ארכיון יומי: 4 במאי 2013


Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel.. – Les villages d'origine des nouveaux venus

 Les juifs de Colomb-Bechar-J.Oulielcolomb bechar

Et des villages de la Saoura

1903-1962

Jacob Oliel

– Les villages d'origine des nouveaux venus

Je n'ai jamais revu Monsieur Mouleyre, ce modele d'instituteur-missionnaire, qui, comme messieurs Pion, Griffe, Jaraudias, Cliaix ou Mesdames Bonnefoy, Lesprit, Pelse, Velle, Mademoiselle Courtois et bien d'autres ont donne le meilleur d'eux-memes pour nous for- mer ; je regrette de n'avoir pu exprimer ma reconnaissance et mon affection a mon vieux maxtre Monsieur Mouleyre, aujourd'hui disparu.

A l'autre bout du batiment, j'ai aussi retrouve la salle de Monsieur Sanchez, notre profes- seur d'anglais, de geographie, de dessin… Ses cours etaient un regal pour tous les eleves, tant il savait, en veritable pince-sans-rire, les agrementer de son humour irresistible. La derniere surprise : Khelifa me remit un vieil ouvrage entre les mains, un de ces vieux livres, relies en peau de mouton par un artisan becharien, comme nous en avions dans notre jeunesse, soit a la synagogue, soit a la mosquee. Celui-la, imprime en hebreu, etait magnifique : son proprietaire avait pris soin d'ecrire son nom, David Abehssera, sur la page de garde, en caracteres hebrai'ques et latins.

Je suppliai Khelifa de me le confier le temps de faire photocopier quelques pages, de recueillir des renseignements et de le montrer a d'anciens Bechariens capables de m'aider. «Il est a toi», me repondit-il, simplement.

C'est ainsi que j'ai aujourd'hui le privilege de detenir un ouvrage ayant appartenu a RabbiDavid, un rabbin de la lignee fameuse des Abehssera, dont j'evoquerai la fin atroce.

Ainsi, malgre l'amertume de certains souvenirs, notre jeunesse becharienne, et en particu- lier, notre scolarite, fut une periode benie de notre vie : parce que nos maitres, competents et devoues, n'ont pas cherche a nous humilier, comme il est arrive, parfois, avec certains ; parce que ce fut la naissance d'amities qui durent encore aujourd'hui, malgre 1'espace et le temps qui nous ont separes. Ce fut aussi la periode ou les grandes vacances meritaient leur nom, puisqu'elles allaient du 30 mai au ler octobre, et celle enfin ou, trop heureux de beneficier de journees chomees que nous procuraient les fetes musulmanes, chretiennes et juives, nous options spontanement pour la tolerance, en respectant les trois religions mon theistes.

Une fois l'an, nous recevions dans nos classes la visite des responsables des communautes (le Bachagha, un Pere Blanc et M. Simon Benitah) : a l'appel de notre nom, nous nous levions afin que chacun put designer ceux de sa communaute dont les families trop indigentes ne pouvaient acheter les fournitures scolaires.

כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה

 

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים. 

פתח־דבר

מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה כל ישראל חבריםשנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.

  1. מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
  2. סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
  3. הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
  4. טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.

חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.

יוסף ( יוסי ) שטרית

אוניברסיטת חיפה

ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

בתעודה משנת תצ״ד, המתפרסמת להלן במסגרת פסק־הדין, נקבע שר׳ שלמה אבן דנאן, אחיו של ר׳ שמואל, ״יעמד חי במדרגת ראש ישיבה כל ימי חייו לקריאת ההלכה עם בעלי הישיבה״, כלומר ללמוד תלמוד עם חכמי הישיבה. מתעודה אחרת שבפסק־הדין הנזכר עולה, שבישיבה היה אוצר ספרים ובו ״כתבי הקדש, תלמוד ופוסקים ומדרשים בדפוס ובכתב יד… והיה כל מבקש ה׳ מבני קהלינו יש״ץ ילך אצל החכם וישאל ממנו מספרים הנז' הן תלמוד ופוסקים ומפרשים. ויחזיר לחכם״. ללמדך, שלא רק שהיו להם ספרים אלא שהיו בשימוש, ומשמע שחכמים ומשכילים רבים היו ביניהם.

בית־הכנסת הראשון של התושבים מצוין כ״גדול״, ובו היו מתאספים יהודי פאס לעצרות תפילה גדולות, כגון בעצירת גשמים. התושבים היו כנראה אמידים, ותרומותיהם לבית־הכנסת היו רבות. אין ספק שחכמי הישיבה קיבלו פרס הגון מהקהל. ספרי־התורה של בית הכנסת מקושטים היו ברימוני כסף יקרים. בתעודה המתפרסמת להלן קוראים אנו על ״תפוחי כסף מעשה ידי אומן הנקרא ׳בן רבקה׳ שמכרו בסך ארבע מאות ועשרים מתקאל״, וזהו סכום נכבד. ואם מצאו לנכון לציין את שם האומן, משמע שהיה האיש ידוע ומפורסם במקצועו. בפסק־הדין המתפרסם מדובר גם על ״תפוחי כסף של ס״ת המוקדשים מהנבון הר׳ סעדיה .[אבן דנאן]״. בשנת ת״ס, כשהוטל המס המיוחד על הקהילה, מסרו למס האחים בן דנאן תפוחי כסף: ״ומב״ה [ומבית־הכנסת] של התושבים שלנו הרסנו ב׳ זוגות גדולים [של תפוחי כסף] הביאם א״א [אדוני אבי] זצ״ל מעיר תיטואן״.

בית הכנסת סעדון - פאס וייסוד בית־ הכנסת השני 

בשנת תה״ו (ה׳ ת״ו), כשהדיאלים גזרו להרוס בתי־הכנסת, נהרס ראשון זה של התושבים. אין זה אלא מפני שהיה הגדול הבולט והיפה שבבתי־הכנסת בפאס. וכך כותב ר׳ סעדיה, הרב בקהל התושבים אז: ״ביום א׳, ט״ו לאלול טמאו את היכל קדשנו שמו בית הכנסת שלנו לעיים והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים וביום ה׳ של שבוע הנז' נתצו התיבה והישיבה של הנשים״. אף־על־פי־כן המשיך בית־הכנסת הגדול של התושבים החרב להיות בשימוש הקהילה. בשנת תי״ח, שמונה שנים אחר חורבנו, מספר ר׳ סעדיה ן׳ דנאן: ״נתאספו הקהל כולם בביהכ״ן של התושבים. אף על פי שהיא חריבה נתאספנו ונתפללנו בה מנחה, ועשינו צעקה גדולה ושבע פעמים ויעבור. יש לשער אפוא שלא ניתצוהו עד היסוד, ונותרו כתליו. וכפי שאנו שומעים מתעודה (ב״י אלברטא 43) המתפרסמת להלן: ״וידענו נאמנה שנתן החכם הקונה הנז' דמי התפוחים הנז' עם שאר הדמים אשר נאסף לפדיון המתלים והעמודים הנז'״.

מלבד רשימתו המדכאת של ר׳ סעדיה ן׳ דנאן על חורבן בתי־הכנסת בשנת ת״ו, שנשתמרה בספר ״דברי הימים לר׳ שמואל שאול אבן דנאן״, נשתמר בתעודה שנזכרה לעיל משנת ת״ז, שעניינה מכירת תפוחי כסף שהיו בבית־הכנסת של התושבים לרבי יצחק צרפתי, תיאור החורבן שנעשה בבתי־הכנסת שבמלאח פאם, והשתדלותם של היהודים לתת ״דמים יקרים״ כדי לפדות את ״כותלי ועמודי שארית הנשארים״ לבל יהרסו בתי־הכנסת עד היסוד. תעודה זו נכתבה כשישה חודשים אחרי חורבנם, וחתומים עליה הנגיד שם טוב ן׳ רמוך, שלפי הרשום ב״דברי הימים״ נפטר בשנת ת״ח, ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, אפרים הכהן בר מנשה, שמן פסק־הדין המתפרסם להלן אנו יודעים ששימש גזבר קהל התושבים, בנימין הכהן בן נחמןואברהם אבן דנאן. ואלה היו בוודאי טובי קהל התושבים אז.

שני בתי־כנסת בלבד נשארו אז לפליטה בפאס, מפני שקשורים היו בשני אישים בולטים. בית הכנסת האחד של הנגיד ר׳ יעקב רותי, והשני של החכם ר׳ סעדיה ך רבוח, ״הצילה כה״ר אפרים בן סעדון שהוא היה יהודי של השר סי מבכירי׳. אין בידנו ידיעות עד מתי נשארו בתי־הכנסת בחורבנם ומתי החלו בשיקומם. ודאי שכל זמן שחי השר בובכיר, שציווה על הריסתם, לא יכלו היהודים לשקמם. אך נראה שעם עלייתו של מולאי מוחמד אלפילאלי בשנת (1550), לאחר מותו של בובכיר בחודש אב אותה שנה, פנו היהודים לשיקום, אולי מפני שלא היה שום מתנגד לזה, או שקיבלו רשות מהמושל שמשל אז בפאס, מוחמד אדרידי. על כל פנים, לפני שנת תי״ח (1658) כבר עמד בית־הכנסת השני של החושבים על תלו.

מדוע לא שיקמו התושבים את בית־הכנסת הישן, ומצאו לנכון להקים אחרי אין לנו נימוקים ברורים לכך, שמא לא רצו למשוך תשומת־לב הגויים, שהיתה ודאי מתעוררת, אילו שיקמו את הראשון שנחרב. ונראה שמאותה סיבה לא בנו בית־כנסת חדש, אלא העדיפו להפוך חצר מגורים קיימת לבית־כנסת, שלא לעורר תשומת־ לב יתירה.

בשנת תק״ן, במאורעות אליאזיד, אנו שומעים כי ״במקום ביהכ״ן הגדולה של התושבים שהיתה חריבה בנו שם ג׳אמע ושמעא״, דהיינו מסגד וצריח. על מסגד זה נשלחה, אחרי מות אליאזיד, שאלה לקאדי של פאס מה לעשות בו, ותשובתו היתד, ״שהוא אסור בהנאה… אם מחמת שנבנה מקברי ישראל… אם מחמת שה­פועלים הבונים פורעים אותם מדמי מים שרופים [יי״ש] אם מחמת שבנאו בקרקע גזולה, ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והצריח אשר בו״, וממשיך הכותב: ״ואם באתי לספר גודל הבית והקורות הגדולות ושכלולו ביופי מאד, באבני שיש ירק ואדום…״. אף מהדגשה זו, ״גודל הבית״, נמצינו למדים על גודלו של בית־ הכנסת הראשון של התושבים. במקום מסגד זה שנהרס, מספר אי״ש הצרפתי, בנו היהודים חצר… נקראת דאר אזאמע״, כלומר בית המסגד. אם כן, לא חזרו ובנו בו בית־כנסת אלא חצר רגילה, במלאח, והיו בה שישה ״בתים" ודרו בהם היהודים .

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. – א. בשן

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.אבא שלי

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

 תגובת ראש הוזירים.

ראש הוזירים ענה ב-12 באוגוסט לפנייתו של וייט. הוא מאשר את כל הפרטים במכתבו ומוסר לו שהסולטאן שלח משרת נאמן לאנתיפה כדי לחקור את האירוע ולדווח לסולטאן. את בקשותיו כפי שכתבם ב – באוגוסט, העביר לסולטאן, וחגובת הוזיר " כי אין הסולטאן מזניח את היהודים כי הם נתיניו, ולפי החוקים שלנו אסור לדכאם.

למושלים נשלחו כמה מכתבים בהם מוזהרים למנוע מהיהודים כל נזק, ואין לדכאם. כרגיל העביר וייט ב – 24 באוגוסט את תשובת ראש הוזירים לשר החוץ.

עדותם של יהודים מאנהתיפה ופחדם מפני נקמנות המושל ותושבי המקום.

מתחילת יוני בעת שיעק בן דהאן נרצח עד אוגוסט נודע למושל אנתיפה, עבד אללה אבו אלחסאן זנאגוי, שיהודי המקום התלוננו עליו, והוא חרש מזימות לנקום בהם. כך ניתן להבין את העובדה שבניגוד לעדויות של שמונה מיהודי המקום ב-21 ביוני, בו האשימו את המושל ברצח יהודי חף מפשע הרי בסוף אוגוסט כתבו שלושה מיהודי המקום לסולטאן מכתב ברוח אחרת.

הגיעו אליהם ידיעות על הפניות של הקונסולים לסולטאן, ועל שזה עומד לפטרו ואלי להענישו, והדבר יתנקם בהם. הם משבחים את המושל ומאשימים את הקרבן היהודי כ " אדם אכזרי ". לדבריהם הוא חזר לביתו אחרי המלקות ונפטר אחר כך.

הם דוחים את דברי משה בנו של יעקב דהאן המאשים את המושל. ( אגב עדותו של משה נמסרה בפני נוטריונים בטנג'יר, רק ב-2 בנובמבר, וכנראה מסר כבר עדות קודמת ) " מעולם לא נשלטה אנתיפה כל כך טוב כמו בימי מושל זה "

ניכר פחדם מפני נקמת המושל ואנשי המקום. הם טוענים שאם הסולטאן יאזין לקונסולים, כי " אז אנשי אנתיפה יתקפו אותנו ". חוששים לרכושם של סוחרים זרים שבידיהם, אם יקרה משהו למושל. ומסיימים מכתב לסולטאן כי " אנו נברך אותך בשבת ובחגים " חתומים אברהם אבוטבול, מרדכי אוחנה, ושלמה דרינו ( ואולי דנינו ).

אלה לא הסתפקו בפנייה לסולטאן, אלא כתבו לסוחרים היהודים בנמלי מוגדור, מאזאגאן, קזבלנקה ולרבני פאס ( כנראה לרבי אבנר הצרפתי ורבי רפאל אבן צור ). הדבר נזכר בפנייה השנייה של אותם יהודים לסולטאן, בהמשך לראשונה, ונצטט מהמשך המכתב :

ואנו מבקשים שתראה אותנו בין חמלה ומתפללים לאבותיך. אם משהו יקרה למושל שלנו, כל השכנים יתנכלו לנו היהודים. ישדדו אותנו. ואנו מבקשים צדק מהקב"ה. רוב היהודים הגרים בהרים שעלינו לעבור ובהם אנו חיים עם משפחותינו, חוששים שאם משהו יקרה לנו, האחריות תיפול על אלה שהעידו עדות שקר נגד המושל.

כבר כתבנו לקונסולים ולבוחרים בנמלים שייעשה צדק, ואם שיקרנו, שישרפו אותנו בעיר זו הנמצאת באמצע ההרים. היהודים בערים חיים בשלוה, ואנו במצוקה. אל נא תאזין לעדויות השקר נגש המושל.

ניכר אצלם הפחד מפני התנכלות כתוצאה מהצעדים שהסולטאן עלול לנקוט נגד המושל. ראויים לתשומת לב הדברים בהם מבדילים בין מעמד היהודים בערים בהם " חיים בשלוה " , כנראה הגיעו אליהם ידיעות על החסות הקונסולרית שניתנה לסוחרים יהודים, בערי הנמל, והם משוחררים מהפחד מפני מושלים עריצים.

לעומת מצבם, הם חיים הרחק בתוככי הרי האטלס, ואין להם היכולת להיעזר בגורמים שעשויים לעזור להם. עליהם להסתדר ולחיות בשלום גם עם השטן ולהתחנף לו, ורק כך יבטיחו את קיומם.

במכתב של דרומונד האי לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר, הוא התייחס לעדות זו, והוסיף כי לפי העדות, הוכה דהאן רק מאה מלקות, על שבא במגע מיני עם מוסלמית, לאחר מכן נשלח לביתו, הבריא מהמכות ואחר כך חלה ומת. אבל דרומונד האי משוכנע שאלה קיבלו הוראה מהמושל להעיד כך בלחץ איומים או שוחד. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר