux des plaisanteries qui vont parfois jusqu'à toucher leur personne?

Les historiens marocains n'accordent pas à cet évènement tout l'intérêt qu'il mérite. Ils ne se sont jamais intéressés à en rechercher les origines, ni à en donner une description détaillée, pas plus qu'ils ne se sont donnés la peine de jeter la lumière sur ses valeurs symbôliques, ses enseignements que le temps a éternisés ainsi que la volonté du Maroc et de ses Souverains de le perpétuer en renouvelant l'autorisation aux étudiants de faire revivre chaque année cette tradition séculaire. Si les historiens arrivent un jour à nous entretenir de cette fête en détails, et nous en donnent une image circonstanciée de son évolution à travers les âges, ils éclaireront sans nul doute notre vie culturelle passée que nous ignorons quelque peu. Nous ne disposons que de rares indications rapportées par les manuels d'histoire pour nous aider à comprendre une légende qui circule en public sur l'origine de cette fête. Peut-être que ces indications et cette légende nous permettront-elles d'en savoir plus sur cette belle tradition.

D'après la légende, il semble que lorsque le Maroc vivait dans une période d'instabilité au moment de la décadence des Saâdiens, vivait dans les environs de Taza un riche négociant juif, du nom de Ben Mechaâl. On rapporte qu'il y avait fait une incursion territoriale, en était devenu le maître absolu, et a pu étendre son influence jusqu'à Fès où il aurait obligé les habitants à reconnaître son autorité morale et à lui envoyer chaque année, à titre de cadeau, la plus belle fille de la ville qu'il réunissait à son harem.

Pendant cette période, il y avait parmi les étudiants dela Karaouiyineun nommé Moulay Rachid Alaoui, qui s'est révolté contre cette humiliation, d'autant plus que la fille qui a été désignée cette année-là pour être remise comme cadeau au juif était d'origine noble et appartenait à la famille des Alaouis.

 Il s'est engagé dans une aventure extrêmement périlleuse en se travestissant comme une jeune fille et en se voilant pour être envoyé aux lieu et place de la fille qui était désignée. Il s'est fait accompagner de son trousseau prétendûment réparti dans une quarantaine de malles, après avoir pris soin de cacher dans chacune d'elles un de ses camarades étudiants armé jusqu'aux dents.

 Ben Mechaâl a souhaité la bienvenue à la soi-disante jeune fille qui lui était offerte et l'a admise chez lui avec tous les chargements qui l'accompagnaient. Mais aussitôt qu'il a fermé la porte, les étudiants sortirent de leurs cachettes et Moulay Rachid, fort de leur aide, a asséné à Ben Mechaâl un coup mortel. Ces mêmes étudiants ont par la suite reconnu Moulay Rachid comme souverain.

Moulay Rachid a voulu perpétuer les circonstances qui ont entouré cet acte d'allégeance et faire honneur aux étudiants qui ont aidé l'institution monarchique au Maroc à se débarrasser d'un tel despote. Il a donné l'ordre d'organiser chaque année une fête de couronnement d'un des étudiants de la grande université dela Karaouiyine.

 Même si les manuels d'histoire ignorent cette légende avec les rôles qui y ont été joués par les différents acteurs et les péripéties amoureuses qui en constituent le centre de l'intrigue, ils ne nient pas qu'à cette époque un riche juif du nom de Ben Méchaâl vivait dans la région de Taza, et que Moulay Rachid l'a dépossédé de toute sa fortune et l'a tué.

Dans "Almatani" qui a été publié vers 1170, on peut lire en résumé:

Moulay Rachid est venu rendre visite à un chef qui s'appelait "Cheikh Lawati", et pendant que son hôte lui faisait les honneurs de sa maison, il a vu un homme de grande allure, entouré de sa suite et de ses esclaves au milieu d'un grand nombre de chevaux, en train de s'adonner à l'exercice de la chasse avec une magnificence royale. Il a demandé qui c'était, et on lui a répondu: C'est "Ben Méchaâl", un ressortissant juif de Taza. Il a aussitôt bondi avec un couteau entre les dents. Lorsque "le Cheikh Lawati" l'a vu dans cet état, il lui a dit: "A votre service, Monseigneur, pour vous je ne porte d'affection ni pour la bourse ni pour la vie".

Moulay Rachid lui a alors ordonné de lever une troupe d'environ cinq cents hommes parmi les héros de ses amis et de la mettre à sa disposition pour qu'il aille tuer le juif. "Le Cheikh Lawati" a promis qu'aucun de ses héros ne lui fera fausse route. Il a été convenu avec eux de se diriger incognito et séparément vers la maison de Ben Méchaâl qui se trouvait à une demi-lieue de Taza dans une contrée sauvage. Puis, il a laissé le corps de troupe derrière lui et demanda l'hospitalité au juif qui a daigné la lui accorder. Les assaillants l'ont rejoint et encerclé la maison à la tombée de la nuit, sans que personne ne s'en rendît compte, mais sans perdre le contact avec Moulay Rachid au cas où il aurait besoin d'eux. Puis, profitant d'un instant où il se trouvait seul avec son hôte, il s'est rué sur lui et lui a porté un coup mortel. Les hommes de la troupe réussirent à pénetrer par ruse à l'intérieur de la maison, ce qui lui a permis de l'occuper et d'en saisir des objets de valeur et une très grande somme d'argent.

Le responsable en chef de la famille royale l'historien Ibn Zaydan a écrit dans son ouvrage "les perles précieuses", citant le livre "les faveurs de Dieu ou l'explication du poème d'Ibn Alwannan" :

"C'est Moulay Rachid qui a institué la fête des étudiants qui se déroule au printemps de chaque année à Fès et à Marrakech. Lorsqu'il a éliminé Ben Machaâl et saisi tous les biens qu'il possédait, il a organisé une fête grandiose à l'attention des étudiants qui l'accompagnaient et qui étaient au nombre de 500 environ".

Depuis lors, cette fête est entrée dans les moeurs et a été célebrée chaque année du vivant de Moulay Rachid et après sa disparition.

רוב שעות היום מסתובבים הילדים בכפר מבלי לעשות דבר, כי במשק אין להם מה לעשות, כפי שיבואר להלן, ובית ספר אשר יחזיק אותם אין בנמצא.

רק אחדים בכפר ידעו לקרוא ולכתוב : הרב, השוחט וראש הכפר. במקומות מסוימים איש אחד ממלא את כל התפקידים הללו, הוא משמש כמורה, כמלמד, כשוחט וכרב.

כאמור ברובם הם אנאלפביתים, את התפילות למדו בעל פה מתוך הרגל השמיעה וההתמדה בתפילה. אך הופתעתי ממראה פניהם וממבנה גופם : דמות תנכ"ית להם, בעלי קומה, פרקם נאה, זקנם מגודל יפה, על כולם נסוך חן והוד קדומים ומעלים בדמיוני את ה " אבות .

אולם בעת שיחה אתם הייתה מתגלית בורותם ושטחיותם. לעומת בורות זו, גדלה התפלאתי כשנוחכתי לדעת איך כל התפילות שגורות בפיהם.

המאכלים.

רבים מהם אינם נוהגים לאכול שלוש פעמים ביום. בבוקר בצאתם לעבודה או לשדה, לוקחים פת במלח בלבד למשך כל היום. את הסעודה העיקרית אוכלים הם בערב, והמנה העיקרית – בשר. בכל מרוקו נפוצה מאוד אכילת הבשר, בהיותו מצרך זול מאוד.

חיי המשפחה.

ראש המשפחה – הבעל הוא האדון על הכל, על פיו ישק כל דבר וכל בני המשפחה נשמעים ומצייתים לו, לרבות הילדים בגיל הבגרות. יש לציין שהביגמיה נדירה מאוד בין היהודים שבכפרי האטלס,ף בדומה אצל יהודים במרוקו כולה.

העבודה בכפר.

העבודה החקלאית במרוקו בכלל ואצל היהודים הכפריים בפרט, שיטותיה הפרימיטיביות מאוד. כשאני משווה את שיטותיה לאלה הנהוגות אצל שיננו הערבים בארץ כגון : הסדרים, אופני העבודה, הכלים, הגידולים השונים, חזור הזרעים וכדומה מתקבל כי חקלאי מרוקו מפגרים לעומתם לפחות במאה שנים.

מספיק לצאת לשדה ביום חורף בעונת הזריעה – השדה הוא רחב ידיים במרוקו – ולהתבונן בכוחות המשיכה, קרי בכוחות העבודה הנהוגים שם, ואתה נתקל בצמדים שונים : שור וחמור, פרד ושור, חמור וגמל וכדומה.

כל מי שיש לו מושג מה בעבודת האדמה יסיק מיד כי עובדי אדמה אלה שייכים לפחות לתקופה החולפת אם לא לתקופה הפרה היסטורית. עבודת אדמה במרוקו וכן בכפרים היהודיים היא " פלחה – חרבה ". לעתים רחוקות נתקלתי בשדות של גידולי שלחין, וזה בו בזמן שהמים מפכים בשפע בשדה, וזועקים ומתחננים שינצלו את טובם וברכתם. אך מעטים שועים לקריאת מים זו.

העבודה בשדה מתחילה רק אחרי גשמי היורה. לפני היורה אין המחרשה הפרימיטיבית הנהוגה כאן יכולה לחדור לאדמה ולפלחה. במשך החורף זורעים תבואות חורף, ובראשית האביב, את תבואות הקיץ. בקיץ עוסקים זמן רב בקציר הנעשה בידיים בעזרת מגל, והדיש גם הוא נעשה בשעטה פרימיטיבית. עבודות אלה נמשכות על פי רוב עד סוף אוגוסט – ראשית ספטמבר – אוקטובר וחלק מנובמבר הם תקופה של מנוחה, כי במשך הזמן הזה אין עבודות בשדה.

בימי מנוחה אלה בעל הבית מתקן את הדיר, בודק את כלי העבודה המעטים שישי לו, מטייח ביתו לקראת עונת החורף, ומטפל בכל מיני עניינים ביתיים אחרים שאין להם קשר עם עבודת השדה. בסיור באזורים אלה לא שמעתי ולא ראיתי שיש חקלאים המזבלים את שדותיהם.

היבול.

על אף שהאדמה טובה ופריה, כפי שהתרשמתי, היבול הוא דל וצנוע. הוא אינו מגיע למאה קילו לדונם בממוצע. הסיבות נעוצות בשיטת העבודה, וכמובן שבעיבוד טוב ובכלים מתאימים ניתן בהחלט להכפיל היבול.

בעוברי לאורך הנהרות " דרע " ו " דאדס " לא יכולתי לעצור בעד קנאתי כחקלאי למראה האפשרויות העצומות הטמונות במימי הנהרות האלה שאין להם גבול וקץ, ושניתן להשקות בהם מאות אלפי דונמים – ואיש אינו שם לב לאוצר טבעי זה שברכתו אינה מנוצלת.

עבודת הנשים.

נשי היהודים הכפריים אינן יושבות בטלות כנשים יהודיות בערי המרכז. הן משתפות עצמן בעבודה חלקית בשדה, בעיקר בעבודת הקציר, נוסף על תפקודן המיוחד בבית ובחצר : בישול, אפיה, כביסה וכדומה.

הן יוצאות לשדה יחד עם בעליהן, קוצרות, מעמרות ובעיקר מלקטות, כי הלקט כולו שלהן ואין לבעל השדה חלק בו. כשראיתי נשים עוסקות בלקט הצטיירה בדמיוני דמותה של רות המואביה כשדמותו של הבעל בשדה לא רחוקה מלהידמות לבועז דאז.

בחורף הן עוסקות במשק ביתן הקטן הכולל עשר – עשרים עופות, עז, כבשה, לעתים גם פרה דלה וצנועה. משק חי המספק גם חלק ממזון המשפחה : ביצים, חלב, גבינות וכדומה.

השליחות.

יהודי מרוקו וזיקתם לארץ ישראל.

אהבת ארץ ישראל הייתה אחת המעלות שבה הצטיינו יהודי מרוקו מאז ומתמיד. אהבה זו מוצאת את ביטוייה בספריהם של חכמי מרוקו : בתרומותיהם הכספיות של יהודי מרוקו לתמיכה ביישוב ארץ ישראל. בהערצה ובחיבה שרחשו לשליחי ארץ ישראל בחייהם וגם לאחר מותם, ובייחוד בעליה לארץ שנמשכה בכל הדורות הן כעליה לרגל, לביקור במקומות הקדושים והן להתיישבות קבע.

קהילות מערביות ( מוגרבים – מרוקנים ) היו קיימות בירושלים, בחברון, ביפו, בצפת, בטבריה בחיפה ובעכו. הם היו המייסדים הראשונים של היישוב העברי באחדים ממקומות אלה. מעולם לא נותק הקשר בין יהודי מרוקו לבין ארץ ישראל, אם כי ממדי העליה השתנו מתקופה לתקופה, הכל לפי נסיבות הזמן.

העליה ובעיותיה.

בקום מדינת ישראל טבעי היה הדבר שיהודי מרוקו יחדשו את הקשר עם ארץ ישראל בתנופה גדולה יותר. ואכן זרם העליה ממרוקו היה מהגדולים היותר והוא הלך וגדל עד לממדים מדהימים, לפעמים עד ל 10.000 – 20.000 עולים לחודש.

זרם כה גדול של עולים, בתנאים שהייתה מצויה בהם אז המדינה הצעירה, יצר בעיות קשות, והבוערת ביניהן – שיכון ותעסוקה. המעברות שקלטו עשרות אלפי עולים, היו מחנות מעבר ואמצעי קליטת זמניים בלבד, וכיוון שכך לא יכלו לענות על שתי השאלות הגדולות, שבלי פתרונן לא ייתכן המשך העליה. היו אז שחזו שחורות ושאלו, אם בעקבות עליה בממדים גדולים כאלה לא תבוא על המדינה הצעירה התמוטטות כלכלית וחברתית.

ד'ר דן מנור –

האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו.

אשה לובשת את השמלה הגדולה

          הדעה הרווחת בדבר נחיתות האישה בקרב בני עדות המזרח ניזונה, בעיקר, מן המציאות של העלייה ההמונית מארצות האיסלם בשנות החמישים. בקרב משפחות שונות מבני עלייה זו נתגלו כמה תופעות, שהתפרשו כסימנים של חברה נחשלת, בין התופעות הללו בלט, במיוחד, גם מעמדה הנחות של האישה. וכמקובל אצלנו בארץ, הדרך הסלולה להטבעת תוית על הכלל, היא ההיקש מן הפרט. דוגמה קלאסית להכללה זו הוא המחזה: "סלח שבתי", שגיבורו הגרוטסקי מחווה את דעתו על האישה כסרח העודף שאין לה מקום בשקלא וטריא של הגברים.

         כמובן, אין לשכוח כי גם התקשורת הנוטה במקרים מסוג זה למקד את זרקוריה על הכיעור, תרמה לחיזוק הסטיגמה הזאת.

       על מעמד האישה בקרב בני עדות המזרח נערכה ספרות מחקרית ענפה, ואין כאן מקום לפרט. נתייחס רק לשני מחקרים חשובים הנוגעים לענייננו כאן. א)  מחקרו של: א' שטאל (1).     ב) שני מחקריו של : א' בשן (2) .

           שטאל  מתאר את האישה ביהדות המזרח כדמות של עקרת בית צנועה וצייתנית, שעולמה צר לכדי מלאכת הבית וגידול ילדים, באין לה שום ציפיות, או יומרות לגבי טיפוח נשיותה מבחינה פיזית ורוחנית, ואף לא לגבי סיפוק מאווייה ותשוקותיה(3).  לפנינו כאן ניסוחים אחדים מחיבורו המתייחסים לדמותה, למעמדה ולתפקידה על פי עדויות שהוא גבה מפי אישים שונים :

1. על האישה להיות עקרת בית מסורה, להעמיד וולדות ולטפל בהם(4)

2. עבודת השם יתברך קודמת לאהבה, על מנת לקיים דברי חז"ל :"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם"(5).       

3. האישה היא קניינו של הבעל, ורשאי לנהוג בה כרצונו(6).

4. הבעלים נהגו בהתאם לכתוב :"להיות כל איש שורר בביתו", ומכאן שהאישה חייבת לשרת את הבעל. סירוב מצידה גורר עונש (7).

5. החמות מחנכת את הכלה ומלמדת אותה פרק בהלכות מלאכת הבית וגידול ילדים .

6. הארוטיקה בשעת הזיווג פסולה, וכל ענייני המין טעונים מעטה של צניעות .                           

ובכן, הקווים המאפיינים כאן את האישה המזרחית מדברים בעד עצמם, ואין צורך בהבהרה נוספת.

        לעומת שטאל המתאר את האישה ביהדות המזרח בכללה, בשן דן בנשים יהודיות במרוקו בלבד. זאת ועוד, בשן אינו מסתמך על עדויות, או סיפורים, אלא על תעודות מתחומים שונים :  דיפלומטיה, אדמיניסטרציה, כלכלה ומסחר, שמהימנותן אינה מוטלת בספק. זהו, אפוא, מחקר מדעי לכל דבר, המציג בפנינו גלריה של נשים ממעמדות שונים: עשירות ., בעלות השכלה ., ועניות .                                       

     אמנם, מתוארות כאן נשים נחותות מעמד, שעבדו כמשרתות וסבלו מאלימות פיזית , או כאלו שהמירו את דתן מחמת מצוקה חומרית, או נפשית , אך בצידן מתוארות נשים עשירות שעסקו בענפי כלכלה ומסחר כיאות לבנות מעמד זקופות קומה, ונשים משכילות שעסקו בפעילות ציבורית כדוגמת סטילה קורקוז  , רשאים, אפוא, להסיק, שמחקרו של בשן, אף אם אינו מפריך את ההכללה על נחיתותה של האישה ביהדות המזרח, הריהו מפריך אותה, לפחות, לגבי האישה ביהדות מרוקו.

    אכן, מה שמאפיין את מעמדן של הנשים בקהילה היהודית במרוקו על פי תיאורו של בשן חופף כמעט את המאפיין אותן על פי ספרות העיון של חכמי מרוקו, כפי שנראה במאמר זה. אך יש להעיר מייד, שאין

 הכוונה לדרושים הרבים שנתחברו לזכרן של  "נשים צדקניות", אשר מעלים על נס את דמותה של נפטרת זו, או אחרת; דרושים מסוג זה אינם רלבנטיים לענייננו, משום שהעיקרון :"אחרי מות קדושים

אמור", הנקוט בידי מחבריהם מעורר פקפוק בכנותם. לפיכך הדיון יתמקד אך ורק בקטעי פרשנות שונים.      

       ר' שאול סרירו בן המאה השבע עשרה מקדיש דרושים רבים למשמעות הנישואין תוך הדגשת תרומתה החשובה של האישה בחיי בני הזוג. אך מפאת צמצומה של מסגרת זו נעמוד על שנים מהם בלבד.

       באחד מהם הוא מציין, על פי החשיבה הפילוסופית, שכל מורכב מגיע לשלמותו רק עם איחוד כל חלקיו באמצעות כוח רוחני מיוחד. דוגמה לכוח רוחני הוא החומר ההיולי (החומר הראשון כהגדרת המחבר) המאחד את כל היסודות בעולמנו. האדם הוא עולם קטן, שאף הוא בנוי מיסודות מנוגדים, והכוחות הרוחניים המאחדים את כל יסודותיו הם השכל ככוח רוחני טבעי, והתורה הנתונה לחופש הבחירה :"השכל הוא הטבעי, והבחיריי הוא התורה, והשכל באמצעות התורה מחבר ומקשר העולמות הרמוזים בו באדם" .

המשך……………………

רבי יעקב ששפורטש – 1609  1698

מחקר ההיסטורי מצביע, על ההשפעה העצומה שהיתה לתנועה המשיחית, על חיי היהודים בפזורה, כולל יהודי מרוקו. הדים עמומים מההשפעה השבתאית שרדו, שלא במודע, עד ימינו. ראיה לכך נמצא, באופן שמציינים את תשעה־באב׳ בקהילות מרוקו. בבתים ובבתי הכנסת יש מיזוג, בלתי נתפס, של אבל לאומי כבד, ועימו, נוהגים גם בגינוני שמחה לילדים, משחקים ומתן מתנות, כביום ־פורים.

יתכן שיש כאן עדות, התהייה בין הדרישה השבתאית, להפיכת יום האבל ליום שמחה ומשתה, כהוכחה לאמונה בגאולה הקרובה, לבין צווי הרבנים, להשאיר את מנהגי האבלות עד לבוא המשיח ממש. העם התוהה לקח קצת מזה וקצת מזה…

התנועה המשיחית, שבהנהגת המשיח המיועד, שבתי צבי -נביאו נתן העזתי, התפתחה במזרח, ברחבי האימפריה העותומנית. שבתי צבי קבע כי שנת 1666 היא שנת הגאולה. הדים מהתנועה המשיחית, הגיעו בעצמה רבה לנמלי מרוקו. משם פשטו כאש בשדה קוצים ברחבי המדינה.

 רוב הקהילה, על מנהיגיה ורבניה, קיבל בהתלהבות את בשורת המשיחיות, והלך שבי אחרי שבתי צבי. רבים עוד המשיכו להאמין בשבתי צבי, גם לאחר המרת דתו בקושטא. שבתי צבי התאסלם, תחת איומי הסולטאן, לאחר שהושלך לכלא, בשנה שיועדה לגאולה.

אלא שרק בקהילות מרוקו המשיכו להאמין בשבתי צבי, אף שקם מקרבם המתנגד הנמרץ והמפורסם ביותר לשבתאות, הרב יעקב סשפורטס.

רבי יעקב ששפורטס נולד בעיר הנמל ווהראן, באלג׳יריה של היום. לאחר שהסתכסך עם השלטונות המקומיים, מצא מקלט בעיר סאלי שבמרוקו. שם נשא לאישה את רחל טולידאנו, בת נגיד קהילת מכנאס. אחר כך העתיק מקום מושבו לאירופה. תחילה לאמסטרדאם, בה הצטרף למשלחת בראשות הרב מנשה בן־ישראל, שפנתה לקרומוול, להרשות ליהודים לשוב לאנגליה, ממנה גורשו מאות שנים לפני כן.

מאוחר יותר עשה לבקשת מלך מרוקו בשליחות דיפלומטית אצל מלך ספרד. בשובו להולנד, הזמינה אותו הקהילה החדשה בלונדון לכהן כרב הראשי ודיין. בשנת 1666 עזב את בירת אנגליה בשל מגפת הדבר, והשתקע ב־מבורג שבגרמניה, כרב הקהילה הספרדית שם.

את מלחמתו בשבתאות ניהל מעיר זו, וכך נשאר בתולדות ימי ישראל כרב של המבורג, בלי שצויין מוצאו הצפון־ אפריקאי. במכתביו לשני תומכיו העיקריים, רבי אהרון הסבעוני מסאלי ודניאל טולידאנו ממקנאס, הפציר רבי יעקב ששפורטס בקהילות מרוקו לשוב לדרכם: "ואיך לא תצלנה שתי אוזני או איך אתקע אצבעותי כיתד בהם לבלתי שמוע את הקול, קול הצאן האומרים כי בגלילות המערב אשר מהם תצא תורת היהדות, עדיין הם מחזיקים באמונה החדשה הזאת ומקיימים דברי נביא שקר. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר…״.

אט אט, משהתברר שהתאסלמותו של שבתי צבי אינה למראית עין בלבד, שככה ההתלהבות וחזרו החיים למסלולם. נותר טעם אכזבה מר וכן תקווה שבפעם ־.בא־״ הביטוי"הפעם הבאה״ היה מיוחד למרוקו. כעשור משוך המשבר השבתאי, קם במכנאס נביא חדש, יוסף אבן-צור, שבישר באותות ובמופתים על שובו של משיח האמת, שבתי צבי, בערב הפסח בשנת 1675. משיח לא בא העם חזר הפעם בתשובה שלמה. חכמי מרוקו הצליחו להשכיח את זכרו של שבתי צבי ואת תנועתו כליל, מתודעתם הקולקטיבית של יהודי מרוקו.

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן ז"ל – כרך א'

117 –  תכּון אל־כּרש מטרטקא, די מנאץ כ׳רג׳ת.

תיבקע הבטן שממנה יצאת.

 [anti-both]

118 –  יכון אל־חזאמ מקפול, מנאין כ׳רג׳ת.

 תיסגר הרחם שממנה יצאת.

119 – אביאד אלי מא ראכש.

אשרי מי שלא ראה אותך.

120 – כאן נהאר כחל, פאין כ׳לאקת.

 שחור היה היום בו נולדת.

העיר מכנאס הצטיינה בכך, שגדולי החכמים שגרו בתוכה, נתנו דעתם גם על סדרי הקהילה, ועמדו והתקינו תקנות, כדי לשמר את צביון הדת, ותקנות אלו נשמרו בקפידה גדולה, עד שגם בסעודת מצווה שהיו מתקיימות בעיר, לא הייתה סעודה שלא היו נוכחים בה רבנים ודיינים, שעל פיהם ישק כל דבר בהנהגותיה של הסעודה. ואותם תקנות והנהגות עברו במסורת מאב לבן.

בין דמויות ההוד שזרחו והאירו את ששמי מכנאס, היו הגאונים הקושים מרן המשביר ז"ל\ והרב הגדול רבי רפאל בירדוגו זצ"ל המכונה " המלאך רפאל. ושני קדושים אלו הטביעו את חותמם על מנהגי והנהגות העיר מכנאס, וכלשונו של רבני בספרו שמש ומגן ח"ג עמוד רנג' שכתב :

גם ידועה היא ומפורסמת עיר תהלה מכנאס יגן עליה אלקים, ברבניה וחכמיה ותקנותיה מימותיה הראשונים המשבי"ר והמלאך רבי רפאל בירדוגו זיע"א.

אביו: ר' אברהם.
בנו: ר' יהודה.
סבא: ר' יצחק (מצד אביו).
מוריו: ר' חביב טולידנו ור' יוסף בהתית.

ר' משה המכונה בשם הרב המשבי"ר נולד בשנת ה'תל"ט. החל לכהן כרב בשנת ה'תע"ה ולאחר הסתלקות ר' משה טולידנו בשנת ה'תפ"ג מונה במקומו לאב"ד מקנאס. בנו נפטר בצעירותו, השיא את בתו הגדולה לבן דודו (ר' מרדכי).
ר' חיים אבן עטר כינה אותו חכם גדול, חסיד וגדול בישראל, החביב עלי כרוחי. בשעה שעמדו לפניו בעלי דין נהג לשים עיניו למטה ולא להביט באחד מהם היות והרגיש שכאשר נושא עיניו לכיוון אחד מבעלי הדין היה השני מתבלבל.
הסתלק בשנת ה'תצ"א.
מספריו:
• כנף רננים
• ראש משבי"ר: על הש"ס
• שו"ת.

כאמור עיר זו התברכה מימיה הראשונים, בהרבה חכמים גאונים מופלגים וקדושי עליון, וממנה יצאה הוראה לכל ערי מרוקו ולארצות הסמוכות למרוקו. וגם לאחר העלייה ההמונית לארץ ישראל החל משנת תש"ח, המשיכו רבני ותלמידי העיר מכנאס לכהן בקודש בארץ ישראל ובעוד ארצות.

כראשי ישיבות, אבות בית דין, רבני ערים, דרשנים, עסקנים ומשפחות יראים ושלמים המדקדקים בקלה כבחמורה, ומחנכים את בניהם לתורה ויראת שמים בדרך של ישראל סבא.

ומשה הוא המשבי"ר לכל העם.

רבי משה בירדוגו המכונה " הרב המשבי"ר, שרבנו הוא דור עשירי אליו, נולד לאביו רבי אברהם בשנת תל"א – 1671, ויש אומרים בשנת 1640, למד תורה אצל רבי יוסף בהתית, אצל רבי חביב טולידאנו, תקופה של שנתיים למד בצוותא עם הקדוש רבנו חיים בן עטר זצוק"ל, מחבר הספרים " אור החיים " על התורה, " פאי תואר " ראשון לציון, וחפץ ה'.

זה היה בזמן שעבר האור החיים הקדוש מעירו סאלי, לגור במכנאס, וגר בה כשנתיים ימים. האור החיים הקדוש הולד בסאלי בשנת תנ"ו ונפטר בירושלים בהיותו בגיל 47 בשנת תק"ג. המשבי"ר – הרב משה בירדוגו – שימש כדיין ועמד בראשות ישיבה, והיו שכינוהו "חד בדרא "

וכך כותב רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים על חומש דברים פרק א׳ פסוק טז' ״ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל, חביב עלי כרוחי, הלא הוא הרב רבי משה בירדוגו זלה״ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ושהיה מרגיש שאם היה הוא נושא את עיניו, אחד מבעלי הדינים היה מתבלבל. ובספרו חפץ ה׳ על מסכת שבת דף ז׳ כותב עליו רבנו חיים בן עטר: שרוח הקודש הופיעה בבית מדרשו, ונפשי קשורה בנפשו. גם מרן החיד״א בסיפרו שם הגדולים׳ משבח את הרב המשבי״ר על שהיה מעמיק גדול. כתב את הספרים ראש משבי״ר על הש״ס, שו׳׳ת דברי משה, כנף רננים עה״ת, נפטר א׳ חשון בשנת תצ״א (1731).

המלאך רפאל/המלאך ממקנס

רבי רפאל: שרבנו הוא דור שישי אליו, היה ראש הרבנים במקנס. נולד לאביו הדיין הגדול רבי מרדכי המכונה המרבי״ץ בשנת תקז׳ (1747 ), (המרבי״ץ = בר״ת הרב מרדכי בירדוגו ישמרהו צורו). מקטנותו נתחנך על ברכי גדולי התורה של דורו משך שנים רבות, שכלו הבהיר והחריף, הרצון והשקידה העצומה שלו עזרו לו לשאוב ממעינות החכמה בידיים רחבות, ולהשיג מה שלא השיגו חכמים שהיו לפניו ולאחריו, מעלות אלו שהיו אצלו לחטיבה אחת, הם שיצרו את אישיותו המגוונת והמושלמת.

בגיל שלושים נתמנה לרב העיר, והתחיל לענות לשאלות שהופנו אליו מכל קצוי המדינה, תשובותיו קצרות אך חדות ומרשימות. וסמכותו היתה מקובלת על כל חכמי העיר, השתתף בהרבה תקנות, ותקנותיו והכרעותיו עדיין בתוקף עד ימינו. גם ראש רבני המערב רבה הראשי הראשון של מרוקו רבי רפאל אנקווה כותב: שקבלו תקנותיו של ר״ב בכל ארצות המערב כי ר״ב הודו. (ר׳׳ב בראשי תיבות רבי בירדוגו, או רפאל בירדוגו)

גם בשו"ת שמש ומגן ח״ג/קלד׳ כותב רבנו ״עוד זאת ידוע שכל הרבנים היו מתייחסים לפסקיו של המלאך רבי רפאל כהלכה למשה מסיני״.

מראהו הטיל על כל רואיו מעין אימה, אימה הנובעת מאישיותו של גדול, אימה המעורבת בקסם ובהערכה. אופיו העז ניכר מבין שורות ספריו, תמיד הוא מדבר בתקיפות של גדול. תשובותיו מסוגננות בסגנון צח וברור, הוא היה גם המורה והמוכיח שלא פחד מאיש, ולא חזר בדיבורו, והכל ברכות ובענוה. היה לסמל לאנשי דורו. גם למורי ההוראה היה מוכיח, וגם את הדרשנים ומחברי הספרים שהיו נוטים מן הפשט, והיו מבארים רק על דרך הדרוש והרמז, יצא נגדם, והירבה לומר להם: שוטטו נא בכל ספרי הראשונים אשר המה לנו לעינים, וגם לאחרונים שלאחריהם, כהמהרש״א, המהר׳׳ם, והאלשי״ך, ועוד, שתמיד חפשו לבאר בדרך הקרובה יותר לפשט.

ביצירתו של רבי רפאל מקיף הוא את כל מבואות התורה, לא הניח דבר שלא תרם בו את תרומתו, חיבוריו הם: ספר ׳שרביט הזהב׳ באורים על מסכתות רבות בש״ס, שו״ת משפטים ישרים על ד׳ חלקי השו״ע, ופירוש על ד׳ חלקי השו׳׳ע הנקרא תורות אמת, רב פנינים ־ דרשות, משמחי לב על התנ׳׳ך, פירוש שלל רב על הגדה של פסח, מי מנוחות שני חלקים על התורה, קיצור תקנות רבני קסטילייא בתוספת מקורות וביאורים, שירי לימוד ותוכחה, כל אלו יצאו לאור. ומלבד אלו כתב רבי רפאל ספר על אגדות הש״ס הנקרא רקח מרקחת, שנמצא בכ״י(הכתבים נמצאים אצל הגאון רבי אברהם עמאר שליט׳׳א מראשי ישיבת אור ברוך – ירושלים) הספר רקח מרקחת היה בשימוש תדיר אצל רבי ידידיה טולידאנו זצ׳׳ל, שהיה בזמנו ראש ישיבה במקנס. וספר באורים על רש׳׳י

מתוך הספר " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו " חנניה דהן ז"ל

121 –  קאמת אל־מעזא, קאמו חתא אולאדהא.

קמה העז, קמו גם בניה. 22

122-  אלי בקא פל־ביד׳א, כפס מן אלי פקץ.

מה שנשאר בביצה, יותר גרוע ממה שיצא ממנה.

 123 חתא יכ׳לאק,עא דיתםמא יצחק.

לכשיוולד הילד, נקרא לו יצחק.

124 –  חבלא מן סידי, תוולדלנא וולד יהודי.

 נתעברה מאדוני, תוליד לנו ילד יהודי.

אֵל נַעֲרַץ בַּקְּדֻשָּׁה

בהלכות החג. שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות דו־טוריות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. כל הטורים דו-צלעיים.

חריזה: א/בא/בא/בג/דג/ד ה/ו ה/ו ה/ו ו/ז ז/ח ז/ח ז/ח ז/ד וכו׳.

משקל: שבע הברות בצלע.

כתובת: פיוט לסוכה. נועם ׳אפתח פי בשיר ומזמור׳.

סימן: אני דוד בן חסין חזק.

מקור: א־ לח ע״א; ק־ מד ע״ב; ב״צ 2144 ־ 72 ע״א.

 אֵל נַעֲרַץ בִּקְדֻשָּׁה / אֵלָיו תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ

גָּאַל אֻמָּה קְדוֹשָׁה / מִתַּחַת עֲבוֹדַת פֶּרֶך

עֲנָנִים כַּמְּחִצָּה / הִקִּיף אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ

לְעָבְדוֹ וּלְדִבְקָה בוֹ / בָּחַר בָּם מִכָּל הָעַמִּים

5- כְּעֵין תָּדוּרוּ תֵּשְׁבוּ / בַּסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

נְבוֹנֵי דַּעַת שִׁמְעוֹ נָא / הִלְכוֹת בֶּחָג בְּחִבָּה

אֲשֶׁר צִוָּה דָּר מֵעוֹנָה / לְמֹשֶׁה עַל הַר חָרְבָּה

עָשׂוּ סֻכָּה נְכוֹנָה / צִלָּתָהּ תִּהְיֶה מְרֻבָּה

וְלֹא כַּבַּיִת מְעֻבָּה / לִרְאוֹת בָּהּ כּוֹכְבֵי מְרוֹמִים   

כְּעֵין תָּדוּרוּ תִּשְׁבּוּ / בַּסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

10- יַ"ד סְעוּדוֹת כַּהֲלָכָה / שָׂם נֹאכַל בְּאַהֲבָה

לַיְלָה רִאשׁוֹנָה צְרִיכָה / שְׁאָר יָמִים אֵינָהּ חוֹבָה

הַמַּחְמִיר יִשָּׂא בְּרָכָה / מַיִם לֹא יִשְׁתֶּה כִּי אִם בָּהּ

שָׁמָּה גִּרְסָה וּשְׁכִיבָה / בַּלֵּילוֹת וּבַיָּמִים     

כְּעֵין תָּדוּרוּ תִּשְׁבּוּ / בַּסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

דּוּמִיָּה לְךָ תְּהִלָּה / מִלְּבָרֵךְ עֵת עֲשִׂיָּה

15- עַד שְׁעַת הָאֲכִילָה / אֲזַי בִּרְכָּתְךָ רְצוּיָה

קָדוֹשׁ הַיּוֹם בַּתְּחִלָּה / אַחֲרָיו סֻכָּה שְׁנִיָּה

בִּרְכַּת זְמַן שְׁלִישִׁיָּה / עַל שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו תָּמִים

1.אל נערץ בקדושה: עדה״כ תה׳ פט, ה. תכרע כל ברד: על־פי יש׳ מה, כג. 2. עבודת פרד: של מצרים על־פי ש״ר ה, טז. 3. ענגים… בדרך: על־פי תדבא״ר יג, ג וכמתואר בשמי יג, כא-כב כמחיצה: לסוכך ולהגן. 4. לעבדו ולדבקה בו: על-פי יה׳ כב, ה וזו מטרת הבחירה. בחר… עמים: על-פי דב׳ ז, ז. 5. כעין… ימים: על-פי סוכה כח ע״ב: ״בסכות תשבו שבעת ימים״ (ויק׳ כג, מב) תשבו כעין תדורו. 6. הלכות חג בחג: הלכות הקשורות לחג הסוכות, על-פי מגילה ד ע״א: ׳הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג׳. 8. סוכה נכונה: כשרה על-פי מידותיה והלכותיה. צלתה תהיה מרובה: מחמתה, על-פי משנה סוכה ב, ב. 9. ולא … מרומים: על-פי סוכה כב ע״ב וראה שו״ע או״ח הלכות סוכה, סימן תרלא, סעיף ג ׳דרך הסיכוך להיות קל כדי שייראו ממנו הכוכבים הגדולים. היתה מעובה כמין בית, אף־על-פי שאין הכוכבים נראים מתוכה כשרה׳. 10. י״ד סעודות: על-פי שם כז ע״א: ׳ר׳ אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד׳. והלכה כחכמים, וראה שו״ע או״ח שם סימן תרלט סעיף ג׳. 11. לילה… חובה: כדעת חכמים, וראה: שו״ע או״ח ׳אכילה בסוכה ליל יו״ט הראשון חובה… מכאן ואילך רשות׳. 12. המחמיר… בה: ראה: שו״ע או״ח שם סעיף ב׳: ׳ומותר לשתות מים… חוץ לסוכה ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה הרי זה משובח׳. 13. שמה גירסה ושכיבה: בסוכה לומד בסוכה ושוכב, על-פי שו״ע או״ח שם סעיף ב׳ וסעיף ד׳. 15-14. דומיה… רצויה: שאין לברך ברכת שהחיינו על עשיית הסוכה לפי שאנו סומכין על ברכת שהחיינו על הכוס של קידוש המכוונת למצות הסוכה וגם לחג, ראה: שו״ע או״ח שם, סימן תרמא סעיף א׳. דומיה לך תהילה: על-פי תה׳ סה, ב כאן: טוב לשתוק ולא לברך. 16. קידוש… שלישיה: סדר הברכות בליל א׳ של סוכות הוא כך: ברכה ראשונה ־ קידוש, ברכה שניה ׳לישב בסוכה׳ וברכה שלישית ׳שהחיינו׳, על-פי שו״ע או״ח שם, תרמג, סעיף א׳. 17. על… תמים: זהו הטעם לברכת שהחיינו בסוף, לפי שהיא כוללת שני דברים: שהחיינו על החג ועל עשיית הסוכה. יחדיו תמים: על-פי שמי לו, כט. וכתרגום אונקולוס ׳יהוו מכוניו׳ כאן: ברכת שהחיינו מכוונת לחג ולסוכה.

כְּעֵין תָּדוּרוּ תִּשְׁבּוּ / בַּסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

וּלְקַחְתֶּם בָּרִאשׁוֹן לָכֶם / לוּלָב מִכַּפּוֹת תְּמָרִים

גָּזוּל שָׂנֵא אֱלֹהֵיכֶם / גַּם שָׁאוּל מֵאֲחֵרִים

20- מִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם / אַף אִם לָכֶם יִהְיוּ חוֹזְרִים

לְהַלֵּל אֶל יוֹצֵר הָרִים / עַל גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים

כְּעֵין תָּדוּרוּ תִּשְׁבּוּ / בַּסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

דְּבוּקִים לוֹ בִּפְתִיל צָמִיד / שְׁלוֹשָׁה בַּדֵּי עֵץ עָבוֹת

וְהוּא בֵּין הֲדַסִּים תַּעֲמִיד / לְפָנָיו שְׁתֵּי עֲרָבוֹת

אֶתְרֹג דָּר בָּאִילָן תָּמִיד / אַרְבַּעְתָּם יִהְיוּ נִקְרָבוֹת

25- דֶּרֶךְ שֶׁפָּרוֹת וְרַבּוֹת / תִּקְּחוּ אוֹתָם שִׁבְעַת יָמִים

כְּעֵין תָּדוּרוּ תִּשְׁבּוּ / בַּסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים

בֵּן חָסִין בְּמִצְוָתְךָ / חֲזֵק בַּעַל הַיְּכֹלֶת

יָגֹל יִשְׂמַח בִּבְנוֹתְךָ / סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת

נָפְשׁוּ תָּמִיד לִישׁוּעָתְךָ / מְצַפָּה מְיַחֶלֶת

לִהְיוֹת מְהַלֶּלֶת / לְפָנֶיךָ בְּלֵב תָּמִים

30- נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ שִׁמְךָ / אָדוֹן הָעוֹלָמִים.

18. 18. ולקחתם… תמרים: מצות לקיחת לולב ביום הראשון מן התורה, על-פי וי׳ כג, מ סוכה כז ע״ב ושו״ע או״ח שם, תרמד. 19. גזול שנא אלהיכם: דבעינן ׳לכם׳ משלכם, על פי סוכה שם כט עב ׳לולב הגזול פסול׳ ושו״ע או״ח שם, סימן תרמט, סעיף א. גם שאול מאחרים: גם לולב שאול אין יוצא בו ידי חובתו ביו״ט ראשון של חג דבעינן ׳לכם׳ משלכם. על פי סוכה ל ע״א ושו״ע או״ח הלכות לולב, סימן תרנח, סעיף ג. 20. מלבר… חוזרים: הלוקח לולב במתנה, אף על-פי שלקחו על מנת להחזירו יוצא ידי חובתו דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, על-פי סוכה מא ע״ב, ושו״ע או״ח שם, סעיף ד׳. 21. להלל… גשמים: זהו אחד הטעמים ללקיחת לולב ומיניו כדי להלל בהם את ה׳ ולבקש ממנו שיתן גשמי ברכה בעולם, ורמז גם לאמירת ההלל, שנוטלים בו את הלולב ומנענעים. 22. דבוקים לו: קשורים ואגודים ללולב. בפתיל צמיר: בחוט מחובר, הלשון על־פי במי יט, טו והעניין על-פי סוכה לו ע״ב, שמותר לאגוד את המימן אפי׳ בשאינו מינו, משום נוי, וראה שו״ע שם, סימן תרנ״א, סעיף א׳. שלשה… עבות: הם שלושת ההדסים על-פי או״ח שם. 23. והוא… תעמיד: על-פי זכ׳ א,ח. והוא… ערבות: והוא יהיה בין הדסים מצד ימין לבין הערבות מצד שמאל. 24. אתרוג… תמיד: האתרוג קרוי ׳פרי עץ הדר׳ והטעם על-פי סוכה לה ע״א ׳אל תקרי הדר אלא דבר שדר באילנו משנה לשנה׳. 25. ארבעתם… ימים: את ארבעת המינים צריך ליטול דרך גידולן ראשיהם למעלה ושרשיהם למטה. ראה שם מה ע״ב ושו״ע או״ח שם סימן תרנא סעיף ב. 26. בן חסין: כינוי לישראל רמז לשם המשורר. במצותן חזק: חזק אותו לקיים מצות סוכה וד׳ מימן. בעל היכולת: כינוי לה׳. 27. יגל ישמח בבנותד: בקשה לשמחת הגאולה הנרמזת במצות סוכה המסמלת את סוכת הגאולה. סוכת דוד הנופלת: היא מלכות בית דוד, על פי עמוס ט, יא. 28. נשמת… שמך: רמז ליעוד הפיוט להיות נאמר סמוך לנשמת.

הדייג המרוקאי הראשון

כבר בימי בית-שני התיישבו יהודים רבים ליד הכינרת. מי הכינרת המתוקים, הצלולים ועשירי הדגים משכו אליהם אנשים רבים שהתפרנסו מדייג. הכינרת וחופיה עטורים הרי תכלת יפיפיים היוו גורם משיכה לתושבים ותיירים כאחד.

בתקופת ההתיישבות החדשה, שנות החמישים של המאה העשרים, החלה התיישבות דייגים חדשה בטבריה. העולים החדשים הראשונים ממרוקו נענו לקריאה הציונית והגיעו לארץ עם משפחותיהם. הם באו מוכנים  לקחת חלק בבניית הארץ, להקריב את כל מה שהיה להם בארץ מולדתם ולבוא לארץ עליה חלמו ואליה ערגו. זו הייתה עליה משיחית גרידא, דביקותם בציון וירושלים הייתה לפליאה בעיניהם של השליחים מישראל שבאו לארגן אותם לעליה. היהודים המרוקאים ראו לנגד עיניהם המצועפות את דברי הנביאים  מתקיימים:  "מכל קצות תבל חוזרים היהודים לארץ ישראל לבנות אותה מחדש". והם באו. באו כדי לבנות.

תושבי העיר ספי השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי הפכו את הדיג לאומנות לשמה. רוב תושבי העיר התעשייתית עסקו בדייג או בתעשיית הדגה: הם עבדו בבתי החרושת הרבים לעיבוד דגים, בנמל המקומי ובאזור התעשייה בעיר. גאוות העיר ספי היו הסרדינים. שיווק שימורי הסרדינים היה ענף התעשייה העיקרי בעיר וקופסאות הסרדינים עם דגל מרוקו בצבע אדום ובמרכזו כוכב בצבע ירוק בעל חמש צלעות, נשלחו לכל העולם, כולל ישראל  והתחרו היטב בסרדינים הפורטוגזים והספרדים.

אלברט אלבז עבד כל חייו כדייג בספינת דיג פורטוגזית שפקדה את נמלי הים במרוקו. הוא היה גבר בריא ומוצק, פניו עזות ועל ידיו השריריות  סימני צלקות עמוקות ושריטות  מהעבודה הקשה שעבד כל חייו. גופו חסון ועורו שזוף, מכוסה בבהרות חומות שגרמה לו השמש היוקדת. אלבז, יליד מרוקו שמע ככל תושביה ב-2 למרץ 1956 כי מרוקו קבלה עצמאות מצרפת. הוא היה ער לשינויים שהתרחשו כמה חודשים לפני כן בחודש אוגוסט שנת 1955 עת השתנה הכל במרוקו ובעירו ספי. תוך כמה ימים קמו תנועות לאומיות שארגנו מרידות והפגנות נגד השלטון הצרפתי. דרשו עצמאות וביקשו להחזיר את מלך מרוקו שהוגלה ב-1953 למדגסקר, לכולם היה קשה, ליהודים ולמוסלמים גם יחד. ברדיו נשמעו הודעות וחדשות במשך כל היום שהסבירו לתושבים אך לנהוג במצב החירום שהוכרז במדינה, ולמשפחת אלבז הגיעו קצינים צרפתיים שביקשו לסגור את שערי העץ הכבדים של הבניין הפונים לרחוב, במשך כל היום והלילה.

לרגע הייתה אחווה בין יהודים למוסלמים, אך בעיר ספי גרו גם מוסלמים קיצוניים וכן באו אליה מהכפרים בסביבה מוסלמים שיעים ומסוכנים אחרים. בתפילות במסגד כוהני הדת הצליחו לשלהב אותם וביום שישי אחד יצאו המתפללים מהמסגדים, יחפנים ותלמידים, מטאטאי-רחובות ופקידים סבלים ושוטרי-חרש זאטוטים ומבוגרים, כמו עדר פרות ללא רסן רטובים מזיעה ומשולהבים ועברו ברחובות העיר הצרים כשבידיהם סכינים וגרזנים ולפעמים גם פצעו את עצמם. הם שאגו וצרחו, חשפו לעיניי כל את יצריהם הרצחניים, וצווחו: "אללה ואכבר!" "אללה ואכבר!" אם נקלע ילד לתוך אחת ההפגנות האלה מצבו לא היה מזהיר, זאת הייתה מלכודת מוות. המתפרעים ברחובות הצרים יצרו לחץ אימים על שערי הבתים כשאחד השערים לא עמד בלחץ ונפרץ פרצו ההמונים לתוך הבית פנימה, בזזו את כל מה שרצו ושחטו את יושביו ללא רחמים.

הממשל הצרפתי הכריז על מצב חירום. משעה שש בערב הוכרז עוצר בכל העיר. חיילים סנגלים הוצבו בפינות הרחובות שקבלו הוראה לירות בכל מפר עוצר. היהודים והנוצרים לא יצאו מהבית כמה ימים והייתה סכנה גדולה להסתובב ברחובות כל עוד נערכו הלוויות ההרוגים מהמהומות. יהודים רבים החלו לחשוש מה יהיה גורלם וגורל משפחתם לאחר קבלת העצמאות והחליטו בלית ברירה את שהכתיב להם גורלם, לעלות לארץ ישראל. הם פנו לסוכנות היהודית להירשם לעליה. יום אחד בזמן העוצר, ראה אלברט מחלון ביתו בחור מוסלמי שיצא מביתו בריצה עם דגל מרוקו, החיילים ירו בו והרגו אותו במקום. ברגע הזה החליט אלברט לעלות עם משפחתו לארץ ישראל.

למחרת אחרי שביקר במשרדי הסוכנות ונרשם לעליה, ישב אלברט עם אשתו, בנו לאון ושתי בנותיו הקטנות וסיפר להם בהתרגשות רבה על החלטתו לעלות ארצה. -"אנחנו עוזבים את מרוקו לעיר בישראל שיש לה ים, עיר עם פרנסה טובה". הוא אמר להם –"אבל אבא כאן הבית שלנו כאן נולדנו"! אומר לאון בנו הבכור. -"נכון גם סבא וגם אני נולדנו כאן אבל אין לנו יותר מה לחפש כאן! פה אנחנו לא רצויים, אנחנו נעזוב כאן הכל מבלי לספר לאיש, שם בארץ ישראל זה הבית שלנו הבית האמיתי, שם נחיה בין אחינו היהודים".

מהרגע בו אוניית הנוסעים "ירושלים" הפלגה ארצה החלו אנשי הסוכנות האחראים על קליטת עליה לחלק תעודות עולה ולשאול את האנשים לאיזו עיר הם רוצים להגיע בארץ. אדם אחד שעמד בתור לפני אלברט, ביקש את העיר חיפה אמרו לו: "נרשום אותך לאשקלון, זה רבע שעה נסיעה מחיפה". כאשר הגיע תורו של אלברט ביקש והתחנן בפני פקידי הסוכנות, שיתנו לו בית ליד הים היות והוא דייג וזאת  העבודה היחידה  שהוא יודע לעשות. אמרו לו: "יש  לנו מקום רבע שעה מהים" ושלחו אותו לקריית שמונה.

כאשר עגנה האונייה בנמל, התפעלו בני המשפחה מהמראה שנגלה לעיניהם: הר הכרמל ואורותיו המהבהבים. הם נשמו לרווחה, תחושת רווחה ותקווה והתרוממות רוח פשטה בכל – הגענו לארץ ישראל. העולים ירדו מכבש האונייה לקבלת הפנים הרשמית בישראל: שני אנשים עם צינורות ארוכים וחומר די.די.טי שרוסס עליהם בלא כל אזהרה. האם גוננה על הבנות בשמלתה הארוכה ואלברט שהחזיק את יד בנו שיחרר אותה ועוד רגע היה מתנפל על הגברים התוקפניים, הוא כעס מאוד, קפץ אגרופים… בגדיו ושיערו הוכתמו בחומר הלבן, אלמלא הרגיעה אותו אישתו היה מכה מישהו על העלבון שנגרם לו.

הנסיעה מנמל חיפה לקריית שמונה במשאית פתוחה הייתה ארוכה ומעייפת ונמשכה כמה שעות. רוב העולים נשכבו על הצרורות שלהם ונרדמו. אך על אף העייפות אלברט לא יכול היה לעצום עין. מחשבות התרוצצו במוחו, הוא נשך את שפתיו כל פעם שנזכר בקבלת הפנים המלבבת. הוא כבר לא האמין לאף מילה שיצאה מפי הפקיד הגוץ והקירח. לידו במשאית עמד אדם מבוגר, וניסה לעודד את רוחו באומרו: "אם הבטיחו לכם מקום ליד הים, הם יעמדו בדיבורם".

כשהגיעו בלילה לקריית שמונה, על כל מטלטליהם, ירד אלברט מהמשאית, הסתכל סביבו וראה כי אין ים ואפילו לא ריח של ים – הוא עלה חזרה ונשאר במשאית יחד עם משפחתו, סרב לרדת בכל תוקף עם שאר העולים ולא היה מוכן להתפשר. הוא למד בילדותו בבית ספר אליאנס בספי וידע עברית רהוטה, לא הייתה לו שום בעיה להסביר לפקידים מה הוא מבקש. השוטרים שהיו שם ובראשם פקד אזולאי עמדו מהצד והביטו בנעשה ולא התערבו בהחלטות פקידי הסוכנות. פקד אזולאי שמע את השיחה של אלברט עם הפקידים  וזה נגע ללבו היות וגם הוא עלה ממרוקו לפני כמה שנים, הוא פנה אליו כידיד אמר לו:

 -"אלברט, אני מבין את הכעס שלך"

-"אדוני השוטר! איפה הכבוד לבנאדם! במרוקו אין דבר כזה, מילה זאת מילה!"

-"אלברט, אבל גם קריית שמונה זה מקום  טוב יש… נוף יפה יש פרנסה טובה!"

-"לא נוף ולא שמוף, הבטיחו לי ים, ים  אני רוצה שיעמדו בדיבורם בכבוד כמו גברים".

פקד אזולאי מתקרב למשאית ומושיט יד לאלברט, שמתכופף ומנשק אותו. השוטרים עוזבים את המקום. דמעות נקוו בעיניו  של הפקד. השוטרים פנו לדרכם ואלברט הביט אחורה ומצא את אישתו וילדיו עומדים מפוחדים בסוף המשאית. הוא נשם עמוקות, הביט עמוק בעיניהם ואמר: "אל תפחדו, כאן כולם יהודים". אחרי דין ודברים שנמשך כל הלילה וכל בוקר המחרת, נשלחה משפחת אלבז על מטלטליהם לטבריה, שם קבלו צריף עץ מחברת  עמידר.  

בטבריה לא היה קל. החום העיק והפרנסה לא שפעה, אך למרות הכל אלברט אהב את הים והשמש  וידע שאם יש ים, הכל יהיה בסדר. הוא עבד בעבודות מזדמנות בעיר ובשעות הפנאי בנה על חוף הכנרת צריף קטן שיתן לו הגנה מפני השמש היוקדת במשך היום.  הצריף היה בנוי  עץ ועל  גגו הניח אלברט כפות של דקל. בתוך הצריף שמשו בערבוביה מיטת סוכנות מברזל, מכוסה שמיכה צבאית ישנה, שולחן כחול ושרפרף רופף אחד. על רצפת העפר של הצריף, היו מפוזרים עיתונים ישנים, כמה ארגזי תנובה מעץ, מלאים רשתות וחכות בגדלים שונים  וציוד נוסף לדייג.

לרגע הזה חיכה אלברט זמן רב. הצריף היה מוכן, ילדיו כבר למדו בבית הספר, אישתו החלה להתאקלם. הם הצליחו למצוא את מקומם בארץ ישראל, עכשיו יוכל להחזיר לעצמו את מה שאיבד. הדיג.

הוא החל לבנות סירה מחלקי עצים שאסף בנגריות בעיר, הזיכרונות ממרוקו: אביו וחבריו עומדים על שפת הים ובונים סירות, צפו ועלו. שלב אחר שלב, כפי שלמד מאביו ומבוני הסירות המרוקאים, קרמה הסירה עור וגידים. קודם עבד אלברט על שדרת עץ חזקה, עליה הניח עצים גמישים ועליהם בד מרוח בגופר מעורב בצבע שאטם את העץ ולא נתן  למים להיכנס. הוא עבד בנועם ובשקט, היה לו את כל הזמן שבעולם והעבודה נתארכה ונתארכה. הסירה הייתה קטנה ונעדרת חן, אך חזקה ומלאת זיכרונות, געגועים ואהבה לספי ולמרוקו שנשארו מאחור, לאביו, לאמו ולדייג, שבסוף אחרי שיגמור את בניית הסירה, יוכל לחזור אליו במלוא המרץ.

הוא התחיל לעבוד עם שחר, ברגליים יחפות תוך שהוא מציץ הצצה ראשונה ואוהבת אל הים שבשעה הזו שרוי היה בתנומה, צבעו כהה, והוא נתון בתוך מסגרת הרי התכלת הרדומים אף הם. בבוקר עבד בשקט ובמרץ, לקראת ערב היו ילדים רבים מתאספים ליד הצריף, מתבוננים בו ובעבודתו או מקשיבים לסיפוריו המרתקים שלקחו אותם לעולם רחוק ומסתורי שלא הכירו. הוא התלבט אם לצבוע את הסירה באדום וירוק, צבעי דגל מרוקו או בצבעים של דגל המדינה. יום אחד הביא לילדים פח צבע כחול ופח צבע לבן וביקש מהם לסייע לו לצבוע את הסירה. בעוד הם צובעים, צוחקים ומשתוללים, הסתכל בהם אלברט בעיניו האוהבות וצרובות השמש: צברים קטנים, פרי מיזוג הגלויות, צבע עורם כצבע הדבש והם יפו בעיניו מאוד.  

לאון בנו הבכור התאקלם מהר במקום החדש. אחרי הלימודים הוא הסתובב יחף לבוש במכנסיים גדולים ורחבים ועזר לאביו בחוף הים, הוא בריא וחסון ודומה לו מאוד היו לו פנים רחבות בעלות עצמות לחיים בולטות, ועיני שקד מעוצבות להפליא. הוא למד להסתדר עם השונה, ותוך תקופה קצרה היו לו הרבה חברים, העברית שלו השתפרה והוא החל לשוחח ארוכות עם חבריו ולספר להם חוויות מילדותו במרוקו הרחוקה. היה לו ללאון חבר אמיץ וטוב מבית הספר, בשם ניר, נער מצחיק מאוד שלא היה משעמם איתו אפילו רגע. ניר היה מאוד שונה מלאון השחום, זה היה בלונדיני עם עיניים כחולות לאון היה אומר לו שהוא מזכיר לו בצל. מיזוג הגלויות לא היה דבר פשוט אף פעם לא למבוגרים ולא לילדים. לאון וניר התחברו על רקע הים. הם באו יחד לים כל יום אחרי הלימודים, ישבו ודיברו או היו מתחרים כשהם יחפים בריצה על החול הדק, מזיעים ועייפים נכנסו למים הקרירים של הכינרת לשחייה קצרה.

אחר צוהריים אחד כשגלגל השמש הלוהט ירד אט אט וצבע את האופק בגוונים אדומים וורודים הגיע אלברט לחוף הכינרת יחד עם בנו. כמה מטרים משם הייתה אשתו שבאה להיות נוכחת באירוע החשוב בחיים של כל המשפחה. היא מעטה לבוא לים על כן זה היה אירוע חריג ואלברט היה מאושר לראות אותה, היא נושאת על זרועותיה את בנו ציון, הצבר בן החודשים, ושתי הבנות הבישניות לופתות את רגליה, נצמדות לשולי שמלתה הארוכה. אלברט נשא על כתפו בגאון את התורן שהמפרש כרוך עליו והנער נשא את ארגז העץ ובו חבלי החכות, הגלילים והצלצל עם הקת שלו. ארגז הפיתיונות נח כבר בסירה. אחריהם קיפצו הילדים הצברים שחזו בבניית הסירה וחלקם היו בטוחים שהסירה לא תצוף וכל העבודה הרבה תרד לטמיון, הילדים הצעירים יותר הביטו באלברט בהערצה עיוורת. אחרי שהניחו אלברט ולאון את הארגז בסירה וקבעו את התורן במרכזה, החליקו את הסירה, ששכבה על תלולית חול-החצץ במשך שנה שלמה, למים האפורים. המים חבקו את הסירה, לרגע נדמה היה שהיא עומדת להתהפך – אך אלברט בצעד מיומן, משך במשוט והסירה התייצבה ונחה על המים כמוצאת את מקומה הטבעי.

הרוח החלה נושבת בחוזקה, אלברט עמד על הסירה כאילו היה בן עשרים בעוד הגלים מקציפים את הסלעים ומאיימים לבלוע אותו על סירתו.  הוא התגבר על הגלים ולאט לאט התרחק מהחוף לים הפתוח. אלברט התיישב בסירתו הנתונה לחסדי הגלים שטלטלו אותה ללא הרף כקליפת אגוז, הוא הביט השמיימה. לשמחתו לא היה גבול. ידיו שזכרו כל תנועה ותנועה קשרו את קרסי הברזל לחבל לא-נראה שלאורכו הצמיד אלברט חתיכות שעם. בסוף החבל קשר אבן שבמרכזה חור קטן, זו נועדה להשקיע את החכות. בתנועה סיבובית מיומנת זרק אותן אלברט לים. לא עבר רגע אחד וכבר נתפס דג באחת החכות. תחילה ראה אותו קופץ באוויר, זהב טהור ממש! הוא התכופף והצליח למשוך את הדג אליו ולהעלות אותו לסירה, עוד שניה והדג נח בארגז תנובה.

על החוף המתינו לו בקוצר רוח ילדיו, והצברים בעירבוביה. הם ראו את הסירה הכחולה מתקרבת ונדחקו כדי לראות את שללו. אלברט החזיק בידיו החזקות את הארגז הכבד ובו השלל היקר, אך הגלים הגבוהים הרחיקו את הסירה מהחוף והציפו את גדותיו,  רק בפעם השלישית התרצו הגלים נשאוהו וקרבוהו אל החוף. הילדים הצטופפו סביבו בקריאות שמחה ועזרו לו  לגרור את הסירה עד לגבשושית חול-החצץ מקומה הקבוע בשנה האחרונה. אלברט צעד בגאווה לכיוון  צריפו כשארגז תנובה ובו דג זהב אחד גדול ומבטיח גדולות ונצורות, נח בין ידיו.

וראה מה שכתוב בספר המעלות לשלמה מעניין גירוש קאשטילייא שהיה בשנת רנ"ב ורנ"ג. וראה גם כן מה שכתב גראטיץ בזה, ומהגירוש הזה באו כמה וכמה משפחות רבנים וחכמים גדולים אשר עד היום אור תורתם מופיע בבני מערבא, והמה המשפחות המיוחסות הנמצאים במערב, ובידם מסור כל ענייני הרבנות והשררות והמשרות ועל פיהם יצאו ויבואו כל אנשי המערב אחרי דבריהם לא ישנו.

ורוב חכמי המערב חברו ספרים למיניהם כל אחד מה שאיוותה נפשו ומה שהשיגה נשמתו כמו שתראה בתוך הספר בהזכרי איזה חכם שידעתי שחיבר איזה ספר, אבל אשמים אנחנו שלא נותרו לנו חיבוריהם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהחיות נפשנו באור תורתם שכיסה ענן אורם.

וספו תמו בלהות הזמן, וחשך משחור תארם, ונשארו נפזרים בכתבי יד ונשכחים כמה מאות שנים, ונקברו במחשכי בתי עק'ד הספרים מטושטשים ומשובשים, הן מצד העניות שלא היו מוציאים כדי חיותם והתפרנסו בדוחק ובצער להשיג להם לשבר את רעבונם.

ושרא דעניותא רדף אבתרייהו עד זיבולא בתרייתא, וקיימו תורתם מעוני, וחייהם היו מלאים מרורות ופגעים רעים, ופרנסתם לא הייתה מצויה להם ברווחה עד כאן.

שעבדו את עצמם לחכמה ועשו עצמים משרתים לה ולא החכמה משרתת להם, וכיסם היה ריקם ופניהם כסו חרולים 

חָרוּל

(ז') [אכדית: hִalluru; ערבית: חֻלַּר] קוֹץ, שֵׁם כּוֹלֵל לַקּוֹצִים לְמִינֵיהֶם; יֵשׁ סוֹבְרִים כִּי הוּא זֵהֶה לַסִּרְפָּד (Urtica): "כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כד לא). מילון אבן שושן.

שעבדו את עצמם לחכמה ועשו עצמים משרתים לה ולא החכמה משרתת להם, וכיסם היה ריקם ופניהם כסו חרולים, וירד עפר כבודם, והלכו מחיל אל חיל, על פת לחם, וסיבות איומות ורדיפות עצומות מעם לו-עז חמת תנינים שתה רוחם, ולא השיגה ידם  במה להדפיס את ספריהם להשאיר שמם בעולם. 

הן מצד שלא נמצא בארצות המערב מכבש הדפוס כי אם בארצות הרחוקים מעבר לים, וכל הדרכים בחזקת סכנה, כי מעולם לא היינו אזרחיים בארצות המערב, ואף בהיותנו בארץ לא לנו ונדחים מהסתופף בנחלת ה' וגלינו מעל שלחן אבינו עוד אהבתו מתרפק עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נידחנו.

ותמיד אנחנו לישועתו מקווים ומייחלים לשוב לשבת לארצנו ונחלת אבותינו ארץ הקדושה, ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים נפוצות אגודות אגודות בין הישמעאלים וזולתם, ובגאווה ובוז יביטו למרחוק בעם הישראלי ואנחנו בתוכם כטלה בין זאבים.

וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, המלך נלחם עם איזה שבט של גויים שמרדו עליו והמרו את פיו אזי מי שהיה תפוס ביד אנשי צבאו היו חותכים את ראשו בסייף וכל הראשים הנחתכים מביאים אותם לעיר לרחוב ידוע ותולין אותן ב'וג' ימים להטיל אימה על העם וישמעו  ויראו, ותליית הראשים תהיה על ידי סבלים יהודים לחרפת התלויים להתבזות בפני הרואים שנתלו על ידי אנשים בזויים.

עוד יש להם מנהג שכל בהמה טמאה שתמות נגררת למקום הקבורה על ידי סבלים יהודים שאין כבוד לגויים שתקבר הבהמה על ידם. ה' יסיר חרפת עמו ישראל. ומפני חומר התלאות שעברו עליהם נשארו ספריהם בכתב יד טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש והיו כלא היו.

ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקונו מכל צד מגיו הארצות, מזווית לפינה וממקום למקום, והשחיתו עץ חייתנו.

דרך אגב נרשום כאן מה שראיתי בעלה אחד בכתב יד הרב הגאון מורנו הרב ידידיה מונסונייגו זצ"ל וזה לשונו בקיצור, בפאס אלבאלי יש גוים שנקראים אנדלוס והוא חלק שלישי מן פאס אלבאלי ולא ידענו טעם השם הזה של אנדלוס.

אחרי זה זיכני ה' וידעתי שאנדלוס היא עיר אחת מערי ספרד אשר גלו ממנה יהודים רבים וחלק מהם באו לפאס וכשבאו למחזוינו הקדוש הרבה מישראל מריבוי היסורין והצרות מאין ספורות ומה גם שהיו מעונגים הרבה המירו דתם ונשאר שם אנדלוס על שם העיר שנתגרשו ממנה עד כאן לשונו בקיצור.

ועד היום יש להם בית תפילה שנקרא " זאמע לאנדלוס ". ועל הגלות ומגרשי הערים היו בעוכרנו לאבד ממנו כל הון יקר ונעים תורתן של ראשונים כמלאכים. ואחר כמה הרפתקי דעדו עליהם וכל חייתם בקדישים תלוים בשערה, ורדפום עד חרמה, וירדו על לעפר, ושבעו עמל ותלאות בנדודיהם.

ועל כל גל וגל נענעו ראשם, ולא נשאר להם כי אם גויתם דווקא, גם עמודי גויתם ומצב בריאותם התמוטט, כמעט שכנה דומה נפשם, גם הותר דמן מחסדו הגדול שנותר לנו שריד, לולא ה' שהיה לנו.

ואף על פי הכל חשקה נפשם רק בחכמה, ולא הקדישו עתותי מרגועים גם בהרביצם תורה ברבים וחיו בצלה כל ימי חלדם, ומעט מהמעט מסופר כבר בכתבי הראשונים של המערב נ"ן, בספר דברי הימים למוהר"ש אבן דנאן זיע"א.

ובספר דברי הימים למורנו הרב שאול סירירו זיע"א, ובספר סכרון לבני ישראל למהריב"ע השני זצ"ל, ובספר יחס פאס למורני הרב אבנר ישראל הצרפתי זיע"א, ובקונטרס כתב יד למורנו הרב עמנואל מאנסאנו זצ"ל.

וכמה טלטלו עם בני ישראל טלטלא גבר ועינו אותם באדבם קנייניהם ובניהם ובנגעי גופם באופן מחרי מאוד, כגון הגירוש אשר היה בפאס אלבאלי לקהל התושבים לתפ"ץ בשנת תקצ"ח ליצירה וסימן כמספיק צ"ח וכמון.

והגירוש השני שהיה בהאלמללאח בשנת הרכ"ה וסימן הרכ"ה בך והענוגה, ומשנת תפ"א עד שנת תפ"ב הייתה עצירה גדולה וגלו כל היהודים שבפאס למקומות אחרים ואינן מוציאין עשרה לבד דבר שבקדושה ונתקיים בהם בעוונות ארצכם שממה וכו'…..

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו

מחצב הנשמות

מחצב נשמות הצדיקים – אוצר אבני החן של מלך העולם הוא.

אוצרו החביב, בן טפוחיו, אותו ינצור כאישון עיניו.

משם חצב את נשמותיהן המבהיקות של חסידי עולם, מצוקי תבל, ושגרן בעל כרחן לעולם השפל. שם, בכור הנסיון והבחירה בין טוב לרע, ימרקו ויצחצחו את אורן, למען יזהירו ויבהיקו שבעתיים בחזרתן אליו לחיי נצח בעולם האמת, ויקבעו לעד במשבצות זהב בעיטורי כתרו של בורא עולמים.

והמחצב של סנפירנון הוא, בין טורי בהט ושש המיוסדות על אדני ספיר, נוצצות ככתם אופיר, רבבות אבני חן בשלל גוונים אין סופיים.

כי אין נגה תוכו של חסיד זה כברק פנימיותו של חסיד זה, ואין זיו אורו של צדיק זה כטוהר זוהרו של צדיק זה, כל אחד מפיק כדכד נגוהו בגוון שונה.

סדורים הם במחלקותיהם כחלוקת אבני חן לסוגים שונים, אבות ותולדות. לא הרי יהלום כברקת – חלקם יוסיפו כח לנושאיהם, וחלקם יתנו להם חן, ועוד ועוד סגולות רבות.

כך יתחלקו הצדיקים למשפחותם לבית אבותם. יש משפחות גדולי ארץ שגבורתם בהרבצת תורה והעמדת תלמידים, ויש משפחות אנשי שם שעבודתם בתפילה וברכת הרבים, יש מצוקי ארץ שכוחם בהחזרת בנים תועים, ויש עמודי תבל גומלי חסדים לעניים ושועים, ויש שענדו לראשם כמה וכמה כתרים.

הצד השוה שבהם: כולם כמהים וכוספים לעשות רצון קונם באמת, וכל אחד ואחד מאיר וזורח כלבנת הספיר, וכטוהר עצם השמים כפי כח מעשיו וצדקותיו.

לא זאת בלבד, אלא כפי שכל אבן מאירה בפני עצמה, זוהרת היא גם בקרב משפחתה.

צא ולמד מן הסוחר בהם, אשר גם אם ירבו בבית נכותה יהלומים ואזמרגדים, הרי הוא מונה במספר צבאם, ולכל אבן בשם יקרא. יספר בשבח כל אחת, יהלום זה יחיד במשקלו, וזה נדיר בניצוצי אורו. זה מבהיק בגוונים שונים, וזה חזק לא יפצחוהו קלשונים.

כך כל נפש צדיק מאירה בפני עצמה, ואף בין צדיקי משפחתה כל אחת מקומה המיוחד שמור לה.

טלו משל: משפחה אשר בניה התייחדו בגאונותם וגדולתם בתורה, מכל מקום אחד עיקר אורו יזריח בתלמוד ויעמיד תלמידים, ומשנהו בהוראה ידריך את הרבים. האחד יזיל אמרותיו ברבים בדרש ואגדה, וחברו בתורת הרז יהגה חרש לבל יוודע.

הוא אשר אמרנו, לא רק שלכל בית צדיקים זיו אורו המיוחד לו, אלא גם לכל צדיק וצדיק גוון מזהיר בפני עצמו, המבהיק בבוהק המיוחד רק לו, בו ישלים את נפשו לקונו.

מבין אותם סלעי המחצב נאצלה משפחת הצדיקים לבית פינטו, אשר ענדה כמה כתרים לראשה, והתעטרה לדורותיה בשלל גוונים.

כל צדיק וחסיד מבניה ודרך עבודתו המיוחדת לו.

זה בתורה, חברו בקדושה, ורעהו בטהרה. מהם צפונים וטמונים בחגוי קיטונם, ומהם אשר כל הארץ רעשה מגאונם. כל אחד צחצח מירק והשלים את כל זויות נשמתו בזיו שונה. אורחות קדושיה נשגבים טמירים ונעלמים, כל אחד לעצמו בבחינת נתיב לא ידעו עיט.

אולם צד שוה יש לכולם, אות היכר מהיכן נבט, לאיזה מדור ממחצב הנשמות הוא שייך, והסימן: ״מסירות נפש פשוטה״.

היא היתה הסמל החרוט על דגלם, היא המיוחדת ואופיינית לצדיקי משפחתם לבית אבותם. וכראות הרואה את ניצניה, ידע בבטחה, כי משורש צדיקי משפחה זו צמח, ועוד נצר מפארותיה הבשיל אשכולותיו.

שרשים, השם "פינטו", ר׳ שלמה פינטו הראשון ור׳ יוסף אחיו

היחס של צדיקי משפחת פינטו, עתיק יומין הוא, זרע קדש מחצבתו. שרשיו עמוקים וחסונים ומגיעים עד רב שרירא גאון ולמעלה בקודש. במשך הדורות הצמיחו שרשים אלו ענפים רבים, אשר עלו והשתרגו לאילן רב פארות, גאוני ארץ ,» קדושים וחסידים, אשר בצילם הנעים הסתופפו רבים מבני עמנו, וממגד פרות מעשיהם הטובים שבעה הארץ.

בראשית ימיה כונתה בשם משפחת ״גאון" – עדות והוראה על חשיבותה ויחוסה ״ בימי גירוש ספרד, כאשר חיות האינקויזיציה שרצו בכל פינה, ארבו לכל יהודי, וציפו להזדמנות הכי קלה להתגולל עליו בחמת זעם בעלילות רשע למיניהם, ראשי המשפחה פן יבולע להם מחמת שם זה – שהורה על חשיבותם בעולם . ונאלצו להמיר את שם משפחתם ל ״פינטו״, כשם עיר מגוריהם אשר ממנו יצאו

אמנם ימים ידברו, ובורא עולם – קורא הדורות מראש, קבע, כי שמם החדש יתעטר בכתר שם טוב, ויהפוך לשם ולתהלה בכל הארץ, עד שהמוני ישראל «.יזכירוהו בסילודין, כל אימת שיעלוהו על דל שפתותיהם.

בין ראשוני המשפחה הידועים לנו, נמנים ר׳ שלמה פינטו הקדוש ואחיו ר׳ יוסף ־זצ"ל אשר התגוררו בספרד בעיר הנמל הדרומית ״פינטו״.יש המיחסים את ראשוני המשפחה גם לר׳ דון יצחק אברבנאל זצ״ל, אך אין ידוע איך וכיצד.

בעת גירוש ספרד, בשנת ״מזרה״ ישראל – רנ״ב (1492 למניינם), כאשר נאלצו ליטול את מקל הנדודים, פנו יחד עם יהודים רבים לפורטוגל. אך גם שם לא ארכו מנוחתם, ובעת גירוש פורטוגל (שנת רנ״ז, 1497 למניינם) נאלצו לנדוד שנית. הפעם פנו למלכות רומא, שבהוראת האפיפיור יוליוס השלישי, פתחה את שעריה בפני הגולים בעת ההיא, שם התיישבו יחד עם עוד רבים מאחיהם גולי פורטוגל, בעיר אנקונה שהשתייכה למלכות רומא

כל הפרטים אודות שרשי צדיקי משפחת פינטו הם על פי המסורת שעברה בין צדיקי המשפחה מאב לבן. בספרי קורות הימים מובאות כמה גירסאות, אך רובן משובשות ולא מדויקות. לדוגמא: באנציקלופדיה אוצר ישראל כרך ח׳ עמי 249 נאמר: ר׳ יוסף פינטו בא מגלות פורטוגאל בשנת 1497 לדמשק, והיה שם עשיר גדול ובעל צדקה, בן בנו ר׳ יהושע פינטו (הרי׳׳ף) היה תלמיד ר׳ יעקב אבולעפיה, וכוי. קטע זה מלא שיבושים, ר׳ יוסף בא לדמשק יותר מ-50 שנה אחר כך כפי שיסופר להלן. הרי״ף תלמידו של ר׳ יעקב אבולעפיה, נקרא ר׳ יאשיהו ולא ר׳ יהושע, הוא היה בנו של ר׳ יוסף ולא בן בנו.

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו – אליעזר בשן

על פי תעודות חדשות מן השנים 1845 – 1885

מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח

יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים

ירושלים תשס"ט

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

הסיפור הזה מציג גם אשליה, אכזבה ותמימות. מונטיפיורי לא הכיר את המסורת המוסלמית, שאינה מעניקה שוויון זכויות למי שאינו מוסלמי, ולא הכיר את ההבדל בין מילות נימוס ובין מעשה. הוא לא ידע הבדל בין ההכרזות של הסולטאן ובין המציאות בפועל, שבה המושלים המקומיים מכתיבים את המדיניות.

מונטיפיורי גם לא ידע שהמוסלמים המקומיים עוינים את היהודים ובזים להם. מקור עוינות זו בקוראן. בקוראן מצוטטים פסוקים מן התורה, שמשה רבנו מתלונן בהם על העם, ומתוארים בהם יחסו הרע של הנביא מחמד ליהודים בנאו המדבר בחיג'אז, שסירבו לראות בו נביא.

הסולטאן מחמד הרביעי ששלט בין השנים 1859 – 1873 סבל מאחיזתה של ספרד בביסים על אדמת מרוקו. לכן הוא מעוניין ביחסים טובים עם בריטניה, הואיל והיא עמדה מול ספרד. מן הפעילות המסחרית של סוחרים אנגלים היו מהכנסות לסולטאן. בעקבות זאת היה הסולטאן מעוניין לרצות את בריטניה, ומונטיפיורי נחשב לשליח של המלכה ויקטוריה.

תעודות שונות דנות בהבדל בין ההצהרה של הסולטאן, שקיבל מונטיפיורי ובין המציאות המנוגדת לה. האשליה הביאה גם להנחה, שמא בשל התנהגותם של היהודים הם סובלים ממצוקה על רקע מוסבר מכתבו החוזר של מונטיפיורי לקהילות מ-7 בספטמבר 1864.

מונטיפיורי היה כתובים ליהודים שבמרוקו, והם פנו אליו שנים לאחר מסעו מתוך תקווה שהתערותו תועיל. אזכור הבטחתו של הסולטאן שנים לאחר ההצהרה – פירושה שראו בהצהרה הבטחה שאין לסגת ממנה. שליחותו היכתה גלי אהדה והערצה ברחבי העולם היהודי, וגם נוצרים הצטרפו להוקרתו.