ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
ואשר ליישוב היהודי בחיג'אז, מן המאה שקדמה למוחמד נשמרו לנו עדויות שונות על חייהם ומעשיהם של בני עמנו שם. על אף מצבם החברתי הטוב ומספרם הרב לא הספיקו להקים מדינה מאוחדת. הם נתרכזו מסביב לכמה נקודות חשובות, שאחת הקדומות ביניהן הייתה תימא, שיושביה נזכרים בספר ישעיהו : לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד ".
ערך " תימא " מתוך ויקיפדיה.
תימא, היה עם מצאצאי ישמעאל, שישב בסביבות המקום הקרוי היום תימא. מקום זה נמצא כ-400 קילומטרים ממזרח למיצרי טירן. המקום היה עשיר בעצי דקלים ובעצי שזיפים, והיו בו בארות מים רבים. תימא הייתה בשליטתה של בבל המלך האחרון של בבל, נבונאיד, בילה שם שנים רבות, ובבל הייתה מופקדת בידי בלשאצר.
תמצית ההיסטוריה על העיר נג'ראן והקשר שלה למוחמד.
יחסו של מוחמד ליהודים ולנוצרים
ידוע כי בימיו של מוחמד היו שבטים יהודיים ונוצריים בחצי האי ערב, אולם קשה לאמוד את מספרם. החוקרים מסכימים כי באל-מדינה ישבו שלושה שבטים יהודיים, בח'יבר ישב שבט יהודי של חקלאים, וכן היו יהודים באזור שהוא היום תימן. ידוע על קהילה נוצרית במקום הנקרא נג'ראן.
בראשית גיבושה של הדת המוסלמית בידי מוחמד ניכרות השפעות יהודיות – קביעת שיש להתפלל תוך הפניית הפנים לירושלים, קביעת יום צום ביום העשירי של החודש הראשון ועוד. עם הגירתו של מוחמד לאל-מדינה, והתחזקותו הפוליטית והצבאית, התגלעו סכסוכים קשים בינו לבין השבטים היהודיים באל-מדינה ובח'יבר. סכסוכים אלה הידרדרו למלחמות ולמעשי טבח של אנשי מוחמד ביהודים. כמו כן, הביאו סכסוכים אלה לשינויים משמעותיים באסלאם, כגון העדפת מכה על-פני ירושלים, וקביעת צום רמאדאן במקום צום היום העשירי (עשוראא).
טבח של לוחמי אויב בעקבות ניצחון בקרב לא נחשב מעשה חריג בימים ההם. נראה שמוחמד נזהר בכבודם של לוחמי שבט קריש שממנו יצא הוא עצמו, ולא טבח בהם אף שהביסם בקרב, אולם לא חש צורך לנהוג כך בלוחמי שבטים אחרים, ביניהם השבטים היהודים. הקרבות הידועים בין מוחמד ליהודים הם הקרב עם שבט קריט'ה היהודי וקרב ח'יבר. הקרב עם אנשי קורייט'ה הסתיים בטבח של כל הגברים בני השבט, ובאיסלום של הנשים והילדים. המסורת המוסלמית מספרת כי אנשי קריט'ה סירבו לדרישת מוחמד להתאסלם כדי להימנע מהטבח.
מוסלמים רבים בימי הביניים ראו באנשי קריט'ה גיבורים על שום דבקותם באמונתם, וזאת על אף סירובם להתאסלם. על אף הקטל הרב בח'יבר בעת הקרב, לא התרחש טבח ממש, כיוון שיהודי המקום הסכימו להיכנע, ולהעביר לאנשי מוחמד מחצית מיבוליהם. בימי הביניים נחשב קרב ח'יבר והסכם הכניעה שבעקבותיו כדגם ליחס הרצוי בין השלטון המוסלמי ליהודים ולנוצרים – סובלנות השלטון תמורת קבלת עליונות המוסלמים ותשלום מסים מיוחדים. בימינו משתמשים מוסלמים אנטי-ישראלים בקרב ח'יבר כדוגמה לתבוסת היהודים בפני המוסלמים.
יחסיו של מוחמד עם הנוצרים בנג'ראן היה טובים בהרבה, כיוון שאנשי נג'ראן הסכימו לקבל את מרותו, על אף שלא התאסלמו. מצב זה שבו מוחמד הושפע יותר מעקרונות הדת היהודית, אך ניהל יחסים טובים יותר דווקא עם הנוצרים, משתקף בקוראן. הקוראן שולל את אמונת השילוש הקדוש הנוצרי, ומתייחס יותר באהדה לעקרונות היהדות, אך הוא מגנה את היהודים בצורה חריפה, ומציין כי הנוצרים עדיפים עליהם.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
דרי אלישבע שטרית –
החינוך בכי׳יח והשפעתו על חיי האישה היהודייה
א. מעמד האישה בחברה המסורתית
בהשפעת החברה המוסלמית, שבקרבה חיו היהודים מאות שנים, נקבע מקומה של האישה בשכבה הנמוכה של החברה ביחד עם הילדים והמשרתים.
כבר עם לידתה ניכר השוני ביחס אליה בהשוואה ליחס שהיה כלפי הבן. לידת הבן התקבלה תמיד בשמחה ואילו לידת הבת נתפסה כמעמסה ואפילו כאסון, במיוחד אם המשפחה הייתה מרובת בנות.
היו אבות אשר נהגו לרשום את תאריכי הלידה של ילדיהם (בפנקס משפחתי או בתוך סידור התפילה). ליד שם הבן הם הוסיפו ברכה מיוחדת לאריכות ימים, לבריאות טובה וכוי ואילו ליד שם הבת הם ציינו את תאריך הלידה ותו לא. פנקס משפחתי של יעקב דהן מסוף המאה הי״ט (צילום הפנקס נמצא בידי). כמו כן, את ילדותו של הבן ליוו טקסים חגיגיים (בנוסף לברית המילה ולבר המצווה) וטקסים שנועדו לשמור עליו מפני מזיקים. הטקסים השונים הבליטו את מרכזיותו של הבן במשפחה ובה בעת את חשיבותה המשנית של הבת. על טקסים אלה ראה, בן שמחון רפאל,יהדות מרוקו, הווי ומסורת, אורות המגרב תשנ״ד.
הדאגה העיקרית שליוותה את ההורים ביחס אליה הייתה למצוא לה חתן ולהשיאה מוקדם ככל האפשר. אכן, נשואי הבוסר התקיימו בקרב הבנות ללא הבדל של מעמד כלכלי או חברתי. התופעה הייתה כל כך נפוצה, עד כדי כך שאם לא הצליחו ההורים להשיא את הבת או לארס אותה בהגיעה לפרקה (12-13 שנים) עלולה הייתה להישאר ברווקותה.
את הילדות היתומות נהגו לקדש בגיל שבע או ושמונה לגברים מבוגרים או לבעלי מום, כי אז הייתה פטורה משפחת הכלה מלהוציא את ההוצאות על החתונה ועל הנדוניה. משפחות עניות נהגו להוציא את הילדה בגיל צעיר מאוד כדי לעבוד כמשרתת בבתי העשירים או כשוליה אצל תופרת. הבן, לעומת זאת, הוצא לעבוד רק לאחר שמלאו לו שתים עשרה או שלוש עשרה שנים, ולאחר שלמד מספר שנים בחדר.
ככלל נועד הלימוד אך ורק לבנים. אכן, בקהילות השונות התקיימו עשרות חדרים פרטיים, תלמודי תורה ציבוריים וישיבות לרוב, כאשר חלק ממוסדות הלימוד הללו מומנו מהקופה הציבורית ואילו בעבור הבנות לא היה קיים שום מוסד חינוכי, פורמאלי או בלתי פורמאלי, כי בנוגע אליהן נהגו בקהילות השונות על פי ההלכה של רבי אליעזר שפסק "כל המלמד את בתו תורה -כאילו מלמדה תפלות" (משנה סוטה ג,ד). בכך נחסמה מלכתחילה בפני האישה האפשרות ללמוד ולגלות את יכולותיה האינטלקטואליות.
גם התפיסה של "כל כבודה בת מלך פנימה" נשמרה בחברה השמרנית הלכה למעשה. מהיום שהגיעה הנערה לפרקה נאסר עליה לצאת מהבית וכל חריגה מנורמה זו נחשבה לפריצות העלולה לחבל בשידוך. יתר על כן, לנוכח תופעת נשואי הבוסר, הרי שמיום שהתארסה-"אפילו אם היא בת שבע שנים או עשר שנים- היא כבר לא נחשבה לילדה ועל כן, על אף גילה הצעיר אסור היה לה לצאת מפתח הבית.
מותר לה לצאת פעם או פעמיים בשנה, כשהיא עטופה במעיל ארוך, כדי לבקר את הורי חתנה". גם נשים נשואות לא נהגו לצאת מביתן והיו כדברי ההיסטוריון Aubin , שביקר במרוקו בראשית המאה העשרים, "יושבות בית מובהקות". כאשר הן נאלצו לצאת (לטבילה במקווה, ביקור אצל קרובי משפחה וכוי) הן מעולם לא עשו זאת בגפן.
נורמה מסורתית אחרת, שאף היא נשמרה בקרב משפחות רבות, נוגעת להפרדה החברתית בין המינים.
אפילו אצל המשפחות המבוססות ביותר" כותבת קוריאט [המנהלת הראשונה של ביה״ס לבנות במראכש] "לעולם אין האישה יושבת לשולחן לצד בעלה והבנים. חדר האורחים הרחב, שבו מצוי שולחן גדול וגבוה ומסביבו כיסאות, מיועד אך ורק לבעל, לבנים ולאורחים הגברים. בחדר אחר קטן יותר, על ספסל נמוך המכוסה במפה פשוטה, עורכים את השולחן לנשים, לבנות ולמשרתות…פעמים רבות הייתי נוכחת באירועים משפחתיים, כגון חתונות, בר מצווה , אירוסין…ולעולם לא מצאתי אישה ליד שולחן הגברים. מבחינה זו הייתי היחידה ויוצאת הדופן. הנשים המקומיות מביטות בי בעיניים פקוחות לרווחה ותמיד מכבדות אותי ומגישות לי ראשונה, לפני שהן מגישות לגברים.
בימי הנידה התאכסנה האישה בחדר נפרד ושוחחה עם בעלה רק באמצעות צד שלישי.י על פי רוב לא נהגה האישה לפנות אל בעלה בגוף שני והיא אף לא קראה לו בשמו. ככל הנראה , מקורה של התופעה היה בתפיסה מסורתית קדומה לפיה קריאה בשמו של אדם כמוה כהכרזה של בעלות עליו. ועל פי אמונה עממית אחרת, כדי לשמור על האיש מפני שדים ומזיקים למיניהם האורבים לו אסור לקרוא לו בשמו ובכך מונעים מהשדים מלזהות אותו.
נישואין בגיל צעיר, בערות , הגבלות על חופש התנועה ונורמות חברתיות אחרות גרמו לאישה להיות תלויה תלות מוחלטת בראש המשפחה (האב, הבעל או הבן הבכור) ונתונה למרותו הבלעדית.
המקורות מהתקופה המוסלמית מתארים תמונה עגומה על מעמדה הנחות של האישה במרוקו ועל תנאי חייה הקשים- תנאים שהחמירו אם היא גם נאלצה לעבוד לפרנסת המשפחה, להלן קטע מתוך אחד התיאורים של מורה בבית הספר של כי״ח על מצב האישה היהודייה בתקופה המוסלמית.
דובר רבות על מעמדה הנחות של האישה בחברה המזרחית …כאן, הוא מורגש ביתר שאת, יותר מאשר בכל מקום אחר… הבה ונבדוק את המצב של האישה במשפחה מבוססת… היא אינה יכולה ואינה מעיזה להרים את קולה בנוכחות בעלה. דעתה בין טובה ובין רעה אינה נחשבת כלל והאב הוא טירן אמיתי העושה ככל העולה על רוחו בנוגע לאישה ולילדים… כאשר הוא חושב לנכון להכות את ילדיו על האם להישאר בפינה ולא להתערב… גם כשהוא מכה את הבן , וברוב המקרים הוא מכה את הבת, ללא שום הצדקה…נשות המעמד המבוסס זוכות ליחס שלילי מצד בעליהן, לאדישות ואפילו לבוז… ומצבן של הנשים ממעמדות נמוכים הוא גרוע הרבה יותר.
האישה השלימה עם מעמדה, כי זו הייתה צורת החיים היחידה שאותה היא הכירה. נשואי הבוסר הרגילו אותה לקבל מגיל צעיר מאוד כמובן מאליו את מעמדה הנחות וכמו כן, תנאי חייה לא היו שונים, ואולי הם היו אף טובים יותר, מאלה של האישה בחברת הרוב המוסלמית. למעשה, רק לאחר הקמתם של בתי הספר המודרניים מטעם חברת כל ישראל חברים (כי״ח) והשפעתם על הנעשה על החברה היהודית ברוח המודרנה, התחילה האישה להיחשף לצורות חשיבה אחרות.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
ציון הצדיק רבי דוד ומשה זיע"ה
ספרי תורה המיוחסים לרבי דוד ומשה ולרבי דוד בן ברוך זצ"ל
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –
מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל
1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים
החלקים המוספים בתצרֵף
עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר
להאמין בדברים בלתי־אפשריים.
המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת
הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי
בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים
לפני ארוחת־הבוקר.
עליזה בארץ־הפלאות ..
.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.
– המלט
רק בשעה שכבר היתה כתיבת הספר בעיצומה ניצבתי, בעל־כרחי, מול הגורמים ההיסטוריים הטמונים ביסודה של ״בעיית ארץ-ישראל״. לכתחילה נועד הספר להיות רק חקירה בצרתם הנוכחית של ״הפליטים הערביים׳, כמו שנהגו עוד לקרוא אז לאותו נושא.
שלילת זכויותיהם האנושיות של הפליטים הערבים והניצול הפוליטי של מצבם האומלל נעלמו מידיעתי, בפרט משום שנדמה היה כאילו מנגנון שמימונו בא לו במידה מכרעת מתרומות מארצות-הברית האריך את צרתם. כחסידה נלהבת של זכויות-האזרח הייתי במיסיסיפי בימים הראשונים של התנועה לזכויות האזרח, שם הטיתי שכם מתוך דאגה לשוויון. חקרתי את פעולותיהם של אנשי קו־קלוקס־קלאן וכתבתי עליהן, בניגוד לדעת העורך שלי, שבתחילה סבור היה כי שליחות כזאת ״מסוכנת״ מדי לאשה.
כשיצאתי למזרח התיכון ב-1973 בימי מלחמת יום-הכיפורים כעיתונאית חופשית שקיבלה עליה שליחות מטעמה של רשת סי.בי.אס. כבר יכלו נשים לבוא בחשבון לצורך משימות מעין אלו. בבואי ללבנון, אחרי שנגמרה המלחמה, הצלחתי ליצור קשר עם אחד המנהיגים בארגון לשחרור פלשתין(אש״ף). לאחר שהוליך אותי אחד מעוזריו ממלוני בשורה של מבוכים מכוונים, כדי להסוות את בניין-הדירות שבו שכנה מפקדתו בעת ההיא – המפקדה היתה מועברת בקביעות ממקום למקום לבל תתגלה על-ידי הישראלים או על־ידי סיעות ערביות אויבות – נתן לי מנהיג אש״ף ראיון במשרדו.
על שולחן הכתיבה היו מפות סבוכות בפירוטן, תרשימים ותכניות לפלישה לצפת שבישראל, וספר שהיה מונח פתוח על קווי-האסטרטגיה של אלופי צה״ל. בעוד אנו מדברים נשמע זמזום מוכר, גובר והולך, של מטוסים מתקרבים. אותו צליל עלול להיות מבשר-רע מיד לאחר מלחמה, ואנו חשנו לצאת אל המרפסת הזעירה בעלת מעקה־הברזל כדי לברר לעצמנו את עילת המהומה הפתאומית. היו אלה מטוסי סילון ישראליים, שהמטירו אש מקלעים על האיזור, ולדבריהם של אנשי אש״ף היה זה מעשה שבכל יום.
כאשר חלפו המטוסים היישר ממעל נפלו העובדים במשרד המאולתר באורח דראמטי אפיים ארצה, להיסתר מן העין כדי למנוע זיהוי של מצלמה, כך הוגד לי, ובזאת למנוע את הישראלים מלדעת את מקומה של המפקדה האחרונה.
אחרי־כן הוליכוני בדרך־עקלקלות לסייר באחד ממחנות־הפליטים הדלים יותר בשוליה של ביירות. שם, במחנה פליטים, מקום שהיו ילדים עורכים ספירת מלאי של רובי קלאשניקוב על מדפי מחסן קטן של ״אספקה לבתי־חולים״, שם הבינותי אל־נכון את אי הצדק ואת העקרות שב״מחנות הפליטים״ התמידיים האלה. השנה היתה שנת 1974 – עשרים־וחמש שנה אחרי תום המלחמה נגד הקמתה של מדינת־ישראל, שמאז ניטשו אחריה עוד יותר משלש מלחמות ערביות־ישראליות – והאנשים האלה המיוסרים, הנוגעים אל הלב, עדיין היו פליטים, וכלי־נשק היו התרופה הרשומה לפצעם הקיבוצי. היכן היו זכויות האזרח שלהם? מדוע עדיין לא שוקמו הפליטים הערביים, להבדיל מפליטים ביבשות אחרות, ועודם יושבים במחנות?
בהמשך הדברים למדתי לדעת שהערבים אינם בישי המזל היחידים שנמלטו מבתיהם בעת מלחמת־עצמאותה של ישראל עם הערבים. הואיל ויצאתי מן ההנחה שפליטים ערביים מישראל הם-הם ״פליטי המזרח התיכון״, נדהמתי כאשר התברר לי שקיבוצים יהודיים שלמים מהרבה ארצות ערביות נאלצו, אף הם סמוך ל־1948, לנוס כפליטים לישראל ולמקומות אחרים בעולם.
אף שעברתי על תלי־תלים של תעודות בנוגע לפליטים, שבהן חיפשתי עיון רשמי בפליטים האלה ה״אחרים״ של ״המזרח התיכון׳, ביהודים, לא מצאתי מאומה או כמעט מאומה, אבל אגב כך נתערערו עוד אי אלו אמונות־מפתח בהבנה המקובלת (ובזו שלי האישית) של הסיכסוך הערבי־ישראלי. למשל, כאשר בדקתי נתונים של האו״ם מ־1948 והלאה, הסב את תשומת־לבי שינוי קל ערך לכאורה בהגדרת מהותו של ״פליט״ ערבי מישראל. תחילה פסחתי עליו, ולא חזרתי אליו אלא אחרי שעקב חקירת העברות פליטים במקומות אחרים בעולם נתתי דעתי על ההגדרה הכללית של מי שראוי להיקרא פליט. במקרים אחרים כלל התאור, הנוהג פחות או יותר בכל מקום, אותם אנשים שנאלצו לעזוב בתים ״תמידיים״ או ״רגילים״. אולם באשר לפליטים הערבים הורחבה ההגדרה וכללה במושג ״פליטים״ אנשים שישבו ב״ארץ־ ישראל״ במשך שנתיים בלבד לפני הקמתה של מדינת־ישראל ב־1948.
לאחר שעמדתי על השוני לא התרשמתי ביותר מן השינוי. אולם אגב ההתפתחות הריטורית והפוליטית של דימוי חדש לערבים האלה – שמ״פליטים״ הפכו להיות ״פלשתינאים שהורחקו מחלקות־אדמה שבהן ישבו מאז ומקדם״ – נמצאתי חוזרת מתוך אי נחת לאותו סעיף של ״שנתיים״.