ארכיון יומי: 16 במאי 2013


ש"ס דליטא – יעקב לופו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

התיוג השלילי לא פסח גם על עולי שנות החמישים מאירופה (שארית הפליטה). ההסתייגויות שהחלו להישמע היו לגבי איכות החומר האנושי שהגיע לארץ־ישראל עם פתיחת שעריה. התיוג הזה הודבק לכל אלו שלא השתייכו לאגף החלוצי ולא היו חברי תנועות הנוער וההכשרה, לוחמי הגיטאות או פרטיזנים.

 סוציולוגים, אנשי מדע המדינה, עיתונאים ופרשנים מחפשים הסבר לתופעה זו ורובם מייחסים אותה לצמיחתה של ״ישראל השנייה״ במעברות ובעיירות הפיתוח בשנות החמישים והשישים, שבהן נקלטה העלייה מארצות האסלאם ובפרט ממרוקו. לטענתם, מדיניות הממשלה דאז וזרועותיה (הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית), גרמו לכך שציבור רחב של עולים חדשים לא הצליח להשתלב בחברה הישראלית.

לעלייה זו הודבק תיוג שלילי ומושגים כגון ״נחשלות״, ״פרימיטיביות״, ״לבנטיניות״, ״משקל מוסרי ירוד״, ״תרבות פחותה ובעלת מטען רעיוני ירוד״, ״חוסר פרודוקטיביות״ היו לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי והפוליטי באותם ימים. החשש של הממסד הקולט היה שהתכונות המוזכרות לעיל יובילו את המדינה הצעירה לרמה המקבילה לזו של עמי האזור, בעוד שהשאיפה היתה להידמות לחברה המערבית. בעיקר סבלה מגישה זו העדה המרוקאית.

התיוג השלילי נתן לממשל לגיטימציה לגיבוש מדיניות של מעין אפוטרופסות כלפי העולים המזרחים. גם הרעיון של מיזוג גלויות על ידי יצירת ״כור היתוך״, שאומץ על ידי הממסד הפוליטי, נראה היום שגוי. מיזוג הגלויות התאים רק לחלק מהעולים, בעוד שחלקם האחר סירב להתנתק מאפיוניו היהודיים ומזהותו המקורית ולהצטרף לתרבות ״האשכנזית המערבית״.

המאבק על חינוך הילדים היה אחד מן החזיתות המרכזיות בהן ניסה הממסד לגרום לשינוי. ״זרם העובדים״ של תנועת העבודה ניסה לכלול בתוכו את העולים. מולו הוקם ״חבר הפעילים של המחנה התורני״ של הישיבות הליטאיות, שביקש לעצב את חינוכם של ילדי העולים לפי השקפת עולמו. לא רק בתחום החינוך הופעל לחץ, הסדרים הקשורים לשיכונם של העולים, תעסוקתם, ולשירותי הבריאות שניתנו להם היו חלק מההטבות ו/או הלחצים שהופעלו עליהם. האדנות הפוליטית התפרשה לא רק במעברות אלא גם במושבים, בעיירות הפיתוח, ובשכונות העירוניות.

ההשלכות של פעולות הממשל באותם ימים של ההתפתחות של החברה הישראלית הן מרחיקות לכת וניכרות גם היום. מסיבות שונות נשארו חלקים רחבים מציבור המזרחים בתחתית הסולם של החברה הישראלית, ומעמד זה נמשך גם בדור השני והשלישי.

ש״ס מבססת את מקומה בחברה הישראלית, בין השאר, על תרבות של מחאה נגד האליטות הקיימות ועל טענות חוזרות ונשנות בדבר קיפוח חברתי מתמשך מהימים ההם. לפיכך רבים טוענים ששורשי התופעה נעוצים בקורותיה של קליטת העלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנותיה הראשונות של המדינה.

עם הקמת ש״ס בשנת 1984 החל הציבור במדינת ישראל להתוודע לתופעה תרבותית מיוחדת במינה: בני תורה ממוצא מזרחי, שאימצו לעצמם אורח חיים והופעה דומים לאלו של עמיתיהם החרדים האשכנזים ממזרח אירופה. ההסבר לתופעה זו אינו מצוי, כפי שרבים סבורים, בקורותיה של העלייה הגדולה מצפון אפריקה וארצות האסלאם למדינת ישראל בשנות החמישים והשישים.

גם בקהילה היהודית בצרפת ניתן לראות תופעה דומה של התחרדות בנוסח האשכנזי. בקהילה זו נימנו במפקד האוכלוסין האחרון(2002) כ־500 אלף יהודים (570 אלף יחד עם בנות זוג לא יהודיות) שמתוכם 70% הם ספרדים. זוהי הקהילה היהודית הספרדית הגדולה ביותר בפזורה ומתקיימים בה חיי דת תוססים ופעילות ציבורית ערה. ההתחרדות האשכנזית בקהילה זו באה לידי ביטוי בשני תחומים מרכזיים – במערכת החינוך, ובדמותם של הרבנים.

בצד הגידול המרשים במספר היהודים שחיים בצרפת ושולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודים, בולטת בשנים האחרונות העלייה במספר התלמידים הפונים לחינוך החרדי, המהווה כיום את החלק היותר גדול בחינוך היהודי בארץ זו. כ־29 אלף תלמידים פוקדים את בתי הספר היהודיים (עלייה של 80% מאז 1988), ולמעלה מ־52% מהם מתחנכים במוסדות חרדים, לעומת 48% הלומדים במוסדות קהילתיים. למרות ש־51% מקרב ההורים הצהירו שהם מסורתיים ורק 5% הצהירו שהם חרדים, רובם בוחרים לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך החרדיים המנוהלים באמצעות רשתות חינוך כמו: ״אוצר התורה״, רשת לובביץ׳, ״אור יוסף״ וכו' נוסף לכך, קהילות רבות בפרברי פאריז ובפרובינציה מנהלות אורח חיים חרדי ומקיימות עשרות מוסדות תורה, ישיבות וכוללים פרטיים, שנמנים עליהם תלמידים רבים. הנוכחות החרדית מרשימה ודומיננטית לא רק בתחום החינוך היהודי, אלא גם בשירותי הדת הניתנים ובאווירה השלטת בחיים היהודיים הדתיים בצרפת. במוסדות החינוך החרדיים בצרפת מרבית התלמידים הם ממוצא ספרדי/מזרחי, והאסכולה השלטת במוסדות אלה היא האסכולה המזרח אירופית שהיא בעיקרה ליטאית או חב״דית.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית

מפת יישובים שהוקמו על ידי מרוקאים

 

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

פיזור אוכלוסין

עם קום המדינה התרכזו בתל- אביב, בחיפה ובערי מישור החוף הסמוכות להן, כ 82% מהאוכלוסייה היהודית בא״י. שאר האוכלוסייה היהודית בארץ התרכז בירושלים, בעמקים הצפוניים ובגליל המזרחי. באותה העת בנגב הייתה נוכחות יהודית דלילה (באר שבע ו 11 הנקודות) והוא הדין בנוגע לצפון הארץ. בשנות ה 50 עוצבה תוכנית לפיתוח מדינת ישראל שקבעה את פיזור האוכלוסייה כיעד לאומי של המדינה. במסגרתה הושם דגש על התיישבות כפרית והתיישבות עירונית. ההתיישבות הכפרית, בשונה מהתיישבות עירונית אינה מצריכה אוכלוסייה גדולה (כל יישוב כפרי מונה כמה מאות נפשות בלבד) ובה בעת מאפשרת צורה זו התפרסות רחבה בכל האזורים וסתימת פרצות במערך ההתיישבותי, בכך תרמה ההתיישבות הכפרית ליישום התוכניות לפיזור אוכלוסין, שמטרתן הייתה למנוע ריכוז יתר של האוכלוסייה באזורים המיושבים בצפיפות בשפלת החוף ולהבטיח חלוקה מאוזנת יותר של האוכלוסייה בכל חלקי הארץ.

אולם, מלכתחילה היה ברור לקברניטי המדינה ולאחראים על תכנון קליטת העלייה, כי דרך ההתיישבות החקלאית לא תהיה היחידה, וכי חלק נכבד מהעולים ימצאו את מקומם בערים.

תחילה (1951-1948) הושם דגש על אכלוס ישובים עירוניים קיימים, כמו טבריה, עפולה, בית שאן רמלה, יבנה וכוי. לאחר מכן( 1958-1952) הוקמו 32 ערים חדשות ובכלל זה מה שנהוג לכנות ״עיירות פיתוח״, שהן 80% מכלל הערים החדשות בישראל בתוך שלושים ושתים הערים החדשות, 21 ערים הוקמו באתרים חדשים לחלוטין מהצפון (שלומי, מעלות, מגדל העמק) ועד לדרום (ירוחם, דימונה, אופקים, קריית גת, אילת). בכל הישובים האלה היוו יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט את האחוז הגבוה ביותר של האוכלוסייה. (ראה טבלה מס׳ 3)

טבלה מס׳ 2: ערים שהורחבו וערים חדשות שהוקמו בשנים 1948 – 1964

שנת הייסוד

ערים הדשות שהוקמו באתרים

שנות הגידול

יערים חדשותי- שהורחבו על

 

חדשים לחלוטין

 

בסיס גרעינים עירוניים ותיקים

    1957

אשדוד

1951

אילת

1955 -1948

אשקלון

1950

קריית שמונה

1955 -1948

באר שבע

1951

בית שמש

1955 -1948

בית שאן

1951

יוקנעם

1955-1948

טבריה

1951

ירוחם

1955-1948

טירת הכרמל

1951

קריית מלאכי

1955-1948

יבנה

1952

אור עקיבא

1955 -1948

לוד

1952

חצור

1955 -1948

עכו

1952

מגדל העמק

1955 -1948

עפולה

1954

שדרות

1955 -1948

צפת

1955

אופקים

1955 -1948

ראש העין

1955

מצפה רמון

1955 -1948

רמלה

1955

דימונה

   
1955

קריית גת

   
1956

מעלות

   
1956

נצרת עילית

   
1956

שלומי

   
1956

נתיבות

   
1962

ערד

   
1964

כרמיאל

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות. העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

ג'יימס ריצ'רדסון, שכאמור לעיל סייר במרוקו בשנות הארבעים של המאה הי"ט, מספר כי בהיות בטנג'יר הופיע רב ירושלמי שכתב קמעות לאשה ערב לידתה. האשה הביאה את החכם לביתה בהצהירה שהוא " יודע הכל " וכי מעליו נודף ריח של עיר הקודש.

הדבר מזכיר את סיפורו של החיד"א שבהגיעו לתוניס, היו נשים מעוברות ניצבות בחלונות כדי לראותו, ובטיולו בחצר היו נוגעות בשולי מעילו ומנשקות אותו.

האמונה בכוחן של הסגולות בכלל וסגולות מארץ ישראל בפרט, הייתה נחלת שכבות עממיות רחבות. השכבה המשכילה התנערה מאמונה זו, לפחות כלפי חוץ. אותו ריצ'רדסון מספר, כי בעלה של האשה, אדם בעל השכלה, ששימש כסוכן של הבריטים בטנג'יר, הצהיר בפניו כי אינו מאמין בסגולות.

הוא התיר לרב לכתוב קמע לאשתו רק כדי להשביע רצונה. אך המחבר מעיר, כי ראה אנשים נאורים ומשכילים בארצות הים התיכון המתייגים בפיהם מאמונות טפלות, אך למעשה אינם דוחים אותן. ברור הדבר שנשים היו נוטות יותר לאמונות עממיות.

 ואילו הגברים במידה שהציצו בתרבות הצרפתית ורוח ההשכלה ונפגעו הימנה, נטשו הרבה מן האמונות העממיות, ובעקבות זאת נחלשה הזיקה לארץ ישראל שינקה מאמונה מיסטית.

כאמור היו שלוחי ארץ ישראל אנשי בשורה ליהודי הגולה. ברם, לעתים אירע שאלה סיפרו סיפורים בדויים, כשתמימותם של יהודי המגרב, והאימון שרחשו כלפי השלוחים, הייתה קרקע פוריה לקליטת סיפורים דמיוניים.

היו גם מקרים, אם כי בודדים, של שליחים נוכלים. רוברט קאר, שהוזכר לעיל, מספר בשנת 1889 עך חכם מארץ ישראל שבא למרוקו וסיפר על משיח שהוא פגש בקושטא, אך התגלותו נדחית עד שישראל יחזרו בתשובה.

קאר מדגיש את הכבוד שהיהודים חולקים לחכם הבא מירושלים. אך לאחר שרומו הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה מן הרב הראשי שם. יש להעיר, כי מכתבי המלצה או שטרי שליחות כבר היו נהוגים דורות רבים קודם לכן, והדבר לא מנע מקרים חריגים של שלוחים נוכלים.

כדי לאפיין את הקדושה שייחסו יהודי המגרב לכל מה שקשור לירושלים, מספר קאר, כי יהודי מבירות שהביא ספרים שהודפסו בירושלים, מכרם במחיר מופרז. בהעירו זאת למוכר, אמר האחרון כח לולי ציין שהספרים הגיעו מירושלים, לא היה איש קונה אותם, ובזכות זו מוכנים לשלם גם מחירים גבוהים.

יהודים ואף נוכרים היו מכנים עיר שהייתה בה אוכלוסייה יהודית ניכרת, והיא משמשת גם כמרכז תורני, בשם " ירושלים ". לנוהג זה היו תקדימים במקומות שונים בעולם. ק. גראהאם שסייר במרוקו בשנות – 90 של המאה הי"ט, קורא לרבאט בשם " ירושלים החדשה ".

עלייה לארץ ישראל.

בכל הדורות עלו יהודים מארצות המגרב לארץ ישיהודיצ.אפריקה וא.יראל. הם עלו למרות סכנות הדרכים בים ובנתיבי המדבר, וגם ממרוקו הרחוקה. נוסף לעצם קשיי הדרך עמד מכשול נוסף בדרכם. חל עליהם איסור לעזוב את מקומות מושבותיהם ללא רשות השליטים, איסור שנבע מתוך אינטרס כלכלי של השלטונות.

ידיעות על כך יש בייחוד ממרוקו, אך גם מאלג'יר ומטריפולי. כדי לעזוב ולעלות לארץ ישראל היה עליהם לשלם מס יציאה מיוחד.

ואלה היו מניעי העלייה.

א.      קיום מצוות יישוב הארץ, אך הגשמת הכיסופים לראות את ציון.

ב.       קיום נדר שהיו נודרים במקרה של מחה או אסון.

ג.        היו שראו בעלייה לארץ אמצעי לקירוב הגאולה.

מעבר לגורמים דתיים רוחניים, היו אף סיבות חיצוניות שזירזו את הרצון לעלות לארץ ישראל. מצד אחד פרעות או זעזוע בסדרי החיים, ומצד שני גורם חיובי שפעל החל בשליש השני של המאה הי"ט, והוא הביטחון בדרכי הם, כתוצאה מהפסקת פעולותיהם של הקורסארים הברברים.

שעה שבדורות הקודמים היססו חכמים לחייב את האשה לעלות עם בעלה, כשסירובה נבע מפחד סכנה בדרכים, הרי במאה הי"ט נוקטים חכמים עמדה אחרת, של כפיית האשה.

על עליית יהודים זקנים מארצות המגרב כדי למות בה ולהימנע מגלגול מחילות בזמן תחיית המתים, כותב אדיסון. הוא לא ידע על עליות לשם מטרות אחרות.

נוצרים שביקרו באלג'יר ובתוניס במאה הי"ט מזכירים עליית יהודים לארץ ישראל ממקומות אלה, כשההסבר לעלייה הוא בריחה מפרעות וממצוקה, או כחלק ממילוי תקוות התחייה, הנובעת מן ההכרח למצוא פתרון למצב הבלתי נורמלי של עם מושפל ומדוכא תחת ידי המוסלמים.

ספיה ברנרד, שיצאה לסיורה באלג'יר בשנת 1811, מספרת בספר שחיברה על מסע זה, כי פעם אח ראתה יהודי נכבד שהוכה בידי צעיר מוסלמי, שכן היהודי הפריע לו בעוברו בסמטא צרה. היהודי לא העז להגיב או להתלונן. במעשה זה ראתה מצב אופייני להשפלת היהודים במגרב, והיא מביעה אהדתה לבני יעקב שאין להם בית זולתי אנגליה.

אך היא מאמינה שלמרות גילו, יזכה להגיע עם אחיו לארץ המובטחת. הערתה אופיינית לתפישה שהצטיינו בה במאה הי"ט אנגלים בעלי גישה ליברלית ורומנטית, המבוססת על אהבת התנ"ך, וחזון שיבת ציון היה קרוב ללבם.

העלייה לארץ לא נשארה כתקווה בלבד. נוסף לעליית בודדים, היו גלי עלייה של קבוצות. לאחר הפרעות שערכו היאניצ'ארים ביהודי אלג'יר בשנים 1084 – 1805, על רקע התסיסה נגד הדאי וההסתה שהצלחת המשפחות בקרי ובוג'נאח, עזבו יהודים רבים את אלג'יר.

מהם שעברו לתוניס ואחרים לארץ ישראל. פרסיבל ברטון כותב, כי יהודים חרדים ראו בפרעות אות ואזהרה מן ההשגחה לעזוב מקומות מושבותיהם ולעלות לארץ ישראל, כאילו זמן תחייתם וגאולתם הגיע.

גירוש ספרד-ח.ביינארט…שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד 

מפת גירוש ספרד

גירוש ספרד-ח.ביינארט

כוחה של יהדות ארגוניה לא עמד לה להתחדשות. מספר יהודיה הלך ופחת מאז המגפה השחורה בשנת 1348 והפרעות שבאו בעקבותיה. יהדות זו הוכתה בגזירות קנ״א ועליהן הוסיף ויכוח טורטוסה (1414-1413) וההגבלות שהוטלו עליה על־ידי פרנאנדו מאנטיקירה שהושפע מדרכם ושיטותיהם של האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 וויסנטי פרר. בימי יורשו, אלפונסו הנאור (1416-1458 ;Alfonso el Magnanimo), שאמנם ביטל מקצת מן הגזירות, לא היה כוחה של יהדות זו עמה כדי לנסות ולהתאושש. מעשי אלימות ועלילות לא פסחו עליה. סדריה של הקהילה הראשה סרגוסה נשתבשו, ונתמעט יישובה היהודי והנהגת הציבור היהודי היתה נתונה בידי פשוטי עם, כדברי המשורר שלמה בונפיד: ׳החייטים שופטים והרצענים דיינים׳. ברצלונה היתה ריקה מיהודים וכמוה קהילות נוספות. לא קמה ליהדות מלכות זו אישיות מנהיגה, ותנאי קיומה היו קשים עד לגירוש.

שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד (נולד בשליש האחרון של המאה ה-14 – נפטר אחרי שנת 1445) היה מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית.

תולדות חייו

שלמה בן ראובן בונפיד נולד כנראה בקטלוניה בשליש האחרון של המאה ה-14. התגורר בתחילה בסרגוסה ואחר כך גם בערים אחרות. אביו טרח להקנות לו השכלה מקיפה והוא רכש ידיעות הגונות בספרדית וברומית ושקד על לימודיו גם כאשר עמד ברשות עצמו. הוא פנה למלומד נוצרי בכדי להשתלם בתורת ההיגיון. על ידיעותיו של בונפיד ועל יחסו לפילוסופיה אנו למדים מתוך ויכוח ארוך ונוקב עם אחד מתלמידיו.‏ בונפיד מנסה להרשים בידיעותיו ומצטט חכמים נוצרים רבים. אפשר להגדירו כמשורר האחרון בספרד שהשתדל להתפרנס מכתיבתו. השירה הייתה ראש מעיניו, ועדות לכך מאות השירים המליצות והאגדות שהשאיר אחריו. לפי דעת החוקרים, נותרו כ-363 שירים המיוחסים לו.‏ הוא היה הצעיר שב״עדת הנוגנים״ (חבורת משוררים שנוסדה על ידי שלמה בן משולם דיפיארה), ולא זכה ליהנות מטובה זמן רב, שכן חלק גדול חברי הקבוצה כמו שלמה בן משולם דיפיארה, וידאל בן לביא ואשתרוק רימוך, המירו את דתם והחבורה התפרקה.

המגפה השחורה שפרצה באזור בשנת 1348גזירות קנ"א (1391) וויכוח טורטוסה (14141413) החלישו את כוחה של יהדות ארגון, מספר היהודים פחת והנהגת הציבור ניתנה בידי אנשים ראויים פחות. המשורר שלמה בונפיד קובל על כך: "וְעֵת יִתְחַתְּנוּ לֹא יִשְׁאֲלוּ אִם / חֲכָמִים הֵם אֲבָל אִם הוֹן מְרִיקִים, "וְנָבָל יַעֲנֶה עַזּוֹת בְּעָשְׁרוֹ / וְגַאְוָתוֹ יְעֻזּוּ בַשְּחָקִים"

מזגו החם של בונפיד לא אפשר לו לשתוק; הוא הגיב בחריפות על כל עניין שלא היה לפי טעמו, לרבות שאלות פוליטיות השנויות במחלוקת, וחיבר שירים על בעיות דתיות ופילוסופיות. הוא גם הִרבה להתערב בעניינים לא לו: כך למשל כתב שיר כדרבנות למקובל משה בוטריל שהתנשא יתר על המידה בנושאיהלכה.‏ היו שראו בו אדם יהיר ומתנשא. היו לו שעות של ייאוש וחולשת דעת שבהן חשב שגורלו של עם ישראל נחרץ, והוא נותר עם הרגשת בדידות רוחנית ופחד שמא לא יהיה המשך לשירה היהודית בספרד: "במותי ימותון ידותן והימן".[דרוש מקור] ומכאן אפשר להסביר גם את רגשות האפוטרופסות שלו כלפי קהל ישראל שאין להם מושיע ומדריך. בונפיד ראה עצמו כמשורר לאומי של תקופתו. מתוך תחושת אחריות הוא מוכיח ומנחם את עמו ומתלונן בפני הקב"ה.‏ שיריו מלאי סמכות וניסיונות לנחמה.
עיקר גדולתו היא בתחום הפיוט. חלק ניכר משירתו הוא אישי בתכלית. בונפיד מתנה צרותיו באזני ידידיו, משדל נדיבים לשלם לו את שכרו, מגן על זכויותיו ואף שר על אהבתו לנשים. שיריו אינם מסוגננים כדרך רוב המשוררים באותה תקופה, אלא מביעים את תאוות לבו ולבטיו האמתיים. לדוגמה, אחת מאהובותיו לא הייתה יהודייה, הוא אינו מסתיר זאת אלא משתדל ללמד זכות על רגשותיו אליה. גם בשנות העמידה והזקנה לא נס ליחו, ולבו הלך שבי אחר בחורה צעירה בשם מלכה סול. הוא חיבר לה שירי אהבה ובגללם הסתבך עם ידידיו. קרובי הנערה החליטו להרחיקה ושלחו אותה באנייה לסיציליה; לבונפיד לא נשאר אלא לשאת קינה מרה על פרידה זו.‏

עד שנות ה-40 של המאה ה-15 התגורר בונפיד בסרגוסה, ומעמדו היה מבוסס למדי. אז בא לעיר איש מסיציליה בשם יוסף ישועה, שקנה את לבם של פרנסי העיר ודחק אותו מכל עיסוקיו. בונפיד היה אנוס לברוח לעיר בלצ'יטה (Belchite) שמדרום-מזרח לסרגוסה. משם פתח בפולמוס חריף ביותר עם אויביו, באמצעות פרסום מיוחד, "קונטרס המליצות והשירים נגד נכבדי סארגוסה", שבו תקף באופן ארסי ביותר את שבעת פרנסי העיר. כוחו הסאטירי של בונפיד היה גדול, והוא הראה את יכולתו בתיאור התעלולים של אויבו יוסף ישועה וברישום אופיים של הפרנסים ובהעברת תמונות מהוויי מחיי הקהילה:

 

(שורה 14) "הָרִאשׁוֹן מֹשֶׁה עָפְיָה הַמִּתְנַשֵׂא לְכֹל… עוֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְּיֹשֶׁר"
(שורה 24) "וְהַשֵּׁנִי אַבְרָהָם אַבִּיוּד … שְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח וְעָרוּם כַּנָּחָשׁ"
(שורה 31) "וְהַשְּׁלִישִׁי דּוֹמֶה לְעוֹרֵב וְכוּשִׁי הוּא מֹשֶׁה בֶּן-יִמִין… גֹלֶם בְּלִי צוּרָה".‏

 

נראה שמזגו של בונפיד והאינטרס האישי גרמו לו להגזים מאוד בתיאוריו, שכן יוסף ישועה לא רק פסק הלכה, נשא דרשות ושמש כמורה הוראה, אלא גם לימד מדעים שונים ומשך לשיעוריו הרבה תלמידים. ר' יצחק אבוהב (1433–1493) מזכיר את יוסף ישועה מתוך יראת כבוד, וגם התעודות מגלות כי 'Rabi Jucef ben Jesua' קיבל זכויות כלכליות ביצור יין בשנת 1464.

במחצית הראשונה של המאה ה-15 נערכה בעיר אגראמונט (Agramunt) שבקטלוניה חתונה מפוארת,  בונפיד שלח מפרי עטו לחתונת ידידו, הוא לא הסתפק בשיר אחד אלא שלח 4 שירים. שיריו נוטים לתיאורי יתר, ובזכותם אנו יכולים לעמוד על פרטי המנהגים של טקסי הנישואים ועל עולם ערכים של החברה בתקופה זו. מאפיינים אלו של הרחבה על די תוספת פרטים רבים והעושר הריאליסטי של תיאור החפצים משולבים עם דברי מוסר מתובלים בפתגמים ונקיטת עמדה של הטפה. כל אלה היו מסימני ההיכר של חברי "עדת הנוגנים", חידוש שהחל כבר בימי דיפיארה. בונפיד היה ממשיך נאמן של שושלת משוררי ספרד הנוצרית, שהמזיגה של חידוש ומסורת הייתה ממאפייניהם.

Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31

 

Brit – Revue des Juifs du Maroc

Redacreur – Asher Knafo

Aharon Abehssera

Preface

En 1856, un bateau a jete l'ancre dans le port de Jaffa. II avait a son bord 50 Juifs du Maroc. A leur tete se trouvait Rabbi Moche Elkaiam de Marrakech. Plus tard, Rabbi David Ben Chimon de Rabat, s'est joint a eux. Lui aussi etait arrive a la tete de ses eleves au port de Jaffa. Rabbi Moche Elkaiam et Rabbi Ben Chimon s'etaient rencontres auparavant, a la Yechiva du Rabbi Massoud Abehssera au Tafilalet. lis avaient ete recus a la Yechiva en 5600 (1840), apres avoir passe brillamment les examens d'entree

La Yeshiva du Tafilalet existait deja depuis des generations et seuls y etaient recus des etudiants exceptionnels, et les deux etudiants ont affirme n'avoir ete acceptes qu'apres avoir passe avec succes les examens. Ils ont etudie avec le Rav Yaacov Ab Abehssera, fils de Rabbi Massoud, chef de la Yechiva au Tafilalet.

En 1844 est arrive a la Yechiva Rabbi Yeouda Bibas. II a rencontre Rabbi Massoud et ensemble, ils ont preche l'Alya en Eretz-Israel, en affirmant que, plutot les juifs s'etabliront en Eretz, plus vite ils rapprocheront la Gueoula. L'Alya, l'objectif de Rabbi Moche, Rabbi David et Rabbi Yaacov, est a l'origine de leur arrivee a  Yaffo (Jaffa) en 1856.

J'ai raconte cet evenement afin de mettre en valeur le lien entre le Tafilalet, au Sud du Maroc et le monde juif marocain avec Eretz Israel. Les liens entre les trois amis ne se sont pas defaits. Et lorsque Rabbi Yaacov est decede a Damenhour, alors qu'il etait en chemin pour Eretz Israel, Rabbi Moche Elkaiam a voyage immediatement a Damenhour avec ses eleves Itshak Elbaz et Rabbi Elazar Ben Toubo, pour s'occuper de la sepulture de Rabbi Yaacov Abehssera.

La contribution des juifs du Maroc a l'etablissement d'Eretz-Israel, s'est traduite par une Alya continue, surtout, dans les quatre villes saintes. Rabbi David Ben Chimon (denomme Tsouf-Devach) a fonde a Jerusalem, le premier quartier en dehors des remparts, et s'est tenu a la tete de la communaute maghrebine a Jerusalem.

L'aspiration a la Gueoula et a l'etablissement en Eretz-Israel accompagne toute l'ceuvre religieuse des Rabbins du Maroc et cela est mis en valeur dans les livres de la famille Abehssera de la region du Tafilalet.

Le Tafilalet, au Sud du Maroc, est a une distance prodigieuse du centre pres d'un desert immense, le Sahara, a reussi a y proteger ses juifs et a garder, quand meme, des liens continus avec les autres communautes. Ce numero de Brit, la revue bilingue du Maroc, veut mettre en valeur le Judaisme du Tafilalet, en partie il est vrai. Car ce n'est que l'ouverture pour des debats et des recherches qui seront organises par la suite. La recherche sur le Tafilalet en particulier, son histoire, ses rabbins, sa culture est encore incomplete. II en est de meme pour tout le Judaisme marocain en general avec son histoire complexe et sa culture extremement riche et variee.

Lors des debuts de l'installation des Juifs du Maroc en Israel, la recherche sur les richesses de cette culture a ete completement negligee. La jeunesse marocaine a cru comprendre qu'elle etait inexistante. Meme les rabbins bien connus au Maroc ont ete consideres insignifiants. Cependant, le besoin de retour aux sources s'est manifeste et avec lui l'interet pour l'histoire et la culture juive du Maroc. Les universites ont cree des chaires d'etudes marocaines, des doctorats ont ete ecrits et la recherche sur les ouvrages de rabbins marocains a demontre que la communaute juive marocaine a de tout temps ete dirigee par d’eminents rabbins qui ont leur place parmi les plus grands Maitres du Judaisme. Mais tout cela est insuffisant et le chemin pour decouvrir tous les tresors de notre culture est encore long. Et, c'est a nous qu'il incombe, je parle des generations qui sont nees au Maroc, de tout mettre en oeuvre pour laisser a nos enfants et aux generations a venir, l'entite du patrimoine judeo-marocain.

Merci a mon ami Asher Knafo qui a pris la responsabilite de ce beau travail d'edition avec toutes les preparations necessaires. Merci a tous les auteurs honorables qui ont offert leur contribution. Merci a tous ceux qui ont aide a la parution de ce numero.

Aharon Abehsseia, fik de Rabbi Ytshak Abehssera (Baba Haki) ex-maire de Ramle, ancien membre de la Knesset. ancien ministre.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר