התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.
פרק שני: השפעת הקבלה וההתעוררות המשיחית
עמדנו בהרחבה בחלק הראשון של הפרק על התנאים החמריים הקשים כלכליים ופוליטיים – בהם היו נתונים יהודי מרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־17.
חם ראו בנגישות, ברדיפות ובצרות שבא
ו עליהם אותות המבשרים גאולה, והיו בעיניהם כחבלי משיח ובאתחלתא דגאולה, שכן בעת מצוקה צצות ופורחות אמונות מיסטיות בהן מוצאים ההמונים מחסה ומפלט ממצוקותיהם. אמונות אלה יצרו בקרבם ציפיות חזקות לגאולה קרובה וגרמו לתסיסה משיחית מתמדת, לפי התפישה הבאה לידי ביטוי באמרה: אין בן־דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב״, ומכיון שצרה אחת רודפת את רעותה, אין זאת כי הדור כולו חייב, ולכן משיח בן דוד עתיד לבוא.
־שפעת הקבלה על המשיחיות
אי לא רק התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים גרמו לתסיסה משיחית, אלא גם האוירה הרוחנית בה היו שרוים יהודי המגרב. האוירה הייתה רוויה מיסטיות וכיסופים לגאולה, והיתה נוחה לטיפוח אידיאולוג״; משיחיות, ומכאן הנבואות על קירבת הקץ ועל ביאת המשיח הקרובה.
נביאים ומחשבי קצין
רבי משה דרעי (הנביא)
התנועות המשיחיות לא קמו במרוקו רק במאה ה־17. שרשיהן של ״תנועות הללו נעוצים במאות הקודמות.
בראשית המאה ה־12, בימי המאורעות וגזרות השמד אשר ניתכו על ראשה של הקהילה היהודית במרוקו מידי שושלות המראבוטין ואלמוואחידין, הופיע בשנת 1122 ״נביא״ בשם ר׳ משה דרעי שבישר על בואו של המשיח. הנביא משה דרעי היה, לפי עדות הרמב״ם, ״תלמיד הכם ואיש ישר״. הוא היה רואה עתידות וניבא הרבה דברים שהתאמתו. התרגשות גדולה אחזה ביהודי מרוקו כשהודיע להם שהמשיח יופיע בליל פסח הקרוב, ויעץ להם לנהוג בתושבים המוסלמים של המגרב כפי שנהגו העברים במצרים בצאתם ממצרים, בבתוב: ״וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב״(שמות, י״א 2).
אלמוואחידין- שושלת מלוכה אשר שלטו במרוקו ובארצות המגרב במאות ה-11 וה-12. ימי חילופי השלטון בין שתי השושלות חלו בשלהי המאה ה-11, והיו מלווים בפרעות נוראות ביהודים.
שלטון אלמווואחידין זכור לשמצה במיוחד יזכר לדראון עולם אחד משליטיה, מוחמד אבן תוממרת אשר פרע פרעות בישראלן וגזר עליהם גזרות קשות. זכר לאותן פרעות ולמסע השמד שערכו אלמוואלידין אנו מוצאים בקינתו המשעשעת של רבי אברהם בן עזרא : " אהה ירד ספוד רע מן השמים וספוד רב עלי מערב ". הראב"ע מונה בקינתו את קהילות ישראל אשר נחרבו.
הרי לכם אד הנוסחים המלא.
רבי אברהם אבן עזרא
קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.
אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם
וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם
עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם
בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה
בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה
בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה
וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.
בְּאֵין תּוֹרָה * וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה
וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה
וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה
מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה
וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה
לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה
וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם
וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה
עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ
וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה
וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה
וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה
וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה
וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה
וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה
וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה
לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה
לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם
וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה
וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה
וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה
וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה
וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה
עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה
אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה
ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה
וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה
וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה
וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם
וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה
וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה
לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה
וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה
וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה
וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה
זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה
לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה
בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה
וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ
מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהילת צפרו בין השנים ש"ס – ת"ם במאה ה-17
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי
פרק שלישי
הקהילה היהודית ומוסדותיה.
מגורשי ספרד שהתיישבו במרוקו הוו עד מהרה יחד עם אחיהם " התושבים , בני המקום חטיבה חברתית דתית אחת מופרשת ומובדלת מהקיבוץ המוסלמי, משניתנה להם רשות הישיבה במקום הוענקה להם ממילא מעין אוטונומיה פנימית במישור הדתי השיפוטי והחברתי.
התארגנותם הקהילתית נעשתה לפי המתכונת שהייתה נקוטה בידיהם בספרד, שאף התושבים שהיו במקום מקדמת דנא היו מאורגנים בצורה דומה, וגרמו לכך היחסים ההדוקים שהיו קיימים ביניהם בשל קרבתם הגיאוגראפית והעמדת ההלכה ביסוד ארגונם המשותפת לשני מרכזים.
אף שעניין לנו כאן בקהילת צפרו לבד הרי היא למעשה בבחינת היוצא מן הכלל הבא ללמד על הכלל כולו, ומבנה הקהילות בכל מרוקו אחד הוא.
ייסוד קהל צפרו.
היהודים שבאו לעיר פאס העיר הגדולה, לא כולם נקלטו בה, בחלקם נפוצו ביישובי הסביבה בתורם אחרי מחייה. יש להניח שכמה בעלי מלאכה וסוחרים, רוכלים באו לצפרו ומצאו פרנסתם באספקת שירותים לכפריי הסביבה, רוכלים הביאו סחורות מהעיר לכפר, וקנו שם מצרכים ומכרום בעיר.
אט אט התגבש הגרעין של יישוב קבע היהודים במקום. עם צמיחתו, זקוק היה לשירותיהם של יהודים להמשך קיומו לשוחטים, קצבים, חנוונים, מלמדי תינוקות, מוהל ואפילו רב.
הללו באו מערים הסמוכות, לשם הסדרת סיפוק שירותים אלה היה צורך בארגון קהילתי, גם גביית המס שנגבה בצורה קולקטיבית מהאזרחים הצריך גוף מאורגן ומסדיר, וכך נוסדה הקהילה שיצרה לעצמה מסדרות ודפוסים לטיפול בסיפוק צרכיה הדתיים חברתיים.
במרוקו לא היה " תחום מושב , המותר ליהודים מסוימים וסגור בפני יהודים אחרים. אלא משהותרה ישיבת היהודים במרוקו, רשאים היו לנוע בתוככי המדינה ולהתיישב במקום אשר תאווה נפשם מבלי שמישהו ידחק את רגלם ממנו, החישוב היחידי שהיה למתיישב הוא מקור פרנסה לו ולבני ביתו, וכך נתאפשר גידול של קהלים בלי פרוצדורות מיוחדות.
קהילת צפרו בין השנים ש"ס – ת"ם במאה ה-17
נראה שקהל צפרו גדל וקיבל מעמד של קהילה בימיו של רבי דוד אראג'יל, מספר הבתים של היהודים שהיו אז בצפרו לא ניתן לקביעה. במשך הדורות הורחב שטח המללאח, נוספו בו בתים ושונו שמות הבתים הקדומים ואי אפשר להבחין הקדום מהמאוחר, ברם העובדה שנזקקו לרב משיעור קומתו של רבי דוד אראג'יל מלמדת על מספר די רב של בתי אבות.
חכם זה שהוא ממשפחת המגורשים, קרוב לוודאי שישב בפאס והוזמן על ידי תושבי העיר צפרו לבוא ולעמוד בראש קהילתם. אנו מוצאים אותו מוסר דברים ששמע מרבי אברהם הכהן שישב בפאס, ואף רבי משה בן חמו שמילא את מקומו אחריו הובא כנראה מפאס.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
. תעודה מספר 58
בעיר אכסנדרייא הייתה שם בית אחת כמו בנין בית המקדש ונקראה בית חוניו שבנה אותה חוניו מזרע חשמונאי והיה חותנו סנבלט החורני ונתנו למלך קוסטאנטין גפן של זהב מנחה כדי לתת לו רשות לבנותה כדמות בית המקדש.
והיה הוא משמש בכהונה תמורת ב
רבי דוד עובדיה
ה"ם, והנה עודנו בנוי עד היום הזה וגבשו אותו הגויים ועשאוהו בית התפילה. ויש לה כמו י"ב פתחים, וקרוב לפתח אחד מהם הוא הפתח הנקרא היום באב אלכדרא בו קבורים כל זרע בית חשמונאי, ואין שום יהודי יכול לעבור שפ כי אומרים שהוא קבור אשורפ'א, ועדיין יש בה מזבח והיכל כבנין בית המקדש, ויש בה אלף עמודים של שיש, כך שמעתי מפי רבי אברהם הכהן שראהו בעיניו.
עוד שמעתי שבאכסנדרייא החדשה יש אבן אחת של שיש גדולה על פי גוב אחד של מים וכתוב באבן כפרתי וכפרתי ביתי, זהו המשקוף של אולם ההיכל, וכתוב בה גם כן אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים בכתיבה אשורית והוא ראה אותה האבן ושתה מהמים שבבאר.
גם שמעתי מפי מגידי אמת שיש באכסנדרייא הנזכרת בית הכנסת של אליהו ז"ל עמוק עמוק יורדים לתוכו בעשרים וחמש מדרגות ורצפתה כולה מאבני שיש וכסה אליהו ז"ל בנוי בתוכה וספרי תורה בתוך ההיכל ועששיות דולקים תמיד לפני ההיכל.
וביום השבת הולכידי סגולה מאכנסנדרייא החדשה להתפלל שם להיות שאינה רחוקה מהעיר. ומכל העמודים של שיש יש בה שנים פתולים כמו קרן הצבי ויש בה תיבה חשובה עד מאד עין לא ראתה כזה וזמן בניינה כתוב בה שנבנית קמ" שנה קודם חורבן בית שני ויש בה אור גדול דרל ארובות עשויים מזכוכית להאיר לבית הכנסת הנזכר..
גם יש בה בבעת הכנסת הנזכר שסה' מגדלים כמנין ימות החמה סביבות החומה והיא מוקפת חומה וחיל, ואמר רבי אברהם שהתפלל הוא בבית הכנסת הנזכר ג' שבתות.
מ"כ בכתב יד כבוד הרב דור אראג'יל זלה"ה
כל זה העתקתי מספר זכירה של הרב יעקב אבן דנאן והרב מסעוד אבן דנאן ז"ל כולם. בין כתביו של הרב רפאל משה אלבאז זצ"ל. סוף התעודה
לא נשארו לנו שמות של טובי העיר בימיו ואף לא של הנגיד ושמא לא היה עדיין בימיו נגיד ואף לא הנהגת קהילה בצורת ז' טובי מהעיר, ואף שאנו יודעים על ההחלטה לתת לרב את הכנסות בית הכנסת בשכר טורחו ועמלו, יתכן שהחלטה זו נעשתה על ידי כל תושבי המקום היהודיים.
המוסד היחידי שאנו יודעים על קיומו בבירור בימי רבי דוד אראג'יל, הוא בית הכנסת הגדול " צלא אלכבירא " שהיה של הציבור וחלק ממנו הופרד, ועשה בית כנסת לעצמו עוד בחיי הרב ונקרא על שמו " צלא דלחכם " עם זאת רגלים לגבר שרבי דוד החזיק ישיבה בעיר.
במכתב של יהודי תאזה לצפרו הם כותבים במקביל לחכמי פאס גם " לחכמי צפרו ובראשם רבי דוד אראג'יל " לאמר יש חכמים בצפרו מלבדו. ודאי היה בקהילה גם מלמד תינוקות, אך ספק אם מוחזק הוא מטעם הקהילה, במרוקו אז פעילותם של מלמדי תינוקות נבעה מיוזמת עצמם, ולא הוסדרה מטעם הקהילה. רבי דוד היה חכם העיר ודן יחיד בה. אף רבי משה בן חמו שבא אחריו היה דיין יחידי.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
Et qui peut réellement imaginer aujourd'hui l'office de commémoration de la destruction des temples de Jérusalem à Ticha Béav – le neuvième jour du mois hébraïque de Av – sans qu'y soient récitée
s (pleurées, devrait-on dire) l'élégie du poète-kabbaliste Israël Najara (À cause de mon sanctuaire, ma douleur est comme un serpent qui mord, à cause de la dévastation de Sion, je demeure dans la nuit), ou encore celle de Salomon Ibn Gabirol (A terre a été rabaissé mon orgueil, mon honneur a été avili), ou enfin celle de Yehouda Halévy (Il me plaît de chanter des élégies et des lamentations, au lieu de jouer de la flûte ou du luth).
[1] Voici un extrait d'une élégie composée par un poète juif du Maroc à propos des douleurs des juifs exilés d'Espagne. Cette élégie écrite sous forme de poème fait partie chez les juifs du Maroc du rituel spécifique aux cérémonies commémoratives de la journée de deuil de Ticha Béav :
« Exilés d'Espagne, de tout votre cœur, bénissez "le Nom de votre Dieu ! Où sont donc les sages et leur majesté, les maîtres et leur enseignement ? Ils sont aujourd'hui jetés sur des terres étrangères. Vos communautés ne sont plus que désolation. Pleurez tristement, les cœurs affligés sur les jeunes qui ont étudié la Torah et qui ont abjuré. Versez vos larmes en abondance car vous avez vu des vierges belles qui attendaient le mariage, la joie et l'allégresse, et qui ont été violées par des barbares. Ils ont violé la nudité de vos filles : les honorables filles d'Israël.
Les femmes mariées étaient sans défense, nues, livrées à un ennemi souillé.
Mes frères, à cause de cela votre douleur est plus lourde.
Qui a jamais entendu de telles choses ? Qui en a jamais vues ? La puissante communauté d'Israël livrée aux mains de sa servante. On vous a traités d'impurs.
Mes frères, mes amis, gardez espérance en le Dieu suprême.. Car du ciel il annoncera la paix. Raffermissez votre cœur ! »
Un point, en particulier, constitue un dénominateur commun entre les productions poétiques des uns et des autres : on n'y fabrique pas de l'imaginaire. Et on ne vise pas à l'originalité. La création littéraire des uns et des autres fait une large place à la tradition religieuse. On y exprime foi et dévotion, respect et attachement, repentir et contrition. Chez les uns et chez les autres, la poésie se confond totalement avec l'expérience religieuse. On se nourrit presque exclusivement à la spiritualité venue du récit biblique et du Midrash. C'est une poésie sacrée, synagogale. Elle deviendra plus tard métaphysique ou kabbalistique. On écrit des poèmes pour se rattacher à une tradition et à une histoire.
Pour rapatrier ou sauvegarder une mémoire aussi. Mais il arrive parfois que le poète, écrasé par la pauvreté, au bord de la précarité et de la misère, écrive des vers dans le but de recevoir de tel ou tel riche mécène juif quelques pièces de monnaie. Comme cela fut le cas, en Espagne, de Moshé Ibn Ezra, qui en convient ouvertement, sans avoir le moins du monde le sentiment de se livrer à la mendicité. Après tout, la poésie est nécessaire, elle a une fonction populaire. Elle permet le rêve. Elle est chant de célébration. Elle réchauffe partout les esprits et les cœurs. Comme les psaumes du roi David, elle alimente et insuffle l'espérance. Elle ne nourrit jamais son homme, chacun le sait. Quoi de plus naturel alors que des hommes d'argent viennent en aide à ceux qui déclarent en faire peu ou prou profession ?
Mariage juif a Mogador-fran-angl
Le Mariage Juif a Mogador
Asher Knafo – David Bensoussan
Son triomphe cependant était la ketouba enluminée. Il lui est arrivé de se servir de décalcomanies ou de petits motifs en relief dorés puisés ça et là, mais sa main peignait de chic des colonnes de marbre, des vases, des guirlandes de roses, des lettres dorées et des arabesques d'une grâce légère qui valaient mieux que les images accessoires dont il enrichissait certaines de ses créations. Il se servait indifféremment de l'huile ou de l'aquarelle, mais toutes ses oeuvres étaient douées d'une incontestable vertu esthétique, même lorsque pressé par le besoin ou les circonstances ou les mains alourdies par l'âge, il ne pouvait donner la pleine mesure de son talent.
Qui plus est, il préparait lui-même ses parchemins, et ce, par le procédé le plus primitif, tel qu'il m'a été donné de le voir chez un autre copiste et relieur de son métier.
Ketouba. Extrait de l'ouvrage
Le Mémorial de Mogador, Ot Brit Kodesh, 1993.Isaac Knafo
Les ketoubots imprimees
Isaac Knafo
Le travail de la ketouba est un travail pénible que je ne fais dans la joie que lorsqu'il s'agit de marier quelqu'un des miens. L'autre satisfaction réelle que j'en éprouve est que j'aide dans la mesure de mes moyens – qui sont relativement modestes – à conserver et à entretenir la faible lueur d'une belle tradition qui se perd, à mon grand regret. L'argent, dans le cas d'une ketouba, occupe une place tout à fait secondaire. En songeant à la possibilité de propager quelque peu, où plutôt de renouveler l'usage de la ketouba, je ne pensais pas spécialement aux Marocains, car cet usage était universel au moins jusqu'au XIXe siècle. Je pense à la ketouba enluminée bien entendu, car la ketouba simple reste en usage obligatoire chez tous les observants du judaïsme.
Je me souviens que, du vivant de mon père, on recevait de Vienne en Autriche (Schlesinger des ketoubot imprimées avec de riches couleurs et force dorures représentant plus ou moins un porche à colonnes avec double ouverture, quelque chose dans ce genre (voir encadré destiné à recevoir le texte de la ketouba en hébreu-araméen d'un côté et sa traduction en langue vulgaire de l'autre.
Lorsque d'une facon quelconque, on fit savoir a Shlesinger qu'au Maroc on ne donnait pas de traduction, il s’empressa de refaire la meme, mais sans la colonne au milieu