ארכיון יומי: 10 במאי 2013


ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

 

בית הכנסת העתיק בעזה-מיומס

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה


אחת המזכרות מהיישוב היהודי באותה תקופה היא שרידי בתי-הכנסת העתיק של הקהילה היהודית בעזה-מיומס, בו נתגלתה רצפת פסיפס גדולה ונאה. הרצפה נתגלתה על חוף-הים, סמוך למזח של נמל עזה. בפסיפס מצויירים בעלי חיים מאפריקה שכולם עטורים מדליונים. בכניסה לאולם המרכזי נתגלתה דמות פורטת בנבל ומקסימה את חיות הפרא. מעליו מופיע באותיות עבריות השם "דויד". בכתובת המרכזית שבפסיפס כתוב ביוונית: 

"אנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים, כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר, תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569". 

שנת 569 היא לפי הספירה המיותרת של עזה שנקבעה כזכור בימי הנציב גאביניוס. בית-הכנסת נבנה אם כן בשנת 508 או 509 לספירה-הנוצרית – כלומר בשלהי הכיבוש הביזאנטי.
 

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

קשה שלא לראות כאן את חוש ההומור המיוחד של יהודי עזה: הם בנו את אחד מבתי הכנסת הגדולים שנמצאו אי פעם בשטח ארץ-ישראל, דווקא במקום בו קבע קונסטנטינוס שהוא יהיה נקי מיהודים. ולא זאת בלבד, אלא שבכתובת באותו בית-כנסת הם ציינו את השנה לפי הלוח שקבע גאביניוס, מי שהוציא את עזה מידי היהודים, כאילו ביקשו לומר: גאביניוס לא רצה אותנו – ואנחנו פה. קונסטנטינוס ביקש לעקור אותנו מעזה – ואנחנו פה.

בית-הכנסת חרב כנראה בימי הכיבוש הערבי, במאה השביעית, כאשר חרבה עזה-מיומס 

גילוי רצפת הפסיפס והפולמוס סביבה
בשנת 1965 חופרים המצרים השולטים ברצועת עזה חפירה להנחת יסודות לבניית קאזינו – ומגלים את רצפת הפסיפס היפהפיה. זמן קצר לאחר מכן פורסם ב"אוריינטליה" – ביטאון הכנסיה האיטלקית – מאמר של האב לקלון ובו הוא כותב: 

"לפי ידיעות שהופיעו בעיתונות המצרית גילתה משלחת מחלקת העתיקות שרידי כנסיה מהמאה החמישית בעזה, ביניהם שני פסיפסים יפים". בשני הפסיפסים כתובות ביוונית ובעברית".

כאשר קרא פרופ' מיכאל אבי-יונה, מבכירי הארכיאולוגים בארץ, את הביטאון האיטלקי, קבע מיד: זו אינה כנסיה אלא בית-כנסת. שנתיים אחר-כך, כשרצועת עזה שוחררה בידי צה"ל, יצאו אנשי אגף העתיקות לעזה לחפש את בית-הכנסת. חקירה יסודית של האתר שערך פרופ' אשר עובדיה אישרה את השערתו הראשונית של אבי-יונה: אכן – רצפת בית-כנסת.

כמה גורמים שימשו לאימות ההשערה: 
ראשית, דמות של דוד המלך כשמעליה כתב עברי. 
שנית – השמות בכתונת הפסיפס הם שמות עבריים מובהקים.
שלישית – בפסיפס מופיעים ציורים רבים של גפן וזית – שני סמלים יהודיים מובהקים. 
והפרט האחרון המכריע: מתחם בית הכנסת שנחשף כולו בנוי, כפי שבנויים כל בתי-הכנסת בעולם – כיוון התפילה פונה לכיון ירושלים.

בשנות השמונים, כשהתברר כי הרצפה החשופה לפגעי הטבע החלה להתפורר וליהרס, הוציאו אותה אנשי רשות העתיקות ממקומה, שיפצו אותה, ואחרי שהייתה בתצוגה בנצרים הועברה למוזיאון רוקפלר, שם היא שמורה עד היום.

הפלשתינים, אגב, ניסו לטעון כי מדובר בזיוף ארכיאולוגי ישראלי, תוך התעלמות מהעובדות ההיסטוריות והארכיאולוגיות. הם גם לא עמדו בהתחייבות שקיבלו על שמירת המקום. במסמך שהוכן במערכת הביטחון ביוני 1997 נאמר כי הרשות הפלשתינית מונעת כניסת ישראלים לאתר בית הכנסת העתיק בעזה, בטענה כי הוא סמוך מאד למשרדיו של יאסר ערפאת. "עם זאת לא ידוע לנו על פגיעה באתר עצמו" – נאמר במסמך – "נדגיש כי רצפת הפסיפס של בית-הכנסת הועתקה לנצרים לפני מספר שנים".

בפברואר 1999 פרסם ביטאון הרשות-הפלשתינית גאלחיאת אל-ג'דידה" מאמר תחת הכותרת "תושבים מספרים על גניבת העתיקות בימי הכיבוש", ובו נכתב בין היתר: 

"עבדאללה חיג'אזי, סגן עוזר שר התיירות והארכיאולוגיה, מציין כי רצפת הפסיפס שנתגלתה בעזה זויפה בידי הישראלים לאחר שנגנבה למוזיאון בתוך 'הקו הירוק'.

הוא הוסיף כי למרבה המזל אהד מאוהבי הארכיאולוגיה בעזה צילם אותה לפני גניבתה ותיעד אותה. הוא שלח את הכתובות שעליה לתרגום לגורמים שונים.

"הוא ממשיך ואומר כי הישראלים כתבו מחדש את הכתובת המצויה על הרצפה, כדי להוכיח כי האתר הזה הוא של בית-כנסת יהודי עתיק, אלא שהכתובת המקורית המתועדת במשרד התיירות לא מוכיחה זאת. הוא ציין כי זה מוכיח בצורה חותכת את המטרה הישראלית בפעולות הגניבה, ההרס והזיוף".

בינואר 2004 פורסם באלחיאת אלג'דידה מאמר תחת הכותרת "הפסיפסים של רצועת עזה" מאת סחר ג'מאל אלריס (בתרגום מכון המחקר "מבט לתקשורת פלשתינית").

…"כבר כתבתי במאמר קודם אודות אזור תל-בטשאן, נמל מיומא, וכנסיית איזיס הממוקמת סמוך לנמל עזה, ואודות ההרס ושינוי העובדות ההיסטוריות שביצעו היהודים באתרים אלו על מנת להוכיח שזהו בית כנסת. בספרו של המרצה סלים אלמביד הוכח הזיוף שבאמירותיהם ובטענות השווא שלהם.
"כבר כתבתי בעצמי בעבר על המסעות המאורגנים של הישראלים לאזור הזה, על מנת לערוך בו את תפילותיהם. הרגשתי שהם עוד יסתלקו כאשר הם הקימו שם את אוהליהם על מנת לעקור את הפסיפס של הכנסייה הזו, תחת הגנת המשוריינים. אך כאשר הם עקרו אותו (את הפסיפס) היה להם חופש לבוא אליו ולעשות בו ככל העולה על רוחם."".

עובדה מפתיעה הקשורה ברצפה היא גילויין של שלוש רצפות פסיפס דומות לה להפליא בצפון הנגב. 
האחת – בחורבת מעון שליד קיבוץ נירים, אף היא רצפה של בית-כנסת; 
אחת נמצאה ב"חרבת שלאלה" שבנחל-הבשור ע"י הצבא האוסטרלי ששהה באזור במלחמת העולם הראשונה והיא רצפה של כנסיה (זו הועברה לאוסטרליה והיא מוצגת כיום במוזיאון במלבורן). 
בשנת תשנ"א, 1991, התגלתה רצפה נוספת של כנסיה באותו סגנון באזור קיבוץ בארי, באתר ששמו היווני ברוסמא. הרצפה כוסתה בעפר כדי שלא תיפגע.

כיצד ייתכן שבתי-כנסת כמו מעון ועזה, וכנסיות כמו שלאלה וברוסמא, יהיו בעלי רצפות פסיפס כמעט זהות? 
התשובה נעוצה כנראה באותם אמנים שישבו בעיר עזה, שהיו בעלי מה שניתן לכנות "מפעל לייצור פסיפסים" וביצעו עבודה לפי הזמנה. הזמנות הם קיבלו, מסתבר, גם מהיהודים וגם מהנוצרים

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
בסוף התקופה הביזנטית היו יישובים יהודיים חקלאיים בסביבות עזה. במאה ה- 8 נמנה ר' משה העזתי עם אנשי המסורה בא"י. במאה ה – 11 עמד בראש הקהילה בעזה ר' ישועה ברבי נתן, מצאצאי נשיאים וראשי הגולה. ר' אפרים בן שמריה העזתי היה מנהיג הירושלמיים שבמצרים . היישוב בעזה נתדלדל וקם מחדש במאה ה- 15 ר' עובדיה מברטנורו מצא בה כ- 70 משפחות יהודיות.

במאה ה- 15
במאה ה- 15 מבקר בעזה יהודי ושמו ר' משולם מוולטורה. ר' משולם בן מנחם מוולטרה היה בן למשפחת יהודים עשירים באיטליה, שעסקו בעסקי בנק בכמה ערים באיטליה, ובעיקר בפירנצה. משולם הגיע לארץ-ישראל כדי לקיים נדר שנדר בעת צרה. לארץ הגיע דרך מצרים ומשם בשיירה דרך מדבר סיני. אחד עשר יום ארך המסע הזה, שבסיומו הגיע לעזה. מעזה הלך לחברון ומשם עלה לירושלים, אליה הגיע ב29 ביולי 1481. את יומן הנסיעות רשם משולם תוך כדי מסע. כיהודי הקפיד לתאר בפרוטרוט את הישוב היהודי שבכל מקום, ורשם את מספר היהודים ומנהגיהם. בזכות מנהגו זה נשפך אור מיוחד על הקהילה היהודית בעזה באותה תקופה. 

וכך מתאר ר' משולם את עזה:

"עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה, ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. בעזה יש כמו נ' (חמישים) בעלי בתים, בעלי מלאכות וגם בהם נכבדים. ויש להם בית-כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים, וכבר התחילו לעשות היין חדש. וכבדו אותי ביותר ובפרט ר' משה ב"ר יהודה ספרדי, והוא כבד-פה מעט, ור' מאיר ספרדי צורף. והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה': ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה". 

משולם מוולטורא מזכיר כבדרך אגב את בית-הכנסת של יהודי עזה, ואת "ראש היודייקה" – התל. השכונה הגבוהה בעזה היא זו שהערבים קוראים לה עד היום "חארת אל-יהוד" – שכונת היהודים. 

בנקודה הגבוהה ביותר של העיר ניצבת כנסיה יוונית-קתולית. כנסיה זו מעניינת בשל כיוון התפילה המשונה שלה – הפתח במזרח, וכיוון התפילה למערב – תופעה נדירה בארץ ובעולם: הסיבה: כנסיה זו, עומדת על שרידי בית-הכנסת העתיק שהיה כאן מהמאה ה- 15 ועד המאה 
ה- 19, שכיוון תפילתו היה, כמקובל בבתי-כנסת, לכיוון ירושלים. בחצר הכנסייה נתגלו לפני שנים מספר שברים של סורגים קדומים עשויים שיש. 

על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית האומרת:

"לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש". 

על שבר שני בצורת עמוד, שנתגלה בידי יהודי עזה לפני כמאה שנה, חקוקות המלים:

"המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". 

יצחק בן צבי יספר לימים על אחריתו של עמוד זה: צבי הירשפלד מרוחמה שמע על קיומו של העמוד וביקש מהכמרים לקנותו. הללו סירבו תחילה, ורק אחרי התערבות הקונסול האנגלי ניאותו למכרו בשני לא"י. הירשפלד הביאו לרוחמה, ומשם לראשון לציון. אלא שאז אירע לפתע אסון: הירשפלד מת באופן פתאומי, ובני משפחתו החליטו לקבוע את העמוד על קברו. הוא מוצב על קברו של הירשפלד בבית-הקברות של ראשון לציון עד היום. 
על שבר שלישי נמצאו חקוקים מנורת שבעת הקנים ולידה שופר ולולב.

העיר עזה, שהוקמה מחדש במאה ה- 12 בידי המלך הצלבני באלדווין, נבנתה לפי עדויות אלו על חלק של אותה גבעה אשר עליה השתרעו חרבות עזה הקדומה. שם גם עמד בית-הכנסת של יהודי עזה. 

במאה ה- 16-17
במאה ה- 16 היה בעזה בי"ד וישיבה, ויהודי עזה נהגו להפריש תרומות ומעשרות כבא"י.

אחת הדמויות המפורסמות מקרב יהודי עזה הוא ר' ישראל נג'ארה. בתחילת המאה ה- 17 נתמונה לרב הראשי של יהודי עזה. עוד בשבתו בצפת חיבר ר' ישראל ספר פיוטים בשם "זמירות ישראל". המפורסם בין פיוטיו הוא הפזמון "יה ריבון עולם" המושר עד היום הזה בכל שולחן ליל שבת בקהילות אשכנז וספרד גם יחד. חמש שנים בסך הכל ישב ר' ישראל נג'ארה על כס הרבנות בעזה, עד פטירתו בשנת שפ"ה, 1625. הוא נקבר בעזה, ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה.

תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה.היישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון.

המצב הזה עתיד להשתנות תוך זמן קצר בעטיו של יהודי עזתי מפורסם אחר, המוציא לעזה שם ולא לטובה. הלא הוא נתן העזתי, שמשו ומשרתו של משיח השקר שבתאי צבי.

בליל חג השבועות שנת ת"כ, 1660, התכנסו יהודי עזה בבית-הכנסת בעיר – ככל הנראה אותו בית-כנסת שהיה במרומו של התל – כשנתן העזתי הכריז בקול על שבתאי צבי: "זהו מושיען של ישראל משיח אלהי יעקב", והציבור כולו קרא לעומתו "יחי מלכנו שבתאי לעולם". מאותו רגע החל גם שבתאי צבי עצמו להאמין שהוא אכן המשיח. עזה הייתה למרכז שבתאי. 

גם לאחר ששבתאי צבי עצמו התאסלם עוד ניסה נתן העזתי להוכיח את אמיתות משיחיותו של שבתאי. אך הוא כבר היה דמות נלעגת, וסופו שמת בנכר, על אדמת יוגוסלביה, עזוב ונשכח.

הפרשה גרמה כידוע פילוג עמוק בעם ישראל – וגם הסבה נזק כבד ליישוב היהודי בעזה. הקהילה היהודית שפרחה כל כך – רוחנית וכלכלית – בתחילת אותה מאה, ירדה בסוף אותה מאה לבירא עמיקתא.

התאוששות הקהילה במאה ה- 18
אלא שהקהילה היהודית התאוששה כעבור זמן לא רב. עדות לכך אנו מוצאים בספר מסעותיו של החיד"א – חיים יוסף דוד אזולאי – שהגיע לעזה בחודש שבט תקי"ג, 1753, בדרכו מחברון למצרים. החיד"א מספר כיצד נאלץ להמתין בעזה חמישים יום, עד שמצא שיירה ההולכת למצרים. מעדותו על שמחתו שזכה להימצא ב"שבת זכור" בעזה, אפשר ללמוד כי במקום היה מנין יהודי – ומן הסתם גם בית-כנסת – ועל-כך הייתה שמחתו. עדויות נוספות מאותה תקופה מלמדות, שבעזה הייתה באותה עת קהילה יהודית משמעותית. אך גם תקופה טובה זו בתולדות יהודי עזה לא ארכה – והפעם לא בגלל גורם פנימי אלא חיצוני – מסע הכיבוש הכושל של נפוליון, שהביא לעזיבת כל יהודי עזה.

כיבוש אברהים פאשה בשנת 1831
בשנת תקצ"א, 1831, כובש את ארץ ישראל השליט המצרי אברהים באשה (פחה) ושולט עליה 9 שנים. בשנת 1835 ציווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת שבראש התל, ולבנות באבניו מצודה בעיר מג'דל, היא אשקלון של היום. שרידי הקהילה היהודית של עזה שהתגוררו בחברון – ובראשם משפחת קאשטיל – חשו לעיר, לקחו עמם את הדלתות המקושטות של בית-הכנסת, ושבו לחברון, שם הוצבו הדלתות בבית-כנסת "אברהם אבינו". בתמונות של ביכנ"ס זה מלפני שנת תרפ"ט נראות הדלתות ניצבות בפתח בית-הכנסת.

יחיאל בריל, עורך עיתון "הלבנון" – העיתון העברי הראשון בארץ ישראל – ביקר בעזה בשנת תרמ"ג 1883, שנה אחר חידוש נוסף של היישוב היהודי בעזה. 

במאמר שפרסם בעיתונו הוא כותב: 

"בעברי ברחובות העיר עברתי ברחוב אחד הנקרא 'חארת אל יהוד' (רחוב היהודים) הכרתי על מזוזות פתחי הבתים המקום אשר מזוזה הייתה קבועה בו. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ"ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין 
האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן שיש כעין עמוד, וחקוקה עליה המילות האלה: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". 

זהו אותו עמוד העומד על קברו של הירשפלד בראשון לציון. זו אותה הכנסייה הקתולית של עזה העומדת על חורבות בית-הכנסת עד היום.

בפרעות שפרעו ערביי הארץ ביהודים בשנת תרפ"ט, נשרף בית-הכנסת אברהם אבינו ונחרב כליל. דלתות העץ היפהפיות נעלמו, ולא ברור אם נשרפו או נשדדו. מכל מקום זכר לא נותר מהן. 

חידוש הישוב היהודי בעזה 1886
בשנת תרמ"ו, 1886, הגיע גרעין של יהודים לעזה, להקים בה יישוב יהודי חדש. בשנת תרמ"ז, סוף שנת 1886, כבר היו בעזה למעלה מ- 30 משפחות.

המשפחות היהודיות בעזה גרו בבתים שכורים. כל משפחה שמרה חדר מרוהט לאורחים יהודים עוברי אורח, כיוון שבאותם ימים יהודים שנסעו למצרים הצטרכו ללון בעזה בדרכם. בתי מלון ומסעדות כשרות לא היו בנמצא, ומקובל היה שהאורח מגיע לבית-כנסת ושם דאגו לו לאירוח אצל אחת המשפחות היהודיות בעיר. 
נוסף לכך דאגה כל חמולה שיהיה לה בית-כנסת משלה וכך היו יהודי עזה, שהיו דתיים מאוד, מתפללים בשבת בשלושה בתי-כנסת. 

גירוש היהודים במלחמת העולם הראשונה – 1917
בחודש מרס 1917 , במלחמת העולם הראשונה, כשהלכה החזית והתקרבה לעזה, גירשו התורכים מהעיר את כל תושביה, יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד. וכך מתאר זאת סופר המושבות משה סמילנסקי בספרו "זיכרונות": 

"גם אי אלו משפחות יהודים היו בעזה. עוד מתחילת המלחמה נפוצו זה בכה וזה בכה. ורק שלוש משפחות נשארו עד לגירוש. האחד מהם לא שכח מסורת אבותיו: את רכושו לא יכול להציל, אבל שלושה ספרי-תורה הציל עמו מתוך המהפכה".

אחרי המלחמה היהודים חזרו לעירם, אולם בפרעות תרפ"ט חרבה גם הקהילה היהודית בעזה. כל תושביה הוברחו מהעיר מאימת הפורעים הערבים. למרבה הנס, ובעזרת משפחה ערביה מנכבדי עזה, אף לא אחר מתושביה נפגע בפרעות. 

התיישבות יהודית בעזה אחרי מלחמת ששת הימים ועקירתה
לאחר מלחמת ששת הימים שבו והוקמו ישובים יהודיים בעזה. פירוט הישובים – ראה בערך "גוש קטיף".

ההתישבות היהודית בעזה נעקרה על פי החלטת ממשלת ישראל בפעולה צבאית שהחלה בתשעה באב תשס"ה – 2005. 

סיום המאמר מאתר דעת

רבי ישראל נג'ארה

שטר הכתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל.רבי ישראל נגרה זמירות ישראל

בששי בשבת ששה ימים לחודש ניסן שנת שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה לבריאת העולם, למנין שאנו מונין כאן מעמד הר סיני, אך שה"ה הבחור כארזים בחירו של עולם התחתון הוא מלך מלכי המכים הקב"ה, אמר להדא בתולתא כנסת ישראל בת גדולי יוחסין בתו של אברהם אבינו :

הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, שתקבלו עליכם תורת משה – זו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואנא אפלח כמש"ה " וארחצך במים ", ואוקיר שתהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואיזון ואפרנס יתיכי ואתן ליכי הן מזוני רוחני והן מזונות גשמי איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.

כי בני מלכי המה מלכות דוד ושלמה, כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא. כל קבל עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה למפלח קדימהון ולמוקר יתהון קדם כל בני עלמא, כמו שאמר הכתוב " ולתתך עליון על כל גויי הארץ ולהיותך עם קדוש ".

ועתידה ירושלים שמגעת עד דמשק, ולפרנס יתהון בכל מיני פרנסה הן בחול והן בשבת ובים הששי לתת להם לחם משנה איש לפי אכלו. ויהיבנא ליכי מוהר בתולייתו – כי היא בתולה ואיש לא ידעה – כסף וזוין הם אלף עולמות דכיספין שעתידה לירשה מבית בעלה מאתן ומאתיים לנוטרים את פריו דחזי ליכי מדאורייתא ומזוני כסותייכי וסיפקייכי הם שאר כסות ועונה.

שאר אלו מזונות כסות הוא חלוקא דרבנן הנעשים מתורה ומצוות טעונה זה עונתן של תלמידי חכמים סוד כלת משה, כמו שאמר הכתוב " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ". ומיעל לותייכי כאורח כל ארעא, וחייב להכניסם לארץ זבת חלב ודבש.

ואם תשתבאי אפרקינך ואותבניך לי לאנתי. וה"ה חתן דנן התחייב את עצמו למיפרק לה לכנסת ישראל מן גלותא ולא להינחם שם ביני עממיא, כמש"ה " על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון " " כה אמר ה' אלהים הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מינקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ", ולחלצה מכל צרה וצוקה.

וכל ימי מיגר ארמולתך את תהא יתבא בביתא ומתזנא מנכסי, להשפיע לה כל מיני שפע משבע מדת הלח ומתרין מזלין " נוצר " ו " נקה " דרך צנורות הקדושים, ומשם יגיע השפע עלינו עם ברכות והצלחה בכל מעשה ידינו בלי שום עיכוב כלל.

ובנין דיכרין דיהוו ליבי מנאי, איגון ירתין כסף כתובתיך יתר על חלקהון, בסוד הכתוב " הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ", " ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשלו ", שהם יקבלו כל השפע וכל השפעות טובות כמו שאמר הכתוב " ואכלתם לחמכם לשובע ".

ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב, וכל האומות יקבלו רק מתמצית ארץ ישראל. ובנן נוקבין דיהוון ליכי מנאי יהוון יתבן בביתם ומתזנן מנכסי עד דתנסבו לגוברין. הכל קבל עליו חתן דנן למיהב לה לכנסת ישראל אפילו בימי מיגר אלמנותה.

וצביאת בתולתא דא והוית לי לאנתו ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אביה. מצוות מילה ופריעה ומסירת נפש על קדושת השם יתברך, לשמור ולעשות ולקיים את תורתו, בין בכסף בין בזהב – ללמוד תורתו הנחמדים מזהב ומפז רב, בין בתכשיטין – לקשט את התורה בפירושים שונים ובפרד"ס, שבזה מתקשטת הכלה העליונה בכ"ד קישוטין שתוכל למיעל לחופה במאני דלבושא.

הם המעשים טובים שמהם נעשים חלוקא דרבנן ויש עליה על ידן לכל ד' עולמות אבי"ע. בשימושי דירה בסוד בכתוב " ועש לי מקדש ושנתי בתוכם ", ושלא יזוז מאתנו, הנה זה עומד אחר כלתו לשמוע קול תפילתנו כשאנו קוראים שמע ישראל.

ובשימושי דערסא, הם עבודת הקרבנות בבית המקדש, להיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן. הכל קיבל עליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, חתן דנן במאה זקוקין כסף צרוף, הם מאה ברכות שישראל מברכים להקדוש ברוך הוא בכל יום ויום, ונותנים בזה ומוסיפים כוח וגבורה במליא של מעלה.

וצבי הקב"ה חתן דנן והוסיף לה מן דליה עוד מאה זקוקים כסף צרוף אחרים כנגדן, הם סוד מיין דוכרין שיורדין מלמעלה כנגדן מכל עשר ספירות, שכל אחד כלול מעשר, סך הכל מאתיים כסף צרוף, הוא שפע היורדת בכל יום אחר תפילת הבוקר, כמו שאמר הכתוב " ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה "

וכך אמר חתן דנן : אחריות שטר כתובתא דא, היא התורה הקדושה שכתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, היא אחראית לשלם לה לכנסת ישראל שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא. נדוניא דין, הם שני צנתרא דדהבא, נעשה ונשמע, וקבלת עול מלכות שמים ותרי"ג מצוות.

דא, הם תוספת קרבן מוסף שבת ויום טוב ועניית איש"ר שמוסיפין בזה כוח בפמליא של מעלה, בסוד בכתוב " תנו עוז " – קבילת עלי ועל ירתי בתראי, הם צדיקי הדור שיורשים ירושת אביהם שבשמים, ןהתפרע מכל שפר אר"נ נכסין הם אוצרות שפע עליונה ת' אלף אלפין עולמות דכסיפין דחתימין בעזקא דכיא וש"ע נהורין המתגלין באריך ושפי י"ג תקוני דיקנא ותשעה תיקוני זאת אומרת שלוש מאות ועשר עולמות הגניזין תחות כרסיאקדישא שעתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק.

ש"י עולמות ורב טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא ושפע ז' רקיעים שהם : וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות – שבו צדק, ומשפט וצדקה, גנזי חיים, וגנזי שלום וגנזי ברכה.

טקניינין דאית ליה תחות טל שמיא הם ז' אוצרות וארץ חיים, הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם דקנאי, הם קנין שמים וארץ. ודעתיד אמא למקנא, אלין ג' אלף דרין דזמין קב"ה לאתבא רוחיה ליה ולשירה ביה.

נכסים דאית לון אחריות, הם ארץ אבותינו, ודלית לון אחריות, הם ארצות שאר העמים, כי הם כמטלטלי דמיא – כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא.

אפילו כל ד' עולמות אבי"ע הם ערבאין לפרוע שטר כתובתא דא, הם תוספת ארץ קני קנזיני וקדמוני. ואפילו מלימא דעל כתפאי, מג"ע בי"ע. מן יומא דנן ולעלם. ואחריות שטר כתובתא דא וכו… וקיבל עליו חתן דנן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כאחריות וחומר כל שטרי כתובות ותוספות דנהגין בבנות ישראל, העשוין כתיקון חז"ל.

כאשר תקונין הנעשים על ידיו בעולמות העליונים, דלא דאסמכתא ודלא כטופסי שטרא.

וקנינא מניה קנין שמים וארץ למרת בתולת ישראל בת נדיב עמים ויוחסי ארץ מלכות דוד ושלמה על כל הא דכתב ומפורש לעיל, קיבל עליו לפרנס כנסת ישראל בפרנסה טובה בלי שום הפסק ןבלי שום מניעה בעולם, הן פרנסה רוחני והן פרנסה גשמי, בהרחבה גדולה, במנא דכשר למקניא ביה – היא התורה הקדושה, שהיא כלי אומנותו, ועל פי שני עדים כשרים – הם שמים וארץ, שנאמר " ואעידה בם את השמים ואת הארץ " – והכל שריר וקיים לעד, אמן.

מזל טוב לכל ישראל עד עולם. ועתה כתבו לכת את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

 

Samy El Maghribi et l'orchestre d'Oujda

ש"ס דליטא – יעקב לופו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.שס דליטא

בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".

 

לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.

עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות

הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.

ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.

פתח דבר

ראשיתו של ספר זה ומקורו בעבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת פאריז 10 (סורבון). שורשיו נעוצים בשאלה שסיקרנה אותי שנים רבות: מדוע בני תורה ממרוקו מתלבשים כחרדים אשכנזים ואורחות חייהם דומים לאלה של יהדות מזרח אירופה. מקובל להניח כי הסיבה לכך היא שבני מרוקו אלה התחנכו בישיבות החרדיות האשכנזיות במדינת ישראל.

אם אלה פני הדברים עולה אפוא השאלה מדוע אותה תופעה עצמה קיימת בצרפת, בה אלפי בני תורה ממוצא ספרדי/מזרחי, בעיקר יוצאי מרוקו, נראים כאשכנזים ומתנהגים כמותם. שהרי אלה לא עלו לארץ ולא התחנכו בישיבות האשכנזיות המתנהלות בה.

סקרנות זו היא שהניעה אותי לחקור את שורשי התופעה. מוקד הספר אינו בש״ס, אלא בתהליך ההיסטורי ובנסיבות החברתיות והתרבותיות בהן עוצבו והתפתחו בני תורה ספרדים/מזרחים כבני תורה ליטאים, בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו ולאחר מכן במדינת ישראל. הציבור הרחב בישראל ובתפוצות מזהה את בני התורה הספרדים/ליטאים כגרעין הקשה ועמוד השדרה של ש׳׳ס.

בש״ס קיימים רבדים שונים וקבוצות שונות. הגרעין החרדי מהווה בה רובד חברתי ותרבותי גדול, אולם אנו מוצאים חרדים ממוצא מזרחי גם במפלגות חרדיות אחרות. רובד זה מתעצב כבר כמאה שנים והוא הולך וגדל ללא הרף. החרדים ממוצא ספרדי/מזרחי קנו לעצמם אחיזה בחברה החרדית, בעולם הישיבות ובמערכת הפוליטית של מדינת ישראל ויש להם פזורה בקהילה היהודית בצרפת, קנדה, ארצות־ הברית ובדרום אמריקה.

 הספר מאתר את שורשי התופעה מבחינה היסטורית באירועים שהתרחשו במרוקו כבר בתחילת המאה העשרים, ובהשפעת השואה על היווצרותו והתגבשותו של רובד זה. למרות שהשואה לא נגעה ביהודי מרוקו באופן ישיר היתה לה השפעה מכרעת על עיצוב דמותו של בן התורה הספרדי/מזרחי כבן תורה ליטאי.

הנראטיב ההיסטורי שמתאר את המטמורפוזה שחוו בני תורה אלו, מסביר לקורא אחת מן התופעות החברתיות התרבותיות והפוליטיות העכשוויות שלא הובהרו עד כה על ידי מדעי החברה והתקשורת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר