ארכיון יומי: 27 במאי 2013


נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

 

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן.

מגירוש ספרד ועד המאה העשרים

 והאשה הנזכרת הייתה הולכת עם אנשי חיל תופשים בה בשווקים וברחובות וקולה נשמע אני ישראלית בת ישראל איני רוצה בדתם, ועינינו רואות ואין בידינו מציל אהה על נפשנו…והאשה הנזכרת כי זה ירח ימים והיא בן הגויים ועדיין עומדת בדת ישראל.

ועמדו ראשי הקהל ושחטו שלושה פרים " כביטוי של הכנעה ובקשה, לפני חצר בית המלך, חסן הראשון, ששלט בשנים 1873 – 1894, כדי להחזיר את האשה, ושלח להם הצר הנזכר ודיבר אתם קשות דברי חירופין וגידופין וחזרו בפחי נפש "

בהמשך מתואר, שכעבור שמונה ימים הלכו עשרה מראשי הקהל למלך, אולי ימצאו תרופה, אבל ללא הועיל.

רבי איסתיר ממראכש 

באדיבות אשר בן חיים

מאמר אותו הביא בקיר שלו בפייס בוק

ברחוב תלמוד תורה בעיר מראכש התגוררה אישה בשם רבי איסתר סויסה לבית ויזמאן .

תואר שניתן לה בזכות פועלה ומסירותה למען תינוקות של בית רבן ולמען הפצת התורה בקרב נשים ונערות בעיר מראכש. 

רבי איסתר ובעלה הקימו מעין גן ילדים בביתם ברחוב תלמוד תורה . בחדר למדו הפעוטות את האותיות העיבריות .

הפעוטות היו מתיישבים על ברכיה של רבי איסתיר לפי התור ומשננים איתה את האותיות . הילדים אשר לא טעו בקריאת האותיות העבריות זכו לממתק בדבש . לקיים את הנאמר דבש וחלב תחת לשונך . 

האשה איסתר היתה דמות חריגה ויוצאת דופן בנוף של המלאח של מראכש . מקום בו הגברים שלטו בכיפה . עולם בו שלטו הגברים ביד רמה ועל פי הם ישק דבר . 

רבי איסתר אשת אשכולות . החזיקה בתארים רבים אותם רכשה בזכות ולא בחסד . היא נקראה הפייטנית . המיילדת . הפסיכולוגית . הרבנית . המורה גננת . הפרקליטה של בנות מראכש . .

כאשר הגיעו בעל ואישה לבית הדין הרבני בכדי להתגרש . היה אב בית הדין מפנה אותם לרבי איסתר . רבי איסתר בנועם דיבורה ובתבונתה היתה מפשרת ומשכינה שלום בין בני הזוג . הבעל שהיה כעוס ומלא טענות כרימון על אשתו יצא לאחר השיחה עם רבי איסתר מפויס ורגוע כך גם האשה . והשלום והשלווה שבו לשכון לבטח בביתם . 

רבי איסתר נהגה לסיים את ההכנות לשבת ביום חמישי בחצות הליל . ביום שישי עם בוקר יצאה לבתיהם של קשישים וקשישות עריריות במלאח . בכדי לחלק להם חלות .יין לקידוש . דגים ובשר . בכדי שיוכלו לשבות את יום השבת בכבוד . 
ובשעה שיזמרו את המזמור " היום מכובד הוא יום תענוגים לחם ויין טוב בשר ודגים " יהי שולחנם מלא ולא ריקם . 
רבי איסתר היללה ושיבחה את מצוות ניקיון בית הכנסת . לאחר שסיימה רבי איסתר את חלוקת המזון לדלים . היא היתה מתייצבת בבית הכנסת תלמוד תורה . נוטלת דלי מים וסמרטוט רצפה ומנקה את בית הכנסת כדי לקיים את הנאמר
" ונקה לא ינקה "

רבי איסתר השתתפה בערבי שירה ופיוט בלילות שבת במלאח של מראכש . היא ריתקה לשירתה הנעימה אנשים רבים ואף פייטנים ידועים אשר הצטרפו אל קהל מעריציה . 

איסתר ידעה לשלב את מקצועה כמיילדת ופייטנית . היא ניצלה את שירתה להנעים בקסידות בעת שהיולדת התייסרה בכאבי ציריה. כך הרגיעה והנעימה את שעותיה הקשות של היולדת . 

יום אחד הגיע מלך מרוקו לביקור שיגרתי בעיר מראכש . כל התושבים חויבו לצאת לרחובות לקבל את פני המלך . הרחובות קושטו בבדים בצבעי ירוק ואדום כצבעי דגל מרוקו . 

נשות הקהילה לבשו את מיטב בגדיהן . הנשים בקשו מאיסתר לשאת " מואל " לכבוד המלך . המלך הזמינה אל ארמונו ושם ביקש ממנה לשיר עבורו שיר בקולה הערב .איסתיר נענתה לבקשתו של המלך והרבתה לשיר לפני המלך . 

באחת הפעמים נקראה בבהילות לארמון המלך שם שהתה בת המלך הכורעת ללדת . ציריה התארכו על פני שעות וסבלה רב היה . הרופאים היו אובדי עצות ומבוכתם רבה הייתה . היא ניגשה בשקט ליולדת . אחזה ברוך בכף ידה והחלה לשיר לה קצידה .תהליך הלידה התקדם ברוגע הודות לאיסתיר שביצעה במיומנות את הפעולות הנדרשות . מבלי שהפסיקה את שירתה הקסומה והמרגיעה . 

לאחר זמן – מה פילחה צעקה חזקה את האויר ומיד אחריה נשמע קול בכיו של התינוק . איסתיר עטפה את התינוק הנולד בסדינים שהכינה והניחה את התינוק על בטנה של אימו הנסיכה . המלך שנכנס לחדר נשק לבתו על מצחה . ליטף את פני התינוק ופנה לאיסתיר ואמר – "את האשה היהודיה אשר ידעה להעניק לי ולבתי את האושר לו ציפיתי כל חיי . להביא יורש חי ובריא לארמון . 

כידוע בני מראכש מתלהטים ביתר קלות מהיותם נתונים לחסדם של הרוחות החמות הנושבות מהרי הסהרה . רבי איסתר נקראה לא פעם להכריע ולפשר בין שני רבנים שעסקו בלימוד סוגייה תלמודית .

בלהט הפירושים האפשריים לסוגייה .הם החלו להרים את קולם איש על רעהו . במהרה התלהט הויכוח המר עד כדי דחיפות הדדיות . רבי איסתר שהצעקות הרמות הגיעו לאוזנה ידעה להכריע ולפשר בין הניצים ולהשכין ביניהם שלום . 

רבי איסתר נהגה במשך שנים רבות להשכים קום בכדי להגיע לבית הכנסת להתפלל וללמוד תורה וגמרה .

בני מראכש והממסד הרבני נהגו בכבוד ברבי איסתר . ורבים היו באים לחזות בה לומדת בחברותה תורה עם תלמידי חכמים .

יהודי מרבאט שהתאסלם אך אשתו סירבה להתאסלם וברחה – 1894 .

ב -22 בינואר 1894 כתב הרב יהושע פינטו ממראכש ליצחק אבנצור, תורגמן של השגריר הבריטי בטנג'יר, על אירוע שהיה מעורב בו. משלחת של שמונה מנכבדי קהילת מראכש, וביניהם שלושה חכמים, התייצבה בפני הסולטאן בתאפילאלת בעקבות האירוע הבא " יהודי מרבאט נשא אישה מסאפי והתאסלם. כשנודע הדבר לאישה התחבאה ואיש לא ידע היכן היא. המושל קוידה שלח לקרוא ליהודים ו -18 אנשים התייצבו בפניו.

הקאדי מולאי מוסטפה, שהיה עם המושל, שאלם למקומה של אשת היהודי שהתאסלם אך הנוכחים ענו, שאינם יודעים, שכן הזוג זר במקום ומראכש היא עיר גדולה. בכל יום מגיעים אליה ועוזבים אותה אלפי אנשים. המושל טען, שעליהם להישבע ב " ספר , שאינם יודעים וכן שהם חייבים לחפשה. היהודים עשו ככל יכולתם, טענו שהם חפים מפשע וביקשו שיניח להם.

לבסוף סילקם מעל פניו. לאחר מכן חזר המושל על תביעתו ושוב אמרו לו היהודים שאינם יודעים היכן היא. כעבור ימים מספר דרש, שיישבעו ב "ספר " ביום כיפור. כששמע זאת הכותב, הרב יהושע פינטו, התחבא בביתו וחבריו נתנו למושל מתנות כדי שיניח להם. הם הבטיחו לחפש את האישה ואכן חיפשוה עד סוף חג הסוכות, עד שנודע שהאישה נמצאת בסאפי, בביתו של אירופי, והדבר נמסר למושל.

זה סירב להתחשב במקום המצאה וטען, שעליהם להביאה ולא – עליהם להישבע. לאור המצב החליטה המשלחת לצאת לתאפילאלת כדי להתלונן בפני הסולטאן, חסן הראשון, אולם לרוע המזל לא ראתה המשלחת את הסולטאן, ולכן חיכתה עד שיגיע לעיר אחרת ושם נפלה לרגליו.

לדברי הסולטאן כשיגיע למראכש יאזין לתלונתם. ביום הגיעו למראכש באו היהודים לראותו וביקשו בדמעות, שינהג בהם בצדק. הסולטאן קרה למושל קוידה, נזף בו על התנהגותו ואמר לו, שהנביא אסר להרע ליהודים. מאז שיפר המושל את התנהגותו.

במכתב נכר מקרה נוסף, יהודי שהתאסלם והמושל קרא לאשתו כדי שגן היא תתאסלם, אך גם לאחר ששהתה שם חודש ימים עמדה בסירובה. היהודים נתנו 60 דולר כדי לשחררה.

במכתה מן ה- 27 במרס 1894, המופנה אל סאטוב, שגריר בריטניה בטנג'יר, מסופר על יהודי שהתאסלם ועל אשתו שברחה.האיש נשא אישה מוסלמית ואמר, שישיג את אישתו היהודייה וישכנעה להתאסלם.

בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו היו מקרי התנצרות או התאסלמות של יהודים. הרב שאול אבן דנאן דן בהיתר לאישה להינשא שכן בעלה, נפתלי בן סוסאן כהן, שחי בכפר, המיר את דתו ונפטר. לא נאמר בפירוש שהאישה לא המירה את דתה, אך אילו עשתה זאת לא הייתה השאלה מתעוררת כלל ועיקר.

סוף פרק מספר 14

פאס העיר-א.בשן-תחילת המעורבות.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

גם בשנים אלה נעזרו יהודי פאס בתרומות של האגודות היהודיות באירופה. ב-9 במרס 1904 אישרו חכמי פאס רפאל אבן צור, שלמה אבן דנאן ווידאל הצרפתי קבלה 3000 פרנק ששלחה כל ישראל חברים לעניי הקהילה.העניות הייתה תופעה תדירה בשנים אלה ובבאות, ובולט היה הפער בין העניים לעומת מיעט העשירים שלעתים גרו בסמיכות.

המצוקה עלולה הייתה לגרום להתנצרות שנוצלה על ידי המיסיונרים. וכן להתאסלמות כמו בדורות עברו, בתקוה כי כך ייהנו מהקצבות הניתנות על ידי המלכות, שבדרך כלל לא ניתנו ליהודים. על תופעה זו כתב הרופא המיסיונר רוברט קאר.

לדבריו המתאסלמים חזרו ליהדות. מקרה חריג הוא פקודתו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי על חלוקת מזון גם ליהודים, לאחר שמשלחת של רבנים התייצבה בפניו וביקשה סיוע.

מיסיונרים.

נוסף למכות שמים נחתה על יהודי פאס צרה בידי אדם והיא ההתנצרות. מיסיונרים פרוטסטנטים מבריטניה ומארצות הברית הגיעו בתקופה זו לפאס, למרות הסיכונים שנשקפו להם. שליחי האגודה היו אלה : המומר ג'ימס ברנט גינצבורג שליח האגודה בשם London Society for Promotion Christianity amongst the Jews, שהקים בסיס קבוע לאגודה זו במוגדור בשנת 1875.

ביקר בפאס בשנת 1870, ושוב בשנים 1873, 1877, 1884, אבל לא הצליח ליצור כאן בסיס. אנשי צוותו ניסו להפיץ את ספרי הנצרות בשנים הבאות, ללא הצלחה רבה. אלי זרביב מומר יליד אלג'יריה, שהחליפו בתור ראש המשלחת החל משנת 1886 עד מותו בשנת 1919, ביקר בפאס וניסה להפיץ עותקים של הברית החדשה ולהשפיע על התנצרות, אבל לא הייתה היענות לבשורתו.

הרופה רוברט קאר נציג האגודה בשם Presbyterian Church of England, שבא למרוקו בשנת 1886 ועסק בטיפול רפואי בעירם שונות ביניהן בפאס במשך שבע שנים, תיאר את ביקורו לפני פסח תרמ"ח – 1888 בפאס.

נשים יהודיות גילו התנגדות לביקורו, למרות שטיפל בחולים, בטענה שהוא מטמא את הבית, ועליהן לשטוף את המקומות בהן דרך. אגודה בריטית בשם British and Foreign Bible Society שליחיה פעלו בערי מרוקו כבר בשליש הראשון של המאה ה-19, ובשנות ה – 80 -90 באו גם לפאס, הצליחו לנצר מוסלם אחד, ואף לא יהודי אחד.

בשנת 1888 הקימה אגודה בשם North Africa Mission בסיס בפאס, לאחר שהות של כחמש שנים במרוקו. בשנת 1891 הקימה בית חולים. למרות הטיפול הרפואי שיהודים ומוסלמים נזקקו לו, נתקלו שליחיה בהתנגדותם של בני שתי דתות אלה.

בשנות ה – 90 נתבעו שליחיה על ידי השלטונות להפסיק ללמד את הילדים ובייחוד את הבנות ואת הנשים. מיסיונרים בפאס סבלו מהתנכלויות, שוד ורצח.

אגדוה בשם Mildmay Mission to the jews החלה לפעול במרוקו בשנת 1889, ושליחיה הרופאים ביקרו בפאס. לפי דו"ח בשנת 1897 קיבלו חולים בבית הקברות היהודי, ושם טיפלו בהם. היו עוד אגודות מסיונריות מארצות הברית שפעלו בפאס, אבל אין מידע על יהודים שהתנצרו. המיסיונרים ניצלו את העובדה שכמעט לא היו בפאס רופאים מקצועיים אירופיים ולא יהודים.

והרפואה התבססה בעיקר על שיטות ריפוי עממיות, או על אמונות בכוחות מיסטיים שעשויים להביא מזור. במקורות שעברו תחת ידינו מצאנו עדויות על רופאים ב – 1888 וב – 1897 ובשנים הבאות על כמה רופאים שהיגרו אליה מחו"ל.

תחילת המעורבות.

לקראת סוף המאה ה-19 חל כירסות הדרגתי אצל חלק מיהודי פאס בהקפדה על קיום המצוות, ובכוונותם לשמוע בקול החכמים. רבי יצחק אבן דנאן שפעל בעיר זו עד פטירתו בשנת תר"ס – 1900, התלונן בהקש לנוהג שממלאים מים מן המעיין שמחוץ למללאח בשבת, ובכך עוברים על איסור הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד.

" ואין בידינו להעמיד הדת על תלה ". לפי מקור מהתקופה הנ"ל ניכר שהיו שינויים בעקבות מציאות חדשה שחדרה בהדרגה גם לפאס, והיו כאלה שהתנהגו כמו אירופים. נצטט מדברי רבי חיים משאש שפעל במכנאס  נפטר תרס"ד – 1904, הוא מביא בשם קבני איזמיר בהקשר למי שמגלח את זקנו :

דזקן המגלח זקנו אפילו במספרים אין חייבים לקום מפניו ולא לכבדו ולא להדרו…אבל במקום שדרים בין האומות שכולם מגולחי זקן אין לגרוע כבודם אם מגלחים במספריים…ומור אחי אמר לי שכמנהג איזמיר נהגו בפאס איזה שנים וכשגברו בעלי זרוע בטלוהו ה' הטוב יכפר.

ניכר מדברי החכם שאין דעתו נוחה מהשינוי, אבל הוא משלים אותו. תהליך ההתמערבות היה איטי יותר מאשר בקהילות בערי החוף, וגבר לאחר תחילת הפרוטקטורט הצרפתי

סוף הפרק יהודי פאס 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות.

ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

ממזרח וממערב כרך שלישי.ממזרח וממערב

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

הזכרנו ארבעה עשר בנים שהיו ליעב"ץ, תשעה בנים וחמש בנות. לפי דברי רבי יוסף בן נאיים היו ליעב"ץ שבעה עשר בנים ומתוכם קבר שישה עשר בחייו, ונותר בחיים אחרי מותו רק בן אחד, שנולד לו מבימתו, והא רבי רפאל עובד. את כאבו מהאסונות הרבים שפקדוהו ביטא כמה פעמים בתשובותיו בחתימה " נאום האב הנכאב " " נאום הצעיר מר ממות "

לבד מאסונותיו הרבים חלה כמה פעמים במחלות קשות. בחודש אדר התנ"ו – 1697 ובחודש שבט התפ"ה – 1725, התקף בהתקררות חזקה עד שהסתכן. כשהחלים הביע את הודאתו לבורא בכמה שירים " אשר יסדתי…בחלותי ואחי מחליי ".

בשנת התע"ט – 1719, חלה, לא יכול לאכול ונאלץ לקחת תרופות בבוקר לפני התפילה ולפני הקידוש. בסוף ימיו – בשנת הת"ק – 1740, וביתר שאת משנת התק"ז – 1747 והלאה – נתקף לעתים תכופות במחלה.

" ולא יכולתי יותר להתאפק ולהאריך יותר כי נהייתי ונחליתי ואני מדוכה ביסרין…ויש מקום להאריך אלא שבעוונותי נהייתי ונחליתי נפוגותי ונדכתי זה כמשלוש חודשים שאיני הולך לבית הכנסת להתפלל זולת בראש חשנה הלכתי בדוחק ובצער, וביום הכיפורים הצעתי מטתי בבית הכנסת והלכתי ושכבתי שם כל היום זולת בשעת העמידה ומוסף לחש הייתי עומד בצער גדול ובשעת הוידוי שאשמנו בגדנו ותו לא.

בתעודה אחרת כתוב : נמצאת תשובה אחרת שנכתבה בשנת התק"ז בקירוב, ובה הוא כותב " כי אני נרדף מכמה בני אדם וכמה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן אני בעוונותי מדוכר ביסורין זה לי שישה חודשים ואני מושכב על המטה ואפילו לבית התפילה איני הולך כי אם משבת לשבת לשמוע הפרשה בספר תורה דווקא ויגונות שלי מוסיפים לי צער על צערי ויגון על יגוני…."

גם בשעת מחלתו לא חשך עצמו מלהתמודד עם בעיות היום-יום שהתעוררו בקהילה ולדון בדינים שבין אדם לחברו. בשעה שלא יכול לכתוב מרוב חולשתו היה מכתיב לסופר וחותם.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

לדמותה של יהדות הרי האטלס

על שני המוסדות הללו, הוועד ובית־הדין, עברו במאה העשרים תהליכי פורמליזציה. ביטוי חותך לכך הוא תשלום המשכורות ששילם הוועד לדיינים, בניגוד לנוהג במאה התשע־עשרה. המשכורת היתה קבועה והשתלמה אחת לשבוע. הנימוק לשינוי הנוהג היה החשש, שאם הדיין יצטרך לעבוד לפרנסתו ׳יושפל כבודו ברבים׳. משמע, יצירת פער בין דיין לבין הדיוטות. במקביל להסדרים הכספיים נקבע נוהג חדש, שלפיו רק בן קהילה אחרת יכול להתמנות דיין, ולא חכם מקומי. גם על ועד הקהילה עבר ככל הנראה תהליך של פורמליזציה במאה זאת. בעבר לא היה למוסד זה שם קבוע. במקורות שמו: ׳הק״ק׳, ׳יחידי הק״ק ראשיו ומנהיגיו׳, ׳הוועד׳. בסוף תקופתנו השתרש מושג קבוע: ׳ועד הקומיטי׳. צירוף מונחים זהים אלה רווח ביותר במקורות, והוא כמעט בלעדי בשפה המדוברת בפי יוצאי ג׳רבה בארץ. ההנהגה של הדיוטות מובחנת מבית־הדין, והיא הממנה את הדיינים. עם זאת כפוף הוועד לשיפוטו של בית־הדין, הדן גם במחלוקות בין הוועד לבין יחידים. אף־על־פי־כן נשארה המגמה למובחנות עקיבה של ההנהגה הפוליטית (הוועד) וההנהגה הדתית־שיפוטית (בית־הדין) רופפת. כך, למשל, אנו שומעים על ניסיון, כנראה משנות העשרים או השלושים, לבחור את הדיין ר׳ משה כלפון כהן לראשות הוועד, אך הוא התנגד לכך.

בצד שני מוסדות־הניהול המרכזיים נמצאו בקהילות מוסדות וולונטאריים רבים, שעסקו בתחומי הדת והסעד. החשוב בין מוסדות אלה היה ׳ועד אור תורה׳, שהתרכז בעיקר במתן תמיכה חומרית לתלמידי־חכמים כדי שיתפנו ללמוד תורה, ובתשלום שכר־הלימוד של ילדים עניים. כן שקד ועד זה על אספקת ספרים, והשתדל למען סידורם של תלמידי חכמים במשרות בתום לימודיהם. ועד ׳אור תורה׳ הגיע בראשית המאה לדרגת פורמליזציה ניכרת, המוצאת ביטוי בניסוח מפורט של תקנות (בס׳ ׳חשק שלמה׳). ועד זה, בשל הסתעפות פעולותיו והמקורות הכספיים הנכבדים שבהם שלט, נעשה מוקד ציבורי חשוב, ונתגלעו חיכוכים בין ראשיו לבין ראשי הוועד הכללי. עם זאת זכה לסיועם הנלהב של הדיינים. ׳ועד אור תורה׳ נשען על פעילים שהשתייכו לבתי־הכנסת השונים בקהילה: שם עסק כל אחד באיסוף כספים ל׳קופת אור תורה׳. מוסד ׳אור תורה׳ הגיע לרמה ניכרת של פיתוח פנימי, וביטוי לכך היה העסקת מפקח מטעם המוסד, אשר ערך ביקורת על נוכחות תלמידים בקבוצות הלימוד. גם למוסדות אחרים היה מבנה דומה לזה של ׳אור תורה׳. ׳ועד ביקור חולים׳ עסק בסיוע כספי ורפואי לחולים, והוא נשען על ׳קופות ביקור חולים׳ שהוחזקו על־ידי עסקנים שהיו מפוזרים בחוגי בתי־הכנסת השונים שבקהילה. היו בקהילות ג׳רבה גם הרבה תפקידים קהילתיים ספציפיים, מוגדרים ומובחנים.

כך, למשל, מקובל היה ששוחטי בקר היו טעונים סמיכה פורמלית, וכן היו צריכים לתעודה המוהלים. אישורים אלה ניתנו מידי מומחים למקצוע בקהילה, והאישורים קיבלו תוקף בתוספת חתימת הדיינים. על השוחטים היתה מוטלת מזמן לזמן בדיקת החלפים. בדיקה זו נעשתה על־ידי כל שוחט בפני שניים מחבריו השוחטים. גם התקנה הבאה מעידה על פורמליזציה ניכרת בנהגים הקהילתיים והדתיים: יין שנשלח ממקום למקום טעון היה, בהגיעו ליעד, עדות כשרותו מאת האדם שליווה את המשלוח. עדות זו התקבלה רק ממי שאינו בעל היין, ואף זאת רק בתנאי שהיה האיש תלמיד־חכם. בכל מקרה לא התקבלה עדותו של בעל המשלוח עצמו בעניין זה.

מסוף העשור השני למאה זו יש בידנו עדויות רבות על מגמת התפתחותם של מוסדות הקהילה בכיוון של פורמליות גוברת. בשנת 1920 תיקן בית־הדין, שכל העוסק בענפי הבשר והיין זקוק לתעודת־יושר. באותה שנה יצאה תקנה שיש לשלם לשוחט שכר שווה, בין אם הבהמה ששחט נמצאה כשרה בבדיקה ובין אם נפסלה כטריפה. יש בתקנה זו כדי להפחית מהלחץ הטבעי שבו נתון היה השוחט להכשיר את שחיטותיו ולסייע לו ולרב הפוסק, במקרה של שאלה שהובאה לפני רב, להגיע להכרעה הלכתית עניינית. מתקופה זו כנראה גם הנוהג החדש לתבוע מהמנקרים תעודה מקצועית רשמית, בדומה לתעודה שהיתה נתבעת מכבר משוחטים וממוהלים. בשנת 1922 חל שינוי בסדרי הטלת המס העקיף על בשר. עד לאותה שנה נערכה השומה, כנראה על־ידי הקימעונאי, בכל מכירה פרטית. מכאן ואילך הותקן, שהשומה תיערך במרוכז בשלב הסיטונאי, ועל־ידי שמאי רשמי מטעם הקהילה. 

כמו בתקנה בקשר לעדות על כשרות משלוחי יין, הוחדר גם בתקנה זו אלמנט של פורמליות במקום עקרונות אישיים ששלטו בעבר. לכך דומה ההתפתחות בארגון ה׳חברה קדישא׳. בעבר נתבע רק השחרור של אנשי ה׳חברה קדישא׳ ממיסי הקהילה (אולי אף שוחררו למעשה); עתה הוטלו סדרים פורמליים על עבודת אנשי החברה: הם נחלקו למשמרות שונות, וכל משמרת פעלה בזמנים שונים. גם בתפקידי הרבנות חל התהליך האמור. בעבר לא התמחו רבנים לפי תחומים הלכתיים, אלא הם נחשבו ׳חכמים כוללים ושלמים׳, ששלטו בכל ענפי התורה. בתקופה האחרונה התמנה רב שהתמחה בדיני טהרת המשפחה, ועיקר תפקידו היה לפסוק בתחום זה.

לעניין זה חשובה גם התנגדותו של הדיין ר׳ משה כלפון כהן, שהוזכרה לעיל, לטשטוש התחום בין מוסד הוועד ובית־הדין, בסרבו לקבל את מינוי ראש הוועד. ולבסוף, בעשרות השנים האחרונות מוצאים אנו פעילות של הדיינים כנגד ריבוי מניינים בבתי־הכנסת, במגמה לצמצם את מספר ההתכנסויות לתפילה. מועלית התביעה שלא להרבות בחזנים שונים בכל תפילה, אלא להקפיד על כך שהתפילה תתנהל בבתי־הכנסת על־ידי החזן הקבוע, במקום ובזמן שנקבעו.

מבנה החברה של יהודי ג׳רבה נשאר עד לזמן עלייתם ארצה דומה, בקווים כלליים, למה שהיה בדורות קודמים. השינויים בדורות האחרונים, שינויים שאחריהם עקבנו, אינם אלא פיתוח נוסף של מגמות, שכבר היו קיימות. האחת היא הלמדנות ההולכת ומתפתחת בהשוואה לנעשה בתחום זה בקהילות אחרות, והשנייה המשך הפיתוח של מוסדות הקהילה בכיוון פורמלי, על־פי עקרונות כלליים, בלתי־תלויים ביחידים ובקבוצות המפעילים את המוסדות.

בצד מגמות אלו התפתחה בג׳רבה התנועה הציונית, בשלב מוקדם לערך לגבי קהילות יהודיות רבות במזרח. מצויים בידנו דברים שכבר נכתבו בשנת 1906 , ואשר בהם מתייחס חכם אחד בחיוב רב לתנועה הציונית. במשך השנים מושמעות דרשות שעניינן תמיכה בציונות. כן מתפרסמים כתבים רבים מאת הרבנים ומנהיגי הקהילות ברוח זו. בשנת 1919 נוסדה תנועת ׳עטרת ציוך, אשר בשנות הארבעים עסקה בהכשרה חקלאית ובארגון לימודי השפה העברית (במסגרת תנועת־בת ׳דבר עברית׳), ומספר חבריה בסוף התקופה היה כמאתיים.

בשנים ההן התקיימה בג׳רבה חווה חקלאית, ומהחוגים הקשורים בה יצאו מעפילים שהעפילו לעלות ארצה עוד לפני קום המדינה. לפי כל העדויות, לא היה בפעילות הציונית משום גורם מפלג בציבור. אחד מדובריה הנלהבים ביותר היה דווקא אב בית־הדין, ר׳ משה כלפון כהן. מעמד התנועה במבנה הכללי של הקהילה היה כנראה דומה לזה של הארגונים הוולונטאריים האחרים (׳אור תורה׳, ׳ביקור חולים׳ ואחרים). היא השתלבה במסגרת הרחבה של הקהילה המסורתית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר