ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
בסוף התקופה הביזנטית היו יישובים יהודיים חקלאיים בסביבות עזה. במאה ה- 8 נמנה ר' משה העזתי עם אנשי המסורה בא"י. במאה ה – 11 עמד בראש הקהילה בעזה ר' ישועה ברבי נתן, מצאצאי נשיאים וראשי הגולה. ר' אפרים בן שמריה העזתי היה מנהיג הירושלמיים שבמצרים . היישוב בעזה נתדלדל וקם מחדש במאה ה- 15 ר' עובדיה מברטנורו מצא בה כ- 70 משפחות יהודיות.
במאה ה- 15
במאה ה- 15 מבקר בעזה יהודי ושמו ר' משולם מוולטורה. ר' משולם בן מנחם מוולטרה היה בן למשפחת יהודים עשירים באיטליה, שעסקו בעסקי בנק בכמה ערים באיטליה, ובעיקר בפירנצה. משולם הגיע לארץ-ישראל כדי לקיים נדר שנדר בעת צרה. לארץ הגיע דרך מצרים ומשם בשיירה דרך מדבר סיני. אחד עשר יום ארך המסע הזה, שבסיומו הגיע לעזה. מעזה הלך לחברון ומשם עלה לירושלים, אליה הגיע ב29 ביולי 1481. את יומן הנסיעות רשם משולם תוך כדי מסע. כיהודי הקפיד לתאר בפרוטרוט את הישוב היהודי שבכל מקום, ורשם את מספר היהודים ומנהגיהם. בזכות מנהגו זה נשפך אור מיוחד על הקהילה היהודית בעזה באותה תקופה.
וכך מתאר ר' משולם את עזה:
"עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה, ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. בעזה יש כמו נ' (חמישים) בעלי בתים, בעלי מלאכות וגם בהם נכבדים. ויש להם בית-כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים, וכבר התחילו לעשות היין חדש. וכבדו אותי ביותר ובפרט ר' משה ב"ר יהודה ספרדי, והוא כבד-פה מעט, ור' מאיר ספרדי צורף. והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה': ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה".
משולם מוולטורא מזכיר כבדרך אגב את בית-הכנסת של יהודי עזה, ואת "ראש היודייקה" – התל. השכונה הגבוהה בעזה היא זו שהערבים קוראים לה עד היום "חארת אל-יהוד" – שכונת היהודים.
בנקודה הגבוהה ביותר של העיר ניצבת כנסיה יוונית-קתולית. כנסיה זו מעניינת בשל כיוון התפילה המשונה שלה – הפתח במזרח, וכיוון התפילה למערב – תופעה נדירה בארץ ובעולם: הסיבה: כנסיה זו, עומדת על שרידי בית-הכנסת העתיק שהיה כאן מהמאה ה- 15 ועד המאה
ה- 19, שכיוון תפילתו היה, כמקובל בבתי-כנסת, לכיוון ירושלים. בחצר הכנסייה נתגלו לפני שנים מספר שברים של סורגים קדומים עשויים שיש.
על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית האומרת:
"לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש".
על שבר שני בצורת עמוד, שנתגלה בידי יהודי עזה לפני כמאה שנה, חקוקות המלים:
"המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים".
יצחק בן צבי יספר לימים על אחריתו של עמוד זה: צבי הירשפלד מרוחמה שמע על קיומו של העמוד וביקש מהכמרים לקנותו. הללו סירבו תחילה, ורק אחרי התערבות הקונסול האנגלי ניאותו למכרו בשני לא"י. הירשפלד הביאו לרוחמה, ומשם לראשון לציון. אלא שאז אירע לפתע אסון: הירשפלד מת באופן פתאומי, ובני משפחתו החליטו לקבוע את העמוד על קברו. הוא מוצב על קברו של הירשפלד בבית-הקברות של ראשון לציון עד היום.
על שבר שלישי נמצאו חקוקים מנורת שבעת הקנים ולידה שופר ולולב.
העיר עזה, שהוקמה מחדש במאה ה- 12 בידי המלך הצלבני באלדווין, נבנתה לפי עדויות אלו על חלק של אותה גבעה אשר עליה השתרעו חרבות עזה הקדומה. שם גם עמד בית-הכנסת של יהודי עזה.
במאה ה- 16-17
במאה ה- 16 היה בעזה בי"ד וישיבה, ויהודי עזה נהגו להפריש תרומות ומעשרות כבא"י.
אחת הדמויות המפורסמות מקרב יהודי עזה הוא ר' ישראל נג'ארה. בתחילת המאה ה- 17 נתמונה לרב הראשי של יהודי עזה. עוד בשבתו בצפת חיבר ר' ישראל ספר פיוטים בשם "זמירות ישראל". המפורסם בין פיוטיו הוא הפזמון "יה ריבון עולם" המושר עד היום הזה בכל שולחן ליל שבת בקהילות אשכנז וספרד גם יחד. חמש שנים בסך הכל ישב ר' ישראל נג'ארה על כס הרבנות בעזה, עד פטירתו בשנת שפ"ה, 1625. הוא נקבר בעזה, ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה.
תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה.היישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון.
המצב הזה עתיד להשתנות תוך זמן קצר בעטיו של יהודי עזתי מפורסם אחר, המוציא לעזה שם ולא לטובה. הלא הוא נתן העזתי, שמשו ומשרתו של משיח השקר שבתאי צבי.
בליל חג השבועות שנת ת"כ, 1660, התכנסו יהודי עזה בבית-הכנסת בעיר – ככל הנראה אותו בית-כנסת שהיה במרומו של התל – כשנתן העזתי הכריז בקול על שבתאי צבי: "זהו מושיען של ישראל משיח אלהי יעקב", והציבור כולו קרא לעומתו "יחי מלכנו שבתאי לעולם". מאותו רגע החל גם שבתאי צבי עצמו להאמין שהוא אכן המשיח. עזה הייתה למרכז שבתאי.
גם לאחר ששבתאי צבי עצמו התאסלם עוד ניסה נתן העזתי להוכיח את אמיתות משיחיותו של שבתאי. אך הוא כבר היה דמות נלעגת, וסופו שמת בנכר, על אדמת יוגוסלביה, עזוב ונשכח.
הפרשה גרמה כידוע פילוג עמוק בעם ישראל – וגם הסבה נזק כבד ליישוב היהודי בעזה. הקהילה היהודית שפרחה כל כך – רוחנית וכלכלית – בתחילת אותה מאה, ירדה בסוף אותה מאה לבירא עמיקתא.
התאוששות הקהילה במאה ה- 18
אלא שהקהילה היהודית התאוששה כעבור זמן לא רב. עדות לכך אנו מוצאים בספר מסעותיו של החיד"א – חיים יוסף דוד אזולאי – שהגיע לעזה בחודש שבט תקי"ג, 1753, בדרכו מחברון למצרים. החיד"א מספר כיצד נאלץ להמתין בעזה חמישים יום, עד שמצא שיירה ההולכת למצרים. מעדותו על שמחתו שזכה להימצא ב"שבת זכור" בעזה, אפשר ללמוד כי במקום היה מנין יהודי – ומן הסתם גם בית-כנסת – ועל-כך הייתה שמחתו. עדויות נוספות מאותה תקופה מלמדות, שבעזה הייתה באותה עת קהילה יהודית משמעותית. אך גם תקופה טובה זו בתולדות יהודי עזה לא ארכה – והפעם לא בגלל גורם פנימי אלא חיצוני – מסע הכיבוש הכושל של נפוליון, שהביא לעזיבת כל יהודי עזה.
כיבוש אברהים פאשה בשנת 1831
בשנת תקצ"א, 1831, כובש את ארץ ישראל השליט המצרי אברהים באשה (פחה) ושולט עליה 9 שנים. בשנת 1835 ציווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת שבראש התל, ולבנות באבניו מצודה בעיר מג'דל, היא אשקלון של היום. שרידי הקהילה היהודית של עזה שהתגוררו בחברון – ובראשם משפחת קאשטיל – חשו לעיר, לקחו עמם את הדלתות המקושטות של בית-הכנסת, ושבו לחברון, שם הוצבו הדלתות בבית-כנסת "אברהם אבינו". בתמונות של ביכנ"ס זה מלפני שנת תרפ"ט נראות הדלתות ניצבות בפתח בית-הכנסת.
יחיאל בריל, עורך עיתון "הלבנון" – העיתון העברי הראשון בארץ ישראל – ביקר בעזה בשנת תרמ"ג 1883, שנה אחר חידוש נוסף של היישוב היהודי בעזה.
במאמר שפרסם בעיתונו הוא כותב:
"בעברי ברחובות העיר עברתי ברחוב אחד הנקרא 'חארת אל יהוד' (רחוב היהודים) הכרתי על מזוזות פתחי הבתים המקום אשר מזוזה הייתה קבועה בו. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ"ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין
האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן שיש כעין עמוד, וחקוקה עליה המילות האלה: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים".
זהו אותו עמוד העומד על קברו של הירשפלד בראשון לציון. זו אותה הכנסייה הקתולית של עזה העומדת על חורבות בית-הכנסת עד היום.
בפרעות שפרעו ערביי הארץ ביהודים בשנת תרפ"ט, נשרף בית-הכנסת אברהם אבינו ונחרב כליל. דלתות העץ היפהפיות נעלמו, ולא ברור אם נשרפו או נשדדו. מכל מקום זכר לא נותר מהן.
חידוש הישוב היהודי בעזה 1886
בשנת תרמ"ו, 1886, הגיע גרעין של יהודים לעזה, להקים בה יישוב יהודי חדש. בשנת תרמ"ז, סוף שנת 1886, כבר היו בעזה למעלה מ- 30 משפחות.
המשפחות היהודיות בעזה גרו בבתים שכורים. כל משפחה שמרה חדר מרוהט לאורחים יהודים עוברי אורח, כיוון שבאותם ימים יהודים שנסעו למצרים הצטרכו ללון בעזה בדרכם. בתי מלון ומסעדות כשרות לא היו בנמצא, ומקובל היה שהאורח מגיע לבית-כנסת ושם דאגו לו לאירוח אצל אחת המשפחות היהודיות בעיר.
נוסף לכך דאגה כל חמולה שיהיה לה בית-כנסת משלה וכך היו יהודי עזה, שהיו דתיים מאוד, מתפללים בשבת בשלושה בתי-כנסת.
גירוש היהודים במלחמת העולם הראשונה – 1917
בחודש מרס 1917 , במלחמת העולם הראשונה, כשהלכה החזית והתקרבה לעזה, גירשו התורכים מהעיר את כל תושביה, יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד. וכך מתאר זאת סופר המושבות משה סמילנסקי בספרו "זיכרונות":
"גם אי אלו משפחות יהודים היו בעזה. עוד מתחילת המלחמה נפוצו זה בכה וזה בכה. ורק שלוש משפחות נשארו עד לגירוש. האחד מהם לא שכח מסורת אבותיו: את רכושו לא יכול להציל, אבל שלושה ספרי-תורה הציל עמו מתוך המהפכה".
אחרי המלחמה היהודים חזרו לעירם, אולם בפרעות תרפ"ט חרבה גם הקהילה היהודית בעזה. כל תושביה הוברחו מהעיר מאימת הפורעים הערבים. למרבה הנס, ובעזרת משפחה ערביה מנכבדי עזה, אף לא אחר מתושביה נפגע בפרעות.
התיישבות יהודית בעזה אחרי מלחמת ששת הימים ועקירתה
לאחר מלחמת ששת הימים שבו והוקמו ישובים יהודיים בעזה. פירוט הישובים – ראה בערך "גוש קטיף".
ההתישבות היהודית בעזה נעקרה על פי החלטת ממשלת ישראל בפעולה צבאית שהחלה בתשעה באב תשס"ה – 2005.
סיום המאמר מאתר דעת